Sub Stance

הקדמה

שמונה ימים בפריז בפעם המי יודע כמה. באמצע היה חג המולד. שביתה כמעט מוחלטת של כל אמצעי התחבורה. מזג האוויר היה מושלם – חורף ירושלמי ללא גשם. צעדנו הרבה, אלה ימים מיוחדים – פריז הולכת ברגל. ביקרנו בתערוכות נהדרות פרנסיס ביקון, כריסטיאן בולטנסקי, קיקי סמיט, פיקאסו,  בגלריה Le Cabinet D'amateur תערוכה קבוצתית של אמני רחוב ובינהם פיליפ הראר, הקיר ברחוב אוברקאמפף ומעל כולם תערוכת ליאונרדו דה וינצ"י בלובר – 500  למותו. מדי יום ביקרנו במוזיאון הגדול בעולם – הרחוב!  וצפינו באמנות הרחוב הנפלאה של פריז. אלה היו שמונה ימים בהם לא שמרתי על דיאטה (קמח, סוכר, מוצרי חלב, אבל במידה…) ניפגשנו עם חברים ובני משפחה, ביקרנו בשווקים, ישבנו בבתי קפה ואכלנו במסעדות. וידוי: מזה זמן רב שקצה נפשי במסעדות מפונפנות עם קונספט. אני מעדיף אוכל אוכל. טוב וטעים. לא מחפש חדשנות באוכל. לא משתגע על "צילחות". שמח לאכול אוכל מסורתי. ריכזתי כאן כמה המלצות, אף אחת מהן אינה must . לא, בשום פנים ואופן זו אינה ביקורת מסעדות. אז הנה –

קיקי סמיט Kiki Smith

הכנסנו את המזוודות לדירתנו האהובה ברובע ה-11 קרוב ל"בסטי" (הבסטיליה) ויצאנו מיד לרחוב. רעבים. הרחוב השקט והקטן שלנו מחבר וניצב לשני רחובות שונים זה מזה, שבכל אחד מהם יש מכל הטוב שפריז יכולה להציע – Rue De Charonne  ו- Rue De La Roquette. בערב הראשון שלנו כאן בחרנו ברי דה שרון וברוב תמימותנו נכנסנו ל Septime שיש להזמין בו מקומות הרבה זמן מראש, אבל הם היו מספיק נחמדים להפנות אותנו למסעדה נוספת שלהם ל Clamato הסמוכה. בירכתי הקלאמטו השוקק צעירים שיחק מזלנו ומצאנו מקום. כאן יש פער בין האוירה הכמעט מרושלת לבין המוקפדות של המנות. זו מסעדת דגים טובה, שהפתיעה אותנו דווקא בקינוח סורבה דבש (גלידת גבינה ופולן) שבגללו כדאי להגיע לכאן. מכיוון שאי אפשר להזמין לקלאמטו מקום, אז כדאי לקפוץ אליה רק אם אתם בסביבה. אם אין מקום בקלאמטו, אז יש שתי אופציות טובות ועוד אחת, שהכרנו בזכות מיכאל שגר בסביבה. שם האחת 1000et1signes   או בעברית אלף ואחד סימנים – רמז לכך, שמסעדה מרוקאית קטנה וחביבה זו מתנהלת על ידי חרשים. הקוסקוס שאכלתי כאן היה מעולה. ואם גם כאן אין מקום קיפצו לבל אקיפ  La Belle Equipe.  הבל אקיפ מקום תוסס שיושבים בו הרבה צעירים הגרים בסביבה, התפריט מגוון וטעים מאוד. במונדיאל האחרון צפינו במשחקי הכדורגל ב Le Petit Baiona שנמצא אף הוא ברי דה שרון כאן לא אכלנו, אבל יש לנו זיכרונות נעימים ותוססים מהמקום הזה שמקלטי הטלוויזיה שלו  ממשיכים לשדר תחרויות ספורט והתפריט שלו מסקרן. עד כאן רי דה שרון.

Place de la Bastille

ב Rue De La Roquette יש את היפנית האהובה עלינו  Fuji Yaki. לא רחוק מכאן תמצאו סניף של L’Eclaire De Genie האקלרים מוצגים כאן כמו תכשיטים בחנות או מוצגים יקרי ערך במוזיאון. לא הרחק, תמצאו את ממלכת השוקולד של אלאן דוכאס Alain Ducasse. כאן תוכלו להציץ מבעד לקירות הזכוכית בשקי פולי הקקאו, בקלייתם ובתהליכי העבודה. המוכרות הסבלניות יציעו לכם מבחר שוקולדים בשילובים וטעמים ובמחירים "ראויים". המקום האהוב עלי ביותר ברי דה לה רוקט הוא הקפה השכונתי שלנו Café Des Anges כאן כמו במוסדות דומים ברחבי העיר יש מבקרים קבועים. בשעות העומס תתקשו למצוא מקום פנוי. ארוחות הבוקר שאכלנו כאן היו טובות ויודעי דבר מציינים שגם הארוחות האחרות אינן נופלות מאלו שהתנסנו בהן.

