Sub Stance

הם היו ארבעה. אחת ישבה וגבה אלי, מסתירה צעיר שתקן ומרוט. לידו ישבה אישה בוגרת לבושה בבגדי חג. היא סקרה את שלושת היושבים סביב השולחן, לוודא שכולם בסדר. הדובר, גבר כבן ארבעים נראה מבוגר מכפי גילו – שמן, שופע תלתלים, לבוש ברישול מופגן האומר: "נו אז מה אם היום חג המולד, ביג דיל". הצעיר המרוט נראה חסר סבלנות ועצוב, מבטו המתחנן נע מהדובר לצעירה שישבה בגבה אלי. מדי כמה דקות הדובר הרים בתנועה דרמטית את ספל הקפה עם זרת שלופה, קרב אותו אל פיו והמשיך להציג את משנתו. שלושתם עקבו אחרי הספל המעוטר, שנעצר ולא בא אל פיו. הוא חזר מדי פעם על הצירוף: "ריח הגוף", נהנה לראות איך המחווה עם הספל ריתקה אליו את שלושתם. האישה הבוגרת הצליחה לדחוס שני משפטים ממתנים: "זה נכון מצד אחד, אך כדאי לזכור שמצד שני". הוא חייך אליה בסלחנות מתנשאת, כרך בתנועות עגולות את הצעיף האינסופי סביב צווארו העבה, נטל ללא כל מאמץ את זכות הדיבור והתענג בלהט על הבמה שנותרה שלו בלבד. הוא הוסיף וליווה את מילותיו בעוד תנועות ידיים – דחף, כאילו באקראי, את אצבעותיו הבשרניות בין תלתליו הסבוכים וניער את ראשו בסוסית לאחור. הוא המשיך לטעון בהתלהבות אודות "בגידת האדם הממותג בריח גופו", והתעלם מהצעיר. האחרון קם, יצא לעשן ורטן: "הוא מענה אותי, מוציא אותי מדעתי". משהו באווירה נעשה קליל בהעדרו. סביב שולחנם התרווחו הפוגות ועלו חיוכים מפויסים. הוא קם מכיסאו, הניע בתנועות מודגשות ורחבות את אגנו, ופנה לכיוון הדלת האחורית. את שתיקת שתי הנשים, הפרה זו שישבה בגבה אלי. היא רכנה קדימה להדגיש את דבריה שנאמרו בלחש. עיניה של האישה הבוגרת נפערו למשמע הדברים – היא הניחה את כף ידה על פיה, שחלילה לא תמלט ממנו קללה או קריאת תדהמה. היא הרכיבה את משקפי השמש. הצעירה נברה ללא תכלית בתיקה הגדול אומרת לעצמה: "מה עשיתי. בשביל מה הייתי צריכה את זה". שתיהן שקעו לאט לתוך דממת עולמן. דקות ארוכות אחרי שהבוגרת שילמה את החשבון, שבו שני הגברים נינוחים. ארבעתם פסעו אל הרחוב הקר. מבעד לחלון הגדול של בית הקפה הצלחתי לראותה טופחת בחיבה על כתפו, קודם שנעלמו, .

הקדמה

שמונה ימים בפריז בפעם המי יודע כמה. באמצע היה חג המולד. שביתה כמעט מוחלטת של כל אמצעי התחבורה. מזג האוויר היה מושלם – חורף ירושלמי ללא גשם. צעדנו הרבה, אלה ימים מיוחדים – פריז הולכת ברגל. ביקרנו בתערוכות נהדרות פרנסיס ביקון, כריסטיאן בולטנסקי, קיקי סמיט, פיקאסו,  בגלריה Le Cabinet D'amateur תערוכה קבוצתית של אמני רחוב ובינהם פיליפ הראר, הקיר ברחוב אוברקאמפף ומעל כולם תערוכת ליאונרדו דה וינצ"י בלובר – 500  למותו. מדי יום ביקרנו במוזיאון הגדול בעולם – הרחוב!  וצפינו באמנות הרחוב הנפלאה של פריז. אלה היו שמונה ימים בהם לא שמרתי על דיאטה (קמח, סוכר, מוצרי חלב, אבל במידה…) ניפגשנו עם חברים ובני משפחה, ביקרנו בשווקים, ישבנו בבתי קפה ואכלנו במסעדות. וידוי: מזה זמן רב שקצה נפשי במסעדות מפונפנות עם קונספט. אני מעדיף אוכל אוכל. טוב וטעים. לא מחפש חדשנות באוכל. לא משתגע על "צילחות". שמח לאכול אוכל מסורתי. ריכזתי כאן כמה המלצות, אף אחת מהן אינה must . לא, בשום פנים ואופן זו אינה ביקורת מסעדות. אז הנה –

