Sub Stance

ישעיהו ליבוביץ ציטוט  ראשון : " מאחר שרוב בני האדם הם טיפשים ורשעים, הרי שגם שלטון הרוב הוא שלטון הטיפשים והרשעים “.

ישעיהו ליבוביץ ציטוט שני :  " הדמוקרטיה היא הגנת האדם מפני ממשלת מדינתו “ .

הציטוט הראשון של לייבוביץ נותן הסבר פשוט ומכאיב להתרחשותם של עוולות מתמשכות ופשעים כנגד האנושות כמו למשל השמדת עם. הוא גם נותן תשובה חלקית לשאלה איך זה יכול להיות שמנהיגי ישראל והאזור לא מצליחים לשים קץ לסכסוך הדמים הנמשך כל כך הרבה שנים וגורם לכל כך הרבה סבל וכאב.  סביר שההבטחה של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, היום בטקס ביד ושם : "אנו מצווים להבטיח שלא תהיה שואה נוספת" היא חסרת כל בסיס. כמו גם הבטחתו של מנחם בגין "ותשקוט הארץ ארבעים שנה " עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. משתמע מדברי ליבוביץ שהדמוקרטיה היא אמצעי למזער את נזקי שלטון הטיפשעים והרשעים, ותכליתה להגן ככל שניתן על האדם מפני ממשלתו, אותה ממשלה שברוב כסילותו ורשעותו בחר.

אפשר להסכים או לחלוק על דברי ליבוביץ, אבל בערב יום השואה  יש מקום להרהר בהם.

אמי נפטרה שלשום.

אתמול ליווינו אותה בדרכה האחרונה.

אחי וילדי כתבו דברי הספד. אני נשאתי דברי הספד לא כתובים.

הדברים שכתב אחי שמוליק:

לפני כמעט 70 שנים, בשנת 1944, שכבה אשה צעירה, בת 20, בבית חולים במנזר בדרום פולין. היא הגיעה לשם כמה חודשים קודם בזהות נוצרית בדויה, וסיפרה שיש לה הכשרה וניסיון כאחות סיעודית. האמת היא שכישוריה כאחות לא עניינו איש במנזר המסכן הזה. מרבית החולים שהובאו לשם סבלו מטיפוס או שחפת ואף אחד מהם  לא החלים אף פעם. זה היה מקום שפולנים נוצרים יכלו למות בו פחות או יותר בכבוד באותם ימים אפלים.

אמא הסתדרה שם  היטב. לוידוי השבועי בחרה תמיד בכומר הקשיש, שלא הקפיד על  מילות התפילה. אבל לבסוף, ודי כצפוי, נדבקה גם היא בטיפוס הבהרות, קדחה מחום, והיה ברור שיש להכינה לדרך האחרונה. הובא אליה כומר מוודה, והיא החליטה לגלות לו את שמה האמיתי ומוצאה היהודי. אולי  נותר מישהו בעולם שיתעניין מה עלה בגורלה. אבל בכל זאת נותרה בה עוד טיפת כוח חיים, והיא התחרטה ולא גילתה את סודה.

בלילה בעודה קודחת בערפילי המחלה, שמעה קול בכי חרישי. פקחה את עיניה וראתה לצידה נזירה אחות מתייפחת ומבכה אותה. כשהבינה שעליה הוא הבכי, היא הוצפה באושר רב ובשלווה נפלאה. הידיעה שיש בעולם מישהו שכואב את מותה הייתה מתנה נדירה ובלתי צפויה באותם הימים.

אך היא החלימה. משפחתה, הוריה האהובים ושני אחיה הצעירים, נספו כולם. והיא, פליטה בודדה וחסרת כל, בנתה חיים כמו שרק גיבורה כמותה יכולה. יחד עם אבא שממש אסף אותה, הגיעו לישראל בספינת מעפילים רעועה ושכרו חדרון בשכונת התקווה, בבית הקיצוני מול הכפר העויין. כשנולד אחי הבכור, למדה לתלות חיתולים תוך התחמקות מיריות צלף. ותמיד ידעה להגיד: כבר הייתי אמורה למות לפני כך וכך שנים. כל שאר החיים מאז ניתנו לי במתנה.

