נהג נוסף מתפרע ברחובות ירושלים

4 ביולי 2008

נהג רכב התפרע בירושלים ופגע בעמוד חשמליום שישי, 4 ביולי 2008, 8:15 מאת: מערכת וואלה! חדשות

נהג רכב התפרע הבוקר (שישי) בצפון ירושלים, ופגע בעמוד חשמל. מתנדב זק"א שהיה במקום אמר כי "נמנע אסון גדול", משום שבנסיעתו כמעט התנגש הנהג בהולכי רכב ובמכוניות במקום. לא היו נפגעים בתקרית. נהג הרכב נמלט מהמקום והמשטרה מנהלת מרדף אחריו."

נהג שני  בתוך שבוע ימים מאיים על שלום העוברים ושבים בנהיגה פרועה ברחובות ירושלים. האם ראש הממשלה ידרוש את הריסת ביתו גם אם יתברר שאינו ערבי ?

גלעד שליט, אודי גולדווסר ואלדד רגב

25 ביוני 2008

הטענה ששחרור מחבלים ואסירים תמורת חיילים שבויים או גופותיהם תיצור תקדים מסוכן ותעודד חטיפות אין לה רגליים. נהפוך הוא, ההיסטוריה מוכיחה שהעובדה  שישראל שיחררה בעבר רבים תמורת השבת בנינו או גופותיהם, לא גרמה לעליה בחטיפות חיילים.  חטיפות חיילים, נסיונות חטיפה או לקיחת חיילים בשבי אינם בגדר "מכת מדינה", – לאורך שנים ארוכות למדנו שהיקף אירועים אלה זניח. לכן, הטענה המושמעת היא  מופרכת. העבר מוכיח את ההיפך.

הטענה שהמחבלים שישוחררו יצטרפו למעגל הטירור, גם היא טענה חלשה מאוד. אירועי טירור רצחניים ומעשי ואלימות התרחשו גם כאשר אלפי מחבלים ישבו בבתי הסוהר. האוטבוסים התפוצצו יום יום ברחובותינו גם כאשר פעילים בכירים, מהנדסים למיניהם ורוצחים נתעבים ישבו בבתי הכלא הישראליים. לא זכור לי קשר בין גלי הטירור הרצחניים לבין שחרור מסיבי של מחבלים ואסירים. קרוב לודאי, שחלק ואולי רוב המחבלים שישוחררו יחזרו ויצטרפו לארגוני הטירור – אולם ספק רב הוא אם הצטרפותם תשפיע על "מדיניות הטירור" או על התגברותם. אוטובוס שיתפוצץ חלילה ברחובותינו, אין כל משמעות בעיני לעובדה שהמחבל שהתאבד בתוכו היה טירוריסט שמעולם לא ישב בבית סוהר או כזה ששוחרר מהכלא בעיסקה להשבת חיילינו.

יש להגיע מיד להסדר להשבת השבויים חיים או חלילה מתים. ההתמהמהות והפקרת חיילינו בשבי הוא מעשה נבלה.

סיכון שווה.

14 במרץ 2008

אחת לכמה ימים אנו שומעים על מעצרם של פעילי טרור, אחת לכמה שבועות חודשים אנו מתבשרים על חיסולם של פעילי טרור אחרים. מומחים אומרים לנו שהמעצרים והחיסולים מונעים מהטרוריסטים מלבצע את זממם וממזערים את הנזקים העלולים להגרם. וכך שנים על גבי שנים, אנחנו עוצרים ואוסרים וגוזרים מוות על עוד ועוד טרוריסטים. מעת לעת אנו מתבשרים על מעצרו או חיסולו של בכיר הטרוריסטים או של בכיר המבוקשים, ואז לשעה קלה, מוחנו מתפמפם לו נוכח ההערכה שיקח לאירגון הטרור זמן רב עד שיצליח להתאושש מהמכה שניחתה עליו, עד שימצא מחליף שיצמיח לעצמו כפות רגליים שיתאימו למידת נעליו של הארכי טרוריסט שנתשהד לו. ככל שאנו מכים והורגים בהם, מתחזקת בקירבם האמונה בצדקת דרכם וגוברת העוינות כלפינו. ככל שהם מפגעים בנו, אנו מקבלים אישור למדיניות ה"אין עם מי לדבר" "לא נושאים ונותנים עם טרוריסטים" וכיו"ב. זהו מעגל דמים אינסופי שמזין את עצמו בדם ובשנאה תחת שנאה ודם. אחרי כל כך הרבה שנות דישדוש ודימום, זה הזמן לנסות להפסיק אש באופן מוחלט, ובתוך כך גם להפסיק מעצרים וחיסולים. המחשבה שהם ינצלו את תקופת הפסקת האש על מנת לצבור אמצעי לחימה ואירגון כוחם, היא סיכון ששווה לקחת אותו.