קיקי סמיט Kiki Smith

הכנסנו את המזוודות לדירתנו האהובה ברובע ה-11 קרוב ל"בסטי" (הבסטיליה) ויצאנו מיד לרחוב. רעבים. הרחוב השקט והקטן שלנו מחבר וניצב לשני רחובות שונים זה מזה, שבכל אחד מהם יש מכל הטוב שפריז יכולה להציע – Rue De Charonne  ו- Rue De La Roquette. בערב הראשון שלנו כאן בחרנו ברי דה שרון וברוב תמימותנו נכנסנו ל Septime שיש להזמין בו מקומות הרבה זמן מראש, אבל הם היו מספיק נחמדים להפנות אותנו למסעדה נוספת שלהם ל Clamato הסמוכה. בירכתי הקלאמטו השוקק צעירים שיחק מזלנו ומצאנו מקום. כאן יש פער בין האוירה הכמעט מרושלת לבין המוקפדות של המנות. זו מסעדת דגים טובה, שהפתיעה אותנו דווקא בקינוח סורבה דבש (גלידת גבינה ופולן) שבגללו כדאי להגיע לכאן. מכיוון שאי אפשר להזמין לקלאמטו מקום, אז כדאי לקפוץ אליה רק אם אתם בסביבה. אם אין מקום בקלאמטו, אז יש שתי אופציות טובות ועוד אחת, שהכרנו בזכות מיכאל שגר בסביבה. שם האחת 1000et1signes   או בעברית אלף ואחד סימנים – רמז לכך, שמסעדה מרוקאית קטנה וחביבה זו מתנהלת על ידי חרשים. הקוסקוס שאכלתי כאן היה מעולה. ואם גם כאן אין מקום קיפצו לבל אקיפ  La Belle Equipe.  הבל אקיפ מקום תוסס שיושבים בו הרבה צעירים הגרים בסביבה, התפריט מגוון וטעים מאוד. במונדיאל האחרון צפינו במשחקי הכדורגל ב Le Petit Baiona שנמצא אף הוא ברי דה שרון כאן לא אכלנו, אבל יש לנו זיכרונות נעימים ותוססים מהמקום הזה שמקלטי הטלוויזיה שלו  ממשיכים לשדר תחרויות ספורט והתפריט שלו מסקרן. עד כאן רי דה שרון.

Place de la Bastille

ב Rue De La Roquette יש את היפנית האהובה עלינו  Fuji Yaki. לא רחוק מכאן תמצאו סניף של L’Eclaire De Genie האקלרים מוצגים כאן כמו תכשיטים בחנות או מוצגים יקרי ערך במוזיאון. לא הרחק, תמצאו את ממלכת השוקולד של אלאן דוכאס Alain Ducasse. כאן תוכלו להציץ מבעד לקירות הזכוכית בשקי פולי הקקאו, בקלייתם ובתהליכי העבודה. המוכרות הסבלניות יציעו לכם מבחר שוקולדים בשילובים וטעמים ובמחירים "ראויים". המקום האהוב עלי ביותר ברי דה לה רוקט הוא הקפה השכונתי שלנו Café Des Anges כאן כמו במוסדות דומים ברחבי העיר יש מבקרים קבועים. בשעות העומס תתקשו למצוא מקום פנוי. ארוחות הבוקר שאכלנו כאן היו טובות ויודעי דבר מציינים שגם הארוחות האחרות אינן נופלות מאלו שהתנסנו בהן.

