ריסים

7 בינואר 2022

מבית הקפה דזאנז'ה (Café des Anges) ברחוב דה לא רוקט פינת רחוב דה תאילנדייר, ניתן להבחין בקצה הרחוב הניצב הנושא את שמו של הקומנדאנט לאמי בריסים. כשמתקדמים במעלה הרחוב, מתגלה הקו המתאר צוואר וסנטר. הריסים הם חלק מעבודת אמנות קיר המשתרעת על שני קירות. בקיר השני מצוירים עין והמשך הקו המשרטט אף ופה. עבודה יפה ומינימליסטית.

מאוחר יותר אני מבין שמדובר בעבודה מסחרית. שהיא סמלו המסחרי של בית המלון שעל קירותיו המבהיקים היא מצוירת.

אמנות הרחוב נושקת מטבעה לבתי עסק, ואלה למדו שיש לה ערך מוסף עבורם. לא מעט מאמני הרחוב מוצאים שם את פרנסתם. אמנות הרחוב שניתפסה כמי שנעה בין וונדליזם להשגת-גבול, משנה את תדמיתה החתרנית וחוברת למוזיאונים, גלריות, בתי עסק ומסחר ולשוק הנדל"ן.

הייורו 1974-2020 Hyuro

28 בדצמבר 2021

מותה בטרם עת, של האמנית הייורו Hyuro לפני כשנה ממחלת הלוקמיה, היווה אבדה קשה לשוחרי אמנות הרחוב. אחרי מותה נחשף ברבים שמה האמיתי תמרה ג'ורוביץ Tamara Djurovic. הייורו נולדה בארגנטינה ולמדה אמנות. ציירה בעיקר בשמן. היא הגיעה לוולנסיה בספרד כדי ללמוד לתואר שני. כאן התוודעה לאמנות הרחוב ולציורי הקיר לא מעט בזכות האמן  Escif (1997). משנת 2010 ועד למותה יצרה אמנות רחוב וציורי קיר ברחבי אירופה, צפון אפריקה ואמריקה. בעבודותיה נקטה עמדה פוליטית מגדרית מובהקת, היא ראתה בה אמצעי לשינוי חברתי ולא רק דרך ביטוי אישית. עבודותיה המרהיבות מטלטלות ומעוררות מחשבה. היא שיתפה פעולה עם אמנים נוספים והמשיכה לצייר על נייר ובדים.

מעט לפני מותה ביקשה מ Escif  שיסייע לה בציור הקיר עפ"י סקיצה שהכינה. הייורו לא הספיקה להתחיל את ציור הקיר ברחוב Desargues שבבלוויל ברובע ה -11. אחרי מותה התארגנו חברים ויוצרים שסייעו ל Escif  ול Axelvoid לצייר את הקיר. ציור הקיר שמכונה "מנצחת התזמורת ברחוב דזארגו"  Le chef d'orchestre de la rue Desargues הוא מחווה מרגשת לאמנית גדולה שזכתה להיות מיוראליסטית – ציירת קיר מובילה, שמתה טרם הגיעה לשיאה. בביקורי בפריז צילמתי את יצירת המחווה לזיכרה בבלוויל. hypermurrr שהפיק את קיר המחווה, יצר גם סרטון שמתאר בין היתר את ציור הקיר. כמו כן ניתן לצפות כאן בראיון עימה.

