ארכיון הנושא 'נסיעות ויציאות'

מגרש חניה בסלוניקי

6 באפריל 2018

הסתובבנו ברכב סחרור סחור. כשמצאנו את מגרש החניה הגדול ובו מקומות פנויים, נשמנו לרווחה. דבר פעוט יכול לגרום לך לחוש הקלה גדולה. משפחת צוענים ישבה על הגדר בחוסר מעש, הילדים התבוננו בנו. ספק אם הם ידעו דבר שאנו לא ידענו.

בדרכנו לבית המלון, כשחצינו את מגרש החניה בתחושת הקלה, לא היה לנו צל של ידיעה שזה המקום. אנשים רבים חולפים על פניו וחוצים אותו מדי יום. אחרים צופים אליו ממרפסות וחלונות הבתים או מבתי הקפה שסביבו. הם אינם זוכרים וספק אם הם יודעים. מגרש חניה הוא מקום שקוף. וו לתליית מגבת. הים נשקף מכאן, המזח שלאורכו יושבות חבורות של צעירים לעת שקיעה. אחרים פוסעים הלוך ושוב נפעמים מצבעי המפגש בין הים לשמים. מפקירים את פניהם לרוח הים הקלה.

כעבור יום התברר לי שמגרש החניה הוא כיכר החרות. ב 11 ביולי 1942. פקדו הגרמנים על הגברים היהודים בני שמונה עשרה עד ארבעים וחמש להתייצב בה. תשעת אלפים גברים מילאו את הכיכר. היה יום חם מאוד. השמש היכתה בהם. סביבם עמדו סקרנים שצפו במחזה השפלתם. הם נצטוו לבצע תרגילים לרקוד. השמש יקדה וכוחם אזל. הפקודות הוטחו שוב ושוב. היו שהתייבשו. מעדו. בקהל הצופים שסביב היו שצחקו – בשנים ההם כוחה של המפלגה האנטישמית פשיסטית היה משמעותי. לאחר היום הזה נלקחו אלפיים גברים לעבודות פרך. מאתיים וחמישים מתו – לא שרדו את העבודה הקשה. הקהילה היהודית נזעקה להצילם. נדרשה לפדות אותם בכסף שאספה וממכירת בית העלמין העתיק. העירייה הרסה בשיטתיות את בית העלמין ועל חורבותיו הוקמה האוניברסיטה.

כיכר החרות, כיכר החרות היא כיום מגרש חניה נוח, מחיר החניה גבוה. לצידו מוסתרת אנדרטה לזכרם. עמדתי שם רגע אחד, השמים היו אפורים והשמש לא יקדה. אם אתם מגיעים לסלוניקי, גשו למגרש החניה, היכנסו לתוכו עמדו שם רגע בין המכוניות החונות, זכרו את תשעת אלפים הגברים ההם ביום המקולל, שבעקבותיו באו ימים קשים עוד יותר על הקהילה המפוארת הזו שהושמדה. עמדו שם ואז המשיכו הלאה, כיף בסלוניקי.

 

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

אתונה ב'

27 במרץ 2018

שלושים מטר מדיפורטו. שלושים מטר מהכוך  הטעים ומלא החיים מסתובבים המתים שכאילו חיים. כאן מנגן האקורדיאון, שרים, רוקדים ואוכלים וכאן חופרים קברים ומסניפים את הימים שנותרו בשורות חפוזות.
חדרי מלון אתנס סנטארל סקוואר משקיפים הן אל שתי הכניסות של דיפורטו – שבמדרגות תלולות יורדות מתחת למפלס הרחוב, והן אל הכיכר המלבנית המוגבהת מעל מפלס הרחוב – בה מתנהלים יום ולילה חיי הקהילה של הנוטים למות.  סוחרים אלה עם אלה בכדורים וגבישים – מפוררים אותם על גבי משטחי אבן לאבקה דקה מאוד ומסניפים אותה. מסניפים אותה ביום ומסניפים אותה בלילה. מסניפים אותה שוב ושוב. כחלב שחור הם שותים עם עלות היום, כחלב שחור שותים עם רדת לילה. אין להם יום ואין להם לילה. כורים קברים ביום וכורים בלילה. כשאין בידם כסף הם נתקפים באמוק חיפוש. מחפשים בכליהם ומחפשים בחריצי משטחי האבן, הגדרות והספסלים הארוכים. מחפשים לצידם במעברים המרוצפים, במשטחי העפר ובצמחיית המעזבה. ואז מגיע מישהו ורוכן סמוך. מכין את חלבו – מועך ומועך ומפורר עד דק מסניף ומשאיר אחריו מעשר שורה, או פאה, שימצא האחר וילקט לעצמו מעט רווח והצלה – פירורי רחמנות שנושרים מהאכזריות הניבזית של החיים. הכיכר המלבנית היא פרוזדור חסר גג בין העולמות. לכאן נפלטים בני ובנות העיר שהקיאה אותם. הם שלוליות מהלכות. בבועות בני אדם שאיבדו צלם. שם שוכב אחד בתנוחה שרק גוויה יכולה להיות מפוסלת כמוהו – נושם ומפרפר. לא רחוק  מישהו מעסה את גופו של האחר, מנסה להשיב את רוחו ואינו מוותר לו. ממשיך להפיח בו את נשמתו שכמעט נשמטה בין ידיו. נער שבגדיו נושרים ממנו עומד מול קיר וכותב עליו בנחישות. האם אלה מילותיו האחרונות. האם זו צוואתו שאיש לא ימלא. האקורידיאון ימשיך לנגן בדיפורטו ולהרקיד את אוהבי החיים והאדם מתחת. ובכיכר מעל למפלס החיים, ימשיכו בנים ובנות לנוע יום ולילה במעלות המכורים המתפוררים. את אלה הבאים לכיכר מכיוון שוק הבשר הסמוך, מקדמים שני שוטרים בעמידה זקופה. תוחמים את הגבול בין בשר לבשר. בין מעדן לפיגול. משני עברי הכיכר בין סימטאות אריסטוגיטונוס לארמודיו שורות של דוכני ירקות ופירות. מיטב התוצרת. הירקנים מכריזים ומשבחים בקולי קולות את מרכולתם. קולם לא מגיע אל אזני המתקהלים בכיכר שמעליהם.
זר שמתארח במלון אתנס סנטראל סקוואר עומד בחלון חדרו ולא מש למראה הנגלה לעיניו. קשה להסיר את המבט מהזוועה. אחר כך יסית את הוילון וישים פניו לאקרופוליס.

