Sub Stance

מבית הקפה דזאנז'ה (Café des Anges) ברחוב דה לא רוקט פינת רחוב דה תאילנדייר, ניתן להבחין בקצה הרחוב הניצב הנושא את שמו של הקומנדאנט לאמי בריסים. כשמתקדמים במעלה הרחוב, מתגלה הקו המתאר צוואר וסנטר. הריסים הם חלק מעבודת אמנות קיר המשתרעת על שני קירות. בקיר השני מצוירים עין והמשך הקו המשרטט אף ופה. עבודה יפה ומינימליסטית.

מאוחר יותר אני מבין שמדובר בעבודה מסחרית. שהיא סמלו המסחרי של בית המלון שעל קירותיו המבהיקים היא מצוירת.

אמנות הרחוב נושקת מטבעה לבתי עסק, ואלה למדו שיש לה ערך מוסף עבורם. לא מעט מאמני הרחוב מוצאים שם את פרנסתם. אמנות הרחוב שניתפסה כמי שנעה בין וונדליזם להשגת-גבול, משנה את תדמיתה החתרנית וחוברת למוזיאונים, גלריות, בתי עסק ומסחר ולשוק הנדל"ן.

מותה בטרם עת, של האמנית הייורו Hyuro לפני כשנה ממחלת הלוקמיה, היווה אבדה קשה לשוחרי אמנות הרחוב. אחרי מותה נחשף ברבים שמה האמיתי תמרה ג'ורוביץ Tamara Djurovic. הייורו נולדה בארגנטינה ולמדה אמנות. ציירה בעיקר בשמן. היא הגיעה לוולנסיה בספרד כדי ללמוד לתואר שני. כאן התוודעה לאמנות הרחוב ולציורי הקיר לא מעט בזכות האמן  Escif (1997). משנת 2010 ועד למותה יצרה אמנות רחוב וציורי קיר ברחבי אירופה, צפון אפריקה ואמריקה. בעבודותיה נקטה עמדה פוליטית מגדרית מובהקת, היא ראתה בה אמצעי לשינוי חברתי ולא רק דרך ביטוי אישית. עבודותיה המרהיבות מטלטלות ומעוררות מחשבה. היא שיתפה פעולה עם אמנים נוספים והמשיכה לצייר על נייר ובדים.

מעט לפני מותה ביקשה מ Escif  שיסייע לה בציור הקיר עפ"י סקיצה שהכינה. הייורו לא הספיקה להתחיל את ציור הקיר ברחוב Desargues שבבלוויל ברובע ה -11. אחרי מותה התארגנו חברים ויוצרים שסייעו ל Escif  ול Axelvoid לצייר את הקיר. ציור הקיר שמכונה "מנצחת התזמורת ברחוב דזארגו"  Le chef d'orchestre de la rue Desargues הוא מחווה מרגשת לאמנית גדולה שזכתה להיות מיוראליסטית – ציירת קיר מובילה, שמתה טרם הגיעה לשיאה. בביקורי בפריז צילמתי את יצירת המחווה לזיכרה בבלוויל. hypermurrr שהפיק את קיר המחווה, יצר גם סרטון שמתאר בין היתר את ציור הקיר. כמו כן ניתן לצפות כאן בראיון עימה.

באחת הפעמים, כשהסתבר לו שאפסו הסיכויים שאחצה את הקווים ואצטרף לליגיונותיו, סיפר לי הרב מרדכי "פופיק" ארנון נישמתו עדן, סיפור שיפה לימים אלה:
רבי יונה שהיה צדיק גדול ישב בבית האסורים. חבריו הכלואים חפרו מנהרה וברחו. רבי יונה לא ברח ונשאר בתא. כשהגיע הסוהר וראה אותו יושב לא רחוק מפתח המנהרה, הפליא ברבי יונה את מכותיו. שאל אותו רבי יונה: "למה אתה מכה אותי?" ענה לו הסוהר: "ראוי אתה למכות, משום שהיה לך פתח הצלה, ואתה כאוויל בחרת לשבת בכלא" והמשיך לחבוט בו.

זה היה בוקר מוקדם של יום חג לפני יותר משלושים שנה. צעדתי בבולבאר סן ז'רמן דה פרה לכיוון כיכר מובר. הרחוב היה ריק מאדם, החנויות היו סגורות, אפילו בעלי הכלבים לא ירדו טרוטי עיניים למסלולם הקבוע. מדי פעם חלפה מכונית בנסיעה מהירה. ראיתי אותו מרחוק. קשה לטעות בזיהוי הליכתו המוכרת. כבר ניפגשנו, ללא ספק. ככל שהתקרב עלה במוחי שמו של ראש מטה פיקוד צפון. מוזר, בבולבר סן ז'רמן אני ורמ"ט צפון על מגרש המסדרים. הורדתי מיד את הרעיון המטופש להזדקף ולהצדיע לו, אבל מה שנותר ממנו היה חיוך על פני. שנינו לא עשינו עניין רב, ואיני יכול להישבע שגם על פניו היה חיוך קטן. יתכן שגם במוחו עלתה מחשבה שאני רוברט דרייפוס הצועד מולו ברחוב הריק בבקר החג וכשהתקרבתי התברר לו שאני קרון מפלוגה ד בגדוד 13.  כשחלף על פני לחשתי בתדהמה "ז'אן פול בלומונדו". לא רמ"ט צפון ולא מח"ט זה היה ז'אן פול בלמונדו. רק שנינו ברחוב הרחב והריק. כמובן שלא הסתובבנו לאחור. ווטרנים לא פונים לאחור היעד הוא העתיד. כך אזכור את פגישתי עם ז'אן פול בלמונדו, שהלך אתמול לעולמו.

על הבית שבו גרתי בשש שנות חיי הראשונות יעבור הקו הסגול של הרכבת הקלה. לכן הרסו את הבית שברחוב נ"ג 1 בשכונת התקוה (צילום 1+2). שנים קודם לכן הרסו את בית החולים שבו נולדתי, בית החולים הדסה ברחוב בלפור 8. ככה זה הורסים ובונים. בבתים שנהרסו פעמו חיים. שנים רבות שרחוב נ"ג כבר אינו נ"ג שמו הוסב לרחוב השכל. אצלי הוא ישאר נון גימל. אם אעבור שם כנוסע בקו הסגול אלחש לעצמי: רחוב נון גימל מספר אחת. שם נצרבו זכרונות שאני נושא עימי, ועמוק יותר בתאים נעולים – כאלה שאיני זוכר אבל יודע.

