ארכיון הנושא 'נסיעות ויציאות'

14.10.2015

15 באוקטובר 2015

באוטובוס בדרך לתל אביב. מאחורי ישב ערבי כבן 50. איש מהנוסעים לא התיישב לידו או לידי. דתי אחד חיפש מקום ישיבה פנוי. התיישב ליד אישה צעירה, רק לא לידנו. זיהיתי מבט מלא חמלה שאמר שזה רק עניין של זמן מתי הערבי שישב מאחורי יניף גרזן וינעץ בראשי. נרדמתי. התעוררתי קרוב לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

(לפנות ערב היה אירוע דקירה ליד התחנה המרכזית בירושלים.)

הנוסעים שירדו מה 405 בירושלים הודו לנהג, כאילו שזה עתה צלח את דרך בורמה. בדרך חזרה מהתחנה המרכזית הביתה התפנקתי במונית. הנהג ערבי מתקרב לשישים. לא הפסיק לדבר. "קוראים לך מאיר לוי ?" שאל אותי. היה איש מיוחד לוי "איש טוב טוב". "אתה דומה לו, חשבתי אולי אבא שלך".  זה ברור שהיה בחרדה. דיבר ללא הפסק. הבעל בית אמר לו שכל הנהגים פוחדים. אין לו מי שישב ליד ההגה. לפני חצי שעה התחיל לעבוד. צריך לפרנס. הוא משועפט יש לו חמישה ילדים להאכיל. שרון היה גבר אמר ועשה. "זה (ביבי) רק מדבר לא עושה כלום". לא לוקח נסיעות למאה שערים. גם לא למרכז העיר ככר החתולות. זה לא. חשב אולי ילך לירדן יחיה מ 300 דינר וזהו. "מאז שהרגו את הילד מוחמד אבו חדיר הכל השתנה. אם המשטרה היתה יוצאת היו מצילים אותו". הוא היה עוזר לאישה בעתיקה שבעלה מת וצעקה לעזרה. היה עוזר לה. גם בחברון עזר ההוא לחמישה אנשים שטעו בדרך. לפעמים היה פוגש במחנה יהודה את המורה שלו לעברית מירה. לא ישכח את השם שלה. איזה מורה טובה היתה. גם היא זכרה אותו, היה תלמיד טוב אצל מירה. מדקלם להוכיח: "תשמע: גשם גשם משמים כל היום טיפות של מים טיב טיב טב טיב טיב טב מחאו כב אל כב". "איך ?" שאל אותי "איך העברית שלי ?". "מצויין" קיבל ממני. נתתי לו תשר גדול. היה לו מאוד מאוד נעים איתי. "גם לי איתך". לחצנו ארבע פעמים ידיים. וברכנו אחד את השני. בכל פעם נזכר בעוד משהו לספר לי. אם לא הייתי חותך, כל המשמרת שלו היתה הולכת בדיבורים. לא שכחתי שיש לו חמישה ילדים לפרנס. "בעזרת השם יהיה טוב" הוא מקווה. "אינשאללה" הסכמתי.

 

בית קפה בשדרה

16 באוקטובר 2014

לא הערתי לו שאסור לזרוק סיגריה בוערת. הוא הדליק עוד אחת. עישן בקצב שהעיד שהוא בלחץ. שתה בירה מבקבוק. השליך גם את הסיגריה הבאה בוערת לעבר השיחים שבשדרה. אף אחד לא העיר לו. כולם הפנימו את הכלל שהערה מיותרת עלולה לעלות  ביוקר. מכנסיו הקצרים חשפו רגליים מגולחות. גם ראשו גולח למשעי. פיטפט עם חבר. שיחק בסמרטפון. קם להזיז את האוטו כדי שיחנה קרוב יותר. החבר הביא ג׳וינט העבירו ביניהם. שתי צעירות כנראה ידידות התעכבו לידם ולקחו שכטה. ככה בצהרי היום בבנמיימונשסטראסה.

קרוב לודאי שהוא נוהג להשליך סיגריות בוערות תוך כדי נהיגה – אחד מבין נהגים רבים, שמאוד לא אוהבים לכבות סיגריות במאפרת הרכב ומשליכים אותן בוערות מבעד חלון המכונית הנוסעת. קרוב לודאי שהוא נהג אתמול תחת השפעת אלכוהול וקנביס – אחד מבין נהגים רבים שאינם רואים פסול בנהיגה אחרי שתיים שלוש בירות ועישון מריחואנה. הוא עלול להבעיר שדה או יער ולהיות מעורב בתאונה שתגרם בשל נהיגה תחת השפעה. גם אני לא הערתי לו שאסור.

IMG_1739-1

שביל עכו

16 ביולי 2013

ערב תשעה באב בתל אביב

נפלה ריקנות של תשעה באב בכיכר המושבות. לשוליים יש שוליים. ושולי השוליים הם עצב גדול ופחד. הקשתי במפה "רחוב עכו" בתל אביב. המפה האינטרנטית תיקנה אותי שוב ושוב "שביל עכו". במו עיני ראיתי שלט כחול "עכו" ועוד שורה מבהירה "עיר נמל" או "עיר חוף בישראל". אבל האינטרנט יודע  טוב יותר, זה אינו רחוב. כך נראה השביל המוליך אל השאול. אין מוסיקת רקע. אין כתוביות. בהתחלה סתם עזובה, החצר האחורית של האחוריים. בבת אחת כמעט ללא הכנה, מתגלה המחזה. יאמר מיד, הבימוי רע, מרושל ולא אמין. לפחות שלושה שחקנים מחזיקים את המזרקים בפה, מפנים את ידיהם למלאכת הקשירה והנבירה בורידים ששקעו. שחקן אחד יושב בכסא גלגלים, לידו גבר שדוף בעל גולגולת ציפורית ועיניים חיות, מאחוריו קצת בצד צעיר מחפש מקום בירכו. הראשון שקידם את פנינו, המחט היתה תקועה בזרועו כשהוא צולל ונעור בתוך עולמו. מולו על מזרון בלב הזוהמה – חברו, הלום סמים מכוסה בזבובים. במרפסת בבית המשותף המשקיף אל התופת עומד צעיר אפריקאי ומתגלח. רכב חונה ומתוכו יוצא זוג, הם ניצבים מעולים, ממלאים כהלכה את תפקיד המנוכרים הלא שייכים שנקלעו למקום. עוד ועוד שחקנים זרמו אל השביל בעודנו יוצאים אל העולם הנורמלי – קולנוע מרכז וגן לוינסקי.