Cafe des Anges

מקום דומה לקפה דזאנג' אך לא בסביבה הקרובה הוא ביסטרו Centenaire אם אתם לפני או אחרי הביקור בקיר  Le Mur שברחוב אוברקאמפף, קיפצו לכאן. היה שווה להמתין בתור ולהנות גם מהצדפות הטריות שנמכרות בנפרד על ידי הצפדאי החביב שעובד בכניסה לביסטרו. ה Ossek Garden היא מסעדה קוריאנית באזור ככר הרפובליקה במרכז השולחן יש  מתקן צליה משוכלל  שבאמצעותו אתה מכין לעצמך במידה הרצויה לך את הבשר הדקיק שבחרת. את הבשר עוטפים בעלה חסה בשילוב רטבים שונים וישר לפה. חביב. מבחוץ ה MERCI  נראה לרגע כמו  "תמול שלשום" או "תולעת ספרים" אחרי שהתיישבנו לקפה וקרמבל הבנו שהחלל היפה שבו אנחנו נמצאים אינו רק ספריית ספרים משומשים, בית קפה ומסעדה אלא חלק קטן ממתחם מסחרי מעוצב. סמוך לכיכר הנאסיון Place De La Nation שעברה לאחרונה מתיחת פנים, אכלנו פיצה טעימה במסעדה האיטלקית Le Due Torri אין שום סיבה לעבור חצי עיר כדי להגיע אליה. מסעדה צרפתית מסורתית שלא איכזבה אותנו בעבר היא L’ami Pierre אלא שהפעם החבר פייר לקח לעצמו חופשת חג מולד ארוכה. כמוה גם Chez Denise ביסטרו צרפתי סמוך ל Les Halles, גוש החמאה הענקי שקידם את פנינו במבואה שיכנע מיד שהגענו למקום הנכון ולא איכזב.

Place De La Republique

הלחם והרעיונות או בצרפתית  DU PAIN & DES IDÉES הוא בולנג'רי מעוטר בפרסים ותארים שמקפיד על שמירת מסורת האפייה כולל מדפיו העתיקים וכלי העבודה המקוריים. כאן משתרך תור קבוע של שוחרי המאפים העומדים בסבלנות זה אחר זה. חלקנו שבלול, מאפה פלאן וקרואסון. אכלנו כמו רבים בחוץ – על שלחנות העץ. את הבולנג'רי פטיסרי  בומרשה  La boulangeriepâtisserie Beaumarchais אימצנו לנו כ"בולנג'רי הבית". כאן קנינו את הבאגט המסורתי לארוחות שאכלנו בבית. גם כאן יש בדרך כלל תור. ביקרנו בשלושה שווקים, אין מתחרה לשוק רישאר לינואה Richard Lenoir זה שוק עם תוצרת מובחרת שיש בו גם אוכל מוכן, שוק נוסף הוא שוק אליגר Marché d’Aligre שצמוד אליו גם שוק פישפשים, יתרונו בכך שיש בו חלק מקורה שמתאים לימים גשומים מאוד וקרים. השוק השלישי בו ביקרנו הוא שוק הילדים האדומים Marché des enfants rouges זה שוק ישן מאוד, מקורה ובו הרבה דוכני אוכל.

Du Pain et des Idees

עונת הפטל הטרי הובילה אותנו לפייר הרמה  PIERRE HERMÉ לטעום את האיספהאן. מול החנות ברחוב 72 rue Bonaparte פתח פייר הרמה בית קפה קטן. המוכרת אמרה לנו שבאותו בוקר פקדו את המקום ישראלים רבים. האיספהאן ענה על הציפיות וכמוהו ה"לימון האינסופי". הפעם לא ביקרנו אצל השוקולטייר ז'ק ג'נה Jacques Genin שטארט הליים והבזיליקום (בקישור מימין תמצאו גם מתכון) שלו חלומי כמו גם הקרם שניט Mille-feuilles, אם תצליחו למצוא מקום ישיבה אל תוותרו על משקה השוקולד החם המופלא  Chocolat chaud. ביקור בפריז כולל תמיד בדרך זו או אחרת את הפלאס דה ווז' La Place Des Vosges הככר שאין יפה ממנה. ישבנו בפטיסרי Salon De The של מלון Cour Des Vosges  וטעמנו קינוח לימון טעים השוקולה שו שלהם היה אנמי.

לסיום, אני ממליץ להגיע לנוטרדאם של פריז ולהתרשם מעבודות השיקום המרשימות. על הגדרות סביבה תערוכה המציגה את גודל הנזק שהשריפה גרמה. ממליץ לטייל לאורך תעלת סנט מרטין Canal Saint-Martin או לשבת על גדותיה באביב ובקיץ ולשתות קפה. השיט בתעלה מרתק בחלק המקורה ובמפגש עם דלתות הסכר, אבל הופך להיות למייגע בשל אורכו.