ביתנו השכור ברחוב נון גימל היה דירת חדר (תרשים 3). חלק ממבנה חד קומתי שנחצה לשניים. התגוררו בו שתי משפחות – בדירה אחת בעלי הבית מוישע והינדלה קצ'קה (קאצ'קע) ובנם יוסל, ובדירה השניה דיירי המשנה הורי הלה ויהושע. מוישע קצ'קה היה עגלון ("באלגולע") קשוח, בן דמותו של אריה בעל גוף. כשרוחו היתה טובה עליו היה עוצר את הסוס, ומושיב אותי לידו. מלך העולם הייתי שם במרומי העגלה – אוחז במושכות ולוחש לסוס "דיו דיו" וליד האורווה "הויסה". כשהסוס המפואר היה עושה "אמבטיה" בעפר ומעלה ענני אבק, הרגשתי יראה גדולה מול עצמת רגליו המתפתלות באויר בריקוד מרהיב. ריח האורווה עולה מחדש באפי כשאני מגיע פעם ביובל לאורווה. ריח חצירי עשבי שאין דומה לו. שטח דירת החדר שלנו היה פחות מ 20 מ"ר. בחצר היה מבנה שירותים ששרת משפחות נוספות. בכניסה לדירה מכיוון דרום היה קיטון ששימש כמטבח ובו מימין כיור ולידו פתיליה ומשמאל מקרר קרח ושולחן קטן. במגרת השולחן היו שתי דיסקיות ועליהם היו חרוטים שמות ותאריכי פטירה של חברו הטוב של אבי שמואל קלצ'בסקי ואחיו שלא שרדו את השואה. כמו כן מברג, פטיש קטן, וכמה סיכות רפדים. מתחת לשולחן היה קרטון ובתוכו היו מסכה נגד התקפת גזים שהיתה כנראה שייכת לדודי שהיה אלחוטאי בגבעתי ותרמיל גב מרופד בפרוות פרה, שהשאירו אחריהם הגרמנים במחנה העבודה בקרשניק. בחדר המגורים בתפוסתו המלאה היו שלוש מיטות, ארון בגדים, שולחן אוכל וארבעה כיסאות. פעם בשבוע צופפו הורי את הרהיטים והעמידו במרכז החדר פרימוס ועליו בתוך דוד הרתיחו את הכביסה. רעש הפרימוס היה חזק וכועס על העולם, כזה היה גם ריח סבון הכביסה. מדי ערב מילאו הורינו  מים בפיילה ובתוכה רחצו אותנו את הילדים (צילום 5א).

כשהייתי כבן ארבע קיבלנו מסבי ודודי חבילה מחו"ל ובה מקלט רדיו ששידרג (ללא מרכאות) את חיינו. היה זה מכשיר הליקרפטרס ( Hallicrafters ) הוא ליווה אותי לאורך ילדותי ונעורי ופתח לפני פתח רחב לעולם, לולא הרדיו ספק אם הייתי מי שאני. בביתנו לא היה טלפון, לא ידענו מה זה מחשב, טלפון סלולורי או אינטרנט אבל היה רדיו. בקצה החדר, בקיר הצפוני היה חלון עם תריס שלבים דו כנפי. בכל כנף היה פתח. לצידו דלת שיצאה למרפסת (צילומים 6+7 במרפסת). בוקר אחד כשהורי ישנו, פתחתי את אחד הפתחים בתריס השלבים. מולי התגלה שדה מרהיב עד אופק, מואר בזהב קרני השמש הראשונות.

הורי ניצולי השואה העפילו לארץ ב 18 בינואר 1946 מאירופה באניה אנצו סירני וכעבור כשנה שכרו דירה זו ברחוב נ"ג, בה נולדנו אחי (1951) ואני (1948) (צילום 6א). גרנו בה כשבע שנים. בשנת 1953 רכשו הורי דירה חדשה ומפוארת בת 2.5 חדרים, בשכון העממי שלב א' ברחוב עמק אילון 19 ביד אליהו. בדירה היו בית שימוש, חדר אמבטיה, מרפסת עם מרקיזה ומרפסת שרות. כאן החל שלב נוסף וחשוב במסעם של הורי לשיקומם ולהקמת משפחתנו – בחריצות, בנחישות ובאהבה.

נהג מונית, הסיע את הורי ואותי תינוקם שנולד זה עתה, מבית החולים הדסה שברחוב בלפור לביתם בשכונת התקוה. כשהגיע לקירבת צומת הרחובות אצ"ל וההגנה סרב הנהג להמשיך. קליעים ששרקו מכיוון הכפר סלמה הרתיעו אותו. בלית ברירה עשו הורי את הדרך לביתם כשהם נצמדים לקירות של רחוב ההגנה. חילופי אש והתקפות הדדיות בין כוחות ההגנה וכוחותיו של חסן סלמה המשיכו עד סוף אפריל 48 עת הוכרע הכפר סלמה. במסגרת העבודות לקראת הקמת הרכבת הקלה – הקו הסגול, הרסו את שורת הבתים מצומת אצ"ל ודרך ההגנה מזרחה. שורת בתים זו היתה מסלול הטיול הראשון בחיי. אחד מהבתים היה ביתו של הרופא ששמו נישא עד היום בפי תושבי השכונה ד"ר אבו יצחק (איני בטוח שזו תמונתו של אותו ד"ר אבו יצחק). בית נוסף שנהרס היה ביתה של משפחתה של חברתי הילדה שולה שהיתה בערך בת גילי וחלתה במגפת הפוליו ולקתה בשיתוק ילדים. קצת נרתעתי מהברזלים שייצבו את רגליה וגם ממבטה הנואש של אימה.