Cafe des Anges

מקום דומה לקפה דזאנג' אך לא בסביבה הקרובה הוא ביסטרו Centenaire אם אתם לפני או אחרי הביקור בקיר  Le Mur שברחוב אוברקאמפף, קיפצו לכאן. היה שווה להמתין בתור ולהנות גם מהצדפות הטריות שנמכרות בנפרד על ידי הצפדאי החביב שעובד בכניסה לביסטרו. ה Ossek Garden היא מסעדה קוריאנית באזור ככר הרפובליקה במרכז השולחן יש  מתקן צליה משוכלל  שבאמצעותו אתה מכין לעצמך במידה הרצויה לך את הבשר הדקיק שבחרת. את הבשר עוטפים בעלה חסה בשילוב רטבים שונים וישר לפה. חביב. מבחוץ ה MERCI  נראה לרגע כמו  "תמול שלשום" או "תולעת ספרים" אחרי שהתיישבנו לקפה וקרמבל הבנו שהחלל היפה שבו אנחנו נמצאים אינו רק ספריית ספרים משומשים, בית קפה ומסעדה אלא חלק קטן ממתחם מסחרי מעוצב. סמוך לכיכר הנאסיון Place De La Nation שעברה לאחרונה מתיחת פנים, אכלנו פיצה טעימה במסעדה האיטלקית Le Due Torri אין שום סיבה לעבור חצי עיר כדי להגיע אליה. מסעדה צרפתית מסורתית שלא איכזבה אותנו בעבר היא L’ami Pierre אלא שהפעם החבר פייר לקח לעצמו חופשת חג מולד ארוכה. כמוה גם Chez Denise ביסטרו צרפתי סמוך ל Les Halles, גוש החמאה הענקי שקידם את פנינו במבואה שיכנע מיד שהגענו למקום הנכון ולא איכזב.

Place De La Republique

הלחם והרעיונות או בצרפתית  DU PAIN & DES IDÉES הוא בולנג'רי מעוטר בפרסים ותארים שמקפיד על שמירת מסורת האפייה כולל מדפיו העתיקים וכלי העבודה המקוריים. כאן משתרך תור קבוע של שוחרי המאפים העומדים בסבלנות זה אחר זה. חלקנו שבלול, מאפה פלאן וקרואסון. אכלנו כמו רבים בחוץ – על שלחנות העץ. את הבולנג'רי פטיסרי  בומרשה  La boulangeriepâtisserie Beaumarchais אימצנו לנו כ"בולנג'רי הבית". כאן קנינו את הבאגט המסורתי לארוחות שאכלנו בבית. גם כאן יש בדרך כלל תור. ביקרנו בשלושה שווקים, אין מתחרה לשוק רישאר לינואה Richard Lenoir זה שוק עם תוצרת מובחרת שיש בו גם אוכל מוכן, שוק נוסף הוא שוק אליגר Marché d’Aligre שצמוד אליו גם שוק פישפשים, יתרונו בכך שיש בו חלק מקורה שמתאים לימים גשומים מאוד וקרים. השוק השלישי בו ביקרנו הוא שוק הילדים האדומים Marché des enfants rouges זה שוק ישן מאוד, מקורה ובו הרבה דוכני אוכל.

Du Pain et des Idees

עונת הפטל הטרי הובילה אותנו לפייר הרמה  PIERRE HERMÉ לטעום את האיספהאן. מול החנות ברחוב 72 rue Bonaparte פתח פייר הרמה בית קפה קטן. המוכרת אמרה לנו שבאותו בוקר פקדו את המקום ישראלים רבים. האיספהאן ענה על הציפיות וכמוהו ה"לימון האינסופי". הפעם לא ביקרנו אצל השוקולטייר ז'ק ג'נה Jacques Genin שטארט הליים והבזיליקום (בקישור מימין תמצאו גם מתכון) שלו חלומי כמו גם הקרם שניט Mille-feuilles, אם תצליחו למצוא מקום ישיבה אל תוותרו על משקה השוקולד החם המופלא  Chocolat chaud. ביקור בפריז כולל תמיד בדרך זו או אחרת את הפלאס דה ווז' La Place Des Vosges הככר שאין יפה ממנה. ישבנו בפטיסרי Salon De The של מלון Cour Des Vosges  וטעמנו קינוח לימון טעים השוקולה שו שלהם היה אנמי.

לסיום, אני ממליץ להגיע לנוטרדאם של פריז ולהתרשם מעבודות השיקום המרשימות. על הגדרות סביבה תערוכה המציגה את גודל הנזק שהשריפה גרמה. ממליץ לטייל לאורך תעלת סנט מרטין Canal Saint-Martin או לשבת על גדותיה באביב ובקיץ ולשתות קפה. השיט בתעלה מרתק בחלק המקורה ובמפגש עם דלתות הסכר, אבל הופך להיות למייגע בשל אורכו.