מסתובב בעיר ויורה

2 באוגוסט 2011

זה מספר חודשים שהוא מסתובב בעיר ויורה. במקום קליעים הוא יורה את הדם. מרכז ירושלים הולך ונעשה מנוקד בטיפות אדומות. לפעמים הנקודות מפוזרות על פני הקירות במרווחים נינוחים בטיפות עגולות ומדויקות, ולפעמים זה מקבץ צפוף ועצבני ואז הטיפות פחות סימטריות. יש ימים שהוא מעלה על הקירות סצנות רצחניות במיוחד כמו זרם דם המותז מהקיר אל שלולית דם על המדרכה, או פנים מנוקדים בדם הניגר לאורכם. האם העוברים ושבים נשארים שווי נפש נוכח הקירות שצועקים "דם". האם הוא מספק את מאוויי ההמון התובע באיצטדיונים "מ-ל-ח-מ-ה" . או שאולי הוא זועק מרה על דמו שנשפך. לי הוא מזכיר שהרחובות השלווים למראית עין, הם אותם רחובות שרק לפני שנים אחדות היו מלאים במראות זוועה של הדם שנשפך בפיגועים.

סברס

24 בפברואר 2010

זה נראה חידתי, לא ברור מספיק, חסר אמירה ישירה. אולי בכך כוחו ואולי זה מקור חולשתו. הוא עדין לא מטריד, סביר להניח שנסתר מעיני רוב הציבור. אולי הוא צריך זמן להבשיל לצבור נוכחות. על השלטים החדשים המסמנים בירושלים את השכונות השונות (רעיון טוב, ביצוע ככה) הוצמדה בשבועות האחרונים מדבקה (sticker) של פרי הצבר בצבעים. מצד אחד פרי הצבר הוא סמל מקומי – דימוי שחוק עד דק לבנינו המתוקים מבפנים והעוקצניים מבחוץ, לבן הארץ – היהודי החדש הלא הוא הישראלי, שצמח כאן למחוק את חרפת היהודי הגלותי. מצד שני משוכות הצברים הפרוסות ומפוזרות פה ושם היו במשך שנים, ועבור חלקנו מהוות עד היום, זכר לכפרים ערביים שחרבו עד יסוד במלחמת 48. פרי הצבר אם כך הוא דימוי לחורבן ולתקומה, לדבר והיפוכו. השלטים החדשים ועליהם שמות השכונות הם שלטים מעוצבים ערכאית – כחול על גבי לבן, ועליהם שמות השכונות כולל השמות שאיש אינו משתמש בהם, אותם שמות שכשלו בדר"כ בתפקידם להחליף ולמחוק את השם הערבי (קוממיות, גאולים מי נפתוח, במקום טלביה, בקעה וליפתא, וכיו"ב). השלטים האלה אינם מסתירים את רודנותה של העברית בשרות המדינה, את יחסה אל הערבית והאנגלית – כיתובם עברי גם בערבית ואנגלית למשל Komemiyut.  רובדי "הסכסוך" מבצבצים בין"קוממיות" ל"טלביה", ושם בינהם טורח אמן הרחוב החרוץ להדביק את פרי הצבר הלא הוא הסברס.

ויהי חושך

11 בינואר 2010

ליאו ופיפו Leo & Pipo

9 בינואר 2010

כשעברתי היום ברחוב עזה בואך טרה סנטה התבוננתי באנשים שמילאו אותו בצהרי יום שישי בצהלה לא מובנת, הרהרתי בכך שבעוד מאה שנים רובם לא יהיו כאן, ואחרים שעוד טרם נולדו ימלאו אותו ויהלכו בו בבגדים אחרים, יסעו בו בכלי רכב שונים ישתמשו במכשירים ובכלים אחרים וידברו בעברית שונה מהעברית שבה אנו משוחחים. יתכן שהרחוב ישא את אותו שם ושבניין טרה סנטה ימשיך ויעמוד בו ואולי אפילו ישקיף אל ככר צרפת, אל מלון המלכים מזה ובית שופרסל אגרון מזה. האדמה עליה אנו חיים נשארת אותה אדמה אך אנו החיים אנו בני החלוף. ליאו ופיפו (Leo & Pipo) אמני רחוב הפועלים בפריז משבצים בתוך רחובות העיר על קירותיה דמויות מהעבר, כאלה שחיו במאה ה 19 או בתחילת המאה העשרים. עבודתם עוסקת בזמן שחלף, מזמנת מפגש יומיומי בין האדם הפוסע ברחוב לבין מי שחי בו לפני מאה שנה ויותר. טכניקת העבודה של זוג אמני הרחוב היא הדבקה (Paste up) של צילומים גזורים בגדלים שונים. דמויות של נשים גברים וילדים הלבושים בבגדים האופייניים לתקופתם. ליאו ופיפו עוסקים במידה רבה בזיכרון ובהנכחתו, הם מוציאים את המוצג מהמוזיאון ואלבומי התמונות אל קירות הרחוב. האמנים מקצים מקום במרחב החי ברחוב, לזה שחי בו אי פעם, שכאן היה ביתו וברחובות אלו התהלך. האמנים מחזירים לרחוב לזמן קצוב ייצוג של תושבי העבר שהטביעו בו את חותמם, זמן קצוב כי אמנות הרחוב זמנה כמו חייו של אדם קצוב והיא חפה מכל נצח.