לאחר עלייתם לישראל, החל אבי יהושע לעבוד כרפד, מקצוע שבו עבד בכפיה במחנה העבודה קרשניק (Krasnik) . במקביל למד בערב את מקצוע הנהלת החשבונות, מקצוע שבו עבד כל חייו. בשנות חיינו ברחוב נ"ג עבד אבי כמנהל חשבונות בחברת "אוצר הארגזים" בבעלות קופלר. היה זה מפעל לייצור ארגזי עץ ששימשו באותם ימים להובלת ירקות ופרות. "אוצר הארגזים" היה ממוקם במתחם שבין הרחובות לינקולן וילסון סעדיה גאון בתל אביב, לא רחוק מהשוק הסיטונאי ששכן באותם ימים ברחוב קרליבך. כמו כן עבדו הורי כקופאים בקולנוע התקווה ששלדו עומד עדיין סמוך לכניסה לשוק. פעם כשהתלוותי לעבודת אחד מהם יצאתי מהקופה אל האולם בו הוקרן סרט. מראה הדמויות הגדולות המרצדות על המסך הפתיע אותי וחזרתי מבוהל לקופה. אלה היו שנות הצנע, אני יודע  שהורי נאבקו יום יום על פרנסתם אך מעולם לא הרגשתי עוני או מחסור. הורי כלכלו את צעדיהם בצניעות ובתבונה, ידעו תמיד לחסוך ושאפו להתקדם.

למדתי בשני גני ילדים, האחד היה גן רובינא (צילום 7) ע"ש השחקנית הגברת הראשונה של התיאטרון. שם הגננת שלי היה ברכה. מבנה הגן גבל בשוק התקוה. התאהבתי בילדה ששמה לילי. ליבי נשבר כשמשפחתה עזבה את השכונה ולא ראיתי אותה יותר. כשנשיא המדינה חיים וייצמן נפטר הודיעה לנו הגננת ש"הנשיא וייצמן הלך לעולמו" הביטוי "הלך לעולמו" עורר בי דמיונות רבים. בגן קיבלנו ארוחת צהריים (ריח קציצות הדגים) וכמו כן נפרסו מזרונים שעליהם נדרשנו לישון או להיות לגמרי בשקט. היום שוכן במבנה הגן הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. גן החובה היה גן עירוני י"ז (צילום 8+9), שבקצה הדרומי של השוק, לא רחוק ממגרש הכדורגל של קבוצת בני יהודה. הגננת היתה בת דודה של אימי חוה ליפשיץ. הגן היה לא רחוק מנחל מוסררה. מעת לעת היינו מטיילים בסבך הגמא. כאן התוודעתי לפנס הקסם ולקופת הקרן הקיימת. לכבוד חגים ואירועים, נהגה אימי לצייר ציורים נפלאים על בריסטול לגן הילדים. בפעם הראשונה שחזרתי הביתה לבדי מהגן הייתי צריך לבקש מאחד העוברים ושבים להעביר אותי את הכביש. הבחירה היתה קשה. כשמרחוק הופיע אדם עם זקן נפל הפור.

בחורף היה נחל מוסררה עולה על גדותיו ומציף את האזורים הסמוכים לו. מילת הקוד הזכורה לי מאז היתה "שיטפון". השיטפון עורר פחד בקרב שכננו. תושבי הבתים שניפגעו בשטיפונות נותרו ללא קורת גג ושוכנו בבתי הספר בשכונה. רבים מהם איבדו את מעט רכושם בשטפונות. יש לי זיכרון של שורת מזרונים תלויים לייבוש על גדר.

הורי דיברו בינהם ביידיש ולעיתים רחוקות בפולנית. איתנו הם דיברו עברית. שניהם הכירו את אותיות האלף-בית. אבי הכיר את השפה מסידור התפילה ולימודי הקודש ואימי הכירה אותה מעט מפעילותה בתנועת דרור (פריהייט) ומההכשרה בצ'רניאקוב. אני זוכר ספרים כמו "גן-גני", "אמא מספרת", "אמא מספרת עוד" ו"פתחו את השער" של קדיה מולודבסקה. שכחתי את שמו של ספר נוסף, שעל עטיפת כריכתו מאויירים בכחול קסת וציפורן או נוצה. ספרים אלה היו האולפן של אימי – כך בין היתר למדה עברית. היתה לי מחברת ציור וצבעים ואהבתי לצייר. היו לי כמה צעצועים ואופניים (צילום 6) את חצוצרת הצעצוע שהיתה אהובה עלי אפשר לראות בידי בצילום מס 5. בקיץ היינו נוסעים לרחוץ בחוף ג'אבלייה "ביצה של ג'אבלייה" היה כינוי לביצה קשה. נחשפתי למוסיקה מגוונת שבקעה מבתי השכנים שהיו דוברי ערבית, ספניולית, גרמנית, יידיש, פולנית, תימנית, רוסית ועוד. בשבתות כשמוישע קצ'קה היה הולך לבית הכנסת הייתי מקשיב בביתו לשירים עבריים בתכנית "כבקשתך". שבת אחת לפני הצהריים שמעתי ברדיו בעל העין הירקרקה שהשיר "כלניות" בביצוע שושנה דמרי, שהוקדש בין היתר ל"מוישלה " צהלתי באותה שבת. בין השירים העבריים של אותם ימים אני זוכר את "עגלה עם סוסה", "אבאלה בוא ללונה פארק", "ציוניני הדרך" ועוד. "פינת הילד" עם שיר הפתיחה "כושי כלב קט" ליוותה גם היא את ילדותי המוקדמת.

חברי הטובים ביותר (צילום 6ב) היו ילדי השכנים אלי צ'ופר ואמנון אורנשטיין. הקשר עימם הלך והתרופף כשעברנו ליד אליהו. לקראת כתיבת פוסט זה ניסיתי להתקשר לאלי צור (צ'ופר) וכך נודע לי שלפני שלוש שנים הוא נפטר מסרטן. שוחחתי עם בנו טל צור מיבניאל שיחה מרגשת. אלי ואמנון שמרו על קשר הדוק לאורך כל השנים.