Place Des Vosges
                                      פלאס דה ווז'

אני חוזר שוב ושוב למקומות המוכרים. אלה מפגשים עם זכרונות ולפיכך גם עם עצמי. בפריז מזדמן לי עוד מפגש כזה. הפעם עם "הקיר" "Le Mur" שברחוב אוברקאמפף. זהו פרוייקט שבו פעמיים בחודש מוזמן אמן רחוב לצייר על הקיר עבודה גדולה. קהל אוהד מתקבץ לצפות בתהליך היצירה ובסיומה מריעים ושותים יין. החודש אליאס איפין בחר לצייר על הקיר אלמנט קישוטי גלי בורוד. בחלק העליון השאיר סולם ודלי עם צבע ורוד – כאילו לומר שהעבודה לא הסתיימה שמלאכה רבה עוד לפנינו או רמז לאינסופיותה של האמנות.
באתר של "הקיר" מתבהר הרקע לבחירה באלמנט הגלי בורוד. איפין הושפע בעבר מעבודה של הקרקטוריסט הארגנטינאי חסר המלל מורדילו (ראה את האיור למטה), עבודה שנטעה בו את ההבנה שציור רחוב הוא מעשה פוליטי. איפין בחר באלמנט המרכזי הלא הוא הגג הורוד, מעבודתו של מורדילו שהלך לאחרונה לעולמו, כמחווה. וכינה אותה "החופש לחשוב" " liberté de penser ".

את "הקיר" מפעילה מאז 2003 עמותה. כמובן שהיא לא רק מתפעלת אתר אלא גם דף פייסבוק ואינסטגרם, מקפידה להוציא לאור ספרים המתעדים את היצירות שהוצגו כאן במשך שבועיים ופינו את מקומם לאחרות. פרוייקט מרשים שרץ במלוא המרץ 17 שנים. הורדתי את הכובע.

האיור של מורדילו

שתי תערוכות שאינן מרפות מהלפיתה בגרוני. פרנסיס בייקון וכריסטיאן בולטנסקי מוצגים במרכז פומפידו בפריז. את שניהם אני מכיר היטב. כמעט וכתבתי ששניהם לא חידשו. אבל זה לא נכון. הזמן החולף – הוא שחקן מרכזי. אני איני מי שהייתי. היחסים ביני לבין חיי ומותי שלי משתנים כל העת. וכך גם המפגש עם יצירותיהם של השניים.
ניסיתי להיכנס לתוך העיסה שנותרה מהאדם של בייקון לתת לה שם רגש. זה היה קשה – נותרה לפעמים שלולית ולפעמים עכוז. להרגיש נוזלי, חסר גבולות ושליטה מחוק ושטוח או להרגיש תחת חשוף, בוטה, מכוער ומסריח . זהו?

מצאתי את עצמי מחפש שוב ושוב את הנורה או המתג. והבנתי את תפקידם בציוריו של בייקון – הם משמשים לי הצופה גלגל הצלה לנורמליות. אולי אפילו לתקוה. הם היכולת לברוח. לכבות ולהדליק את האור – לבחור לראות או לא לראות.

בולטנסקי דורש ממני לא רק לקבל את העובדה שאני בן אנוש חולף ונשכח, אלא גם להתאבל על עצמי – על פעימות לבי שיום אחד ידום. ואז אני עובר דרך סבך הוילונות הרכים השקופים למחצה שמתוכם ניבטים בי עיניים עוד ועוד עיניים. ואז אני מוצא את עצמי עומד מול יער קופסאות הפח. בכל קופסת פח ריקה כביכול שמור זיכרון או שמא השכחה. יער קופסאות הפח הוא לרגע יער מגדלים אורבני המסתיר את הנוף המדהים של פריז. אני עובר על פניהן מפנה את גבי ומתנחם במראה הנפלא של פריז וממאן להביט לאחור. בולטנסקי יודע להוביל אותי בדרכו הנחרצת. אני מבין שהנחמה היתה רגעית. אני יוצא מהמוזיאון והעיניים של בולטנסקי והתאורה על כל דמות בכל פינה יחד איתי. אני אומר בלב את השמות של קרובי משפחתי שניספו בשואה ושל חברי שנפלו במלחמות ואני יודע שהחסרתי כמה. לכל הרוחות. אני זוכר ושוכח.

הסתובבנו ברכב סחרור סחור. כשמצאנו את מגרש החניה הגדול ובו מקומות פנויים, נשמנו לרווחה. דבר פעוט יכול לגרום לך לחוש הקלה גדולה. משפחת צוענים ישבה על הגדר בחוסר מעש, הילדים התבוננו בנו. ספק אם הם ידעו דבר שאנו לא ידענו.

בדרכנו לבית המלון, כשחצינו את מגרש החניה בתחושת הקלה, לא היה לנו צל של ידיעה שזה המקום. אנשים רבים חולפים על פניו וחוצים אותו מדי יום. אחרים צופים אליו ממרפסות וחלונות הבתים או מבתי הקפה שסביבו. הם אינם זוכרים וספק אם הם יודעים. מגרש חניה הוא מקום שקוף. וו לתליית מגבת. הים נשקף מכאן, המזח שלאורכו יושבות חבורות של צעירים לעת שקיעה. אחרים פוסעים הלוך ושוב נפעמים מצבעי המפגש בין הים לשמים. מפקירים את פניהם לרוח הים הקלה.

כעבור יום התברר לי שמגרש החניה הוא כיכר החרות. ב 11 ביולי 1942. פקדו הגרמנים על הגברים היהודים בני שמונה עשרה עד ארבעים וחמש להתייצב בה. תשעת אלפים גברים מילאו את הכיכר. היה יום חם מאוד. השמש היכתה בהם. סביבם עמדו סקרנים שצפו במחזה השפלתם. הם נצטוו לבצע תרגילים לרקוד. השמש יקדה וכוחם אזל. הפקודות הוטחו שוב ושוב. היו שהתייבשו. מעדו. בקהל הצופים שסביב היו שצחקו – בשנים ההם כוחה של המפלגה האנטישמית פשיסטית היה משמעותי. לאחר היום הזה נלקחו אלפיים גברים לעבודות פרך. מאתיים וחמישים מתו – לא שרדו את העבודה הקשה. הקהילה היהודית נזעקה להצילם. נדרשה לפדות אותם בכסף שאספה וממכירת בית העלמין העתיק. העירייה הרסה בשיטתיות את בית העלמין ועל חורבותיו הוקמה האוניברסיטה.