הלום חיים

28 בדצמבר 2009

אמן לא ידוע מדביק על קירות פריז גזירי נייר שעליהן מצוירת דמות של איש וגלגל הצלה L'homme à la bouée. בתוך סצנת אמנות הרחוב של פריז הוא ייחודי ומצליח להטריד ולגעת. האיש העירום והקרח צבוע בצבעים דהויים ורדרדים מאפירים, גלגל ההצלה צבוע באדום לבן. האיש כמו ניצל מאניה שניטרפה בים ונפלט אל רחובות העיר, מסתובב עם גלגל ההצלה על קירות הרחובות וניבט לעין כל. מתברר שהמצוף שהיה אמור להציל אותו הפך להיות לכלאו למקום בו הוא לכוד ולעיתים עם אחרים. גם באותן עבודות שבהן לא מופיע המצוף האיש מתנהג כאילו שהוא אסור ואזוק – הכלא מסתבר בתוכו. בדרך כלל הוא בוהה מפוחד או מבוהל מאוד. האיש המום והלום חיים. פה ושם הוא מציץ מגניב מבט אל החיים מבעד לחרכים, אל מעבר פינת הרחוב, מקרין בדידות וריקות.

זה לא הוא, אומר לך כנראה האמן, זה אתה. אתה מוטרד נוכח העבודות הללו משום שאתה נדרש לצפות בעצמך ללא כחל וסרק. זה אתם המקיפים את עצמכם בחגורות ביטחון בנכסים ומותרות, אתם הצרכנים האוגרים מוצרים ומשאבים כדי להיטיב עם חייכם, הפכתם לעבדיהם ואתם לכודים בתוך מלכודת הצרכנות המשעבדת. באחת העבודות נראה זוג ללא גלגל הצלה בתנוחה עוברית צונח מטה אל ההתרסקות, – האם איננו יודעים לחיות ללא המצופים למיניהם ? כפרטים כזוגות וכקבוצות ?
סדרת העבודות מציגה דמות האומרת עצב רב, היא חסרת תאווה, מדוכאת, מגושמת שאיבדה את החופש שלה. הוא שבוי או אסיר. אסירם של החיים המודרניים. יש בה מידה לא מבוטלת של סממנים קפקאיים, אבסורדיים, העבודה אינה נעדרת הומור דק, אך בעיקרה פסימיות רבה וטעונה בביקורת על טבע האדם ועל מצבו.

העוברים והשבים תולשים חלקי נייר מהעבודות וכך מאבד האיש עם המצוף את איבריו ונוסף לעבודה מימד של קרבנות ועזובה. החורף הקשה העובר על פריז – הרוחות והגשמים יעשו את שלהם ועבודות רבות יערמו כעיסות נייר וייסחפו בזרמי המים, זה טבעה של אמנות הרחוב שמתכלה ומתפוררת ומפנה מקום על קירות העיר לעבודות אחרות.