היחסים בין השכנים בשכונת התקווה זכורים לי כטובים, אבל מעת לעת פרצו מריבות וקטטות. אני זוכר שיום אחד אימי הרחיקה אותי מהרחוב בעת שפרצה קטטה בין השכנים. יחד יצאנו לאזור האורווה. שוחחנו. כנראה שהיינו נרגשים. אני זוכר שאימא אמרה בהקשר כלשהו את המילה "אלוהים". שאלתי אותה: מה זה אלוהים? והיא ענתה לי "זה האבא של כולם". אני לא זוכר שביקרנו אצל אלוהים והוא  לא התארח אצלנו. הורי לא שוחחו עליו למרות שלעיתים קרובות הזכירו את שמו.

אימי נפטרה לפני שבע שנים והיום נציין את יום השנה העשרים למות אבי.

(1) כאן היתה דירתנו ברחוב נ"ג מס 1 בשכונת התקוה

(2) תצפית על דרך ההגנה פינת נ"ג (השכל) מס 1

(3) תרשים הדירה ברחוב נ"ג 1

(5) אבי יהושע קרון אמי הלה (שוסטר) קרון ואני 1950

(5א) אמא רוחצת אותי בפיילה. שכונת התקוה.

(4) אמי הלה (לבית שוסטר) אבי יהושע קרון ואני משה, בשכונת התקוה תל אביב 1949 לערך

(7) יהושע, משה והלה קרון 1950 במרפסת הדירה ברחוב נ"ג 1- רח השכל בשכונת התקוה.

(6) משה קרון במרפסת הדירה ברחוב נ"ג 1 – רח השכל שכונת התקוה

6א אחי הקטן ואני בביתנו בשכונת התקוה

(6ב) מימין אלי צור (צ'ופר), אמנון אורנשטיין ואני

6ג אלי צור (צ'ופר) ןאני בשכונת התקוה. ברקע פרדס. בידי משמאל חצוצרה.

(7) גן רובינא 1952 הגננת ברכה, שורה ראשונה רביעית מימין לילי. שורה שניה שלישי משמאל אני.

(8) גן עירוני טז 1953 שכונת התקוה, הגננת חוה ליפשיץ אני יושב חמישי מימין.

(9) גן עירוני ט"ז 1953, הגננת חוה ליפשיץ. טו בשבט על מדרגות תיאטרון הבימה בתל אביב. אני בשורה השניה חמישי מימין.

יאן קרסקי יליד העיר לודז בפולין 1914 הוא אחד מגיבורי המאה העשרים. כחבר בתנועה האנטי נאצית "המדינה במחתרת", קיבל על עצמו את המשימה להביא עדות ראיה להשמדה המתחוללת באירופה, ולהציגה ישירות למנהיגי המערב. לשם כך, נכנס יאן קרסקי ללב ליבה של תעשיית ההשמדה הנאצית – לגטו ורשה ולמחנה ריכוז. ראה במו עיניו את מה שהתחולל שם. שוחח עם אנשים וצרב בזכרונו המופלא את מה שראה ושמע. קרסקי יצא למסע אל מנהיגי המערב. הוא ניפגש עם הנשיא האמריקאי רוזוולט, שר החוץ הבריטי אנטוני אידן ורבים נוספים. כולם התרשמו מאישיותו ומעדותו, אבל לא האמינו שהנאצים משמידים עם שלם. שופט בית המשפט העליון של ארה"ב פליקס פרנקפורטר, אמר לאחר ששמע את דיווחו: "איני אומר שאיש צעיר זה משקר. אני אומר שאיני יכול להאמין לו". שליחותו נכשלה. הסוף ידוע לכולנו. המערב לא התגייס להפציץ את מכונת ההשמדה בשיאה.

יאן קרסקי ואבי יהושע קרון נולדו ונפטרו באותה שנה. כשאבי היה אדם נרדף, כלוא במחנה העבודה האכזרי קרשניק Krasnik, פעל יאן קרסקי ללא לאות תוך סיכון חייו, כדי לנסות להביא את עדותו ולשכנע את העולם שגרמניה הנאצית מפעילה מכונת השמדה. הוא ניסה להציל את יהדות אירופה ובתוכם את אבי ויתר בני משפחתי שרובם נספו בשואה. יאן קרסקי ניכשל במשימתו, אך רוח האדם ניצחה! יאן קרסקי ניצב בשורה אחת עם לוחמי החופש למען אלה שאין להם פה שכל זכויותיהם ניטלו מהם.

בראיון שהעניק לייז'י קורצ'אק בקראקוב ב 1991 אמר: "אין להשוות את השואה לשום סבל אחר של איזושהי אומה אחרת. אנו הפולנים, סבלנו והקרבנו קרבנות עצומים, אבל כמעט כל היהודים ניספו. אני חוזר פעם נוספת: הטרגדיה של היהודים היא בלתי ניתנת להשוואה – שום דבר כגון זה מעולם לא קרה בהיסטוריה של המין האנושי…האומה הפולנית יכולה לדבר על סבל יותר מאומות אחרות, אנו יודעים היטב מה המשמעות של להפסיד במלחמה, מהפכה והתקוממות – אנו תמיד מפסידים. מישהו תמיד מדכא אותנו, מישהו הורס את ערינו וכניסיותינו, מישהו משאיר אותנו בחשיכה. אנו באמת יודעים סבל מהו, ועדיין, עלינו להכיר בכך שהשואה אינה בת השוואה. אסור לאיש לשכוח זאת. בכל מה שאעשה, בכל מה שאני עושה, אני מנסה לוודא שאחרים לא ישכחו זאת".

יאן קרסקי הוכרז כחסיד אומות העולם וקיבל אזרחות כבוד של מדינת ישראל.

היום ה 13 ביולי 2020 מלאו 20 שנה למותו של אדם אמיץ ונחוש שניסה לעצור את השואה ולא הצליח. אנו זוכרים את יאן קרסקי ושומרים על מורשתו.