כיכר החרות, כיכר החרות היא כיום מגרש חניה נוח, מחיר החניה גבוה. לצידו מוסתרת אנדרטה לזכרם. עמדתי שם רגע אחד, השמים היו אפורים והשמש לא יקדה. אם אתם מגיעים לסלוניקי, גשו למגרש החניה, היכנסו לתוכו עמדו שם רגע בין המכוניות החונות, זכרו את תשעת אלפים הגברים ההם ביום המקולל, שבעקבותיו באו ימים קשים עוד יותר על הקהילה המפוארת הזו שהושמדה. עמדו שם ואז המשיכו הלאה, כיף בסלוניקי.

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

שלושים מטר מדיפורטו. שלושים מטר מהכוך  הטעים ומלא החיים מסתובבים המתים שכאילו חיים. כאן מנגן האקורדיאון, שרים, רוקדים ואוכלים וכאן חופרים קברים ומסניפים את הימים שנותרו בשורות חפוזות.
חדרי מלון אתנס סנטארל סקוואר משקיפים הן אל שתי הכניסות של דיפורטו – שבמדרגות תלולות יורדות מתחת למפלס הרחוב, והן אל הכיכר המלבנית המוגבהת מעל מפלס הרחוב – בה מתנהלים יום ולילה חיי הקהילה של הנוטים למות.  סוחרים אלה עם אלה בכדורים וגבישים – מפוררים אותם על גבי משטחי אבן לאבקה דקה מאוד ומסניפים אותה. מסניפים אותה ביום ומסניפים אותה בלילה. מסניפים אותה שוב ושוב. כחלב שחור הם שותים עם עלות היום, כחלב שחור שותים עם רדת לילה. אין להם יום ואין להם לילה. כורים קברים ביום וכורים בלילה. כשאין בידם כסף הם נתקפים באמוק חיפוש. מחפשים בכליהם ומחפשים בחריצי משטחי האבן, הגדרות והספסלים הארוכים. מחפשים לצידם במעברים המרוצפים, במשטחי העפר ובצמחיית המעזבה. ואז מגיע מישהו ורוכן סמוך. מכין את חלבו – מועך ומועך ומפורר עד דק מסניף ומשאיר אחריו מעשר שורה, או פאה, שימצא האחר וילקט לעצמו מעט רווח והצלה – פירורי רחמנות שנושרים מהאכזריות הניבזית של החיים. הכיכר המלבנית היא פרוזדור חסר גג בין העולמות. לכאן נפלטים בני ובנות העיר שהקיאה אותם. הם שלוליות מהלכות. בבועות בני אדם שאיבדו צלם. שם שוכב אחד בתנוחה שרק גוויה יכולה להיות מפוסלת כמוהו – נושם ומפרפר. לא רחוק  מישהו מעסה את גופו של האחר, מנסה להשיב את רוחו ואינו מוותר לו. ממשיך להפיח בו את נשמתו שכמעט נשמטה בין ידיו. נער שבגדיו נושרים ממנו עומד מול קיר וכותב עליו בנחישות. האם אלה מילותיו האחרונות. האם זו צוואתו שאיש לא ימלא. האקורידיאון ימשיך לנגן בדיפורטו ולהרקיד את אוהבי החיים והאדם מתחת. ובכיכר מעל למפלס החיים, ימשיכו בנים ובנות לנוע יום ולילה במעלות המכורים המתפוררים. את אלה הבאים לכיכר מכיוון שוק הבשר הסמוך, מקדמים שני שוטרים בעמידה זקופה. תוחמים את הגבול בין בשר לבשר. בין מעדן לפיגול. משני עברי הכיכר בין סימטאות אריסטוגיטונוס לארמודיו שורות של דוכני ירקות ופירות. מיטב התוצרת. הירקנים מכריזים ומשבחים בקולי קולות את מרכולתם. קולם לא מגיע אל אזני המתקהלים בכיכר שמעליהם.
זר שמתארח במלון אתנס סנטראל סקוואר עומד בחלון חדרו ולא מש למראה הנגלה לעיניו. קשה להסיר את המבט מהזוועה. אחר כך יסית את הוילון וישים פניו לאקרופוליס.