 

אתונה א'



"דיפורטו" חלל לא גדול מתחת למפלס הרחוב. לא מעוצב. עשרה שולחנות. נורות חשמל חשופות. חביות עץ של יין. מעט מנות קטנות ומשובחות. שעועית נהדרת מנת סרדינים מעולה. יין לבן, רצינה. ככה זה כבר הרבה מאוד שנים. ואז מאחור צץ אקורדיאוניסט מנגן ושר. הקהל שר איתו. שער שיבה ששפמו במתניו רוקד. הוא ימשיך לרקוד לאורך הערב. הבלונדינית המתולתלת מפיחה בו רוח נעורים. הוא לא יפסיק לשדר לבן זוגה הצעיר המזוקן שהכל בשליטה. כשהמזוקן יוצא מדי פעם להתנועע על הרחבה, המשופם נרגע. אין מתחרים לגילו וניסיונו רב השנים -מחליף מבטי מנצח עם חבריו בשני השלחנות. אנשים מבוגרים שרים מהבטן והלב. מתנועעים. מניפים ידיים ומקישים בכוסות המתמלאים. מכירים את כל המילים והמנגינות. שעות מופלאות. סתם אחר צהריים של יום חול. האם מישהו מהם יודע שהיום החל האביב ? יום השיוויון בין לילה ליום. הם מרגישים את האביב אבל שרים ורוקדים גם בחורף ובסתיו. מעורר קנאה. לאן לקחנו את חיינו. שוב אני מבין שאפשר היה לחיות אחרת. חיים של שמחה. אנחנו לא יודעים לשמוח. אלופי האבל והשכול. אין כורי קברים כמונו, הלומי טקסי זיכרון. ובין לבין נלחמים וכשלא נלחמים נאבקים. ותמיד מלקקים את הפצעים. תמיד יש פצע פתוח ללקק. ואם אין לרגע פצע דואגים שיהיה. פוערי פצעים ישנים אנחנו. יאסו.


 



 

14.10.2015

15 באוקטובר 2015

באוטובוס בדרך לתל אביב. מאחורי ישב ערבי כבן 50. איש מהנוסעים לא התיישב לידו או לידי. דתי אחד חיפש מקום ישיבה פנוי. התיישב ליד אישה צעירה, רק לא לידנו. זיהיתי מבט מלא חמלה שאמר שזה רק עניין של זמן מתי הערבי שישב מאחורי יניף גרזן וינעץ בראשי. נרדמתי. התעוררתי קרוב לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

(לפנות ערב היה אירוע דקירה ליד התחנה המרכזית בירושלים.)

הנוסעים שירדו מה 405 בירושלים הודו לנהג, כאילו שזה עתה צלח את דרך בורמה. בדרך חזרה מהתחנה המרכזית הביתה התפנקתי במונית. הנהג ערבי מתקרב לשישים. לא הפסיק לדבר. "קוראים לך מאיר לוי ?" שאל אותי. היה איש מיוחד לוי "איש טוב טוב". "אתה דומה לו, חשבתי אולי אבא שלך".  זה ברור שהיה בחרדה. דיבר ללא הפסק. הבעל בית אמר לו שכל הנהגים פוחדים. אין לו מי שישב ליד ההגה. לפני חצי שעה התחיל לעבוד. צריך לפרנס. הוא משועפט יש לו חמישה ילדים להאכיל. שרון היה גבר אמר ועשה. "זה (ביבי) רק מדבר לא עושה כלום". לא לוקח נסיעות למאה שערים. גם לא למרכז העיר ככר החתולות. זה לא. חשב אולי ילך לירדן יחיה מ 300 דינר וזהו. "מאז שהרגו את הילד מוחמד אבו חדיר הכל השתנה. אם המשטרה היתה יוצאת היו מצילים אותו". הוא היה עוזר לאישה בעתיקה שבעלה מת וצעקה לעזרה. היה עוזר לה. גם בחברון עזר ההוא לחמישה אנשים שטעו בדרך. לפעמים היה פוגש במחנה יהודה את המורה שלו לעברית מירה. לא ישכח את השם שלה. איזה מורה טובה היתה. גם היא זכרה אותו, היה תלמיד טוב אצל מירה. מדקלם להוכיח: "תשמע: גשם גשם משמים כל היום טיפות של מים טיב טיב טב טיב טיב טב מחאו כב אל כב". "איך ?" שאל אותי "איך העברית שלי ?". "מצויין" קיבל ממני. נתתי לו תשר גדול. היה לו מאוד מאוד נעים איתי. "גם לי איתך". לחצנו ארבע פעמים ידיים. וברכנו אחד את השני. בכל פעם נזכר בעוד משהו לספר לי. אם לא הייתי חותך, כל המשמרת שלו היתה הולכת בדיבורים. לא שכחתי שיש לו חמישה ילדים לפרנס. "בעזרת השם יהיה טוב" הוא מקווה. "אינשאללה" הסכמתי.