לפני מספר שנים נסעתי איתה בעירה תל אביב, עיר שעליה נהגה לומר שהמדרכות והעצים מכירים אותה  ומברכים אותה. ואז לרגע הפנתה מעלה את מבטה למרומי המגדלים שצמחו בה, ואמרה: "אני אדם שיש לו מדינה. זה משהו שלא יאומן".

הרבה אנשים בוכים עלייך היום אמא. בוכים על מתנות החיים וחכמתך הרבה והרגש העצום שלך. על הנתינה והחמלה שלימדת אותנו. על ההומור המדהים. על החושים הבלתי נתפסים שבהם תמיד ידעת הכל עלינו. על ידייך החמות והרכות שלא נרגיש עוד. אבל אנחנו יודעים, כך לימדת אותנו, שהבכי האוהב הזה הוא הניצחון האדיר שלך.

שלום אמי האהובה. אני גאה לבכות עלייך.

הדברים שכתבה בתי דפנה:

סבתוני שלי אהובה,

אני מקווה שהשכלתי לומר לך מספיק דברים יפים בחייך.

ובכל זאת, אני רוצה לומר לך עוד כמה דברים במעמד הזה, על אף שהשיחות האישיות בנינו לא יגמרו לעולם.

קשה לתמצת קשר של שתי נשים- סבתא ונכדה.

זכיתי.

זכיתי להיות האישה הראשונה בשושלת חייך- אחרי שני אחים, שני בנים, שני נכדים- הגעתי אני. בבגרותי, ואחרי שעברתי לתל אביב השכלנו שתינו לגלות את המתנה הזו ולנהל בעצמנו את הקשר הבלתי אמצעי שלנו.

שיחות אישיות, ארוחות צהריים אצלך, שלאפ שטונדה משותף במיטה, קפה של אחר הצהריים עם איזו עוגייה ליד. משוחחות תוך שיטוט- בין היסטוריה רכילות ואמנות, היטלר וברטולט ברכט, פרושקוב ותל אביב.

את-

הסבתא הסוציאל דמוקרטית שלי

הסבתא האלמותית

ליברלית, אנושית, חושנית, שובבה ומלאת הומור- אתגרת את מוסד הסבתאות והפכת אותו לשילוב מושלם בין קרעפלך לדים-סאם.

מהכורסא שלך ביד אליהו שלטת בכל העולם.

ידעת בדיוק מה קורה. הכרת את השינויים שהעולם עובר מבלי להסתובב בו,

הבנת את הלך הרוח של התקופה ויכולת להנות ממנה. סוף סוף העולם התקדם לרמה שלך.

הכורסא שלך הייתה כורסת הפסיכולוגית, מבלי שלמדת יום אחד פסיכולוגיה,

ההיסטוריונית, מבלי לפרסם עוד אף מחקר,

האקטיביסטית- מבלי לעלות על הבריקאדות בהפגנות,

הפמיניסטית- מבלי לשרוף אף חזייה.

שוחרת שלום וצדק, בעד שוויון לכל אישה ואיש באשר הם- שעוד טרם קיבלה על כך פרס.

אני אוהבת לחבק אותך, להחזיק את היד היפיפה שלך , ללטף את השיער הלבן המופלא שלך.

כמה עוצמה יש באישה אחת.

הדברים שכתב בני אסף:

סבתא אהובה,

סיפרתי לנבו ויעלה.

יעלה ציירה לך ציור ותלתה אותו על החלון שתוכלי לראות אותו בדרך למעלה.

שאלתי אותם אם יש דברים שהיו רוצים לאחל לך או לבקש ממך עכשיו שתהי קרוב לאלוהים.

נבו ביקש שתשמרי עלינו מגנבים ותהרגי את הרעים ותהפכי אותם לטובים.

הוא גם איחל לך "שנה טובה" וחיים חדשים טובים.