"דיפורטו" חלל לא גדול מתחת למפלס הרחוב. לא מעוצב. עשרה שולחנות. נורות חשמל חשופות. חביות עץ של יין. מעט מנות קטנות ומשובחות. שעועית נהדרת מנת סרדינים מעולה. יין לבן, רצינה. ככה זה כבר הרבה מאוד שנים. ואז מאחור צץ אקורדיאוניסט מנגן ושר. הקהל שר איתו. שער שיבה ששפמו במתניו רוקד. הוא ימשיך לרקוד לאורך הערב. הבלונדינית המתולתלת מפיחה בו רוח נעורים. הוא לא יפסיק לשדר לבן זוגה הצעיר המזוקן שהכל בשליטה. כשהמזוקן יוצא מדי פעם להתנועע על הרחבה, המשופם נרגע. אין מתחרים לגילו וניסיונו רב השנים -מחליף מבטי מנצח עם חבריו בשני השלחנות. אנשים מבוגרים שרים מהבטן והלב. מתנועעים. מניפים ידיים ומקישים בכוסות המתמלאים. מכירים את כל המילים והמנגינות. שעות מופלאות. סתם אחר צהריים של יום חול. האם מישהו מהם יודע שהיום החל האביב ? יום השיוויון בין לילה ליום. הם מרגישים את האביב אבל שרים ורוקדים גם בחורף ובסתיו. מעורר קנאה. לאן לקחנו את חיינו. שוב אני מבין שאפשר היה לחיות אחרת. חיים של שמחה. אנחנו לא יודעים לשמוח. אלופי האבל והשכול. אין כורי קברים כמונו, הלומי טקסי זיכרון. ובין לבין נלחמים וכשלא נלחמים נאבקים. ותמיד מלקקים את הפצעים. תמיד יש פצע פתוח ללקק. ואם אין לרגע פצע דואגים שיהיה. פוערי פצעים ישנים אנחנו. יאסו.

באוטובוס בדרך לתל אביב. מאחורי ישב ערבי כבן 50. איש מהנוסעים לא התיישב לידו או לידי. דתי אחד חיפש מקום ישיבה פנוי. התיישב ליד אישה צעירה, רק לא לידנו. זיהיתי מבט מלא חמלה שאמר שזה רק עניין של זמן מתי הערבי שישב מאחורי יניף גרזן וינעץ בראשי. נרדמתי. התעוררתי קרוב לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

(לפנות ערב היה אירוע דקירה ליד התחנה המרכזית בירושלים.)

הנוסעים שירדו מה 405 בירושלים הודו לנהג, כאילו שזה עתה צלח את דרך בורמה. בדרך חזרה מהתחנה המרכזית הביתה התפנקתי במונית. הנהג ערבי מתקרב לשישים. לא הפסיק לדבר. "קוראים לך מאיר לוי ?" שאל אותי. היה איש מיוחד לוי "איש טוב טוב". "אתה דומה לו, חשבתי אולי אבא שלך".  זה ברור שהיה בחרדה. דיבר ללא הפסק. הבעל בית אמר לו שכל הנהגים פוחדים. אין לו מי שישב ליד ההגה. לפני חצי שעה התחיל לעבוד. צריך לפרנס. הוא משועפט יש לו חמישה ילדים להאכיל. שרון היה גבר אמר ועשה. "זה (ביבי) רק מדבר לא עושה כלום". לא לוקח נסיעות למאה שערים. גם לא למרכז העיר ככר החתולות. זה לא. חשב אולי ילך לירדן יחיה מ 300 דינר וזהו. "מאז שהרגו את הילד מוחמד אבו חדיר הכל השתנה. אם המשטרה היתה יוצאת היו מצילים אותו". הוא היה עוזר לאישה בעתיקה שבעלה מת וצעקה לעזרה. היה עוזר לה. גם בחברון עזר ההוא לחמישה אנשים שטעו בדרך. לפעמים היה פוגש במחנה יהודה את המורה שלו לעברית מירה. לא ישכח את השם שלה. איזה מורה טובה היתה. גם היא זכרה אותו, היה תלמיד טוב אצל מירה. מדקלם להוכיח: "תשמע: גשם גשם משמים כל היום טיפות של מים טיב טיב טב טיב טיב טב מחאו כב אל כב". "איך ?" שאל אותי "איך העברית שלי ?". "מצויין" קיבל ממני. נתתי לו תשר גדול. היה לו מאוד מאוד נעים איתי. "גם לי איתך". לחצנו ארבע פעמים ידיים. וברכנו אחד את השני. בכל פעם נזכר בעוד משהו לספר לי. אם לא הייתי חותך, כל המשמרת שלו היתה הולכת בדיבורים. לא שכחתי שיש לו חמישה ילדים לפרנס. "בעזרת השם יהיה טוב" הוא מקווה. "אינשאללה" הסכמתי.

לא הערתי לו שאסור לזרוק סיגריה בוערת. הוא הדליק עוד אחת. עישן בקצב שהעיד שהוא בלחץ. שתה בירה מבקבוק. השליך גם את הסיגריה הבאה בוערת לעבר השיחים שבשדרה. אף אחד לא העיר לו. כולם הפנימו את הכלל שהערה מיותרת עלולה לעלות  ביוקר. מכנסיו הקצרים חשפו רגליים מגולחות. גם ראשו גולח למשעי. פיטפט עם חבר. שיחק בסמרטפון. קם להזיז את האוטו כדי שיחנה קרוב יותר. החבר הביא ג׳וינט העבירו ביניהם. שתי צעירות כנראה ידידות התעכבו לידם ולקחו שכטה. ככה בצהרי היום בבנמיימונשסטראסה.