(פוסט זה נעזר בחוברת "העולם ידע" שליווה תערוכה לכבוד יאן קרסקי. את התערוכה אצרו מגדלנה פאבלק ואווה ויירז'ינסקה Magdalena Pawelec  Ewa Wierzynska , את הטקסט בפולנית כתבה יואנה פודולסקה Joanna Podolska והתרגום לעברית נעשה בידי אלרואי קנבל)

היחס המיוחד שלי לאדום החזה שחרפה בחצר שלנו, אינו רק משום שזו ציפור קטנה ויפה, אלא משום שהציפורים האחרות התייחסו אליה בעריצות. בפינת ההאכלה היא תמיד אכלה אחרונה, וברגע שציפור אחרת התקרבה היא מיד פינתה את מקומה. אדום החזה בחצר שלנו היתה יחידה, לא זיהיתי פרט נוסף. היחידאות היא תכונתן של אדומי החזה – בארצות המוצא כל אחת מהן חיה בטריטוריה משלה והן אינן מתקבצות יחד ללינת לילה. לפני כעשרה ימים אדום החזה נעלמה וקרוב לודאי שיצאה למסע נדודים לאחת מארצות הצפון. אני מקווה שפינת ההאכלה סיפקה לה תזונה ראויה לצורך מסעה הארוך. אולי ניפגש כאן שוב בחורף הבא.

שירשרתי בוטנים ותליתי אותם על סורגי החלונות. העורבני הופיע עם אור ראשון, נתלה על סורג דלת הזכוכית הפונה מערבה אל "גן החורשה", בחן היטב את סביבותיו, שינה את מקומו פעמיים ועמל לשלוף בוטן מתוך קליפתו. תנועה קטנה בתוך החדר הניסה אותו. צללית העורבני הפתיעה אותי בעת רחצת הבוקר. היינו קרובים מאוד – זכוכית חלבית דקה הפרידה ביננו. כך, המשכנו כל אחד בענייניו – העורבני בניקור קליפת הבוטנים ואני צפיתי בהתפעלות בצלליתו הפעלתנית.

קריאת "הבז" (מאת בייקר בתרגומו הנפלא של עודד וולקשטיין). הצמיחה לי כנפיים – לרגעים הייתי הבז, לרגעים ציפור קטנה המסתתרת מפניו בסבך השיח ולרגעים צלו של הסופר הנפלא. "הבז" גילה לי שהן כה קרובות אלי – בגינה שבחזית דירתי. שם מתרחשים חיים שוקקים, שכה קל להחמיץ אותם. כאלה הם בני העיר – בקלות הם הופכים הוויה רוחשת, רבת תהפוכות ויופי לשקופה. הגינה היא בית גידול ובו חלזונות, חשופיות, תולעים, נמלים, משפחת קיפודים, זבובים, דבורים, פרפרים, חתולי רחוב וציפורים. עצי פרי – שקד, שסק ותות, דקלים, איזדרכת, יערה, ורדים, טחב, שיחים, עשבים ופרחים שונים, לאורך המדרכות שתולים רוזמרין, מרווה ולבנדר ועוד ועוד.  ב"זרעים מציון"  שבכרם מהר"ל רכשתי זרעי פרחי בר ופקעות ופיזר אותם בגינה. מאוחר יותר אספתי זרעי חוטמית זיפנית וקיוויתי לראות פרי בעמלי. ואכן לגינה נוספו בין היתר רקפות ובן חצב. ובשנה שעברה אחרי ניסיונות כושלים, הזדקרה לה חוטמית זיפנית מפוארת שיש לה צאצאים גם בחורף זה.

איני מרבה לצאת לטיולים בטבע. בנסיעות בין-עירוניות אני מתפעל ונהנה מצבעי וצורות הנוף, משורות כרמים, מתלמים ומטעים מכוסים ברשתות או בפלסטיק בוהק, ממעטה הערפל העוטף, מעננים נמוכים המלבינים ומשחירים בין רכסים.  אני אוהב את האפור-עשן החורפי הפותח לרווחה את עיני באין שמש. ואת האוקר  האביבי והקייצי הגונח בצהרי היום. בנוף העירוני אני מרגיש נח – האם אני מעדיף את המדרכות והסימטאות על השבילים והגאיות? או שאולי בחיק הטבע אני חשוף להחריד ונתקף דחף עז לחזור העירה אל המערה שלי.

למדתי להכיר את הציפורים בגינה – את זוג העורבנים, צוצלות, נקר, זוג שחרורים, זוג בולבולים, זוג ירגזים, דרורים, אדום החזה וזוג צופיות. פרט לצוצלות, לנקר, לשחרורים, לדרורים ולצופיות פוקדים כל היתר מדי יום את פינת ההאכלה. הצופיות מבקרות את הפרחים האדומים באדניות הסמוכות לפינת ההאכלה. סדר האכילה נקבע על פי גודל הציפור. הזוגות (בולבולים וירגזים) אוכלים לרוב זה אחר זה או יחד. אדום החזה החורף בארץ, מתנהג כיאה לאירופאי בנימוס – ומפנה את מקומו לכל ציפור. הוא אינו בן בית בארץ ומרגיש כאן זר. הציפורים מבצעות תצפיות דקדקניות לפני שהן נוחתות בפינת האכלה. כך גם כאשר הן עומדות בפינת ההאכלה ואף תוך כדי האכילה. הן דרוכות ומגיבות במהירות לכל תנועה או קול חשודים. העורבנים והירגזים נוהגות בין היתר לשלוף גרגיר בוטן על ענף השקד – ברגל או שתיים הן אוחזות במזון מהדקות אותו לענף ומנקרות בו. העורבנים נוהגים לקחת בוטן בקליפתו וממהרים לפעמים למקום אחר. הבולבולים אוהבים גם פירות (שזיפים, תפוחי עץ אך לא תות שדה).

פינת האכלת ציפורים

נקבת השחרור רובצת לעיתים על עץ השקד העירום, צופה אל פינת ההאכלה ואינה זזה. היא כבדה ודיכאונית. לפני ימים אחדים, היא הניסה בזעם את הירגזי שכנראה חדר לתחום שלה. הבולבול והירגזי נשמעו משוררים, הם מחזרים. כנראה מחפשים מקום לקינון ואולי אף בונים את קינם. בשבוע שעבר הנחתי סמוך לפינת ההאכלה כדור צמר-גפן קטן, כעבור יומיים הוא נלקח – חומר לריפוד הקן. בעתיד אשקול הצבת תיבות קינון בגינה.