יעלה הייתה מאוד מוטרדת שיהיו לך בקבר שמיכה, וכסא שתוכלי לשבת עליו, ושיהיו לך גם מנורה ונר ומקרר.

סבתאלה,

חיית חיים שלמים וארוכים

שנסתיימו בדיוק בזמן

לא מוקדם מדי

ולא מאוחר מדי

עם בעל שאוהב

עם שני בנים מסורים

ונכדים ונינים.

דבר אחד לא היה לך וזה נעורים אמיתיים.

מספר פעמים התלוננת בפני על זה שלקחו ממך את הנעורים ונזכרת בערגה באותו

מחנה נוער בקיץ באמצע התופת בו זכית לחודש של נעורים

אליהם התגעגעת כל חייך.

אז אם יש גן עדן, אני רוצה לאחל לך שתקבלי שם נעורים אמיתיים. הפעם בלי מלחמה ואימה ברקע.

ממש נעורים

עם בטחון

ואהבה ראשונה

והתרסה

וחלומות על עתיד

ותקווה

ומשפחה.

שתהיה לך שנה טובה וחיים חדשים טובים עם שמיכה כסא ומנורה ונר ומקרר ונעורים.

אוהבים אותך

ואוהבים אתכם משפחה יקרה

יעלה נבו שירי ואסף

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

אל תחפשו בעיתונים של אותם ימים, משום שלא תמצאו מילה אחת ולו רמז, על אחד עשר חיילי גדוד 13 של גולני שנהרגו, חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, בפיצוץ בונקר במתחם בית המכס העליון ברמת הגולן. תשעה מתוך 11 החללים קבורים בקבר אחים בחלקה הצבאית בבית העלמין בנהריה, ושניים בהר הרצל ובקרית שאול. דבר האסון הושתק והוסתר. קשר השתיקה הלא מובן ואוזלת היד השערורייתית בטיפול במשפחות החללים מיד לאחר האסון ובשנים שחלפו מאז, הוסיפו שכבות של כאב וזעם אצל בני המשפחות השכולות. הבקשות להציב בבית המכס העליון לוח זיכרון שעליו יהיו חקוקים שמות הניספים בחזית בית המכס העליון הושבו ריקם. הרשויות דחו את הפניות בלך ושוב, שנה אחר שנה.

היום התבשרנו מעל דפי עיתון "הארץ" , שאמנם לוח זיכרון צנוע לא יוצב בבית המכס העליון, אבל במקום יבנה מלון בוטיק. איש עסקים בשם ליאו גלזר רכש את בית המכס העליון ממנהל מקרקעי ישראל ויקים במקום עסק מניב. אלה הם סדרי העדיפויות במדינת ישראל, כך אנחנו נראים.

חזרתי לשם היום. עברו מאז ארבעים שנה. מקום שהזמן קפא בו.

מ"היחידה" נותרו חורבות (1), קירות חיצוניים. גד הררי שניהל אותה, איננו עוד. כמו את גדי, גם את קולנוע "אדיסון" הרסו. במקומו בונים בית מגורים מכוער (2). נכנסתי לשם. הפתק "השירותים מקולקלים" היה כבר אז. התיישבתי ליד השולחן הקבוע שלי. מהמלצריות ההונגריות של פעם נשארה אולי רק אחת, האחרות היו אולי אז ילדות קטנות, שהגיעו למגדניה מבית הספר "למל". הזמנתי קפה ועוגת שמרים גבינה.

כמעט מדי יום נהגתי להיכנס לשם (3) , קורא, שותה קפה עם עוגת פירות מעוינת או שטרודל וחוזר לעבודה. המלצריות הדתיות ההונגריות בחנות הצמודה ריכלו וצחקקו. אני לא מבין הונגרית, אבל היה ברור שהן מדברות עלי. לפעמים הגניבו מבט. כך שבוע אחר שבוע חודש אחר חודש. ואז יום אחד, בדרכי למגדניה, עברתי אצל מוכרת העיתונים הקשישה הגברת ישראל (רגע, ישראל ? או חיים ? – אני לא בטוח) וקניתי את "אוי קלט" העיתון בשפה ההונגרית. צחקוקים ופטפוטים קידמו כרגיל את פני. הזמנתי כמימים ימימה קפה ועוגה, ואז פרסתי לרווחה את "אוי קלט" ושמתי עצמי קורא בו. המלצרית שהניחה את הקפה והעוגה לפני, הבחינה כמובן בעיתון ההונגרי, ונמלטה אל חברותיה, כל עוד רוחה בה.