מ-ל-ח-מ-ה !!!

29 בפברואר 2008

רוב המתנגדים למשא ומתן עם החמאס להשגת הפסקת אש והתומכים ביציאה למלחמה בעזה הם כאלה שלא לחמו מעולם. עבור חלק מהם  "מ-ל-ח-מ-ה !!!" היא קריאת עידוד במגרשי הכדורגל.

מלחמה היא התנגשות אלימה שבה מדינה מסכנת ואף מקריבה את חיי בניה הצעירים על מנת לממש את מטרותיה ולשמור על האינטרסים החיוניים שלה. המלחמה חייבת לשנות את המצב שקדם, על מנת לאלץ את האוייב לקבל את פחות או יותר את עמדתה.

זכותה ואף חובתה של מדינה להשתמש בכוחה הצבאי על מנת להסיר מעליה איום.

חובתה של מדינה לנקוט בכל האמצעים על מנת להגיע להסכמה בדרך שאינה אלימה, זאת קודם שהיא שולחת את צבאה ואת בניה אל שדה המלחמה.

הטרור גורר צבאות למלחמות שקשה להכריע אותן ומכתיב שדה קרב שבו ליחסי הכוחות משמעות משנית. הטרור מעמיד בפני המדינה דילמות מוסריות קשות המטלטלות את ערכיה. מדינות שניגפו בשדה הקרב, מדינות טוטאלטריות וארגונים למדו את היתרונות שהטרור והגרילה מקנים להם.

ישראל שילמה עד כה מחיר יקר בעקבות ניצחון במלחמת ששת הימים משום שלא ידעה להפוך את הנצחון להסכמה. מנהיגי ישראל מחמיצים שוב ושוב לאורך כל שנות קיומה הזדמנויות להגיע להסכמות.

מצבנו לא היה מעולם כה רע.

עימאד מורנייה

15 בפברואר 2008

מנהג נקמת הדם, אינו בא לישב סכסוכים אלא להנציח אותם. בני משפחתו של הנרצח נדרשים לגאול את דמו של יקירם באמצעות הריגת הרוצח. אורית קמיר אומרת שמדובר במעשה שמטרתו לגמול ומניע אותו "חוב של כבוד".
חיסולו בדמשק של עימאד מורנייה יגרור בעיקבותיו מעשה גמול חמור עוד יותר, וכך תמשיך שפיכות הדמים לקלוח בסכסוך במזרח התיכון. בישראל נשמעים קולות של שביעות רצון, אנחות נקמה ותחושה של קימום הכבוד שנרמס. אלא שנשאלת השאלה עד מתי. עד מתי ימשיך מסע ההרג והרצח ? כמה דם עוד יוקז ? למי יהיה העוז לקום ולומר שהוא לא משחק יותר. מתי יקום מנהיג בישראל שיאמר, שלמרות שהיכו בנו והרגו בנו, אנו מחליטים באופן חד צדדי לחדול מגאולת הדם ?

פולניה ומונקו

11 בפברואר 2008

אחד מהטיעונים המושמעים כנגד הידברות עם החמאס היא שהחמאס לא מכיר בישראל. בוא נניח לרגע שמתקיימת פגישה בין נציג ממשלת ישראל לבין נציג החמאס – עם מי חושב נציג החמאס שהוא נושא ונותן ? עם נציג ממשלת פולניה ? בוא נניח שנציג החמאס ונציג ממשלת "פולניה" מצליחים לחתום על הסכם הפסקת אש, ונניח שההסכם נכנס לתוקף וירי הקאסם על הנגב המערבי נפסק – האם באמת ישנה לנו, שנציג החמאס חתם על ההסכם עם נציג ממשלת "פולניה". לעזאזל "פולניה". ויותר מכך, אני מצהיר בזאת שמכיוון שלנציג ממשלת "פולניה" קשה מאוד לחתום על הסכם הפסקת אש עם נציג החמאס שידיו מגואלות בחומוס, אין כל בעיה להחליט שהחמסאי הוא בכלל נציג "מונקו" וכך יחתם לו הסכם בין "פולניה" ל"מונקו" ובשדרות אין קאסם והשעמום הורג את כולם.

את הסיכוי להגיע להסכם הפסקת אש בין ישראל לחמאס ניתן להעמיד למבחן אך ורק אם נענה להזמנתם, -נשב ונבוא איתם בדברים. כל הפסקת אש כדאית לנו משום שהיא החלטה בכיוון הנכון. אם שני הצדדים ישמרו על הפסקת אש נוכל להתייחס אליה כאל בסיס לבניית הסכמות נוספות (הנה, לא כתבתי את המילה המלוכלכת "שלום") . ואם המשא ומתן ייכשל נוכל לומר שהמונקואים הם מנייאקים והאחרונים יגידו שהפולנים הם כרגיל פולנים. ולהיפך.