אני כל כך רוצה להגיד לכם: אל דאגה ילדים, זה לא באמת היה מה שראיתם. זה כאילו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. מישהו ודאי עושה סרט, בננה ספליט, מצלמה נסתרת. עוד מעט יקפוץ איזה ליצן חיים הכט יגאל שילון ויגיד שהכל סתאאם יצפאן, ושאכלתם אותה. ננשום בהקלה לרווחה. למשך כמה דקות נגער בעצמנו, שהתפתנו להאמין שזה יכול להתרחש חמש דקות הליכה מהמיכנסונים הקצרצרים המופלאים המסתובבים בשדרות רוטשילד הלוך ושוב. אבל לא. זה אכן היה וזה ממשיך להיות כל יום. גם כשאנחנו לא רואים ולא עוברים שם, כאילו בטעות, בחצר האחורית של השוליים.

בשעה שרבבות יהודים אבלים מילאו את הכותל המערבי ובתי הכנסת לבכות ולזעוק מרה על בית מקדשנו שחרב, באותה שעה לא בכה איש על אלה שנגזר עליהם להיות חלק מהסיוט ב"שביל עכו" בואך אל שאול תחתיות.

אוטו יהיה לי בגילגול הבא

4 ביוני 2013

שניהם עולים לאוטובוס מרמילוי. היא פוקדת "שב שם". הוא מתיישב. היא ממול עם העגלה. מכנסי הסטראצ' שלה גבוהים והחולצה פרחונית. פוקחת עליו עין. הוא בחאקי. הכל חאקי. גם המכשיר באוזן חאקי והשיניים. עור פניו דק. ברגע הראשון נראה בוהה, אחר כך נדלק זיק פרחחי. כשהיא מפנה את הראש אל החלון הוא מנצל הזדמנות ואומר לי : "אוטו יהיה לי כבר בגילגול הבא". מחייכים. היא מבינה שברגע של היסח דעת, כשמבטה נדד אל הרחוב הנשקף מבעד לחלון, הוא כבר פתח את הפה. מזעיפה פנים. הוא מפנה את ראשו אלי, לא אומר מילה, העין הקשישה שכבר ראתה הרבה בחיים מפתיעה ושולחת קריצה. החיוך הקטן שלו סימן שקלט את הנהון הראש שלי.

אוטו כבר יהיה לי בגילגול הבא

רישום באייפד באמצעות אפליקציית Brushes

אוטו יהיה לי בגלגול הבא

מדוכאי העולם התאחדו

8 בינואר 2013

אשה עולה לאוטובוס בסערה, הרבה שכבות צעיפים פרוות, ערב רב של חומרים ושילובים – עור, צמר, תחרה, משי ואניצים לא מזוהים. שלושה תיקים גדולים, היא בקושי מתיישבת ומתוך אחד מהם מתגלגלים החוצה דובון צהוב מזעזע וכד ניירוסטה שמשמיע רעש רב. היא מארגנת את הכבודה, מתנשפת, חם לה, לחייה סמוקות, מסדרת את השיער המפוספס, משחררת קצת צעיפים, מפנה את הפרוות והאניצים ומגלה מחשוף נדיב. מוציאה מתוך התיק מתא צדדי תהילים ומתחילה למלמל. מרגע זה ואילך מת העולם, רק היא והמלמול המרוקן, השואב מהראש את כל המחשבות הרעות. ככה הכי טוב, ככה כל הצרות והדאגות נעלמים. אוטובוס ירושלמי שגרתי מתחלק בין היתר בין מתפללים מתוך ספרי תפילה לבין השקועים בתוך הטלפונים החכמים. אלה גם אלה מתמסרים לטקסט שמונח בכפות ידיהם. בנסיעותי בתחבורה הציבורית למדתי שגם אלה המתפללים, חלקם עם תום התפילה מחליפים את הספר בסלולר. כבר פגשתי בבחור צעיר שעשה את שני הדברים יחד מלמל תפילה וסימס. אתמול ישבה מולי צעירה שפיהקה ומילמלה תפילה, ואז גיליתי שאת התפילה היא קוראת מתוך (אפליקציה ?) הסלולר. כך לאט לאט הבנתי שהחלוקה בין המתפללים למסוללרים מאוד לא ברורה. בקרון ישב גבר צעיר ששיחק בקוביה הונגרית, היו לו תנועות מהירות תוקפניות, הוא כמעט ולא הביט בקוביה, אבל היה ברור שהוא מרוכז מאוד במהלכיה. מולי יושבים אב ובתו החיילת. "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי ברכבת הקלה את שם התחנה. "את יודעת מה זה דוידקה ? שואל האב את בתו, "צה" היא מצקצקת לאות שלילה, "היה בחור דוד שבנה תותח, דוידקה זה מדוד, זה היה במלחמת השחרור, תסתכלי פה פה, ראית אותו, יופי, התותח הזה שהוא המציא אותו נקרא על שמו. התותח הזה לא ירה אבל עשה רעש גדול שהפחיד את הערבים, ברחו רק מהרעש" החיילת מקשיבה, אבל לא מתרשמת. "הבנת ?" שואל האב והיא משיבה לו בהינהון. הוא מחליף איתי מבט שאומר "זה מה יש, עשיתי כמיטב יכולתי". ארבע מאות וחמש מגיע לתחנה הסופית, "סליחה" מבקש אחד מהשני לאחר שנתקל בו בשגגה. "מה סליחה" צורח הניפגע "סליחה לא התכוונתי" מתנצל הפוגע ומעלה שלא בידיעתו את חמתו של הנפגע, שרק חיכה להזדמנות להקיא את כל מררתו, "לך לך מפה, כל אחד זורק דורך, לך לך מפה, אתה עוף לי מהעיניים, מהבוקר מצפצפים עליך יורקים ועוד סליחה, כמו קיר. טפו, ינעל אם אמעק".  ב"ארומה" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב  יושב זוג מוזר. הוא צנום שחרחר, שכל הזמן מפמפם בעצבנות עם נעלו על דוושה נסתרת ולא מפסיק לדבר. היא אשה גדולה רחבה מאוד לכל האורך. לבושה שחור, שיערה המתולתל צבוע בלונד בננה, עגילי זהב עגולים, בנעליה משובצים יהלומי זכוכית או שמא פלסטיק. זהו דייט אולי אפילו בליינד דייט. אחר כך הם קמים ופונים לדרכם, אולי ימצאו נחמה. ביום חורפי סוער כזה, התחנה המרכזית החדשה היא מפלט לאלה שבדרך כלל מאכלסים את הרחובות בסביבה, רבים פוסעים הלוך ושוב. אחרים מגיעים ממקומות רחוקים אל העיר הגדולה ומסתובבים כאן במיקרו קוסמוס של מדוכאי העולם התאחדו. שתי נערות בנות ארבע עשרה חמש עשרה לחוצות בתוך בגדים שאומרים דרשני, כנראה ברחו מהבית ומחכות לצייד המיומן, האורב להן בפינה ויודע היטב לזהות את הטרף הקל התמים. גבר ואשה מרוקנים, הלומי חגיגת בהזרקה, תולים מבט, מתיישבים לנוח על המדרגות הקרות, מחפשים משהו שאי אפשר למצוא. אולי בכל זאת יקרה משהו, או אולי מוטב, עם המזל שלהם, שלא יקרה דבר.