Place Des Vosges
                                      פלאס דה ווז'

אני חוזר שוב ושוב למקומות המוכרים. אלה מפגשים עם זכרונות ולפיכך גם עם עצמי. בפריז מזדמן לי עוד מפגש כזה. הפעם עם "הקיר" "Le Mur" שברחוב אוברקאמפף. זהו פרוייקט שבו פעמיים בחודש מוזמן אמן רחוב לצייר על הקיר עבודה גדולה. קהל אוהד מתקבץ לצפות בתהליך היצירה ובסיומה מריעים ושותים יין. החודש אליאס איפין בחר לצייר על הקיר אלמנט קישוטי גלי בורוד. בחלק העליון השאיר סולם ודלי עם צבע ורוד – כאילו לומר שהעבודה לא הסתיימה שמלאכה רבה עוד לפנינו או רמז לאינסופיותה של האמנות.
באתר של "הקיר" מתבהר הרקע לבחירה באלמנט הגלי בורוד. איפין הושפע בעבר מעבודה של הקרקטוריסט הארגנטינאי חסר המלל מורדילו (ראה את האיור למטה), עבודה שנטעה בו את ההבנה שציור רחוב הוא מעשה פוליטי. איפין בחר באלמנט המרכזי הלא הוא הגג הורוד, מעבודתו של מורדילו שהלך לאחרונה לעולמו, כמחווה. וכינה אותה "החופש לחשוב" " liberté de penser ".

את "הקיר" מפעילה מאז 2003 עמותה. כמובן שהיא לא רק מתפעלת אתר אלא גם דף פייסבוק ואינסטגרם, מקפידה להוציא לאור ספרים המתעדים את היצירות שהוצגו כאן במשך שבועיים ופינו את מקומם לאחרות. פרוייקט מרשים שרץ במלוא המרץ 17 שנים. הורדתי את הכובע.

האיור של מורדילו

שתי תערוכות שאינן מרפות מהלפיתה בגרוני. פרנסיס בייקון וכריסטיאן בולטנסקי מוצגים במרכז פומפידו בפריז. את שניהם אני מכיר היטב. כמעט וכתבתי ששניהם לא חידשו. אבל זה לא נכון. הזמן החולף – הוא שחקן מרכזי. אני איני מי שהייתי. היחסים ביני לבין חיי ומותי שלי משתנים כל העת. וכך גם המפגש עם יצירותיהם של השניים.
ניסיתי להיכנס לתוך העיסה שנותרה מהאדם של בייקון לתת לה שם רגש. זה היה קשה – נותרה לפעמים שלולית ולפעמים עכוז. להרגיש נוזלי, חסר גבולות ושליטה מחוק ושטוח או להרגיש תחת חשוף, בוטה, מכוער ומסריח . זהו?

מצאתי את עצמי מחפש שוב ושוב את הנורה או המתג. והבנתי את תפקידם בציוריו של בייקון – הם משמשים לי הצופה גלגל הצלה לנורמליות. אולי אפילו לתקוה. הם היכולת לברוח. לכבות ולהדליק את האור – לבחור לראות או לא לראות.

בולטנסקי דורש ממני לא רק לקבל את העובדה שאני בן אנוש חולף ונשכח, אלא גם להתאבל על עצמי – על פעימות לבי שיום אחד ידום. ואז אני עובר דרך סבך הוילונות הרכים השקופים למחצה שמתוכם ניבטים בי עיניים עוד ועוד עיניים. ואז אני מוצא את עצמי עומד מול יער קופסאות הפח. בכל קופסת פח ריקה כביכול שמור זיכרון או שמא השכחה. יער קופסאות הפח הוא לרגע יער מגדלים אורבני המסתיר את הנוף המדהים של פריז. אני עובר על פניהן מפנה את גבי ומתנחם במראה הנפלא של פריז וממאן להביט לאחור. בולטנסקי יודע להוביל אותי בדרכו הנחרצת. אני מבין שהנחמה היתה רגעית. אני יוצא מהמוזיאון והעיניים של בולטנסקי והתאורה על כל דמות בכל פינה יחד איתי. אני אומר בלב את השמות של קרובי משפחתי שניספו בשואה ושל חברי שנפלו במלחמות ואני יודע שהחסרתי כמה. לכל הרוחות. אני זוכר ושוכח.

