אוי קלט
נכתב בתאריך 18 בינואר 2013 מאת משה קרוןחזרתי לשם היום. עברו מאז ארבעים שנה. מקום שהזמן קפא בו.
מ"היחידה" נותרו חורבות (1), קירות חיצוניים. גד הררי שניהל אותה, איננו עוד. כמו את גדי, גם את קולנוע "אדיסון" הרסו. במקומו בונים בית מגורים מכוער (2). נכנסתי לשם. הפתק "השירותים מקולקלים" היה כבר אז. התיישבתי ליד השולחן הקבוע שלי. מהמלצריות ההונגריות של פעם נשארה אולי רק אחת, האחרות היו אולי אז ילדות קטנות, שהגיעו למגדניה מבית הספר "למל". הזמנתי קפה ועוגת שמרים גבינה.
כמעט מדי יום נהגתי להיכנס לשם (3) , קורא, שותה קפה עם עוגת פירות מעוינת או שטרודל וחוזר לעבודה. המלצריות הדתיות ההונגריות בחנות הצמודה ריכלו וצחקקו. אני לא מבין הונגרית, אבל היה ברור שהן מדברות עלי. לפעמים הגניבו מבט. כך שבוע אחר שבוע חודש אחר חודש. ואז יום אחד, בדרכי למגדניה, עברתי אצל מוכרת העיתונים הקשישה הגברת ישראל (רגע, ישראל ? או חיים ? – אני לא בטוח) וקניתי את "אוי קלט" העיתון בשפה ההונגרית. צחקוקים ופטפוטים קידמו כרגיל את פני. הזמנתי כמימים ימימה קפה ועוגה, ואז פרסתי לרווחה את "אוי קלט" ושמתי עצמי קורא בו. המלצרית שהניחה את הקפה והעוגה לפני, הבחינה כמובן בעיתון ההונגרי, ונמלטה אל חברותיה, כל עוד רוחה בה.
(1)
היחידה
כאן עמד פעם בית הקולנוע "אדיסון"
(2)
"השירותים מקולקלים", כאז כן עתה.
(3)
המגדניה