פסיכית

21 בנובמבר 2012

"מר"צ לא ציונים אומרים לא להתגייס, אלה נגד המדינה. מר"צ ציונים אומרים חובה להתגייס, יש מר"צ כאלה וכאלה לא מבין אותם לא בטעם שלי זהבה",- מסביר נוסע בקו 7 לשכנתו. בקדמת האוטובוס שני צעירים משוכנעים שהולכים "להיכנס בהם, חיייבים". בן חמישים בסלולר במבטא אמריקאי כבד: " אני הזמנתי מוצר ואתם לא שלחתם. אם אין מלאי למה התחייבתם. בשבילי זה דחוף, אולי בשבילך לא. אני קניתי אני שילמתי לא את. את צריכה לספק מוצר בזמן שלו. זה תביעה. ניפגש בבית משפט תביעות קטנות. למה ? את שואלת למה אני אסביר לך – בגלל שאת לא מבינה שלקוח תמיד צודק. את אפילו סליחה לא מבקשת. על מה סליחה ? טוב חבל על זמן שלי יקר. מה אני רוצה ? כן, יומיים. נותן לכם יומיים אחרונים. מסכים. שלום"…"מר"צ אלה שמאלנים. נגד הדת. זהבה רק ערבים מסכנים בראש שלה, ומה שדרות לא מסכנים?" . "תראה, ביבי חייב להיכנס בפנים. ציפי נכנסה, אולמרט ניכנס, ביבי לא יכנס ? יכנס יכנס באבואה יכנס". " ראית אתמול בטלוויזיה את מירי רגב ? לא אוהב אותה, זו יש לה חיוך שטן, אין להם מה להפסיד קדימה. זו מקדימה זו לא רגב זו תירוש. מה תירוש, לא מכיר אותה. דורית תירוש. דורית זה בייניש. רגב אני אומר לך יש לה ג'ורה. לא אוהב נשים עם ג'ורה, אשה בת מלך פנימה, בצניעות. נחש זו כמו כל קדימה". אני מחליף לרכבת הקלה. כל הדרך מתחנת יפו קינג ג'ורג' ועד התחנה המרכזית, מהדהד בקרון קולו של זקן צנום, חבוש קסקט בד משבצות אפור לבן. לא מגולח. בפיו מעט שיניים, מרכיב משקפיים עבי זגוגית. זקןף. שר בהטעמה וברגש "באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו" בקרון דממה, הבמה כולה שלו. ארבע נשים חרדיות כל אחת עם ילד ואחת בהריון. שתי נשים ערביות מכוסות ראש. אחת מהן מאופרת עם משקפי שמש גדולים ותיק גדול על ברכיה, השניה עם כמה שקיות ניילון וסמרטפון. "שיירות פרצו בדרך אל העיר". "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי. אחת הנשים החרדיות לוחשת לשכנתה. מבטה אומר הכל. היא חושדת בערביה המאופרת. סימנה אותה. האשה החרדית אינה שקטה מכסה את התינוק. "בצידי הדרך מוטלים מיתנו שלד הברזל שותק כמו רעי" מרעים הזקן. עיני כל המדינה נשואות לשמים לראות את המפגש המרטיט בין כיפת הברזל לגראד והוא בשלו, יושב בתוך המשוריין הפורץ את המצור על ירושלים. כולם מסביבו עזבו גם איראן למען עזה, אך לא הוא. אותו איש לא יעקור מתוך שלד הברזל השותק, איש לא יסתום לו את הפה, הוא ימשיך לשיר על אפנו וחמתנו את השיר הנכון. אנחנו עדיין תקועים בעליות המתפלתות בשער הגיא, אבל רק הוא רואה את התמונה, רק הוא, בכל נימי נפשו, שר לנו את המצור שנמשך בתוך ראשנו – באב אל וואד זכור נא את שמותינו כי אנחנו שכחנו. שתי סטודנטיות יושבות מולו, הן מרצינות קפואות ומעט מפוחדות, הן אינו יודעות איך, אבל הזקן הזה מניח לפניהן ולפני נוסעי קרון הרכבת הקלה ראי גדול. הן נושאות את עיניהן אל אלהי כיפת הברזל והוא צועק בשירתו שהמצור נגמר רק שאנחנו לרוע המזל נותרנו כלואים בתוך המשוריין החלוד. שני חיילים עם תרמילים ענקיים. סב ונכדו עם תסמונת דאון. מעת לעת הנכד מלטף את זרוע הסב השקוע בנבכי האינטרנט הסלולרי. "משורין חרוך ושם של אלמונים". אברך עולה בתחנת "הטורים" הוא מתמגנט אל שירת הזקן. "כאן היינו יחד משפחה אחת, באב אל וואד" פעם ראינו אחד את השני וחלמנו חלום. אולי חלום מטופש אבל חלמנו באלהים שחלמנו. ואילו היום אנחנו מחפשים את תמונת הניצחון. האברך ממשיך לנעוץ עיניים בזקן, הוא מנסה למצוא בו את עקבות הגאולה. כל חייו הוא מחפש את המשיח. אף פעם לא דמיין שהמשיח יחבוש קסקט בד ופיו המכווץ יהיה משובץ בשרידי שיניים. והמילים האלה מפתיעות אותו, הוא לא מכיר אותן "כביש אספלט שחור סלעים ורכסים" הוא מרגיש את עצמתן. לא בקלות הוא ירפה ממנו ימשיך לחפש סימנים. אני יורד בתחנה המרכזית והזקן לבטח שר עד התחנה האחרונה "הר הרצל", ואז עלה לרכבת בכיוון ההפוך ועשה את כל הדרך חזרה עד לתחנת "חיל האויר". "אור כוכב ראשון בדרך בית מחסיר". וכך ימשיך יום יום לבשר הלוך ושוב , גם אם לא יתקף את כרטיס הרב-קו שלו, כי אינו עוסק בקטנות. הוא עובר בשירו ליד הקסטל ויודע שמאחורי כל סלע הם אורבים לנו, שכולנו מסרבים להפסיק לנשום את הבל הפה של כנופיות הפורעים של עבד אל קאדר אל חוסייני. "פסיכית, העיר הזותי פסיכית" אומר החייל לחברו, כשירדו מהקרון. "אשכרה פסיכית" ענה לו במבטא רוסי כבד.