"העיתון היידי הסטירי היחיד בעולם" זו השורה המופיעה מעל שם העיתון "פאריזער שפילקעס" ובתרגום לעברית "סיכות פריזאיות". גם שם העורך מופיע בו: אברהם אבוש ליבערמאן. ליברמן היה לא רק העורך אלא גם הכותב המרכזי ולרוב השתמש בפסבדונים כמו א.א. איש חמודות (ליברמן = איש אהוב), געצל פון פלעצל ("פלצעל" – כך כונה הרובע היהודי הישן במארה), וועלוול פון בעלוויל (Belleville), געצל וואסמאכסטו (וואסמאכסטו = מה שלומך), א. געוואלד, שמשון א. גיבער (גיבער = גיבור), א. פריזער ועוד. שפילקעס הצנוע היה מפעלו של עיתונאי אחד עקשן ומתמיד נוסד ב 1961 ונסגר אי שם בשנות השמונים.

בגיליון ה 100  מברכים את השפילקעס מיטב הסופרים והעיתונאים דוברי היידיש, אברהם סוצקעווער כותב: "ווינטש איך אייך, איר זאלט האבן וועמען צו שטעכן. ווייל טויטע, זאגט מעו פילן נישט (און לייענען אויך נישט) קיין שפילקעס" ובתרגום: אני מאחל לכם, שיהיה לכם את מי לדקור, משום שמתים, כך אומרים, אינם מרגישים (וגם אינם קוראים) סיכות. ד"ר ש. לעווענבערג : "בחיי היידיש שלנו הומור הוא עניין חשוב".

וכאילו שהוא מתכתב ממש עם ימינו אלו מופיעה בשפילקעס הקריקטורה:

מול בית הכנסת חונה מכונית אנטישמים מתחת למכסה המנוע מטען חבלה ופתיל פוער. ומה עושה השוטר  – רושם דו"ח. באותו גיליון צילום של הפגנה הנערכת בארץ ובה נושאים בין היתר את השלט :  "יהודי צרפת קומו ובואו לציון" :

לו חי היום א. א. ליברמן היה מזדהה עם עיתונאי שרלי הבדו ( Charlie Hebdo ) . בעיתונו הופיעה המודעה ביידיש "הומאריסטן פון אלע לענדער פאר אייבקט אייך אין די "פאריזער שפילקעס" " = הומוריסטאי כל הארצות התאחדו בשפילקעס. ובמקום אחר הוא מתאר את מאבקי ההשרדות שלו מול אלו שאינם אוהבים את המראה שהוא מציב מול פניהם, ומעיד על עצמו: 20 שנה אחד כנגד כולם, כולם כנגד אחד. זהו נס" –  במלאת 20 שנה לשפילקעס.

הארועים האחרונים בפריז הזכירו לי את חוברות השפילקעס שהיו מגיעות בדואר בנעורי לביתנו מקופלות במעטפות צהובות. א.א ליברמן היה בן דוד של אבי. נותרו ברשותי 15  גיליונות של העיתון הצנוע משנת 1978 ועד 1981. ניסיתי לחפש בגוגל ואין בו  זכר לשפילקעס ולאברהם אבוש ליברמן A.A. Liberman שסיפור חייו הציבעוני ראוי אולי לפוסט נפרד.

ברובע ה 19 בבלוויל ובמנילמונטאן אפשר למצוא אותו שוב. הפעם הוא יושב בקצה סולם לרוב בתנוחה עוברית. קל להתפתות ולומר שהוא טיפס גבוה ולא יודע לרדת, ולהחמיץ. הוא הלום חיים, עלה והתיישב גבוה ככל שרק יכול היה. התרחק מהבלי העולם הזה או מהרוע,- יושב בקצה ומתבונן, מבועת ונפחד. הוא בחוץ, פרש נפלט, פה ושם מצליח ליצור קשר עם חבר, הם מחזיקים ידיים, מצביע לכאן ולשם אולי מחפש. בדרך כלל עצוב מחוק שחוק. פרט לקיר הסולמות פזורות עבודות בודדות עם אותו מוטיב ואף מפגש בין שתי הסדרות. שנתיים אני עוקב אחרי החברים הפריזאיים המצלמים אמנות רחוב ומחכה לו. אתמול זה קרה.- ההפתעה היתה רבה קיר מלא סולמות ועליהם יושבים הוא ושכמותו. עד כמה שאני יכול לראות הסולמות מצויירים על הקיר ואילו הדמות מצוירת על נייר ומודבקת. הפעם האמן נחשף שמו פיליפ הראר Philippe Herard. שיטוט קצר באינטרנט מספק סרטון קצר עליו.