(1)

היחידה

כאן עמד פעם בית הקולנוע "אדיסון"

(2)

"השירותים מקולקלים", כאז כן עתה.

(3)

המגדניה

אשה עולה לאוטובוס בסערה, הרבה שכבות צעיפים פרוות, ערב רב של חומרים ושילובים – עור, צמר, תחרה, משי ואניצים לא מזוהים. שלושה תיקים גדולים, היא בקושי מתיישבת ומתוך אחד מהם מתגלגלים החוצה דובון צהוב מזעזע וכד ניירוסטה שמשמיע רעש רב. היא מארגנת את הכבודה, מתנשפת, חם לה, לחייה סמוקות, מסדרת את השיער המפוספס, משחררת קצת צעיפים, מפנה את הפרוות והאניצים ומגלה מחשוף נדיב. מוציאה מתוך התיק מתא צדדי תהילים ומתחילה למלמל. מרגע זה ואילך מת העולם, רק היא והמלמול המרוקן, השואב מהראש את כל המחשבות הרעות. ככה הכי טוב, ככה כל הצרות והדאגות נעלמים. אוטובוס ירושלמי שגרתי מתחלק בין היתר בין מתפללים מתוך ספרי תפילה לבין השקועים בתוך הטלפונים החכמים. אלה גם אלה מתמסרים לטקסט שמונח בכפות ידיהם. בנסיעותי בתחבורה הציבורית למדתי שגם אלה המתפללים, חלקם עם תום התפילה מחליפים את הספר בסלולר. כבר פגשתי בבחור צעיר שעשה את שני הדברים יחד מלמל תפילה וסימס. אתמול ישבה מולי צעירה שפיהקה ומילמלה תפילה, ואז גיליתי שאת התפילה היא קוראת מתוך (אפליקציה ?) הסלולר. כך לאט לאט הבנתי שהחלוקה בין המתפללים למסוללרים מאוד לא ברורה. בקרון ישב גבר צעיר ששיחק בקוביה הונגרית, היו לו תנועות מהירות תוקפניות, הוא כמעט ולא הביט בקוביה, אבל היה ברור שהוא מרוכז מאוד במהלכיה. מולי יושבים אב ובתו החיילת. "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי ברכבת הקלה את שם התחנה. "את יודעת מה זה דוידקה ? שואל האב את בתו, "צה" היא מצקצקת לאות שלילה, "היה בחור דוד שבנה תותח, דוידקה זה מדוד, זה היה במלחמת השחרור, תסתכלי פה פה, ראית אותו, יופי, התותח הזה שהוא המציא אותו נקרא על שמו. התותח הזה לא ירה אבל עשה רעש גדול שהפחיד את הערבים, ברחו רק מהרעש" החיילת מקשיבה, אבל לא מתרשמת. "הבנת ?" שואל האב והיא משיבה לו בהינהון. הוא מחליף איתי מבט שאומר "זה מה יש, עשיתי כמיטב יכולתי". ארבע מאות וחמש מגיע לתחנה הסופית, "סליחה" מבקש אחד מהשני לאחר שנתקל בו בשגגה. "מה סליחה" צורח הניפגע "סליחה לא התכוונתי" מתנצל הפוגע ומעלה שלא בידיעתו את חמתו של הנפגע, שרק חיכה להזדמנות להקיא את כל מררתו, "לך לך מפה, כל אחד זורק דורך, לך לך מפה, אתה עוף לי מהעיניים, מהבוקר מצפצפים עליך יורקים ועוד סליחה, כמו קיר. טפו, ינעל אם אמעק".  ב"ארומה" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב  יושב זוג מוזר. הוא צנום שחרחר, שכל הזמן מפמפם בעצבנות עם נעלו על דוושה נסתרת ולא מפסיק לדבר. היא אשה גדולה רחבה מאוד לכל האורך. לבושה שחור, שיערה המתולתל צבוע בלונד בננה, עגילי זהב עגולים, בנעליה משובצים יהלומי זכוכית או שמא פלסטיק. זהו דייט אולי אפילו בליינד דייט. אחר כך הם קמים ופונים לדרכם, אולי ימצאו נחמה. ביום חורפי סוער כזה, התחנה המרכזית החדשה היא מפלט לאלה שבדרך כלל מאכלסים את הרחובות בסביבה, רבים פוסעים הלוך ושוב. אחרים מגיעים ממקומות רחוקים אל העיר הגדולה ומסתובבים כאן במיקרו קוסמוס של מדוכאי העולם התאחדו. שתי נערות בנות ארבע עשרה חמש עשרה לחוצות בתוך בגדים שאומרים דרשני, כנראה ברחו מהבית ומחכות לצייד המיומן, האורב להן בפינה ויודע היטב לזהות את הטרף הקל התמים. גבר ואשה מרוקנים, הלומי חגיגת בהזרקה, תולים מבט, מתיישבים לנוח על המדרגות הקרות, מחפשים משהו שאי אפשר למצוא. אולי בכל זאת יקרה משהו, או אולי מוטב, עם המזל שלהם, שלא יקרה דבר.