קרוב לודאי שהוא נוהג להשליך סיגריות בוערות תוך כדי נהיגה – אחד מבין נהגים רבים, שמאוד לא אוהבים לכבות סיגריות במאפרת הרכב ומשליכים אותן בוערות מבעד חלון המכונית הנוסעת. קרוב לודאי שהוא נהג אתמול תחת השפעת אלכוהול וקנביס – אחד מבין נהגים רבים שאינם רואים פסול בנהיגה אחרי שתיים שלוש בירות ועישון מריחואנה. הוא עלול להבעיר שדה או יער ולהיות מעורב בתאונה שתגרם בשל נהיגה תחת השפעה. גם אני לא הערתי לו שאסור.

ערב תשעה באב בתל אביב

נפלה ריקנות של תשעה באב בכיכר המושבות. לשוליים יש שוליים. ושולי השוליים הם עצב גדול ופחד. הקשתי במפה "רחוב עכו" בתל אביב. המפה האינטרנטית תיקנה אותי שוב ושוב "שביל עכו". במו עיני ראיתי שלט כחול "עכו" ועוד שורה מבהירה "עיר נמל" או "עיר חוף בישראל". אבל האינטרנט יודע  טוב יותר, זה אינו רחוב. כך נראה השביל המוליך אל השאול. אין מוסיקת רקע. אין כתוביות. בהתחלה סתם עזובה, החצר האחורית של האחוריים. בבת אחת כמעט ללא הכנה, מתגלה המחזה. יאמר מיד, הבימוי רע, מרושל ולא אמין. לפחות שלושה שחקנים מחזיקים את המזרקים בפה, מפנים את ידיהם למלאכת הקשירה והנבירה בורידים ששקעו. שחקן אחד יושב בכסא גלגלים, לידו גבר שדוף בעל גולגולת ציפורית ועיניים חיות, מאחוריו קצת בצד צעיר מחפש מקום בירכו. הראשון שקידם את פנינו, המחט היתה תקועה בזרועו כשהוא צולל ונעור בתוך עולמו. מולו על מזרון בלב הזוהמה – חברו, הלום סמים מכוסה בזבובים. במרפסת בבית המשותף המשקיף אל התופת עומד צעיר אפריקאי ומתגלח. רכב חונה ומתוכו יוצא זוג, הם ניצבים מעולים, ממלאים כהלכה את תפקיד המנוכרים הלא שייכים שנקלעו למקום. עוד ועוד שחקנים זרמו אל השביל בעודנו יוצאים אל העולם הנורמלי – קולנוע מרכז וגן לוינסקי.

אני כל כך רוצה להגיד לכם: אל דאגה ילדים, זה לא באמת היה מה שראיתם. זה כאילו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. מישהו ודאי עושה סרט, בננה ספליט, מצלמה נסתרת. עוד מעט יקפוץ איזה ליצן חיים הכט יגאל שילון ויגיד שהכל סתאאם יצפאן, ושאכלתם אותה. ננשום בהקלה לרווחה. למשך כמה דקות נגער בעצמנו, שהתפתנו להאמין שזה יכול להתרחש חמש דקות הליכה מהמיכנסונים הקצרצרים המופלאים המסתובבים בשדרות רוטשילד הלוך ושוב. אבל לא. זה אכן היה וזה ממשיך להיות כל יום. גם כשאנחנו לא רואים ולא עוברים שם, כאילו בטעות, בחצר האחורית של השוליים.

בשעה שרבבות יהודים אבלים מילאו את הכותל המערבי ובתי הכנסת לבכות ולזעוק מרה על בית מקדשנו שחרב, באותה שעה לא בכה איש על אלה שנגזר עליהם להיות חלק מהסיוט ב"שביל עכו" בואך אל שאול תחתיות.

שניהם עולים לאוטובוס מרמילוי. היא פוקדת "שב שם". הוא מתיישב. היא ממול עם העגלה. מכנסי הסטראצ' שלה גבוהים והחולצה פרחונית. פוקחת עליו עין. הוא בחאקי. הכל חאקי. גם המכשיר באוזן חאקי והשיניים. עור פניו דק. ברגע הראשון נראה בוהה, אחר כך נדלק זיק פרחחי. כשהיא מפנה את הראש אל החלון הוא מנצל הזדמנות ואומר לי : "אוטו יהיה לי כבר בגילגול הבא". מחייכים. היא מבינה שברגע של היסח דעת, כשמבטה נדד אל הרחוב הנשקף מבעד לחלון, הוא כבר פתח את הפה. מזעיפה פנים. הוא מפנה את ראשו אלי, לא אומר מילה, העין הקשישה שכבר ראתה הרבה בחיים מפתיעה ושולחת קריצה. החיוך הקטן שלו סימן שקלט את הנהון הראש שלי.