כה נפלא.

ז'אן מת.

פריז לא תהיה שוב אותה פריז. אני יודע זאת בתוך תוכי. "ותמיד תזכור שרק אתמול נפגשנו" כך אמר לי בפגישתנו האחרונה לפני חודש וחצי. אכן, תמיד הרגשנו שרק אתמול נפגשנו. שהזמן הרב שחלף בין פגישה לפגישה אינו מפריד ביננו, כמו גם פער הגילים. אני זוכר אותו רוכן אלי, קשוב לא מחמיץ מילה או מחווה, שואל עוד שאלה, חוקר, תוהה, מבקש עוד הבהרה, מקשה בעדינות. חולק עלי ברוך. מחייך חצי חיוך מהורהר. עשרים שנה איני מעשן, אך הערב, הייתי מדליק סיגריית ז'יטאן אחת לכבודו. לכבוד ז'אן יפה התואר, לא סתם יפה תואר – מפואר.- אדם שתוכו כברו. פריז שוב לא תהיה אותה פריז ללא ז'אן שכה אהב אותה שכה אהב את נשותיה. הוא זה שהפנה את תשומת ליבי לפני שנים רבות לעובדה שהחורף מאוד הולם את פריז, אחר כך הסכמנו שהוא הולם גם נשים, ושהחיילים הקרביים שונאים את החורף, אך שונאים יותר מלחמות כמו שרק חיילים קרביים יכולים לתעב אותן. יחד אכלנו ארוחות משובחות על שולחנות מכוסים במפות לבנות, עבות ומעומלנות במסעדות קטנות המוכרות ליודעי חן. שוחחנו על תעתועי האהבה ועל המשפחות שלנו – על ההורים, הילדים והנכדים, והשחתנו הרבה מילים על ישראל, על המזרח התיכון, על השלום ועל מצבו של האדם. פריז לא תהיה שוב אותה פריז ללא ז'אן, ז'אן שהביס את השנים שנקפו ולא הזדקן. שבעיניו היבהב זיק צעיר וסקרן, שנשבה ממנו רעננות וקסם גברי אדיב וחכם, מהולים במסירות ונדיבות של אוהב חיים ואדם.

כשאגיע שוב לפריז, אזכור את מילותיו האחרונות לפני שנפרדנו בפעם האחרונה, ולא אשכח "שרק אתמול נפגשנו" ושכה אהבתי אותו.

כשעברתי היום ברחוב עזה בואך טרה סנטה התבוננתי באנשים שמילאו אותו בצהרי יום שישי בצהלה לא מובנת, הרהרתי בכך שבעוד מאה שנים רובם לא יהיו כאן, ואחרים שעוד טרם נולדו ימלאו אותו ויהלכו בו בבגדים אחרים, יסעו בו בכלי רכב שונים ישתמשו במכשירים ובכלים אחרים וידברו בעברית שונה מהעברית שבה אנו משוחחים. יתכן שהרחוב ישא את אותו שם ושבניין טרה סנטה ימשיך ויעמוד בו ואולי אפילו ישקיף אל ככר צרפת, אל מלון המלכים מזה ובית שופרסל אגרון מזה. האדמה עליה אנו חיים נשארת אותה אדמה אך אנו החיים אנו בני החלוף. ליאו ופיפו (Leo & Pipo) אמני רחוב הפועלים בפריז משבצים בתוך רחובות העיר על קירותיה דמויות מהעבר, כאלה שחיו במאה ה 19 או בתחילת המאה העשרים. עבודתם עוסקת בזמן שחלף, מזמנת מפגש יומיומי בין האדם הפוסע ברחוב לבין מי שחי בו לפני מאה שנה ויותר. טכניקת העבודה של זוג אמני הרחוב היא הדבקה (Paste up) של צילומים גזורים בגדלים שונים. דמויות של נשים גברים וילדים הלבושים בבגדים האופייניים לתקופתם. ליאו ופיפו עוסקים במידה רבה בזיכרון ובהנכחתו, הם מוציאים את המוצג מהמוזיאון ואלבומי התמונות אל קירות הרחוב. האמנים מקצים מקום במרחב החי ברחוב, לזה שחי בו אי פעם, שכאן היה ביתו וברחובות אלו התהלך. האמנים מחזירים לרחוב לזמן קצוב ייצוג של תושבי העבר שהטביעו בו את חותמם, זמן קצוב כי אמנות הרחוב זמנה כמו חייו של אדם קצוב והיא חפה מכל נצח.