5 בנובמבר 2012

6 בנובמבר 2012

"יש לי הרגשה שתזכה" הבטיחה המוכרת בדוכן הפיס. "אין סיכוי. שנינו יודעים שלא אזכה" קבעתי. היא התעוררה, כנראה שעבר זמן רב מאז שהיה לה לקוח כמוני. "אני אומרת לך, אתה זוכה". משהו התרענן לרגע בפניה שתקועים יום יום מבוקר עד ערב בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, הלא היא תחנת האומללים והנדכאים.  תחנתם של אלה המחפשים כבר שנים דרך לצאת ממנה, אבל בשום קניון לא מקבלים אותם. בכל מקום עושים להם פרצופים ומביאים להם את הביטחון. כאן אתה יכול להיות מי שאתה, כי כולם כאן כמוך, חשודים. שעה קודם לכן, בירושלים ברציף ממנו יוצא האוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה נמוכה לבושת שחורים עם מזוודה פרחונית ועוד שקית. לא כל יום היא נוסעת לתל אביב, היא כמעט ולא יוצאת מהעיר. מה יש לה לחפש כשיש לה כל מה שהיא צריכה בבית. שעתיים לקח לה עם קו שלושים ואחת, שעתיים. מהבית בגילה עד התחנה המרכזית. "אתה ירושלמי ? אתה יודע איפה זה גילה ?" הקופאית שלחה אותה מפה לשם משם לפה. מתי יוצא האוטובוס שואלת "עוד רבע שעה ?" היא נחרדת, "רבע שעה ?" ושוב מתגנב הספק "זה אוטובוס ישיר ? מגיעה לי הנחה של אזרח ותיק. לך לא מגיעה ?" אני זורק לה: "איך את אזרח ותיק בגיל תשע עשרה" היא מחייכת ושואלת בביישנות "מה ? אני נראית צעירה ?" אבל לא מחכה לתשובה. לא קשה לעשות אדם זר מאושר לרגע. החיוך הזה המשיך להתמהמה לה הפנים. אני בוחן את האצבעות שלה ורואה עליה, שבעיניים עצומות היא מעמידה סירים כל יום מהבוקר. בתל אביב חיכה לה איש עם מכנסי גברדין ונעליים לא מצוחצחות. לקח ממנה את המזוודה הפרחונית, שלא תסחב. היא מדווחת גם לו על כל מעללי קו שלושים ואחת והקופאית ואיך עברה עליה הטיסה מירושלים לתל אביב. היא לא ראתה מה שאני ראיתי. אני יודע שהיא לא היתה עומדת בזה. אולי היא כלל לא היתה מפענחת את התמונה,- את מראה היד של הגבר עם הכיפה, שמלטפת ברגישות ובכוונה מלאה את הירך החשופה של חברו, כשעל פניו עונג שמיימי. כמה שאני כאילו מתקדם וכאילו פתוח, הרגשתי אי נוחות ומבוכה. הפניתי את מבטי מהשניים אל השדות שנותרו יבשים עד עכשיו די עמוק במרחשון.

