עוקר הגרוגרות

25 בפברואר 2010

נתתי זכות קדימה לכלי הרכב שנכנסו לצומת המרומזר משמאלי. זה לקח לא יותר מעשרים שניות. משך כל אותו הזמן אחד מהנהגים שעמד אחרי לא הפסיק לצפור בעצבנות. כשהכביש היה פנוי נכנסתי לצומת. הצופר עקף אותי חתך את ההגה וחסם אותי בפראות מאיימת. בלמתי בבת אחת. הוא פתח את הדלת ואני הבנתי שנכנסתי לסרט רע מאוד. הוא הוציא רגל וחצי גוף והתחיל להשמיע קללות. לא שמעתי את הקללות אבל מכיוון שהוא ירק שוב ושוב, אני מתאר לעצמי שהוא לא הסביר לי מדוע הוא חושב שנהגתי לא כהלכה. הוא היה מפחיד מאוד. היה לו באותן שניות קצרות פרצוף שונא אדם ועוקר גרוגרות. אם הייתי מגיב, זה היה נגמר אחרת. אני מתאר לעצמי שנראיתי כמו מישהו שניצב לפני כיתת יורים ללא כל הכנה מוקדמת. לא הוצאתי הגה מפי ושפתי לא נעו. אחרי שגמר להקיא את כל הרעלים המסוכנים, לחץ על הגז עקף את כל הטור ונכנס לפני כולם שמאלה. אני מודה, לקח לי זמן להרגע מהמפגש עם "האלימות בחברה הישראלית". אחר כך תירגלתי את עצמי בנעילת דלתות האוטו, – הפקתי מיד לקח ראשון. סיפרתי את זה לא' שאמר שהוא מקוה שאין לו ילדים.

כרוניקה של דקירה ידועה מראש, עדות :

18 באוקטובר 2009

…"את והחבר שלך במועדון ? פתאום את רואה מרחוק את זותי שלמדה איתך בקורס ? את עושה לה בואי, מנשקת אותה פה פה, מה נישמע, איך הולך מה חדש ? אומרת לה זה החבר שלי. לוחצים ידיים. החבר שלך נחמד אליה, שואל אותה אח שלך לא ניגן פעם תופים בלהקה, היא אומרת לא חושבת, הוא בצבא. שואל איפה הוא משרת, היא אומרת באמא שלי אני לא יודעת. כולם נקרעים מצחוק מאיך שהיא אמרה באמא שלי לא יודעת. בדיוק מגיע החבר שלה. מסתכל עליכם צוחקים עם החברה שלו. בא כזה רציני, מאיים. בא על החבר שלך ואומר לו מה יש לך? כולם משתתקים. החבר שלך אומר אין כלום. הוא אומר תגיד על מי אתה צוחק ? עושה לו לא צוחק על אף אחד. החבר שלה רואים בשפתיים שלו בפנים שלו שהוא הולך להתפוצץ על החבר שלך. זה הזמן שהחבר שלך כבר לא יכול ללכת. כולם מסתכלים עליכם ? כולם. את יודעת שהוא הולך לאכול דקירה. חבר שלך חיוור, גם כן יודע מה שאת יודעת. מה שהוא יגיד זה לא טוב. החבר שלה יהפוך כל מילה שלו לרעתו. אין מה לעשות. כל לילה כל לילה זה עוד פעם ועוד פעם, זה חושב שצחקו עליו, זה חושב שההוא מתחיל עם החברה שלו. אוכלים סרטים הבנים. כל לילה המלחמות האלה נגמרות במכות ויש דם וים בלגן. לא רק אצלנו בכל מקום אותו דבר. גם הבחורות עושות הוא אמר לי, הוא דחף אותי, הסתכל עלי, ההוא ככה, ההיא ככה והבנים משתגעים, יוצאים החוצה מאחורה, הרבה צעקות בקבוקים נשברים, בבת אחת פתאום כולם בורחים, אחד צועק אמבולנס מהר אמבולנס, וגם כן בורח…"