בוז להם. הם לא ראויים אפילו למשפט פלילי גם לא לועדת חקירה. הם ראויים לבוז עמוק לדיראון עולם. שלא יספרו לנו על מעללי הגבורה, על שנות השירות הצבאי, על ההקרבה, על אהבת המולדת. על הלבן בעיני האוייב, על כל אבן שהפכו. שלא יספרו על מיטב חבריהם שנפלו בקרב שניצבים מול עיניהם, ושלא ישירו לנו את שירי הרעות ואין לי ארץ אחרת. הם לא משפחה לוחמת אלא משפחת פשע, הם ארגון השמדה עצמית,- עטורי דרגות קצונה ואותות מלחמה ואומץ מזה, ושרים פקידים מושחתים, יהירים, חלקלקי לשון, שקרנים, מעשני סיגרים ולוגמי וויסקי משובח מזה. אנחנו מביטים בהם ויודעים היטב, שכל הכסף שצברו בזמן קצר כל כך, הוא כסף שעולה ממנו צחנה. הם פקדו על הצבא לצאת למשימות בטחון ולמלחמות, ובו בזמן  היו עסוקים בספירת דולרים, במאבקי כוח נכלוליים, תככים ומזימות, השתכשכו במלונות פאר והתחככו בגבירים אילי הון. איך זה יכול להיות שרמטכ"ל, שר ביטחון ראש ממשלה ועוזריהם, לא מקדישים את כל זמנם ומרצם לתפקידם ?- לביטחון המדינה,- לאימון החיילים, לביצור הביטחון ולשכלול היכולת ?  הם ביקשו לעצמם את התפקיד ונאבקו עליו, הם ביקשו למלא את השליחות הקשה והחשובה. והתוצאה "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים" (משל הכרם ישעיהו פרק ה').  מתחת לאדנות, לגחמנות, לביטחון העצמי, לפתוס – התפשט רקב – שקר, גניבת דעת ואחיזת עיניים. הם גדולי המועלים, סרסורי נפשות, הם ולא אחרים יוליכו אותנו לאבדון. – לא החמאס ולא אחמדינאג'ד, לא הטרור הרצחני, ולא האויבים האמיתיים והמדומים כי אם הם,- השררה השחיתה וסיממה אותם לדעת, הורידה אותם לשפל המדרגה. אם פחות ופחות בנים ובנות מוכנים להתייצב לשמע הפקודה " אחרי !" זה בין היתר, משום שהם רוקנו את המופת את הדוגמא האישית מתוך המושג "אחרי".