 

בית קפה בשדרה

16 באוקטובר 2014

לא הערתי לו שאסור לזרוק סיגריה בוערת. הוא הדליק עוד אחת. עישן בקצב שהעיד שהוא בלחץ. שתה בירה מבקבוק. השליך גם את הסיגריה הבאה בוערת לעבר השיחים שבשדרה. אף אחד לא העיר לו. כולם הפנימו את הכלל שהערה מיותרת עלולה לעלות  ביוקר. מכנסיו הקצרים חשפו רגליים מגולחות. גם ראשו גולח למשעי. פיטפט עם חבר. שיחק בסמרטפון. קם להזיז את האוטו כדי שיחנה קרוב יותר. החבר הביא ג׳וינט העבירו ביניהם. שתי צעירות כנראה ידידות התעכבו לידם ולקחו שכטה. ככה בצהרי היום בבנמיימונשסטראסה.

קרוב לודאי שהוא נוהג להשליך סיגריות בוערות תוך כדי נהיגה – אחד מבין נהגים רבים, שמאוד לא אוהבים לכבות סיגריות במאפרת הרכב ומשליכים אותן בוערות מבעד חלון המכונית הנוסעת. קרוב לודאי שהוא נהג אתמול תחת השפעת אלכוהול וקנביס – אחד מבין נהגים רבים שאינם רואים פסול בנהיגה אחרי שתיים שלוש בירות ועישון מריחואנה. הוא עלול להבעיר שדה או יער ולהיות מעורב בתאונה שתגרם בשל נהיגה תחת השפעה. גם אני לא הערתי לו שאסור.

IMG_1739-1

שביל עכו

16 ביולי 2013

ערב תשעה באב בתל אביב

נפלה ריקנות של תשעה באב בכיכר המושבות. לשוליים יש שוליים. ושולי השוליים הם עצב גדול ופחד. הקשתי במפה "רחוב עכו" בתל אביב. המפה האינטרנטית תיקנה אותי שוב ושוב "שביל עכו". במו עיני ראיתי שלט כחול "עכו" ועוד שורה מבהירה "עיר נמל" או "עיר חוף בישראל". אבל האינטרנט יודע  טוב יותר, זה אינו רחוב. כך נראה השביל המוליך אל השאול. אין מוסיקת רקע. אין כתוביות. בהתחלה סתם עזובה, החצר האחורית של האחוריים. בבת אחת כמעט ללא הכנה, מתגלה המחזה. יאמר מיד, הבימוי רע, מרושל ולא אמין. לפחות שלושה שחקנים מחזיקים את המזרקים בפה, מפנים את ידיהם למלאכת הקשירה והנבירה בורידים ששקעו. שחקן אחד יושב בכסא גלגלים, לידו גבר שדוף בעל גולגולת ציפורית ועיניים חיות, מאחוריו קצת בצד צעיר מחפש מקום בירכו. הראשון שקידם את פנינו, המחט היתה תקועה בזרועו כשהוא צולל ונעור בתוך עולמו. מולו על מזרון בלב הזוהמה – חברו, הלום סמים מכוסה בזבובים. במרפסת בבית המשותף המשקיף אל התופת עומד צעיר אפריקאי ומתגלח. רכב חונה ומתוכו יוצא זוג, הם ניצבים מעולים, ממלאים כהלכה את תפקיד המנוכרים הלא שייכים שנקלעו למקום. עוד ועוד שחקנים זרמו אל השביל בעודנו יוצאים אל העולם הנורמלי – קולנוע מרכז וגן לוינסקי.

אני כל כך רוצה להגיד לכם: אל דאגה ילדים, זה לא באמת היה מה שראיתם. זה כאילו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. מישהו ודאי עושה סרט, בננה ספליט, מצלמה נסתרת. עוד מעט יקפוץ איזה ליצן חיים הכט יגאל שילון ויגיד שהכל סתאאם יצפאן, ושאכלתם אותה. ננשום בהקלה לרווחה. למשך כמה דקות נגער בעצמנו, שהתפתנו להאמין שזה יכול להתרחש חמש דקות הליכה מהמיכנסונים הקצרצרים המופלאים המסתובבים בשדרות רוטשילד הלוך ושוב. אבל לא. זה אכן היה וזה ממשיך להיות כל יום. גם כשאנחנו לא רואים ולא עוברים שם, כאילו בטעות, בחצר האחורית של השוליים.

בשעה שרבבות יהודים אבלים מילאו את הכותל המערבי ובתי הכנסת לבכות ולזעוק מרה על בית מקדשנו שחרב, באותה שעה לא בכה איש על אלה שנגזר עליהם להיות חלק מהסיוט ב"שביל עכו" בואך אל שאול תחתיות.

