ז'ולי, אטיין, סופי ונורמן.
נכתב בתאריך 21 בינואר 2020 מאת משה קרוןהם היו ארבעה. אחת ישבה וגבה אלי, מסתירה צעיר שתקן ומרוט. לידו ישבה אישה בוגרת לבושה בבגדי חג. היא סקרה את שלושת היושבים סביב השולחן, לוודא שכולם בסדר. הדובר, גבר כבן ארבעים נראה מבוגר מכפי גילו – שמן, שופע תלתלים, לבוש ברישול מופגן האומר: "נו אז מה אם היום חג המולד, ביג דיל". הצעיר המרוט נראה חסר סבלנות ועצוב, מבטו המתחנן נע מהדובר לצעירה שישבה בגבה אלי. מדי כמה דקות הדובר הרים בתנועה דרמטית את ספל הקפה עם זרת שלופה, קרב אותו אל פיו והמשיך להציג את משנתו. שלושתם עקבו אחרי הספל המעוטר, שנעצר ולא בא אל פיו. הוא חזר מדי פעם על הצירוף: "ריח הגוף", נהנה לראות איך המחווה עם הספל ריתקה אליו את שלושתם. האישה הבוגרת הצליחה לדחוס שני משפטים ממתנים: "זה נכון מצד אחד, אך כדאי לזכור שמצד שני". הוא חייך אליה בסלחנות מתנשאת, כרך בתנועות עגולות את הצעיף האינסופי סביב צווארו העבה, נטל ללא כל מאמץ את זכות הדיבור והתענג בלהט על הבמה שנותרה שלו בלבד. הוא הוסיף וליווה את מילותיו בעוד תנועות ידיים – דחף, כאילו באקראי, את אצבעותיו הבשרניות בין תלתליו הסבוכים וניער את ראשו בסוסית לאחור. הוא המשיך לטעון בהתלהבות אודות "בגידת האדם הממותג בריח גופו", והתעלם מהצעיר. האחרון קם, יצא לעשן ורטן: "הוא מענה אותי, מוציא אותי מדעתי". משהו באווירה נעשה קליל בהעדרו. סביב שולחנם התרווחו הפוגות ועלו חיוכים מפויסים. הוא קם מכיסאו, הניע בתנועות מודגשות ורחבות את אגנו, ופנה לכיוון הדלת האחורית. את שתיקת שתי הנשים, הפרה זו שישבה בגבה אלי. היא רכנה קדימה להדגיש את דבריה שנאמרו בלחש. עיניה של האישה הבוגרת נפערו למשמע הדברים – היא הניחה את כף ידה על פיה, שחלילה לא תמלט ממנו קללה או קריאת תדהמה. היא הרכיבה את משקפי השמש. הצעירה נברה ללא תכלית בתיקה הגדול אומרת לעצמה: "מה עשיתי. בשביל מה הייתי צריכה את זה". שתיהן שקעו לאט לתוך דממת עולמן. דקות ארוכות אחרי שהבוגרת שילמה את החשבון, שבו שני הגברים נינוחים. ארבעתם פסעו אל הרחוב הקר. מבעד לחלון הגדול של בית הקפה הצלחתי לראותה טופחת בחיבה על כתפו, קודם שנעלמו, .