מי שנתן פקודת אש והתנהל כמותם,  ראוי למילה אחת "בוז !" שתזמזם באוזנו לעד.

יש לכולנו חבר שנוסע הרבה לחו"ל כמעט תמיד בעניינים שקשורים לעבודתו, אשתו (פסיכולוגית) מצטרפת לחלק מהטיסות, כסף לא חסר שם. לפני כמה שנים עשו לו חישובים שאם ירכוש מטוס פרטי יחסוך לעצמו הרבה מאוד כסף מדי שנה. מכיוון שאין לו ידע רב במטוסים ובתעופה (השמועה אומרת, שדווקא גילה בילדותו עניין מה בטיסנאות – אבל נשאיר את זה לביוגראפים) שכר לעצמו חברת יעוץ ששמה גולדן נמבר סולושנס או בלעז Golden Number Solutions . אני לא אוהב שמות כאלה שיש בהם זהבים וחברות בע"מ שאין להן אתר, אבל מי אני בכלל. אני לא יודע כמה החברה הזו עלתה לו עד היום, אבל אני יודע שלאחרונה הוא הוסיף לה עוד 100,000 ש"ח עבור עוד שנתיים של ייעוץ. לדעתי העניין תקוע בעיקר בגלל שהחבר שלנו עסוק מאוד בשאלה מה יגידו השכנים. וכאן הוא צודק. בשכונתנו צרות העין היא רעה חולה. כשנודע על כוונותיו לרכוש מטוס, החלו לדבר על זה שהוא דואג רק לעצמו בזמן שהילדים שלנו מסתובבים כמו חורנים וחיים בדירות שכורות ומהיד לפה. הוא גם יודע שעורכי העלון השכונתי מחכים לו מעבר לפינה, אורבים לרגע שיוכלו לכסח אותו ולרדת לחייו, ובעיקר לחיי אשתו שכולם מחפשים אותה. קנאה, צרות עין – אמרנו כבר. בזמן האחרון הוא אומר משפטים שאני בכלל לא קונה כמו "אני חזק, אני חזק" "ישראל זקוקה לי אני חזק". יש לי ניסיון לא טוב עם אנשים שאומרים על עצמם משפטים כאלה ומתמוגגים ששרים להם "אתה תותח".  ציפיתי שהחבר שלנו, שהוא באמת מוכשר ומבריק יתעלה מעל אלה, אבל כל היועצים שלו מחו"ל מחרפנים אותו ורק גורמים לו נזק. בקיצור החלטתי לקחת את העניין לידיים, חבר או לא חבר, ולעשות מה שהכי נכון לעשות לפנות לחכמת ההמונים, אנא המליצו על מטוס לחבר שלנו – מטוס גדול, אמין, בטוח שמסוגל לטוס 10,000 ק"מ ללא תדלוק, (החבר מה זה שונא נחיתות ביניים, תעלה תרד תעלה תרד). את ההצעות אעביר לגולדן נמבר והם ימיינו אותן אלעק. חוץ מיזה, אם יש לכם למכור מטוס, תרימו טלפון. אני משוכנע שאחרי הבחירות למנהלת השכונתית, העניין יעורר פחות תגובות. ולא זו בלבד, יש לי הרגשה שיש בשכונה עוד כמה אנשים בעלי מעמד (כסף זו לא הבעיה כאן – כבר אמרתי) שילכו בעקבותיו, כלומר לא ירשו לעצמם לטוס בסתם מטוס או מטוס שכור. תוך כדי כתיבת שורות אלו עולה אצלי המחשבה שאם אצליח בעזרתכם לקדם את עניין המטוס של החבר שלי, אקים חברה משלי Moishe's Brilliant Solutions (שם זמני) ואמכור מטוסים פרטיים לגבירי השכונה, ובנוסף אספק להם את הפתרונות המתקדמים ביותר לבעיותיהם.

יאללה, ביי. טוב שעוד נותר מעט לצון אחרי שקוראים את זה.