אוטו יהיה לי בגילגול הבא

4 ביוני 2013

שניהם עולים לאוטובוס מרמילוי. היא פוקדת "שב שם". הוא מתיישב. היא ממול עם העגלה. מכנסי הסטראצ' שלה גבוהים והחולצה פרחונית. פוקחת עליו עין. הוא בחאקי. הכל חאקי. גם המכשיר באוזן חאקי והשיניים. עור פניו דק. ברגע הראשון נראה בוהה, אחר כך נדלק זיק פרחחי. כשהיא מפנה את הראש אל החלון הוא מנצל הזדמנות ואומר לי : "אוטו יהיה לי כבר בגילגול הבא". מחייכים. היא מבינה שברגע של היסח דעת, כשמבטה נדד אל הרחוב הנשקף מבעד לחלון, הוא כבר פתח את הפה. מזעיפה פנים. הוא מפנה את ראשו אלי, לא אומר מילה, העין הקשישה שכבר ראתה הרבה בחיים מפתיעה ושולחת קריצה. החיוך הקטן שלו סימן שקלט את הנהון הראש שלי.

אוטו כבר יהיה לי בגילגול הבא

רישום באייפד באמצעות אפליקציית Brushes

אוטו יהיה לי בגלגול הבא

מדוכאי העולם התאחדו

8 בינואר 2013

אשה עולה לאוטובוס בסערה, הרבה שכבות צעיפים פרוות, ערב רב של חומרים ושילובים – עור, צמר, תחרה, משי ואניצים לא מזוהים. שלושה תיקים גדולים, היא בקושי מתיישבת ומתוך אחד מהם מתגלגלים החוצה דובון צהוב מזעזע וכד ניירוסטה שמשמיע רעש רב. היא מארגנת את הכבודה, מתנשפת, חם לה, לחייה סמוקות, מסדרת את השיער המפוספס, משחררת קצת צעיפים, מפנה את הפרוות והאניצים ומגלה מחשוף נדיב. מוציאה מתוך התיק מתא צדדי תהילים ומתחילה למלמל. מרגע זה ואילך מת העולם, רק היא והמלמול המרוקן, השואב מהראש את כל המחשבות הרעות. ככה הכי טוב, ככה כל הצרות והדאגות נעלמים. אוטובוס ירושלמי שגרתי מתחלק בין היתר בין מתפללים מתוך ספרי תפילה לבין השקועים בתוך הטלפונים החכמים. אלה גם אלה מתמסרים לטקסט שמונח בכפות ידיהם. בנסיעותי בתחבורה הציבורית למדתי שגם אלה המתפללים, חלקם עם תום התפילה מחליפים את הספר בסלולר. כבר פגשתי בבחור צעיר שעשה את שני הדברים יחד מלמל תפילה וסימס. אתמול ישבה מולי צעירה שפיהקה ומילמלה תפילה, ואז גיליתי שאת התפילה היא קוראת מתוך (אפליקציה ?) הסלולר. כך לאט לאט הבנתי שהחלוקה בין המתפללים למסוללרים מאוד לא ברורה. בקרון ישב גבר צעיר ששיחק בקוביה הונגרית, היו לו תנועות מהירות תוקפניות, הוא כמעט ולא הביט בקוביה, אבל היה ברור שהוא מרוכז מאוד במהלכיה. מולי יושבים אב ובתו החיילת. "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי ברכבת הקלה את שם התחנה. "את יודעת מה זה דוידקה ? שואל האב את בתו, "צה" היא מצקצקת לאות שלילה, "היה בחור דוד שבנה תותח, דוידקה זה מדוד, זה היה במלחמת השחרור, תסתכלי פה פה, ראית אותו, יופי, התותח הזה שהוא המציא אותו נקרא על שמו. התותח הזה לא ירה אבל עשה רעש גדול שהפחיד את הערבים, ברחו רק מהרעש" החיילת מקשיבה, אבל לא מתרשמת. "הבנת ?" שואל האב והיא משיבה לו בהינהון. הוא מחליף איתי מבט שאומר "זה מה יש, עשיתי כמיטב יכולתי". ארבע מאות וחמש מגיע לתחנה הסופית, "סליחה" מבקש אחד מהשני לאחר שנתקל בו בשגגה. "מה סליחה" צורח הניפגע "סליחה לא התכוונתי" מתנצל הפוגע ומעלה שלא בידיעתו את חמתו של הנפגע, שרק חיכה להזדמנות להקיא את כל מררתו, "לך לך מפה, כל אחד זורק דורך, לך לך מפה, אתה עוף לי מהעיניים, מהבוקר מצפצפים עליך יורקים ועוד סליחה, כמו קיר. טפו, ינעל אם אמעק".  ב"ארומה" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב  יושב זוג מוזר. הוא צנום שחרחר, שכל הזמן מפמפם בעצבנות עם נעלו על דוושה נסתרת ולא מפסיק לדבר. היא אשה גדולה רחבה מאוד לכל האורך. לבושה שחור, שיערה המתולתל צבוע בלונד בננה, עגילי זהב עגולים, בנעליה משובצים יהלומי זכוכית או שמא פלסטיק. זהו דייט אולי אפילו בליינד דייט. אחר כך הם קמים ופונים לדרכם, אולי ימצאו נחמה. ביום חורפי סוער כזה, התחנה המרכזית החדשה היא מפלט לאלה שבדרך כלל מאכלסים את הרחובות בסביבה, רבים פוסעים הלוך ושוב. אחרים מגיעים ממקומות רחוקים אל העיר הגדולה ומסתובבים כאן במיקרו קוסמוס של מדוכאי העולם התאחדו. שתי נערות בנות ארבע עשרה חמש עשרה לחוצות בתוך בגדים שאומרים דרשני, כנראה ברחו מהבית ומחכות לצייד המיומן, האורב להן בפינה ויודע היטב לזהות את הטרף הקל התמים. גבר ואשה מרוקנים, הלומי חגיגת בהזרקה, תולים מבט, מתיישבים לנוח על המדרגות הקרות, מחפשים משהו שאי אפשר למצוא. אולי בכל זאת יקרה משהו, או אולי מוטב, עם המזל שלהם, שלא יקרה דבר.