אמן לא ידוע מדביק על קירות פריז גזירי נייר שעליהן מצוירת דמות של איש וגלגל הצלה L'homme à la bouée. בתוך סצנת אמנות הרחוב של פריז הוא ייחודי ומצליח להטריד ולגעת. האיש העירום והקרח צבוע בצבעים דהויים ורדרדים מאפירים, גלגל ההצלה צבוע באדום לבן. האיש כמו ניצל מאניה שניטרפה בים ונפלט אל רחובות העיר, מסתובב עם גלגל ההצלה על קירות הרחובות וניבט לעין כל. מתברר שהמצוף שהיה אמור להציל אותו הפך להיות לכלאו למקום בו הוא לכוד ולעיתים עם אחרים. גם באותן עבודות שבהן לא מופיע המצוף האיש מתנהג כאילו שהוא אסור ואזוק – הכלא מסתבר בתוכו. בדרך כלל הוא בוהה מפוחד או מבוהל מאוד. האיש המום והלום חיים. פה ושם הוא מציץ מגניב מבט אל החיים מבעד לחרכים, אל מעבר פינת הרחוב, מקרין בדידות וריקות.

זה לא הוא, אומר לך כנראה האמן, זה אתה. אתה מוטרד נוכח העבודות הללו משום שאתה נדרש לצפות בעצמך ללא כחל וסרק. זה אתם המקיפים את עצמכם בחגורות ביטחון בנכסים ומותרות, אתם הצרכנים האוגרים מוצרים ומשאבים כדי להיטיב עם חייכם, הפכתם לעבדיהם ואתם לכודים בתוך מלכודת הצרכנות המשעבדת. באחת העבודות נראה זוג ללא גלגל הצלה בתנוחה עוברית צונח מטה אל ההתרסקות, – האם איננו יודעים לחיות ללא המצופים למיניהם ? כפרטים כזוגות וכקבוצות ?
סדרת העבודות מציגה דמות האומרת עצב רב, היא חסרת תאווה, מדוכאת, מגושמת שאיבדה את החופש שלה. הוא שבוי או אסיר. אסירם של החיים המודרניים. יש בה מידה לא מבוטלת של סממנים קפקאיים, אבסורדיים, העבודה אינה נעדרת הומור דק, אך בעיקרה פסימיות רבה וטעונה בביקורת על טבע האדם ועל מצבו.

העוברים והשבים תולשים חלקי נייר מהעבודות וכך מאבד האיש עם המצוף את איבריו ונוסף לעבודה מימד של קרבנות ועזובה. החורף הקשה העובר על פריז – הרוחות והגשמים יעשו את שלהם ועבודות רבות יערמו כעיסות נייר וייסחפו בזרמי המים, זה טבעה של אמנות הרחוב שמתכלה ומתפוררת ומפנה מקום על קירות העיר לעבודות אחרות.