אתמול בלילה שלחתי מייל ששורת הנושא שלו היתה "מכתב פרידה".- התגובות בכתב ושיחות הטלפון שהגיעו בעקבותיו ריגשו ושמחו אותי מאוד. שער המרכז אותו הקמתי וניהלתי במשך שנים כה רבות ננעל היום אחר הצהריים מאחורי. הנה המכתב:

שלום חברים,

בימים אלה הופיע במגזין לילדים "עיניים" סיפור שכתבתי ושמו "ראש העיר". סוף הסיפור הוא, שבלילה אחד בלי ירח יוצא ראש העיר לרסס כתובות גרפיטי נגד אזלת ידם של פקידיו:

"ולבסוף מול ביתו שלו כתב ראש העיר באדום: 'התפטר ! שיבוא במקומך אחר !' .

טרם זריחה חזר ראש העיר לביתו עייף ונרגש וניסח את מכתב התפטרותו מראשות העירייה. סוף סוף מצאתי את יעודי, אמר לעצמו ותלש את השפם המודבק מתחת לאפו. זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול – אמן רחוב, צייר גרפיטי. ראש העיר נרדם וחיוך רחב על פניו".

סיום עבודתי כמנהל "מג"ל צעיר" – המרכז האשפוזי לגמילה בסיסית מסמים ואלכוהול – הוא סיום פרק בחיי. לא רק סיומן של 22 שנים מרתקות בליפתא, אלא גם סיומן של שנים ארוכות בעבודה בשירות הציבורי, שהחלו בהיותי בן עשרים ושתיים כעובד חבורות רחוב. זה לא המקום לסיכומים, הם יבואו, בדרכי. זה מכתב פרידה קצר, הוא אינו סנטימנטלי ומתרפק משום שאני באמת נרגש.

אני מבקש לומר תודה, בהצלחה, שלום ולהתראות.

תודה לכל הרבים שהלכו איתי ואחרי בארץ היפה הזו, שיודעת לפרוח ולתת פרי אך גם לגדל קוצים ודרדרים.

אני מאחל בהצלחה למנהלת החדשה של "מג"ל צעיר" ד"ר לוין ולצוות העובדים המסור.

שמור בליבי מקום מיוחד למטופלים ולמטופלות, מהם למדתי שיעור חשוב שאין שני לו על עולמנו,- על טבע האדם ועל עצמי.

שלא כמו ראש העיר בסיפור לילדים, אני מתכוון לא רק לרסס כתובות גרפיטי, אלא אמשיך בעבודה הטיפולית בקליניקה פרטית, בהרצאות, בהדרכה ובסדנאות.

שלום ולהתראות

משה קרון

0522-679-485

זה הכוך שהיה החדר שלי משנת 1991

לפעמים הטבע מדבר במקומנו.

התבוננתי במדרון התלול המלווה אותי מדי יום זה עשרים ושתיים שנים והלב נחמץ. יד נעלמה קילפה, קרעה ממנו שיכבה והשאירה פצע מדמם.  מדוע דווקא היום ? כל כך הרבה סערות, שלגים ושריפות משחירות ידע המידרון הזה, פיצוצים וקידוחים הרעידו בשנים האחרונות את קרביו החלולים. האם להניח לצירוף המקרים ?

ביום  בו הנחתי את הקבוצה הטיפולית האחרונה במג"ל צעיר, אחרי למעלה משלושת אלפים ושש מאות קבוצות, דווקא היום נגלה לעיני המראה הזה.

את הנכנסים בשערי ירושלים מקדמת היום מאחד הבניינים הסמוכים לבית מד"א כתובת אדומה על בד מתנופף ברוח המכריזה "אל תירא מהם כי ה' אלהיך עימך" (ספר דברים). מה משמעותה ?

