הלב הגדול נדם
נכתב בתאריך 26 בספטמבר 2011 מאת משה קרוןכשכתבתי עליו כאן, חששתי שהלב הגדול לא יעמוד במה שמבחן החיים זימן לו באכזריות כה רבה. טעיתי. הלב הגדול עמד בכל היסורים שאדם יכול לעולל לזולתו, ונכנע רק לסרטן הארור. הוא ניסה להרדים את המחלה להשכיח את עצמו ממנה, בשיחה האחרונה שלנו דיבר על טיולים בארץ ועל אשתו השלישית האהובה. הלב הגדול המשיך לפעום ולהניע את הסובבים אותו, שהתמסרו לו והלכו אחריו אחר קסמו, מתבשמים מהחום והאהבה שהעניק לכל.
עבדנו יחד שלוש שנים, ביום ובלילה. הוא הדביק את כל הצוות במסירות ובדבקות חסרת פשרות. העבודה היתה המשפחה. כה תמימים היינו כה תמים הוא היה. "היחידה" כך כינינו את מקום העבודה שלנו, "היחידה" היתה הבית, לפעמים הראשון לפעמים השני. אנחנו לא היינו מקום עבודה, אלא מעין קומונה. עבדנו ועבדנו ואכלנו ועבדנו וחגגנו ורקדנו ודיברנו ועבדנו והתאהבנו אחד בשני ועבדנו. לא פעם מה שנראה ממרחק השנים כבלתי אפשרי, כחוצה גבולות ומבלבל, היה אז בימי התום כה מובן מאליו. רובנו התבגרנו והבנו שיש גבול וסייג ולא הכל בכל מחיר. למדנו שיש גם מקום לקוצר היד, למגבלותינו ולחולשה האנושית. לא כך היה גד הררי. גדי המשיך לחתור מול הזרם לנהוג בכיוון ההפוך לתמרורים – כי שם ניצבה הנערה הנזקקת שם המתין המכור האבוד.
אל תקישו בגוגל גד הררי. אתם תמצאו שם מישהו אחר. הקשיבו למאות ואולי אלפי אנשים שגדי שינה את מהלך חייהם, שהושיט להם יד בוטחת כשהיו שקועים עד צוואר במדמנה. הם יעידו – גד הררי היה אדם ישר, אוהב אדם בעל לב גדול מאוד. הוא מת עכשיו,- בימים האלה שבהם אומרים סליחות.