27.12.95

"…לאחר שהתמקמתי בהוטל פרטיק הזכור לטוב, הרגשתי קצת זיפת, ואז נזכרתי שבדיוק לפני שנתיים באותו מצב כשד' ואני הגענו לכאן היא הרגישה מועקה והיה לה רע בפנים… כל הנסיעה הזו ונסיעות אחרות שבאות בעקבות נסיעות קודמות הן גם נסיעות למפגש עם חותם שהוטבע. שווה לפתח את זה עוד…"

עברו ארבע עשרה שנים מאז שציינתי לעצמי ביומן מסע, שכדאי לפתח את הרעיון הזה, – המשך של מוטיב המופיע אצל פול אוסטר. אני אוהב את המחשבה הזו שחלק מהחוויות שאנחנו עוברים במקום כלשהו "ממתינות" לנו אי שם עד לשובנו אליו. נסיעה היא יציאה אל העבר אל מפגש חוזר עם עצמנו – אל מה שהשארנו מאחור. הדחף להגיע למקום שעברנו בו הוא צורך עמוק קיומי לחוות מחדש, לשחזר ולהיפגש שוב, ובה בעת הוא עשוי להיות גם ניסיון למצוא את מה שאבד ואיננו עוד וכנראה שלא יהיה עוד לעולם. החוויה החוזרת שונה מאוד מהמפגש הראשון שעל שכבותיו, על יחסינו וקשרינו עימו נבנית הכמיהה המזינה את הדחף לחזור על עקבותינו. אך חזקה בעיני אף יותר היא ההופעה הבלתי צפויה של התמונה, האירוע או הרגש שהמתין לנו לעיתים במשך שנים ארוכות, ונפתח לעומתנו בבהירות מפתיעה כאילו שהנחנו אותו שם לנפשו והוא אותנו לחיינו, כמו הפקדנו אותו למשמורת עלומה בצידי הדרך,- מטמון שהוסתר ונשכח,- ולפתע מתגלה. הוא שם ארב רק לנו – זהו כל יעודו. חלק מהמפגשים האלה מתרחשים ללא הכנה, לפתע במקום מסוים עולה על שפתיך ביטוי, צמד מילים, מתנגנת מנגינה, נרשמת תמונה, רגש שמציף אותך בדכדוך או עליצות לא מוסברת ומעלה אותך על גדותיך בגעגועים לא מובנים בכאב לא מוסבר. לעיתים איננו ערים כלל לעובדה שהם צצים דווקא שם בקרן הרחובות בסיבוב המתעקל של המדרכה, משום ששם הנחנו אותם בעבר והם בחרו להמתין לנו עד שנשוב ונחלוף לידם.

השבוע רחבת מרכז פומפידו היתה כמעט ריקה, שביתת עובדי המוזיאון והקור העז הניסו את הקהל הרב שבימים כתיקונם גודש את המקום. ואז פתאום הוא הופיע. כל השנים האלה לא זכרתי אותו. שם באותו מקום ממש שבו פגשתי בו לראשונה לפני שנים רבות ראיתי אותו בשבוע שעבר בעיני רוחי – גבר, רחב, ג'ינג'י ומקורזל. – נזכרתי בו שוב, שם הוא המתין לי בסבלנות כל השנים הארוכות הללו כדי לעלות שוב בזיכרוני. הוא עמד במרכז המעגל שנוצר סביבו וערך מופע היפנוזה, בידור שבארצות רבות אסור היום, אבל אז זה היה אחרת, יכולת ההיפנוט שלו היתה מרשימה. בתוך דקות מעטות, מספר אנשים מסרו את עצמם לידיו, שם ברחבה הגדולה החשופה בחזית מרכז פומפידו – צייתו להוראותיו של הג'ינג'י המקורזל שעשה בהם כבתוך שלו. חשבתי על הפרנסה המוזרה שהמקורזל מצא לעצמו, על ההנאה שהפיק משליטתו בקהל, מרודנותו שהיתה מתובלת בלא מעט גסות. הרהרתי בקהל שמוכן ככה ברחוב ללכת שבי אחרי זר, על ההמון שזקוק לשליט לנהות אחריו בעיניים עצומות. סמוך מאוד לשם ישבה בשבוע שעבר בקור המקפיא צעירה וניגנה בדיג'ירידו והפיקה ממנו מוסיקה ממגנטת קסומה. עמדנו מולה מכוסים במעילים וצעיפים מתמסרים לצלילי הנשיפה ליבבה הצינורית, העמומה, הקצבית והמתפללת. אחר כך הלכנו והשארנו אותה שם עם הרגע המופלא ההוא שילך וימוג בתוך החיים, עד שאשוב יום אחד לפריז ואעבור ברחבת מרכז פומפידו ולפתע יגיח מולי המהפנט המקורזל וממש לידו תשב הצעירה הנושפת בכישרון רב בדיג'ירידו.