אוטו כבר יהיה לי בגילגול הבא

רישום באייפד באמצעות אפליקציית Brushes

אוטו יהיה לי בגלגול הבא

אשה עולה לאוטובוס בסערה, הרבה שכבות צעיפים פרוות, ערב רב של חומרים ושילובים – עור, צמר, תחרה, משי ואניצים לא מזוהים. שלושה תיקים גדולים, היא בקושי מתיישבת ומתוך אחד מהם מתגלגלים החוצה דובון צהוב מזעזע וכד ניירוסטה שמשמיע רעש רב. היא מארגנת את הכבודה, מתנשפת, חם לה, לחייה סמוקות, מסדרת את השיער המפוספס, משחררת קצת צעיפים, מפנה את הפרוות והאניצים ומגלה מחשוף נדיב. מוציאה מתוך התיק מתא צדדי תהילים ומתחילה למלמל. מרגע זה ואילך מת העולם, רק היא והמלמול המרוקן, השואב מהראש את כל המחשבות הרעות. ככה הכי טוב, ככה כל הצרות והדאגות נעלמים. אוטובוס ירושלמי שגרתי מתחלק בין היתר בין מתפללים מתוך ספרי תפילה לבין השקועים בתוך הטלפונים החכמים. אלה גם אלה מתמסרים לטקסט שמונח בכפות ידיהם. בנסיעותי בתחבורה הציבורית למדתי שגם אלה המתפללים, חלקם עם תום התפילה מחליפים את הספר בסלולר. כבר פגשתי בבחור צעיר שעשה את שני הדברים יחד מלמל תפילה וסימס. אתמול ישבה מולי צעירה שפיהקה ומילמלה תפילה, ואז גיליתי שאת התפילה היא קוראת מתוך (אפליקציה ?) הסלולר. כך לאט לאט הבנתי שהחלוקה בין המתפללים למסוללרים מאוד לא ברורה. בקרון ישב גבר צעיר ששיחק בקוביה הונגרית, היו לו תנועות מהירות תוקפניות, הוא כמעט ולא הביט בקוביה, אבל היה ברור שהוא מרוכז מאוד במהלכיה. מולי יושבים אב ובתו החיילת. "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי ברכבת הקלה את שם התחנה. "את יודעת מה זה דוידקה ? שואל האב את בתו, "צה" היא מצקצקת לאות שלילה, "היה בחור דוד שבנה תותח, דוידקה זה מדוד, זה היה במלחמת השחרור, תסתכלי פה פה, ראית אותו, יופי, התותח הזה שהוא המציא אותו נקרא על שמו. התותח הזה לא ירה אבל עשה רעש גדול שהפחיד את הערבים, ברחו רק מהרעש" החיילת מקשיבה, אבל לא מתרשמת. "הבנת ?" שואל האב והיא משיבה לו בהינהון. הוא מחליף איתי מבט שאומר "זה מה יש, עשיתי כמיטב יכולתי". ארבע מאות וחמש מגיע לתחנה הסופית, "סליחה" מבקש אחד מהשני לאחר שנתקל בו בשגגה. "מה סליחה" צורח הניפגע "סליחה לא התכוונתי" מתנצל הפוגע ומעלה שלא בידיעתו את חמתו של הנפגע, שרק חיכה להזדמנות להקיא את כל מררתו, "לך לך מפה, כל אחד זורק דורך, לך לך מפה, אתה עוף לי מהעיניים, מהבוקר מצפצפים עליך יורקים ועוד סליחה, כמו קיר. טפו, ינעל אם אמעק".  ב"ארומה" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב  יושב זוג מוזר. הוא צנום שחרחר, שכל הזמן מפמפם בעצבנות עם נעלו על דוושה נסתרת ולא מפסיק לדבר. היא אשה גדולה רחבה מאוד לכל האורך. לבושה שחור, שיערה המתולתל צבוע בלונד בננה, עגילי זהב עגולים, בנעליה משובצים יהלומי זכוכית או שמא פלסטיק. זהו דייט אולי אפילו בליינד דייט. אחר כך הם קמים ופונים לדרכם, אולי ימצאו נחמה. ביום חורפי סוער כזה, התחנה המרכזית החדשה היא מפלט לאלה שבדרך כלל מאכלסים את הרחובות בסביבה, רבים פוסעים הלוך ושוב. אחרים מגיעים ממקומות רחוקים אל העיר הגדולה ומסתובבים כאן במיקרו קוסמוס של מדוכאי העולם התאחדו. שתי נערות בנות ארבע עשרה חמש עשרה לחוצות בתוך בגדים שאומרים דרשני, כנראה ברחו מהבית ומחכות לצייד המיומן, האורב להן בפינה ויודע היטב לזהות את הטרף הקל התמים. גבר ואשה מרוקנים, הלומי חגיגת בהזרקה, תולים מבט, מתיישבים לנוח על המדרגות הקרות, מחפשים משהו שאי אפשר למצוא. אולי בכל זאת יקרה משהו, או אולי מוטב, עם המזל שלהם, שלא יקרה דבר.