בדרך חזרה, בלוינסקי במעדניית הנקניקים, המוכרת הצעירה פרסה ודחסה רוסטביף נפלא לתוך לחם טוב עם קצת תוספות, עטפה אותו היטב וחתכה באלכסון לשניים. צעיר רזה עם שרוואל הגיש לי את הכריך והבירה ואמר: "אני מקוה שאתה מוכן לקבל את הכריך משמאלני קיצוני". ואז יצא וישב בפתח החנות. המוכרת הצעירה סיימה לנקות את קרש החיתוך, יצאה והתכופפה אל השרוואל והצמידה את הפה העוצמתי שלה אל פיו וככה נשארו תקועים איזה עשרים שניות ואז הוסיפה עוד חמש שניות. היא חזרה אל עמדתה מאחורי הויטרינה הגדולה והוא נשאר לשבת בפתח כשעל פיו טבוע מגע פיה. השארתי לשרוואל וזוגתו תשר על השלחן ויצאתי. השרוואל רץ אחרי ואמר לי "שכחת את העודף". אמרתי לו "זה טיפ לשמאלני" הוא לחץ את ידי וזרח, כולו תלתלים. ברחוב י.ל. פרץ 34 ישבו שתי דבוקות של מכורים מכינים את עצמם להזרקה. אחד מהם מחזיק את המזרק בשיניו. אני מביט בעיניו ואני יודע שהוא לא יתן לאף אחד להחזיק לו את המזרק, בשעה שהוא קושר את היד ומחפש וריד. הוא יודע שמרגע שהמזרק עובר ליד אחרת שאינה ידו, הלך עליו. אי אפשר כאן לסמוך על הצל שלך. לא איכפת לו שהשכן מהבית הסמוך עומד ומתבונן בהם. לא איכפת לו מכלום. הקריז שזוחל לאורך הגוף שלו אומר רק דבר אחד: "עכשיו ומיד". סמוך לכניסה הצפונית לתחנה המרכזית עמדה בחורה שדופה, קרועת עיניים, עם שמלת מיני נוראית ושריטות על הרגליים וגם מעט סימני דם קרוש. היא פונה לקשיש שעמד מולה וצורחת אליו בתחינה שכל העולם ישמע: "תיתן לי בבקשה תיתן לי בבקשה, אתה רואה שאני נגמרת, אני צריכה לאכול ותרופות אתה בן אדם טוב, עברת הרבה בחיים, יש לך ילדים, אני כמו הילדה שלך" והוא מכניס את ידו לכיס והיד מנסה לגשש אחרי הארנק שלו. ואז החברה המשוגעת שלה צורחת עליה "נו תבואי כבר מה איתך" והיא מסמנת לה שתשתוק שאולי יהיו כמה שקלים מהקשיש, והיא לוחשת לו באוזן המבולבלת שלו משהו. והוא לא יודע שכשיחזור הביתה לא ישאר עליו כלום, כי אין לה רחמים על עצמה ואין לה רחמים על אף אחד בעולם הזה. החברה שלה צורחת "יא משוגעת, אם את לא באה אני הולכת" והיא עושה לה "די די תשתקי, את לא רואה שעוד מעט אנחנו מסודרות ?". בצד עומדים שני גברים שחורים, כנראה מקהילת הפליטים של גן לוינסקי, מתבוננים בסקרנות וקצת פחד באישה קרועת העיניים ובקשיש. נכנסתי לתוך התחנה. מלמעלה נחשפת ערבוביה של חוטים וצינורות. מישהו תיקן משהו ולא טרח לסדר. את המעבר הקטן ממלא ריח רעלי של בקליט לוהט ובורקס. אני עושה את דרכי בין החנויות המציעות בגדים במחירים מיוחדים ובאיכויות מתאימות. ליד חלון ראווה עומדות ארבע נשים מהפיליפינים בוחנות חליפת גבר לבנה. עליתי לקומה שש והזמנתי קפה בארומה, על הבר. בסמוך שלושה גברים בכסאות גלגלים וכלב שרוע על הרצפה. אני שותה את הקפה ושומע את אחד מהם מדבר ללא הפסק, מנסה לשדל מישהו. ואז אני מגלה שעל המסעד של כסא הגלגלים שלו ניצב תוכי ירוק גדול. וכל הדיבורים האלה הם כדי לרצות את התוכי. והתוכי אכן, נועץ את מבטו בגבר הצעיר כמהופנט, שלאט מקרב את פיו אל מקורו של התוכי עד שהם מתנשקים בעדינות רבה. הברמן בארומה מכריז "הלנה" והצעירה שהתיישבה לידי על הבר מקבלת את המגש שלה שכולל קפה וכריך גדול מאוד של סלמון. היא אוספת את השיער הפזור שלה ומכדרת אותו למעלה. אני מרוכז בציפורניים המלאכותיות שלה שהן ארוכות ומתעקלות ויש עליהן דוגמא יהלומית. היא משכה את החולצה הצמודה שלה כלפי מטה, להדגיש. הברמן לא הצליח לשחרר את המבט שלו מהחזה המבטיח שלה, והיא בכלל כאילו לא בקטע שלו, נוגסת בכריך ומתבוננת בבבואה שלה שמשתקפת אליה מדופן הניקל של מכונת הקפה הגדולה, טווה את החוטים סביב הברמן, שלא יודע שגורלו כבר נחרץ. נהג האוטובוס לירושלים סגר את הדלתות והתחיל לנוע לאחור. אברך בלבוש ליטאי דופק על הדלת. הנהג אומר לו שעוד מעט יבוא אוטובוס נוסף. האברך עוקף ומתקרב אל שמשת הצד של הנהג ומתחיל להכות בכח ולצרוח על הנהג. הנהג אומר לו שיחדל. האברך ממשיך להכות בשמשה באיום. הנהג מתרצה ופותח לו את הדלת. אישה אחת פותחת פה גדול על האברך שממשיך להוכיח את הנהג "יאללה יאללה, תעזוב את הנהג, בגללך יעשה תאונה". האברך סיים את ענייניו עם הנהג, עבר ליד האשה שרתחה מזעם כאילו היא אויר, התיישב וכנראה פתח ספר מלא בדברי חכמה, כדי לא לבטל זמן.