איום בשפת אמת

23 באפריל 2009

השפת אמת זכה שיקרא על שמו רחוב בירושלים, בויקיפדיה אני לומד שהיה מעמיס על כתפיו את צער חסידיו. מספרים עליו שבעת מלחמת רוסיה  – יפן, כשחסידיו גויסו למלחמה, ישן לאות הזדהות על הרצפה מכוסה במעיל. בבוקר, מצאו את המעיל רטוב מדמעות – בכי מדאגה לחסידיו. ברחוב שפת אמת, כמו ברחובות רבים בעיר הזו יש בתי כנסת ובתי מדרש ותפילה, וליד אחד מהם כתוב על הקיר "מפאת קדושת המקום נא לא לזרוק כאן זבל", או בלשון אחרת, הסיבה היחידה לשמור על הניקיון ליד בית מסוים היא העובדה ששוכן בו בית תפילה. אשפה וקדושה לא מסתדרים, וטוב יעשו הדיירים אם ישליכו את אשפתם ליד בית שאין בו מוסד תפילה או לימודי קודש. בצמידות, ליד אותה כתובת, וליד אותו מקום שהקדושה שורה בו, מצאתי כתובת נוספת – באותיות אדומות וגדולות, מעפילה על אחותה ודנה בעינייני חניה. "החניה אסורה" זועקת הכתובת ומתחתה סימן אין כניסה, ולמטה מזה: "הרכב – ינזק". "ינזק" בשפת איום, שהיא כנראה שפת אמו של הכותב מרחוב שפת האמת. שם ברחוב, אין צורך בחוקי העזר העירוניים ובתקנות החניה השונות להסדרת עינייני הזבל, התנועה והחניה. רכב שיחנה במקום, יעבור תהליך מהיר שיפסח על הבירוקרטיה הדמוקרטית של רשויות האכיפה והשיפוט. כאן, בצל או "מפאת קדושת המקום", יש מי שלאחר שאיים בלשון ברורה, הוא הפוסק והוא המעניש באיבחה אחת. נאה מאיים ונאה מקיים ושפתו אמת.

שפת אמת: מפאת קדושת המקום, הרכב ינזק

להיות קשיש בישראל

9 באוקטובר 2007

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוציאה הודעה לעיתונות לקראת יום הקשיש הבינלאומי ובו נתונים על קשישי ישראל.
כ 10% מאוכלוסיית ישראל 693 אלף הם קשישים – בני 65 ומעלה.
50% מהנשים הקשישות הן אלמנות.
1 מתוך 4 קשישים גר לבדו.
בעוד ש 12% מכלל האוכלוסיה היהודית הם קשישים הרי שמתןך האוכלוסיה הערבית בישראל הם מהויים רק 3%
57% מכלל הקשישים הן נשים ו 43% הם גברים.
ככל שעולה הגיל אחוז הנשים הקשישות עולה.
חלקם היחסי של קשישים בקרב עולי בריה"מ 19% גדול פי שניים כמעט מחלקם של הקשישים באוכלוסיה הכללית 10%.
בתל אביב אחוז הקשישים הגבוה ביותר מכל שאר המחוזות 14.8%.
רק 17.4% מכלל הקשישים שייכים לכח העבודה האזרחי.
ככל שההשכלה גבוהה יותר עולה שיעור הקשישים בשוק העבודה.
ההוצאה החודשית הממוצעת לתצרוכת משק בית למבוגרים עומדת על 7410 ש"ח, שהם 69% מהתצרוכת הממוצעת בישראל לחודש העומדת על 10816 ש"ח.
אחוז ההוצאה על בריאות 7% לעומת 5.1% אצל כלל האוכלוסיה.
24.5% הם בעלי מחשב לעומת 62.4 באוכלוסיה הכללית.
ל 17.7 % מכלל הקשישים יש מנוי לאינטרנט לעומת 48.9% באוכלוזיה הכללית.
43% מדווחים על תחושת בדידות לעומת 31% באוכלוסיה הכללית.
37% מהקשישים מדווחים שמצבם הבריאותי טוב או טוב מאוד לעומת 77% מכלל האוכלוסיה.
51% מקרב הגברים הקשישים מורשים לנהוג לעומת 15% מכלל הקשישות.
הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הם מעניינים אולם חסרים נתונים באשר לעוני בקרב הקשישים :
כמה קשישים אינם קונים את התרופות שנרשמו להם ?
לכמה קשישים אין חימום בחורף ?
לכמה קשישים אין משקפיים, מכשירי שמיעה או שיניים תותבות למרות שהם זקוקים להם ?
לכמה קשישים אין מסגרת סיעודית לה הם זקוקים ?
YNET מדווח שמעל 2000 קשישים נפגעי אלימות טופלו בשנת 2006, לך תדע כמה קשישים נפגעי אלימות לא נפגעו ?