קל להיות מוקסם מתנועתן הבלתי נלאית – מתזזית ראשיהן ועיניהן, מרגליהן ואצבעותיהן הדקיקות. הן מזהות ומגיבות במהירות לתנועה חשודה – נעות במסלול היחלצות זריז ועקלתוני, תוך שמירה על שיווי משקל. הן מודעות לקיומם של סולם חברתי היררכי ובעיקר לסכנות ועומדות על המשמר. האם באמת מישהו אורב בכל עת לרגע של הסחת דעת על מנת לתקוף אותן?

חתולי הגינה אורבים להן. שני החתולים האפורים מטפסים מעת לעת  על השקד ומשתרעים מוסווים על גזע וענף וממתינים לטרף. החתולה "גלידה" שוכבת דרוכה בעשב, פותחת בתנועה נמוכה, נמרית, איטית ואז כמו קליע שנורה עטה קדימה. ברגעים כאלה אני ציפור.

.

הם היו ארבעה. אחת ישבה וגבה אלי, מסתירה צעיר שתקן ומרוט. לידו ישבה אישה בוגרת לבושה בבגדי חג. היא סקרה את שלושת היושבים סביב השולחן, לוודא שכולם בסדר. הדובר, גבר כבן ארבעים נראה מבוגר מכפי גילו – שמן, שופע תלתלים, לבוש ברישול מופגן האומר: "נו אז מה אם היום חג המולד, ביג דיל". הצעיר המרוט נראה חסר סבלנות ועצוב, מבטו המתחנן נע מהדובר לצעירה שישבה בגבה אלי. מדי כמה דקות הדובר הרים בתנועה דרמטית את ספל הקפה עם זרת שלופה, קרב אותו אל פיו והמשיך להציג את משנתו. שלושתם עקבו אחרי הספל המעוטר, שנעצר ולא בא אל פיו. הוא חזר מדי פעם על הצירוף: "ריח הגוף", נהנה לראות איך המחווה עם הספל ריתקה אליו את שלושתם. האישה הבוגרת הצליחה לדחוס שני משפטים ממתנים: "זה נכון מצד אחד, אך כדאי לזכור שמצד שני". הוא חייך אליה בסלחנות מתנשאת, כרך בתנועות עגולות את הצעיף האינסופי סביב צווארו העבה, נטל ללא כל מאמץ את זכות הדיבור והתענג בלהט על הבמה שנותרה שלו בלבד. הוא הוסיף וליווה את מילותיו בעוד תנועות ידיים – דחף, כאילו באקראי, את אצבעותיו הבשרניות בין תלתליו הסבוכים וניער את ראשו בסוסית לאחור. הוא המשיך לטעון בהתלהבות אודות "בגידת האדם הממותג בריח גופו", והתעלם מהצעיר. האחרון קם, יצא לעשן ורטן: "הוא מענה אותי, מוציא אותי מדעתי". משהו באווירה נעשה קליל בהעדרו. סביב שולחנם התרווחו הפוגות ועלו חיוכים מפויסים. הוא קם מכיסאו, הניע בתנועות מודגשות ורחבות את אגנו, ופנה לכיוון הדלת האחורית. את שתיקת שתי הנשים, הפרה זו שישבה בגבה אלי. היא רכנה קדימה להדגיש את דבריה שנאמרו בלחש. עיניה של האישה הבוגרת נפערו למשמע הדברים – היא הניחה את כף ידה על פיה, שחלילה לא תמלט ממנו קללה או קריאת תדהמה. היא הרכיבה את משקפי השמש. הצעירה נברה ללא תכלית בתיקה הגדול אומרת לעצמה: "מה עשיתי. בשביל מה הייתי צריכה את זה". שתיהן שקעו לאט לתוך דממת עולמן. דקות ארוכות אחרי שהבוגרת שילמה את החשבון, שבו שני הגברים נינוחים. ארבעתם פסעו אל הרחוב הקר. מבעד לחלון הגדול של בית הקפה הצלחתי לראותה טופחת בחיבה על כתפו, קודם שנעלמו, .

הקדמה

שמונה ימים בפריז בפעם המי יודע כמה. באמצע היה חג המולד. שביתה כמעט מוחלטת של כל אמצעי התחבורה. מזג האוויר היה מושלם – חורף ירושלמי ללא גשם. צעדנו הרבה, אלה ימים מיוחדים – פריז הולכת ברגל. ביקרנו בתערוכות נהדרות פרנסיס ביקון, כריסטיאן בולטנסקי, קיקי סמיט, פיקאסו,  בגלריה Le Cabinet D'amateur תערוכה קבוצתית של אמני רחוב ובינהם פיליפ הראר, הקיר ברחוב אוברקאמפף ומעל כולם תערוכת ליאונרדו דה וינצ"י בלובר – 500  למותו. מדי יום ביקרנו במוזיאון הגדול בעולם – הרחוב!  וצפינו באמנות הרחוב הנפלאה של פריז. אלה היו שמונה ימים בהם לא שמרתי על דיאטה (קמח, סוכר, מוצרי חלב, אבל במידה…) ניפגשנו עם חברים ובני משפחה, ביקרנו בשווקים, ישבנו בבתי קפה ואכלנו במסעדות. וידוי: מזה זמן רב שקצה נפשי במסעדות מפונפנות עם קונספט. אני מעדיף אוכל אוכל. טוב וטעים. לא מחפש חדשנות באוכל. לא משתגע על "צילחות". שמח לאכול אוכל מסורתי. ריכזתי כאן כמה המלצות, אף אחת מהן אינה must . לא, בשום פנים ואופן זו אינה ביקורת מסעדות. אז הנה –