פסיכית

21 בנובמבר 2012

"מר"צ לא ציונים אומרים לא להתגייס, אלה נגד המדינה. מר"צ ציונים אומרים חובה להתגייס, יש מר"צ כאלה וכאלה לא מבין אותם לא בטעם שלי זהבה",- מסביר נוסע בקו 7 לשכנתו. בקדמת האוטובוס שני צעירים משוכנעים שהולכים "להיכנס בהם, חיייבים". בן חמישים בסלולר במבטא אמריקאי כבד: " אני הזמנתי מוצר ואתם לא שלחתם. אם אין מלאי למה התחייבתם. בשבילי זה דחוף, אולי בשבילך לא. אני קניתי אני שילמתי לא את. את צריכה לספק מוצר בזמן שלו. זה תביעה. ניפגש בבית משפט תביעות קטנות. למה ? את שואלת למה אני אסביר לך – בגלל שאת לא מבינה שלקוח תמיד צודק. את אפילו סליחה לא מבקשת. על מה סליחה ? טוב חבל על זמן שלי יקר. מה אני רוצה ? כן, יומיים. נותן לכם יומיים אחרונים. מסכים. שלום"…"מר"צ אלה שמאלנים. נגד הדת. זהבה רק ערבים מסכנים בראש שלה, ומה שדרות לא מסכנים?" . "תראה, ביבי חייב להיכנס בפנים. ציפי נכנסה, אולמרט ניכנס, ביבי לא יכנס ? יכנס יכנס באבואה יכנס". " ראית אתמול בטלוויזיה את מירי רגב ? לא אוהב אותה, זו יש לה חיוך שטן, אין להם מה להפסיד קדימה. זו מקדימה זו לא רגב זו תירוש. מה תירוש, לא מכיר אותה. דורית תירוש. דורית זה בייניש. רגב אני אומר לך יש לה ג'ורה. לא אוהב נשים עם ג'ורה, אשה בת מלך פנימה, בצניעות. נחש זו כמו כל קדימה". אני מחליף לרכבת הקלה. כל הדרך מתחנת יפו קינג ג'ורג' ועד התחנה המרכזית, מהדהד בקרון קולו של זקן צנום, חבוש קסקט בד משבצות אפור לבן. לא מגולח. בפיו מעט שיניים, מרכיב משקפיים עבי זגוגית. זקןף. שר בהטעמה וברגש "באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו" בקרון דממה, הבמה כולה שלו. ארבע נשים חרדיות כל אחת עם ילד ואחת בהריון. שתי נשים ערביות מכוסות ראש. אחת מהן מאופרת עם משקפי שמש גדולים ותיק גדול על ברכיה, השניה עם כמה שקיות ניילון וסמרטפון. "שיירות פרצו בדרך אל העיר". "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי. אחת הנשים החרדיות לוחשת לשכנתה. מבטה אומר הכל. היא חושדת בערביה המאופרת. סימנה אותה. האשה החרדית אינה שקטה מכסה את התינוק. "בצידי הדרך מוטלים מיתנו שלד הברזל שותק כמו רעי" מרעים הזקן. עיני כל המדינה נשואות לשמים לראות את המפגש המרטיט בין כיפת הברזל לגראד והוא בשלו, יושב בתוך המשוריין הפורץ את המצור על ירושלים. כולם מסביבו עזבו גם איראן למען עזה, אך לא הוא. אותו איש לא יעקור מתוך שלד הברזל השותק, איש לא יסתום לו את הפה, הוא ימשיך לשיר על אפנו וחמתנו את השיר הנכון. אנחנו עדיין תקועים בעליות המתפלתות בשער הגיא, אבל רק הוא רואה את התמונה, רק הוא, בכל נימי נפשו, שר לנו את המצור שנמשך בתוך ראשנו – באב אל וואד זכור נא את שמותינו כי אנחנו שכחנו. שתי סטודנטיות יושבות מולו, הן מרצינות קפואות ומעט מפוחדות, הן אינו יודעות איך, אבל הזקן הזה מניח לפניהן ולפני נוסעי קרון הרכבת הקלה ראי גדול. הן נושאות את עיניהן אל אלהי כיפת הברזל והוא צועק בשירתו שהמצור נגמר רק שאנחנו לרוע המזל נותרנו כלואים בתוך המשוריין החלוד. שני חיילים עם תרמילים ענקיים. סב ונכדו עם תסמונת דאון. מעת לעת הנכד מלטף את זרוע הסב השקוע בנבכי האינטרנט הסלולרי. "משורין חרוך ושם של אלמונים". אברך עולה בתחנת "הטורים" הוא מתמגנט אל שירת הזקן. "כאן היינו יחד משפחה אחת, באב אל וואד" פעם ראינו אחד את השני וחלמנו חלום. אולי חלום מטופש אבל חלמנו באלהים שחלמנו. ואילו היום אנחנו מחפשים את תמונת הניצחון. האברך ממשיך לנעוץ עיניים בזקן, הוא מנסה למצוא בו את עקבות הגאולה. כל חייו הוא מחפש את המשיח. אף פעם לא דמיין שהמשיח יחבוש קסקט בד ופיו המכווץ יהיה משובץ בשרידי שיניים. והמילים האלה מפתיעות אותו, הוא לא מכיר אותן "כביש אספלט שחור סלעים ורכסים" הוא מרגיש את עצמתן. לא בקלות הוא ירפה ממנו ימשיך לחפש סימנים. אני יורד בתחנה המרכזית והזקן לבטח שר עד התחנה האחרונה "הר הרצל", ואז עלה לרכבת בכיוון ההפוך ועשה את כל הדרך חזרה עד לתחנת "חיל האויר". "אור כוכב ראשון בדרך בית מחסיר". וכך ימשיך יום יום לבשר הלוך ושוב , גם אם לא יתקף את כרטיס הרב-קו שלו, כי אינו עוסק בקטנות. הוא עובר בשירו ליד הקסטל ויודע שמאחורי כל סלע הם אורבים לנו, שכולנו מסרבים להפסיק לנשום את הבל הפה של כנופיות הפורעים של עבד אל קאדר אל חוסייני. "פסיכית, העיר הזותי פסיכית" אומר החייל לחברו, כשירדו מהקרון. "אשכרה פסיכית" ענה לו במבטא רוסי כבד.