תחנת אגד הנטושה בבת גלים

10 ביוני 2011

הארבע על ארבע הנוצץ חונה בקצה המבנה השומם. הוא מבחין בנו או לא. מתניע נוסע קדימה ואחורה אחר כך מסתלק במהירות. מאוחר יותר יחזור. יירדו ממנו שניים ויעלו לקומה השניה. בקצה האחר שני רכבים של בזק. מוזר שהם עובדים בשעת אחר הצהריים בערב החג. עסקים לא כשרים באויר. עוד רכב מגיע. מישל מאוד לחוצה. זה ברור שבמרחב הגדול החשוף הזה היא הדמות הכי חשודה. מסתכלת כל הזמן לצדדים. בוחנת את כל הנוכחים. ברחבה שלפני מוסך אגד שתי ערמות בגדים ישנים סחבות מגובבות. גבר שחום חלוד עמוס רסטות, יחף, חלק גופו העליון חשוף, דלוק הזוי הולך אל עבר מכולת האשפה ונעלם. אני אומר לה שהכי חשוב לא להסתכל אל אף אחד להתמקד במטרה. אנחנו לעצמנו. לא שמים על אף אחד. אדם לאדם כלום לא ראיתי לא שמעתי לא יודע. בצד הדרומי של המבנה תילים של מחיצות גבס מנותצות ומסגרות פח ואלומיניום, אפשר להבחין עליהם בשרידים מצויירים. בסמוך למבנה אוסף ספות וכורסאות. בתוך המבנה מצבור רהיטי משרד מכונסים במרכז, למעלה מעליהם קונסטרוקציות מתכת חשופות. מצפון למבנה התחנה המרכזית גיבוב של חפצים – כיורים, אסלות, מחיצות, חלונות, גביעי זכוכית ענקיים מנותצים והרבה שברי זכוכית. משהו שנראה כמו פירות טרופיים גדולים מנופחים מרקיבים מעוררי גועל. הגבר החלוד נראה פסיכוטי, עומד קפוא, לא ברור על מה הוא מביט מה הוא מחפש כיצד ינהג בעוד רגע לאן יפנה. הצמחיה פורצת מכל חריץ וסדק. מעזבה אורבנית מתריסה. הארבע על ארבע שוב פותחים מבערים וממריאים. הבחור הערבי אומר שטוב שאנחנו מצלמים היום בשבוע הבא כבר לא ישאר כלום, בעל הבית אמר שצריך להחזיר את המצב לקדמותו לפני שיהרסו פה. דווקא ציורים יפים, אולי גם הוא יביא מצלמה אפשר להגדיל לעשות תמונה יפה לתלות בבית בסלון, יכול לצאת יפה. כמה שהאספלט חולני מחורץ ואנמי. אני שומע מלמטה מהקומות שמתחת קולות. שם מתקיים במחשכים התת קרקעיים עולם הכי תחתון שיש, בית הדין של הבורר העליון, בייניש פודל. בתעלות הצדדיות מתגודדים פליטי מתקפת הגראדים והטילים ארוכי הטווח, מיני חיפאיים ששמעו את הסירנות וירדו למטה למטה למצוא מסתור, וכל השנים האלה מסתובבים שם למטה ביערות הלבנים שמתחת לתחנת אגד בבת גלים הנטושה, ממתינים לצפירת הארגעה שלעולם לעולם לא תשמע. הם ימשיכו להסתובב במחילות התת קרקעיות וישמיעו נהמות תנים, יגידו פרקי תהילים, יכרעו אפיים ארצה ישתחוו ויגידו אמן והכל משמים. גם יכול להיות ששמעתי מישהו מלמטה צועק כוס אם אם אמעק ארס שזו התחלה של סיפור לגמרי אחר.

קרחנה

17 בדצמבר 2010

הם מדברים זה עם זה בשקט. הם אינם לוחשים. זה לא רק שהם מדברים באופן כללי בשקט הם גם לא צועקים. בבית הקפה של ריצ'מונד 401 ישבו שישה, כנראה אנשי צוות של פרוייקט כלשהו וניהלו ישיבה. זה לא רק שהם לא צעקו, הם הקשיבו זה לזה. בשלב מסויים אחת המשתתפות הרימה ידיים למעלה והשמיעה קריאת שביעות רצון והיתר חייכו בהנאה. אחר כך במעלית השקופה איש הניקיון, החליף איתנו דברים על מזג האויר ואיחל לנו יום נפלא. זה לא רק שהם מקשיבים ומנומסים ומסבירי פנים, זה לא שהם הם (ויש להם לבטח את הצרות שלהם), זה שאנחנו אנחנו. ואנחנו, חיים בתוך עוינות מתמשכת שחילחלה ונספגה בכל תא מתאינו. המלחמות והכיבוש ניצחו אותנו. קרוב לודאי, שהמילה "מלחמות" במקרה הפרטי שלנו כוללת בתוכה את הפוגרומים, הגזירות, הפרעות, האינקוויזיציות, הסלקציות ומחנות ההשמדה שנספגו בתוך הדי.אנ.אי שלנו והתגבשו לתכונות מאפיינות. אנחנו מפוחדים, תוקפניים, צועקים ומתקשים להקשיב. היחסים שלנו עם הזולת הם חשדניים. אנחנו במאבק בלתי פוסק עם הסביבה, משדרים עוינות וחוששים לצאת פראיירים. הכיבוש הוא הכור שהיתך אותנו סופית למי שאנחנו. התכוונו להקים כאן בית לאומי ויצא לנו קרחנה.

נסיעה

20 בדצמבר 2009

27.12.95

"…לאחר שהתמקמתי בהוטל פרטיק הזכור לטוב, הרגשתי קצת זיפת, ואז נזכרתי שבדיוק לפני שנתיים באותו מצב כשד' ואני הגענו לכאן היא הרגישה מועקה והיה לה רע בפנים… כל הנסיעה הזו ונסיעות אחרות שבאות בעקבות נסיעות קודמות הן גם נסיעות למפגש עם חותם שהוטבע. שווה לפתח את זה עוד…"

עברו ארבע עשרה שנים מאז שציינתי לעצמי ביומן מסע, שכדאי לפתח את הרעיון הזה, – המשך של מוטיב המופיע אצל פול אוסטר. אני אוהב את המחשבה הזו שחלק מהחוויות שאנחנו עוברים במקום כלשהו "ממתינות" לנו אי שם עד לשובנו אליו. נסיעה היא יציאה אל העבר אל מפגש חוזר עם עצמנו – אל מה שהשארנו מאחור. הדחף להגיע למקום שעברנו בו הוא צורך עמוק קיומי לחוות מחדש, לשחזר ולהיפגש שוב, ובה בעת הוא עשוי להיות גם ניסיון למצוא את מה שאבד ואיננו עוד וכנראה שלא יהיה עוד לעולם. החוויה החוזרת שונה מאוד מהמפגש הראשון שעל שכבותיו, על יחסינו וקשרינו עימו נבנית הכמיהה המזינה את הדחף לחזור על עקבותינו. אך חזקה בעיני אף יותר היא ההופעה הבלתי צפויה של התמונה, האירוע או הרגש שהמתין לנו לעיתים במשך שנים ארוכות, ונפתח לעומתנו בבהירות מפתיעה כאילו שהנחנו אותו שם לנפשו והוא אותנו לחיינו, כמו הפקדנו אותו למשמורת עלומה בצידי הדרך,- מטמון שהוסתר ונשכח,- ולפתע מתגלה. הוא שם ארב רק לנו – זהו כל יעודו. חלק מהמפגשים האלה מתרחשים ללא הכנה, לפתע במקום מסוים עולה על שפתיך ביטוי, צמד מילים, מתנגנת מנגינה, נרשמת תמונה, רגש שמציף אותך בדכדוך או עליצות לא מוסברת ומעלה אותך על גדותיך בגעגועים לא מובנים בכאב לא מוסבר. לעיתים איננו ערים כלל לעובדה שהם צצים דווקא שם בקרן הרחובות בסיבוב המתעקל של המדרכה, משום ששם הנחנו אותם בעבר והם בחרו להמתין לנו עד שנשוב ונחלוף לידם.