קיקי סמיט Kiki Smith

הכנסנו את המזוודות לדירתנו האהובה ברובע ה-11 קרוב ל"בסטי" (הבסטיליה) ויצאנו מיד לרחוב. רעבים. הרחוב השקט והקטן שלנו מחבר וניצב לשני רחובות שונים זה מזה, שבכל אחד מהם יש מכל הטוב שפריז יכולה להציע – Rue De Charonne  ו- Rue De La Roquette. בערב הראשון שלנו כאן בחרנו ברי דה שרון וברוב תמימותנו נכנסנו ל Septime שיש להזמין בו מקומות הרבה זמן מראש, אבל הם היו מספיק נחמדים להפנות אותנו למסעדה נוספת שלהם ל Clamato הסמוכה. בירכתי הקלאמטו השוקק צעירים שיחק מזלנו ומצאנו מקום. כאן יש פער בין האוירה הכמעט מרושלת לבין המוקפדות של המנות. זו מסעדת דגים טובה, שהפתיעה אותנו דווקא בקינוח סורבה דבש (גלידת גבינה ופולן) שבגללו כדאי להגיע לכאן. מכיוון שאי אפשר להזמין לקלאמטו מקום, אז כדאי לקפוץ אליה רק אם אתם בסביבה. אם אין מקום בקלאמטו, אז יש שתי אופציות טובות ועוד אחת, שהכרנו בזכות מיכאל שגר בסביבה. שם האחת 1000et1signes   או בעברית אלף ואחד סימנים – רמז לכך, שמסעדה מרוקאית קטנה וחביבה זו מתנהלת על ידי חרשים. הקוסקוס שאכלתי כאן היה מעולה. ואם גם כאן אין מקום קיפצו לבל אקיפ  La Belle Equipe.  הבל אקיפ מקום תוסס שיושבים בו הרבה צעירים הגרים בסביבה, התפריט מגוון וטעים מאוד. במונדיאל האחרון צפינו במשחקי הכדורגל ב Le Petit Baiona שנמצא אף הוא ברי דה שרון כאן לא אכלנו, אבל יש לנו זיכרונות נעימים ותוססים מהמקום הזה שמקלטי הטלוויזיה שלו  ממשיכים לשדר תחרויות ספורט והתפריט שלו מסקרן. עד כאן רי דה שרון.

Place de la Bastille

ב Rue De La Roquette יש את היפנית האהובה עלינו  Fuji Yaki. לא רחוק מכאן תמצאו סניף של L’Eclaire De Genie האקלרים מוצגים כאן כמו תכשיטים בחנות או מוצגים יקרי ערך במוזיאון. לא הרחק, תמצאו את ממלכת השוקולד של אלאן דוכאס Alain Ducasse. כאן תוכלו להציץ מבעד לקירות הזכוכית בשקי פולי הקקאו, בקלייתם ובתהליכי העבודה. המוכרות הסבלניות יציעו לכם מבחר שוקולדים בשילובים וטעמים ובמחירים "ראויים". המקום האהוב עלי ביותר ברי דה לה רוקט הוא הקפה השכונתי שלנו Café Des Anges כאן כמו במוסדות דומים ברחבי העיר יש מבקרים קבועים. בשעות העומס תתקשו למצוא מקום פנוי. ארוחות הבוקר שאכלנו כאן היו טובות ויודעי דבר מציינים שגם הארוחות האחרות אינן נופלות מאלו שהתנסנו בהן.

Cafe des Anges

מקום דומה לקפה דזאנג' אך לא בסביבה הקרובה הוא ביסטרו Centenaire אם אתם לפני או אחרי הביקור בקיר  Le Mur שברחוב אוברקאמפף, קיפצו לכאן. היה שווה להמתין בתור ולהנות גם מהצדפות הטריות שנמכרות בנפרד על ידי הצפדאי החביב שעובד בכניסה לביסטרו. ה Ossek Garden היא מסעדה קוריאנית באזור ככר הרפובליקה במרכז השולחן יש  מתקן צליה משוכלל  שבאמצעותו אתה מכין לעצמך במידה הרצויה לך את הבשר הדקיק שבחרת. את הבשר עוטפים בעלה חסה בשילוב רטבים שונים וישר לפה. חביב. מבחוץ ה MERCI  נראה לרגע כמו  "תמול שלשום" או "תולעת ספרים" אחרי שהתיישבנו לקפה וקרמבל הבנו שהחלל היפה שבו אנחנו נמצאים אינו רק ספריית ספרים משומשים, בית קפה ומסעדה אלא חלק קטן ממתחם מסחרי מעוצב. סמוך לכיכר הנאסיון Place De La Nation שעברה לאחרונה מתיחת פנים, אכלנו פיצה טעימה במסעדה האיטלקית Le Due Torri אין שום סיבה לעבור חצי עיר כדי להגיע אליה. מסעדה צרפתית מסורתית שלא איכזבה אותנו בעבר היא L’ami Pierre אלא שהפעם החבר פייר לקח לעצמו חופשת חג מולד ארוכה. כמוה גם Chez Denise ביסטרו צרפתי סמוך ל Les Halles, גוש החמאה הענקי שקידם את פנינו במבואה שיכנע מיד שהגענו למקום הנכון ולא איכזב.

Place De La Republique

הלחם והרעיונות או בצרפתית  DU PAIN & DES IDÉES הוא בולנג'רי מעוטר בפרסים ותארים שמקפיד על שמירת מסורת האפייה כולל מדפיו העתיקים וכלי העבודה המקוריים. כאן משתרך תור קבוע של שוחרי המאפים העומדים בסבלנות זה אחר זה. חלקנו שבלול, מאפה פלאן וקרואסון. אכלנו כמו רבים בחוץ – על שלחנות העץ. את הבולנג'רי פטיסרי  בומרשה  La boulangeriepâtisserie Beaumarchais אימצנו לנו כ"בולנג'רי הבית". כאן קנינו את הבאגט המסורתי לארוחות שאכלנו בבית. גם כאן יש בדרך כלל תור. ביקרנו בשלושה שווקים, אין מתחרה לשוק רישאר לינואה Richard Lenoir זה שוק עם תוצרת מובחרת שיש בו גם אוכל מוכן, שוק נוסף הוא שוק אליגר Marché d’Aligre שצמוד אליו גם שוק פישפשים, יתרונו בכך שיש בו חלק מקורה שמתאים לימים גשומים מאוד וקרים. השוק השלישי בו ביקרנו הוא שוק הילדים האדומים Marché des enfants rouges זה שוק ישן מאוד, מקורה ובו הרבה דוכני אוכל.