5 בנובמבר 2012

6 בנובמבר 2012

"יש לי הרגשה שתזכה" הבטיחה המוכרת בדוכן הפיס. "אין סיכוי. שנינו יודעים שלא אזכה" קבעתי. היא התעוררה, כנראה שעבר זמן רב מאז שהיה לה לקוח כמוני. "אני אומרת לך, אתה זוכה". משהו התרענן לרגע בפניה שתקועים יום יום מבוקר עד ערב בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, הלא היא תחנת האומללים והנדכאים.  תחנתם של אלה המחפשים כבר שנים דרך לצאת ממנה, אבל בשום קניון לא מקבלים אותם. בכל מקום עושים להם פרצופים ומביאים להם את הביטחון. כאן אתה יכול להיות מי שאתה, כי כולם כאן כמוך, חשודים. שעה קודם לכן, בירושלים ברציף ממנו יוצא האוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה נמוכה לבושת שחורים עם מזוודה פרחונית ועוד שקית. לא כל יום היא נוסעת לתל אביב, היא כמעט ולא יוצאת מהעיר. מה יש לה לחפש כשיש לה כל מה שהיא צריכה בבית. שעתיים לקח לה עם קו שלושים ואחת, שעתיים. מהבית בגילה עד התחנה המרכזית. "אתה ירושלמי ? אתה יודע איפה זה גילה ?" הקופאית שלחה אותה מפה לשם משם לפה. מתי יוצא האוטובוס שואלת "עוד רבע שעה ?" היא נחרדת, "רבע שעה ?" ושוב מתגנב הספק "זה אוטובוס ישיר ? מגיעה לי הנחה של אזרח ותיק. לך לא מגיעה ?" אני זורק לה: "איך את אזרח ותיק בגיל תשע עשרה" היא מחייכת ושואלת בביישנות "מה ? אני נראית צעירה ?" אבל לא מחכה לתשובה. לא קשה לעשות אדם זר מאושר לרגע. החיוך הזה המשיך להתמהמה לה הפנים. אני בוחן את האצבעות שלה ורואה עליה, שבעיניים עצומות היא מעמידה סירים כל יום מהבוקר. בתל אביב חיכה לה איש עם מכנסי גברדין ונעליים לא מצוחצחות. לקח ממנה את המזוודה הפרחונית, שלא תסחב. היא מדווחת גם לו על כל מעללי קו שלושים ואחת והקופאית ואיך עברה עליה הטיסה מירושלים לתל אביב. היא לא ראתה מה שאני ראיתי. אני יודע שהיא לא היתה עומדת בזה. אולי היא כלל לא היתה מפענחת את התמונה,- את מראה היד של הגבר עם הכיפה, שמלטפת ברגישות ובכוונה מלאה את הירך החשופה של חברו, כשעל פניו עונג שמיימי. כמה שאני כאילו מתקדם וכאילו פתוח, הרגשתי אי נוחות ומבוכה. הפניתי את מבטי מהשניים אל השדות שנותרו יבשים עד עכשיו די עמוק במרחשון.