"מר"צ לא ציונים אומרים לא להתגייס, אלה נגד המדינה. מר"צ ציונים אומרים חובה להתגייס, יש מר"צ כאלה וכאלה לא מבין אותם לא בטעם שלי זהבה",- מסביר נוסע בקו 7 לשכנתו. בקדמת האוטובוס שני צעירים משוכנעים שהולכים "להיכנס בהם, חיייבים". בן חמישים בסלולר במבטא אמריקאי כבד: " אני הזמנתי מוצר ואתם לא שלחתם. אם אין מלאי למה התחייבתם. בשבילי זה דחוף, אולי בשבילך לא. אני קניתי אני שילמתי לא את. את צריכה לספק מוצר בזמן שלו. זה תביעה. ניפגש בבית משפט תביעות קטנות. למה ? את שואלת למה אני אסביר לך – בגלל שאת לא מבינה שלקוח תמיד צודק. את אפילו סליחה לא מבקשת. על מה סליחה ? טוב חבל על זמן שלי יקר. מה אני רוצה ? כן, יומיים. נותן לכם יומיים אחרונים. מסכים. שלום"…"מר"צ אלה שמאלנים. נגד הדת. זהבה רק ערבים מסכנים בראש שלה, ומה שדרות לא מסכנים?" . "תראה, ביבי חייב להיכנס בפנים. ציפי נכנסה, אולמרט ניכנס, ביבי לא יכנס ? יכנס יכנס באבואה יכנס". " ראית אתמול בטלוויזיה את מירי רגב ? לא אוהב אותה, זו יש לה חיוך שטן, אין להם מה להפסיד קדימה. זו מקדימה זו לא רגב זו תירוש. מה תירוש, לא מכיר אותה. דורית תירוש. דורית זה בייניש. רגב אני אומר לך יש לה ג'ורה. לא אוהב נשים עם ג'ורה, אשה בת מלך פנימה, בצניעות. נחש זו כמו כל קדימה". אני מחליף לרכבת הקלה. כל הדרך מתחנת יפו קינג ג'ורג' ועד התחנה המרכזית, מהדהד בקרון קולו של זקן צנום, חבוש קסקט בד משבצות אפור לבן. לא מגולח. בפיו מעט שיניים, מרכיב משקפיים עבי זגוגית. זקןף. שר בהטעמה וברגש "באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו" בקרון דממה, הבמה כולה שלו. ארבע נשים חרדיות כל אחת עם ילד ואחת בהריון. שתי נשים ערביות מכוסות ראש. אחת מהן מאופרת עם משקפי שמש גדולים ותיק גדול על ברכיה, השניה עם כמה שקיות ניילון וסמרטפון. "שיירות פרצו בדרך אל העיר". "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי. אחת הנשים החרדיות לוחשת לשכנתה. מבטה אומר הכל. היא חושדת בערביה המאופרת. סימנה אותה. האשה החרדית אינה שקטה מכסה את התינוק. "בצידי הדרך מוטלים מיתנו שלד הברזל שותק כמו רעי" מרעים הזקן. עיני כל המדינה נשואות לשמים לראות את המפגש המרטיט בין כיפת הברזל לגראד והוא בשלו, יושב בתוך המשוריין הפורץ את המצור על ירושלים. כולם מסביבו עזבו גם איראן למען עזה, אך לא הוא. אותו איש לא יעקור מתוך שלד הברזל השותק, איש לא יסתום לו את הפה, הוא ימשיך לשיר על אפנו וחמתנו את השיר הנכון. אנחנו עדיין תקועים בעליות המתפלתות בשער הגיא, אבל רק הוא רואה את התמונה, רק הוא, בכל נימי נפשו, שר לנו את המצור שנמשך בתוך ראשנו – באב אל וואד זכור נא את שמותינו כי אנחנו שכחנו. שתי סטודנטיות יושבות מולו, הן מרצינות קפואות ומעט מפוחדות, הן אינו יודעות איך, אבל הזקן הזה מניח לפניהן ולפני נוסעי קרון הרכבת הקלה ראי גדול. הן נושאות את עיניהן אל אלהי כיפת הברזל והוא צועק בשירתו שהמצור נגמר רק שאנחנו לרוע המזל נותרנו כלואים בתוך המשוריין החלוד. שני חיילים עם תרמילים ענקיים. סב ונכדו עם תסמונת דאון. מעת לעת הנכד מלטף את זרוע הסב השקוע בנבכי האינטרנט הסלולרי. "משורין חרוך ושם של אלמונים". אברך עולה בתחנת "הטורים" הוא מתמגנט אל שירת הזקן. "כאן היינו יחד משפחה אחת, באב אל וואד" פעם ראינו אחד את השני וחלמנו חלום. אולי חלום מטופש אבל חלמנו באלהים שחלמנו. ואילו היום אנחנו מחפשים את תמונת הניצחון. האברך ממשיך לנעוץ עיניים בזקן, הוא מנסה למצוא בו את עקבות הגאולה. כל חייו הוא מחפש את המשיח. אף פעם לא דמיין שהמשיח יחבוש קסקט בד ופיו המכווץ יהיה משובץ בשרידי שיניים. והמילים האלה מפתיעות אותו, הוא לא מכיר אותן "כביש אספלט שחור סלעים ורכסים" הוא מרגיש את עצמתן. לא בקלות הוא ירפה ממנו ימשיך לחפש סימנים. אני יורד בתחנה המרכזית והזקן לבטח שר עד התחנה האחרונה "הר הרצל", ואז עלה לרכבת בכיוון ההפוך ועשה את כל הדרך חזרה עד לתחנת "חיל האויר". "אור כוכב ראשון בדרך בית מחסיר". וכך ימשיך יום יום לבשר הלוך ושוב , גם אם לא יתקף את כרטיס הרב-קו שלו, כי אינו עוסק בקטנות. הוא עובר בשירו ליד הקסטל ויודע שמאחורי כל סלע הם אורבים לנו, שכולנו מסרבים להפסיק לנשום את הבל הפה של כנופיות הפורעים של עבד אל קאדר אל חוסייני. "פסיכית, העיר הזותי פסיכית" אומר החייל לחברו, כשירדו מהקרון. "אשכרה פסיכית" ענה לו במבטא רוסי כבד.