Du Pain et des Idees

עונת הפטל הטרי הובילה אותנו לפייר הרמה  PIERRE HERMÉ לטעום את האיספהאן. מול החנות ברחוב 72 rue Bonaparte פתח פייר הרמה בית קפה קטן. המוכרת אמרה לנו שבאותו בוקר פקדו את המקום ישראלים רבים. האיספהאן ענה על הציפיות וכמוהו ה"לימון האינסופי". הפעם לא ביקרנו אצל השוקולטייר ז'ק ג'נה Jacques Genin שטארט הליים והבזיליקום (בקישור מימין תמצאו גם מתכון) שלו חלומי כמו גם הקרם שניט Mille-feuilles, אם תצליחו למצוא מקום ישיבה אל תוותרו על משקה השוקולד החם המופלא  Chocolat chaud. ביקור בפריז כולל תמיד בדרך זו או אחרת את הפלאס דה ווז' La Place Des Vosges הככר שאין יפה ממנה. ישבנו בפטיסרי Salon De The של מלון Cour Des Vosges  וטעמנו קינוח לימון טעים השוקולה שו שלהם היה אנמי.

לסיום, אני ממליץ להגיע לנוטרדאם של פריז ולהתרשם מעבודות השיקום המרשימות. על הגדרות סביבה תערוכה המציגה את גודל הנזק שהשריפה גרמה. ממליץ לטייל לאורך תעלת סנט מרטין Canal Saint-Martin או לשבת על גדותיה באביב ובקיץ ולשתות קפה. השיט בתעלה מרתק בחלק המקורה ובמפגש עם דלתות הסכר, אבל הופך להיות למייגע בשל אורכו.

Place Des Vosges
                                      פלאס דה ווז'

אני חוזר שוב ושוב למקומות המוכרים. אלה מפגשים עם זכרונות ולפיכך גם עם עצמי. בפריז מזדמן לי עוד מפגש כזה. הפעם עם "הקיר" "Le Mur" שברחוב אוברקאמפף. זהו פרוייקט שבו פעמיים בחודש מוזמן אמן רחוב לצייר על הקיר עבודה גדולה. קהל אוהד מתקבץ לצפות בתהליך היצירה ובסיומה מריעים ושותים יין. החודש אליאס איפין בחר לצייר על הקיר אלמנט קישוטי גלי בורוד. בחלק העליון השאיר סולם ודלי עם צבע ורוד – כאילו לומר שהעבודה לא הסתיימה שמלאכה רבה עוד לפנינו או רמז לאינסופיותה של האמנות.
באתר של "הקיר" מתבהר הרקע לבחירה באלמנט הגלי בורוד. איפין הושפע בעבר מעבודה של הקרקטוריסט הארגנטינאי חסר המלל מורדילו (ראה את האיור למטה), עבודה שנטעה בו את ההבנה שציור רחוב הוא מעשה פוליטי. איפין בחר באלמנט המרכזי הלא הוא הגג הורוד, מעבודתו של מורדילו שהלך לאחרונה לעולמו, כמחווה. וכינה אותה "החופש לחשוב" " liberté de penser ".

את "הקיר" מפעילה מאז 2003 עמותה. כמובן שהיא לא רק מתפעלת אתר אלא גם דף פייסבוק ואינסטגרם, מקפידה להוציא לאור ספרים המתעדים את היצירות שהוצגו כאן במשך שבועיים ופינו את מקומם לאחרות. פרוייקט מרשים שרץ במלוא המרץ 17 שנים. הורדתי את הכובע.

האיור של מורדילו

שתי תערוכות שאינן מרפות מהלפיתה בגרוני. פרנסיס בייקון וכריסטיאן בולטנסקי מוצגים במרכז פומפידו בפריז. את שניהם אני מכיר היטב. כמעט וכתבתי ששניהם לא חידשו. אבל זה לא נכון. הזמן החולף – הוא שחקן מרכזי. אני איני מי שהייתי. היחסים ביני לבין חיי ומותי שלי משתנים כל העת. וכך גם המפגש עם יצירותיהם של השניים.
ניסיתי להיכנס לתוך העיסה שנותרה מהאדם של בייקון לתת לה שם רגש. זה היה קשה – נותרה לפעמים שלולית ולפעמים עכוז. להרגיש נוזלי, חסר גבולות ושליטה מחוק ושטוח או להרגיש תחת חשוף, בוטה, מכוער ומסריח . זהו?

מצאתי את עצמי מחפש שוב ושוב את הנורה או המתג. והבנתי את תפקידם בציוריו של בייקון – הם משמשים לי הצופה גלגל הצלה לנורמליות. אולי אפילו לתקוה. הם היכולת לברוח. לכבות ולהדליק את האור – לבחור לראות או לא לראות.

בולטנסקי דורש ממני לא רק לקבל את העובדה שאני בן אנוש חולף ונשכח, אלא גם להתאבל על עצמי – על פעימות לבי שיום אחד ידום. ואז אני עובר דרך סבך הוילונות הרכים השקופים למחצה שמתוכם ניבטים בי עיניים עוד ועוד עיניים. ואז אני מוצא את עצמי עומד מול יער קופסאות הפח. בכל קופסת פח ריקה כביכול שמור זיכרון או שמא השכחה. יער קופסאות הפח הוא לרגע יער מגדלים אורבני המסתיר את הנוף המדהים של פריז. אני עובר על פניהן מפנה את גבי ומתנחם במראה הנפלא של פריז וממאן להביט לאחור. בולטנסקי יודע להוביל אותי בדרכו הנחרצת. אני מבין שהנחמה היתה רגעית. אני יוצא מהמוזיאון והעיניים של בולטנסקי והתאורה על כל דמות בכל פינה יחד איתי. אני אומר בלב את השמות של קרובי משפחתי שניספו בשואה ושל חברי שנפלו במלחמות ואני יודע שהחסרתי כמה. לכל הרוחות. אני זוכר ושוכח.