עם ישראל הוא עמו של האלהים. הקב"ה עמד, עומד ויעמוד לצידו. ישראל הוא עם סגולה. עם נבחר ומורם מעל לכל גוי. "אמר ר' ברכיה: שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל ישראל". ישראל יקיימו את המצוות והקדוש ברוך הוא יגן על עמו. "אמר ר' נחמיה: בא וראה אהבתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל, שהרי מלאכי השרת שהם 'גבורי כוח עושי דברו' עשאם הקדוש ברוך הוא שומרים לישראל". לפיכך, אין מה להתרגש ולפחד "מהם".- החלטת האו"ם לשנות את הגדרת פלסטין למעמד של מדינה משקיפה, מחאת האירופאים והאמריקאים בעקבות כוונת ממשלת ישראל לבנות בשטחים הכבושים ובעיקר ב E-1, נוכח כל אלה חשוב לזכור שאלהים בצד שלנו. מי הוא אובמה ? מיהם ראשי ממשלות צרפת ואנגליא ? כולה גויים ! עכו"מ ! "אמר ר' יהודה הלוי בר שלום בשם ר' יהודה בר סימון "יונתי בחגוי הסלע – אין כתיב 'יונה' אלא 'יונתי', ומה יונתי, אמר הקדוש ברוך הוא: אצלי הם (הם = ישראל, מ.ק) תמים כיונה, אבל אצל אומות העולם הם ערומים כנחשים".

תפיסת עולם הגורסת שהעולם כולו נגדנו ואילו אנו, נצח ישראל, מעל כולם – מנחה את ממשלת נתניהו ומקובלת בחלקים רבים בחברה הישראלית. וכך נמשיך סחור סחור ישראל נ' העולם נ' ישראל וחוזר חלילה, סביבון הנצח.

מעת לעת נקרית הזדמנות להתבונן לתוך נבכי נפשו של פוליטיקאי. לדעת למשל מה הוא חושב באמת על קבוצת ההתייחסות שלו. איך הוא מבין את הכוחות הפועלים עליה וכיצד הוא משתמש בהם כדי לקדם את ענייניו. איש אחד ביקש להבחר שוב לכנסת ולשם כך ביקש ליצור לעצמו סרטון קליל שיכנע את חבריו למפלגה להצביע עבורו בפריימריז. חשבתי שסביר שהסרטון יציג לפני הבוחרים את תפיסת עולמו ההולמת את ציפיות בוחריו. ולכן ינסה להציג בו את עמדותיו בנושאים כמו חשיבות קידום מערכת החינוך כגורם מרכזי בגיבוש דמותה של החברה הישראלית, תרומתו ורעיונותיו באשר למצוקת הדיור ומחירי הדירות, מחשבותיו באשר למניעת קריסתה של מערכת הבריאות, הרחבת סל הבריאות, הטיפול בבעיות בריאות ורווחת הקשישים, מניעת תאונות הדרכים וצמצום הקטל בדרכים, יוקר המחיה ומחירי המזון, המלחמה בשחיתות ובפשיעה המאורגנת, ביטחון העורף, שיפור ההערכות לקראת רעידת האדמה, יחסי הון ושלטון, המשבר בחברת החשמל, וכמובן שאלות נוספות הקשורות ליחסי ישראל ושכנותיה, יחסי ישראל טורקיה, שאלות איכות הסביבה, משק האנרגיה ועוד. אך לא, נושאים אלה ודומיהם לא נכנסו לתוך הסרטון.

המועמד שלנו חושב שקהל בוחריו מונע  על ידי רגשות שנאה ותיעוב, שהם קסנובופים צרי אופקים, שכאשר הם שומעים מילים כמו "אחמד טיבי", "חנין זועבי", "בייניש", "הקרן החדשה", "ליבני", "אופנהיימר" או "אולמרט" פיהם מתמלא בריר. אם יוכיח להם שכהונתו הקודמת בכנסת נועדה להלחם בערבים ובסמולנים, הם אצלו בכיס. ילכוד אותם ! הם לא יוכלו להתנגד לתנועת היד שתשלשל את הפתק של זאב אלקין לתוך תיבת הקלפי. הסרטון "אלקין סטייל" קצבי משעשע ועשוי היטב. אבל באותה עת מלמד אותנו עד כמה הפוליטקאים מזלזלים באינטילגנציה של הבוחר ומעריכים את כוחה של המניפולציה.