בדרך חזרה, בלוינסקי במעדניית הנקניקים, המוכרת הצעירה פרסה ודחסה רוסטביף נפלא לתוך לחם טוב עם קצת תוספות, עטפה אותו היטב וחתכה באלכסון לשניים. צעיר רזה עם שרוואל הגיש לי את הכריך והבירה ואמר: "אני מקוה שאתה מוכן לקבל את הכריך משמאלני קיצוני". ואז יצא וישב בפתח החנות. המוכרת הצעירה סיימה לנקות את קרש החיתוך, יצאה והתכופפה אל השרוואל והצמידה את הפה העוצמתי שלה אל פיו וככה נשארו תקועים איזה עשרים שניות ואז הוסיפה עוד חמש שניות. היא חזרה אל עמדתה מאחורי הויטרינה הגדולה והוא נשאר לשבת בפתח כשעל פיו טבוע מגע פיה. השארתי לשרוואל וזוגתו תשר על השלחן ויצאתי. השרוואל רץ אחרי ואמר לי "שכחת את העודף". אמרתי לו "זה טיפ לשמאלני" הוא לחץ את ידי וזרח, כולו תלתלים. ברחוב י.ל. פרץ 34 ישבו שתי דבוקות של מכורים מכינים את עצמם להזרקה. אחד מהם מחזיק את המזרק בשיניו. אני מביט בעיניו ואני יודע שהוא לא יתן לאף אחד להחזיק לו את המזרק, בשעה שהוא קושר את היד ומחפש וריד. הוא יודע שמרגע שהמזרק עובר ליד אחרת שאינה ידו, הלך עליו. אי אפשר כאן לסמוך על הצל שלך. לא איכפת לו שהשכן מהבית הסמוך עומד ומתבונן בהם. לא איכפת לו מכלום. הקריז שזוחל לאורך הגוף שלו אומר רק דבר אחד: "עכשיו ומיד". סמוך לכניסה הצפונית לתחנה המרכזית עמדה בחורה שדופה, קרועת עיניים, עם שמלת מיני נוראית ושריטות על הרגליים וגם מעט סימני דם קרוש. היא פונה לקשיש שעמד מולה וצורחת אליו בתחינה שכל העולם ישמע: "תיתן לי בבקשה תיתן לי בבקשה, אתה רואה שאני נגמרת, אני צריכה לאכול ותרופות אתה בן אדם טוב, עברת הרבה בחיים, יש לך ילדים, אני כמו הילדה שלך" והוא מכניס את ידו לכיס והיד מנסה לגשש אחרי הארנק שלו. ואז החברה המשוגעת שלה צורחת עליה "נו תבואי כבר מה איתך" והיא מסמנת לה שתשתוק שאולי יהיו כמה שקלים מהקשיש, והיא לוחשת לו באוזן המבולבלת שלו משהו. והוא לא יודע שכשיחזור הביתה לא ישאר עליו כלום, כי אין לה רחמים על עצמה ואין לה רחמים על אף אחד בעולם הזה. החברה שלה צורחת "יא משוגעת, אם את לא באה אני הולכת" והיא עושה לה "די די תשתקי, את לא רואה שעוד מעט אנחנו מסודרות ?". בצד עומדים שני גברים שחורים, כנראה מקהילת הפליטים של גן לוינסקי, מתבוננים בסקרנות וקצת פחד באישה קרועת העיניים ובקשיש. נכנסתי לתוך התחנה. מלמעלה נחשפת ערבוביה של חוטים וצינורות. מישהו תיקן משהו ולא טרח לסדר. את המעבר הקטן ממלא ריח רעלי של בקליט לוהט ובורקס. אני עושה את דרכי בין החנויות המציעות בגדים במחירים מיוחדים ובאיכויות מתאימות. ליד חלון ראווה עומדות ארבע נשים מהפיליפינים בוחנות חליפת גבר לבנה. עליתי לקומה שש והזמנתי קפה בארומה, על הבר. בסמוך שלושה גברים בכסאות גלגלים וכלב שרוע על הרצפה. אני שותה את הקפה ושומע את אחד מהם מדבר ללא הפסק, מנסה לשדל מישהו. ואז אני מגלה שעל המסעד של כסא הגלגלים שלו ניצב תוכי ירוק גדול. וכל הדיבורים האלה הם כדי לרצות את התוכי. והתוכי אכן, נועץ את מבטו בגבר הצעיר כמהופנט, שלאט מקרב את פיו אל מקורו של התוכי עד שהם מתנשקים בעדינות רבה. הברמן בארומה מכריז "הלנה" והצעירה שהתיישבה לידי על הבר מקבלת את המגש שלה שכולל קפה וכריך גדול מאוד של סלמון. היא אוספת את השיער הפזור שלה ומכדרת אותו למעלה. אני מרוכז בציפורניים המלאכותיות שלה שהן ארוכות ומתעקלות ויש עליהן דוגמא יהלומית. היא משכה את החולצה הצמודה שלה כלפי מטה, להדגיש. הברמן לא הצליח לשחרר את המבט שלו מהחזה המבטיח שלה, והיא בכלל כאילו לא בקטע שלו, נוגסת בכריך ומתבוננת בבבואה שלה שמשתקפת אליה מדופן הניקל של מכונת הקפה הגדולה, טווה את החוטים סביב הברמן, שלא יודע שגורלו כבר נחרץ. נהג האוטובוס לירושלים סגר את הדלתות והתחיל לנוע לאחור. אברך בלבוש ליטאי דופק על הדלת. הנהג אומר לו שעוד מעט יבוא אוטובוס נוסף. האברך עוקף ומתקרב אל שמשת הצד של הנהג ומתחיל להכות בכח ולצרוח על הנהג. הנהג אומר לו שיחדל. האברך ממשיך להכות בשמשה באיום. הנהג מתרצה ופותח לו את הדלת. אישה אחת פותחת פה גדול על האברך שממשיך להוכיח את הנהג "יאללה יאללה, תעזוב את הנהג, בגללך יעשה תאונה". האברך סיים את ענייניו עם הנהג, עבר ליד האשה שרתחה מזעם כאילו היא אויר, התיישב וכנראה פתח ספר מלא בדברי חכמה, כדי לא לבטל זמן.