השבוע רחבת מרכז פומפידו היתה כמעט ריקה, שביתת עובדי המוזיאון והקור העז הניסו את הקהל הרב שבימים כתיקונם גודש את המקום. ואז פתאום הוא הופיע. כל השנים האלה לא זכרתי אותו. שם באותו מקום ממש שבו פגשתי בו לראשונה לפני שנים רבות ראיתי אותו בשבוע שעבר בעיני רוחי – גבר, רחב, ג'ינג'י ומקורזל. – נזכרתי בו שוב, שם הוא המתין לי בסבלנות כל השנים הארוכות הללו כדי לעלות שוב בזיכרוני. הוא עמד במרכז המעגל שנוצר סביבו וערך מופע היפנוזה, בידור שבארצות רבות אסור היום, אבל אז זה היה אחרת, יכולת ההיפנוט שלו היתה מרשימה. בתוך דקות מעטות, מספר אנשים מסרו את עצמם לידיו, שם ברחבה הגדולה החשופה בחזית מרכז פומפידו – צייתו להוראותיו של הג'ינג'י המקורזל שעשה בהם כבתוך שלו. חשבתי על הפרנסה המוזרה שהמקורזל מצא לעצמו, על ההנאה שהפיק משליטתו בקהל, מרודנותו שהיתה מתובלת בלא מעט גסות. הרהרתי בקהל שמוכן ככה ברחוב ללכת שבי אחרי זר, על ההמון שזקוק לשליט לנהות אחריו בעיניים עצומות. סמוך מאוד לשם ישבה בשבוע שעבר בקור המקפיא צעירה וניגנה בדיג'ירידו והפיקה ממנו מוסיקה ממגנטת קסומה. עמדנו מולה מכוסים במעילים וצעיפים מתמסרים לצלילי הנשיפה ליבבה הצינורית, העמומה, הקצבית והמתפללת. אחר כך הלכנו והשארנו אותה שם עם הרגע המופלא ההוא שילך וימוג בתוך החיים, עד שאשוב יום אחד לפריז ואעבור ברחבת מרכז פומפידו ולפתע יגיח מולי המהפנט המקורזל וממש לידו תשב הצעירה הנושפת בכישרון רב בדיג'ירידו.

img_3893

תל אביב בת מאה

4 באפריל 2009

אני עובר ברחובות תל אביב ומגלה שפול אוסטר ב"המצאת הבדידות" צדק, לאורך רחובות העיר ואתריה ממתינים זכרונות ילדותי ונעורי. וכשאני חולף על פני מקום זה או אחר עולה הזיכרון וניצב לפני בהיר וחד כמו תמונה שאינה דוהה לעולם. העיר השתנתה מאוד, בתים נהרסו ובמקומם נבנו אחרים, אך הזכרונות בעקשנות ובנאמנות נותרו במקומם. כמו הבית החד קומתי שעמד בבוגרשוב פינת קינג ג'ורג' ושימש את קן מרכז של השומר הצעיר. בית זה נהרס לפני שנים רבות, במקומו נבנה בית קומות חסר חן, שהוא עצמו כבר קשיש מאפיר, יהא אשר יהא, שם ימתינו זכרונותי. בכל פעם שאני חולף על פני בוגרשוב פינת קינג ג'ורג' הם שבים. ברחוב אלנבי סמוך לככר מגן דוד, הראש פונה ימינה אל המקום שבו עמד ויטמן הזקן חמור סבר ששלט ביד רמה וקפוצה בחנות הגלידה שלו, וריח המוקה-פונץ' שכמעט עולה באפי מתערבב בריח הצ'יפס הנישא מ"פינת המשלט". וממול במבנה העגול חנות הנעליים "פיל" ושם מחכה ה"יו-יו" שמגיע עם הנעליים החדשות. יום הולדת שמח תל אביב.

S. Grumer the Tailor

רכבת

2 באפריל 2009

בחלון הרכבת / ישראל פנקס

זֶה הָיָה מִישֶׁהוּ אַחֵר
בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת לְאֶשׁפוֹרְד, אוֹ הֶסְטִינְגְס,
אָדָם בְּאָפֹר, רָאִיתִי
רַק אֶת מַחֲצִית פָּנָיו,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁפָּעַם הִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שָׁנִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִזְכֹּר.

אַחַר-כָּךְ בָּאוּ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְשֶׁמֶשׁ נִכְנְסָה
לָעֵינַיִם,
וּכְבָשִׂים אֲחָדוֹת בַּשָּׂדֶה
מִיָּמִין, שֶׁנִּרְאוּ מְרֻצּוֹת לְמַדַּי וְלֹא חֲדוּרוֹת סְפֵקוֹת
כָּמוֹנִי, וְהִמְשִׁיכוּ לָכֵן לְלַחֵךְ
עֵשֶׂב, עַד שֶׁלִּבְסוֹף גַּם הֵן נֶעֶלְמוּ.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲחֵרִים הִשְׁכִּיחוּ אֶת הָאִישׁ הָאָפֹר מִלִּבִּי.
הַצְּדוּדִית שֶׁלּוֹ נִשְׁאֲרָה חֲתוּמָה בַּחֶדֶר הָאָפֵל שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.
לְעֻמַּת זֹאת נִזְכַּרְתִּי בַּדְּבָרִים שֶׁפַּעַם אָמַר לִי יְדִידִי
הַצַּיָּר, שֶׁמַּה שֶׁנִּתַּן הוּא לְהַעֲתִיק אֶת
הַטֶּבַע, לְהִתְקָרֵב כְּכָל הָאֶפְשָׁר וְלֹא לְבַקֵּשׁ
לְמַעְלָה מִזֶּה.

