מדוכאי העולם התאחדו

נכתב בתאריך 8 בינואר 2013 מאת משה קרון

אשה עולה לאוטובוס בסערה, הרבה שכבות צעיפים פרוות, ערב רב של חומרים ושילובים – עור, צמר, תחרה, משי ואניצים לא מזוהים. שלושה תיקים גדולים, היא בקושי מתיישבת ומתוך אחד מהם מתגלגלים החוצה דובון צהוב מזעזע וכד ניירוסטה שמשמיע רעש רב. היא מארגנת את הכבודה, מתנשפת, חם לה, לחייה סמוקות, מסדרת את השיער המפוספס, משחררת קצת צעיפים, מפנה את הפרוות והאניצים ומגלה מחשוף נדיב. מוציאה מתוך התיק מתא צדדי תהילים ומתחילה למלמל. מרגע זה ואילך מת העולם, רק היא והמלמול המרוקן, השואב מהראש את כל המחשבות הרעות. ככה הכי טוב, ככה כל הצרות והדאגות נעלמים. אוטובוס ירושלמי שגרתי מתחלק בין היתר בין מתפללים מתוך ספרי תפילה לבין השקועים בתוך הטלפונים החכמים. אלה גם אלה מתמסרים לטקסט שמונח בכפות ידיהם. בנסיעותי בתחבורה הציבורית למדתי שגם אלה המתפללים, חלקם עם תום התפילה מחליפים את הספר בסלולר. כבר פגשתי בבחור צעיר שעשה את שני הדברים יחד מלמל תפילה וסימס. אתמול ישבה מולי צעירה שפיהקה ומילמלה תפילה, ואז גיליתי שאת התפילה היא קוראת מתוך (אפליקציה ?) הסלולר. כך לאט לאט הבנתי שהחלוקה בין המתפללים למסוללרים מאוד לא ברורה. בקרון ישב גבר צעיר ששיחק בקוביה הונגרית, היו לו תנועות מהירות תוקפניות, הוא כמעט ולא הביט בקוביה, אבל היה ברור שהוא מרוכז מאוד במהלכיה. מולי יושבים אב ובתו החיילת. "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי ברכבת הקלה את שם התחנה. "את יודעת מה זה דוידקה ? שואל האב את בתו, "צה" היא מצקצקת לאות שלילה, "היה בחור דוד שבנה תותח, דוידקה זה מדוד, זה היה במלחמת השחרור, תסתכלי פה פה, ראית אותו, יופי, התותח הזה שהוא המציא אותו נקרא על שמו. התותח הזה לא ירה אבל עשה רעש גדול שהפחיד את הערבים, ברחו רק מהרעש" החיילת מקשיבה, אבל לא מתרשמת. "הבנת ?" שואל האב והיא משיבה לו בהינהון. הוא מחליף איתי מבט שאומר "זה מה יש, עשיתי כמיטב יכולתי". ארבע מאות וחמש מגיע לתחנה הסופית, "סליחה" מבקש אחד מהשני לאחר שנתקל בו בשגגה. "מה סליחה" צורח הניפגע "סליחה לא התכוונתי" מתנצל הפוגע ומעלה שלא בידיעתו את חמתו של הנפגע, שרק חיכה להזדמנות להקיא את כל מררתו, "לך לך מפה, כל אחד זורק דורך, לך לך מפה, אתה עוף לי מהעיניים, מהבוקר מצפצפים עליך יורקים ועוד סליחה, כמו קיר. טפו, ינעל אם אמעק".  ב"ארומה" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב  יושב זוג מוזר. הוא צנום שחרחר, שכל הזמן מפמפם בעצבנות עם נעלו על דוושה נסתרת ולא מפסיק לדבר. היא אשה גדולה רחבה מאוד לכל האורך. לבושה שחור, שיערה המתולתל צבוע בלונד בננה, עגילי זהב עגולים, בנעליה משובצים יהלומי זכוכית או שמא פלסטיק. זהו דייט אולי אפילו בליינד דייט. אחר כך הם קמים ופונים לדרכם, אולי ימצאו נחמה. ביום חורפי סוער כזה, התחנה המרכזית החדשה היא מפלט לאלה שבדרך כלל מאכלסים את הרחובות בסביבה, רבים פוסעים הלוך ושוב. אחרים מגיעים ממקומות רחוקים אל העיר הגדולה ומסתובבים כאן במיקרו קוסמוס של מדוכאי העולם התאחדו. שתי נערות בנות ארבע עשרה חמש עשרה לחוצות בתוך בגדים שאומרים דרשני, כנראה ברחו מהבית ומחכות לצייד המיומן, האורב להן בפינה ויודע היטב לזהות את הטרף הקל התמים. גבר ואשה מרוקנים, הלומי חגיגת בהזרקה, תולים מבט, מתיישבים לנוח על המדרגות הקרות, מחפשים משהו שאי אפשר למצוא. אולי בכל זאת יקרה משהו, או אולי מוטב, עם המזל שלהם, שלא יקרה דבר.

לא ניתן לכתוב תגובות ברגע זה.