תחנת אגד הנטושה בבת גלים

10 ביוני 2011

הארבע על ארבע הנוצץ חונה בקצה המבנה השומם. הוא מבחין בנו או לא. מתניע נוסע קדימה ואחורה אחר כך מסתלק במהירות. מאוחר יותר יחזור. יירדו ממנו שניים ויעלו לקומה השניה. בקצה האחר שני רכבים של בזק. מוזר שהם עובדים בשעת אחר הצהריים בערב החג. עסקים לא כשרים באויר. עוד רכב מגיע. מישל מאוד לחוצה. זה ברור שבמרחב הגדול החשוף הזה היא הדמות הכי חשודה. מסתכלת כל הזמן לצדדים. בוחנת את כל הנוכחים. ברחבה שלפני מוסך אגד שתי ערמות בגדים ישנים סחבות מגובבות. גבר שחום חלוד עמוס רסטות, יחף, חלק גופו העליון חשוף, דלוק הזוי הולך אל עבר מכולת האשפה ונעלם. אני אומר לה שהכי חשוב לא להסתכל אל אף אחד להתמקד במטרה. אנחנו לעצמנו. לא שמים על אף אחד. אדם לאדם כלום לא ראיתי לא שמעתי לא יודע. בצד הדרומי של המבנה תילים של מחיצות גבס מנותצות ומסגרות פח ואלומיניום, אפשר להבחין עליהם בשרידים מצויירים. בסמוך למבנה אוסף ספות וכורסאות. בתוך המבנה מצבור רהיטי משרד מכונסים במרכז, למעלה מעליהם קונסטרוקציות מתכת חשופות. מצפון למבנה התחנה המרכזית גיבוב של חפצים – כיורים, אסלות, מחיצות, חלונות, גביעי זכוכית ענקיים מנותצים והרבה שברי זכוכית. משהו שנראה כמו פירות טרופיים גדולים מנופחים מרקיבים מעוררי גועל. הגבר החלוד נראה פסיכוטי, עומד קפוא, לא ברור על מה הוא מביט מה הוא מחפש כיצד ינהג בעוד רגע לאן יפנה. הצמחיה פורצת מכל חריץ וסדק. מעזבה אורבנית מתריסה. הארבע על ארבע שוב פותחים מבערים וממריאים. הבחור הערבי אומר שטוב שאנחנו מצלמים היום בשבוע הבא כבר לא ישאר כלום, בעל הבית אמר שצריך להחזיר את המצב לקדמותו לפני שיהרסו פה. דווקא ציורים יפים, אולי גם הוא יביא מצלמה אפשר להגדיל לעשות תמונה יפה לתלות בבית בסלון, יכול לצאת יפה. כמה שהאספלט חולני מחורץ ואנמי. אני שומע מלמטה מהקומות שמתחת קולות. שם מתקיים במחשכים התת קרקעיים עולם הכי תחתון שיש, בית הדין של הבורר העליון, בייניש פודל. בתעלות הצדדיות מתגודדים פליטי מתקפת הגראדים והטילים ארוכי הטווח, מיני חיפאיים ששמעו את הסירנות וירדו למטה למטה למצוא מסתור, וכל השנים האלה מסתובבים שם למטה ביערות הלבנים שמתחת לתחנת אגד בבת גלים הנטושה, ממתינים לצפירת הארגעה שלעולם לעולם לא תשמע. הם ימשיכו להסתובב במחילות התת קרקעיות וישמיעו נהמות תנים, יגידו פרקי תהילים, יכרעו אפיים ארצה ישתחוו ויגידו אמן והכל משמים. גם יכול להיות ששמעתי מישהו מלמטה צועק כוס אם אם אמעק ארס שזו התחלה של סיפור לגמרי אחר.

קרחנה

17 בדצמבר 2010

הם מדברים זה עם זה בשקט. הם אינם לוחשים. זה לא רק שהם מדברים באופן כללי בשקט הם גם לא צועקים. בבית הקפה של ריצ'מונד 401 ישבו שישה, כנראה אנשי צוות של פרוייקט כלשהו וניהלו ישיבה. זה לא רק שהם לא צעקו, הם הקשיבו זה לזה. בשלב מסויים אחת המשתתפות הרימה ידיים למעלה והשמיעה קריאת שביעות רצון והיתר חייכו בהנאה. אחר כך במעלית השקופה איש הניקיון, החליף איתנו דברים על מזג האויר ואיחל לנו יום נפלא. זה לא רק שהם מקשיבים ומנומסים ומסבירי פנים, זה לא שהם הם (ויש להם לבטח את הצרות שלהם), זה שאנחנו אנחנו. ואנחנו, חיים בתוך עוינות מתמשכת שחילחלה ונספגה בכל תא מתאינו. המלחמות והכיבוש ניצחו אותנו. קרוב לודאי, שהמילה "מלחמות" במקרה הפרטי שלנו כוללת בתוכה את הפוגרומים, הגזירות, הפרעות, האינקוויזיציות, הסלקציות ומחנות ההשמדה שנספגו בתוך הדי.אנ.אי שלנו והתגבשו לתכונות מאפיינות. אנחנו מפוחדים, תוקפניים, צועקים ומתקשים להקשיב. היחסים שלנו עם הזולת הם חשדניים. אנחנו במאבק בלתי פוסק עם הסביבה, משדרים עוינות וחוששים לצאת פראיירים. הכיבוש הוא הכור שהיתך אותנו סופית למי שאנחנו. התכוונו להקים כאן בית לאומי ויצא לנו קרחנה.