דְּבָרָיו אָז עוֹרְרוּ בִּי עִנְיָן.
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי עֲדַיִן מְהַרְהֵר בָּהֶם.
וְעִם זֶה רָאוּי אֲנִי חוֹשֵׁב לְהַדְגִּישׁ
כִּי בְּאָמָּנוּת הָיָה מְדֻבָּר.

מתוך הספר הרצאה על הזמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991.


רכבות זה מקום אחר. לחייל מחיל הים, מרושל במדי בית ונעלי פלאדיום, היה טעם טוב, לקצינה שישבה מולו והיתה עסוקה עם הניירת שלה היה את זה. משהו שמקרין נקיון, מוקפדות ותבונה. לא מתחנחנת, לא נופלת ברשת, ועם זאת, פתוחה קשובה סקרנית. כשהיה לה ברור שהוא ראוי, היא לחצה על סיכת השיער ופרשה לשניות את שערה החום החלק כמניפה, ומיד אספה אותו שוב. לפני שהיא ירדה הוא נתן לה את מספר הטלפון שלו. היא לקחה והיא תתקשר. זה התחיל אתמול, מולי ברכבת. וזה יכול להיות לכל החיים. חיילת מחומצנת ואישה גדולה עם מזוודת גלגלים עברו לאורך הקרון ויצאו ממנו לקרון אחר. אחר כך הגיע האב הצעיר עם שני בניו חובשי כיפות סרוגות ענקיות, הילדים נראו כמו נוער הגבעות. הקטן יוחאי היה מאוכזב מאוד שלא היה מקום בקומה השניה. התרפק על אביו, והקשה עליו בטענות ובשאלות, אולי יתפנו מקומות. האב הנמיך צפיות, ניסה לקרוא משהו באנגלית על מיחשוב. אביחי הגדול יצא לסיור וחזר כעבור דקות אחדות , מצא מקומות. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה עם המזוודה חזרו והמשיכו לנוע לקרון אחר. מולי התיישבה אשה כבת ארבעים, נראתה כמו עולה ותיקה מבלרוס. חנוטה בחליפה חומה. פניה העגולים, היו מכוסים בשכבת מייק אפ עבה לכיסוי עקבות מיותרים מגיל ההתבגרות, שפתיה הצרות צבועות היטב ואת עיניה הדגיש קו שחור דקיק. זוג עגילים, צמיד מוזהב. הוציאה מתיקה לוח זמנים של רכבות והתלבטה בו ארוכות. אחר כך הרכיבה משקפי שמש ואי אפשר היה לדעת לאן היא מסתכלת. מישהו אמר "ביבי". ליד הבלרוסית התיישבה תלמידת אולפנה, ששלפה סידור והחלה להתפלל. שפתיה נעו בדבקות, היא הגתה בלי קול כל מילה ומילה. מאמינה לכל מה שכתוב שם. מספר פעמים במהלך התפילה עצמה את עיניה ועשתה תנועות טקסיות שכללו נגיעה במצח והצמדת קצות האצבעות לשפתיה,ואחר כך נשקה בצד אצבעה המורה. בתום התפילה דיברה בטלפון הנייד והיה לה חיוך טוב עם שמץ מפתיע שובבי. המישהו ההוא אמר שוב "ביבי". הכרוז קרא בשם התחנה הקרובה והזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם, גם באנגלית. באחת התחנות על ספסל ישב זוג מוזר, הוא נער מכוער שנראה חולני ומרוט ,היא אישה יפה חתולית. היא התרפקה עליו כעל אפולו. הם לא הרגישו שיש מסביב עולם. ככה זה באהבה. הרכבת המשיכה בדרכה. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה שוב חזרו ממשיכות במסען האינסופי מצד אחד של הרכבת לצד השני. שמעתי "ביבי". לידי התיישבה אישה בשנות השלושים לחייה, שהפיצה ריח בושם רך, שילוב של ניחוח סחלבּ חם וטלק. כל העת קראה בעיתון, בעיקר דברי רכיל על תכניות וכוכבי טלוויזיה. הטלפון הנייד שלה צלצל אבל היא לא ענתה, אחר כך הציצה לראות מי טלפן. האשה הגדולה חזרה ועברה הפעם ללא החיילת המחומצנת. מוכר כעכים הציע בייגלה חם. קניתי אחד עם מלח, לא היה חם. הכרוז בקש להכין כרטיסים לבקורת ולהניח אותם על השולחן. משהו ענה לטלפון הנייד בקול רועם, כל הקרון הקשיב לשיחה, לא היה מעניין. ניסה לתאם מועד כלשהו למשהו. אחר כך נעמד והמשיך לדבר בטלפון וירד בתחנה. על הרציף, המשיך לדבר ואז חזר ונכנס לקרון וסיים את השיחה מיוזע וכעוס. שני ילדים לבושי מדים מאחת מהפנימיות הצבאיות שוחחו בלהט. דנו במישהו, הפליאו בהשמצות ונקרעו מצחוק "הוא עוד חושב שנזמין אותו, ממטר אני לא רואה אותו" צחוק גדול. אמרו "ביבי". באלכסון אפשר היה לראות רק חצי אישה בג'ינס קרוע כהלכה, תיק אדום גדול ליד הרגל, נעל עקב. התחברה לאייפוד. התגרדה. עוד תחנה. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה צועדות על הרציף, הרכבת מתחילה לנוע לאט, מגבירה מהירות, בדיוק אז אני מבחין על ספסל  בזוג המוזר היושב גם כאן, הוא מכוער ומרוט והיא יפה וחתולית למדי. רכבת זה מקום אחר, עם זמנים אחרים, כאלה שנעים הלוך ושוב קדימה ואחורה, ונמצאים בו זמנית בשני מקומות שונים שנראים זהים, כמו שתי תחנות רכבת משובטות, לצד שני פסים מקבילים שלא יפגשו כנראה בקרוב.