Sub Stance

מבית הקפה דזאנז'ה (Café des Anges) ברחוב דה לא רוקט פינת רחוב דה תאילנדייר, ניתן להבחין בקצה הרחוב הניצב הנושא את שמו של הקומנדאנט לאמי בריסים. כשמתקדמים במעלה הרחוב, מתגלה הקו המתאר צוואר וסנטר. הריסים הם חלק מעבודת אמנות קיר המשתרעת על שני קירות. בקיר השני מצוירים עין והמשך הקו המשרטט אף ופה. עבודה יפה ומינימליסטית.

מאוחר יותר אני מבין שמדובר בעבודה מסחרית. שהיא סמלו המסחרי של בית המלון שעל קירותיו המבהיקים היא מצוירת.

אמנות הרחוב נושקת מטבעה לבתי עסק, ואלה למדו שיש לה ערך מוסף עבורם. לא מעט מאמני הרחוב מוצאים שם את פרנסתם. אמנות הרחוב שניתפסה כמי שנעה בין וונדליזם להשגת-גבול, משנה את תדמיתה החתרנית וחוברת למוזיאונים, גלריות, בתי עסק ומסחר ולשוק הנדל"ן.

מותה בטרם עת, של האמנית הייורו Hyuro לפני כשנה ממחלת הלוקמיה, היווה אבדה קשה לשוחרי אמנות הרחוב. אחרי מותה נחשף ברבים שמה האמיתי תמרה ג'ורוביץ Tamara Djurovic. הייורו נולדה בארגנטינה ולמדה אמנות. ציירה בעיקר בשמן. היא הגיעה לוולנסיה בספרד כדי ללמוד לתואר שני. כאן התוודעה לאמנות הרחוב ולציורי הקיר לא מעט בזכות האמן  Escif (1997). משנת 2010 ועד למותה יצרה אמנות רחוב וציורי קיר ברחבי אירופה, צפון אפריקה ואמריקה. בעבודותיה נקטה עמדה פוליטית מגדרית מובהקת, היא ראתה בה אמצעי לשינוי חברתי ולא רק דרך ביטוי אישית. עבודותיה המרהיבות מטלטלות ומעוררות מחשבה. היא שיתפה פעולה עם אמנים נוספים והמשיכה לצייר על נייר ובדים.

מעט לפני מותה ביקשה מ Escif  שיסייע לה בציור הקיר עפ"י סקיצה שהכינה. הייורו לא הספיקה להתחיל את ציור הקיר ברחוב Desargues שבבלוויל ברובע ה -11. אחרי מותה התארגנו חברים ויוצרים שסייעו ל Escif  ול Axelvoid לצייר את הקיר. ציור הקיר שמכונה "מנצחת התזמורת ברחוב דזארגו"  Le chef d'orchestre de la rue Desargues הוא מחווה מרגשת לאמנית גדולה שזכתה להיות מיוראליסטית – ציירת קיר מובילה, שמתה טרם הגיעה לשיאה. בביקורי בפריז צילמתי את יצירת המחווה לזיכרה בבלוויל. hypermurrr שהפיק את קיר המחווה, יצר גם סרטון שמתאר בין היתר את ציור הקיר. כמו כן ניתן לצפות כאן בראיון עימה.

באחת הפעמים, כשהסתבר לו שאפסו הסיכויים שאחצה את הקווים ואצטרף לליגיונותיו, סיפר לי הרב מרדכי "פופיק" ארנון נישמתו עדן, סיפור שיפה לימים אלה:
רבי יונה שהיה צדיק גדול ישב בבית האסורים. חבריו הכלואים חפרו מנהרה וברחו. רבי יונה לא ברח ונשאר בתא. כשהגיע הסוהר וראה אותו יושב לא רחוק מפתח המנהרה, הפליא ברבי יונה את מכותיו. שאל אותו רבי יונה: "למה אתה מכה אותי?" ענה לו הסוהר: "ראוי אתה למכות, משום שהיה לך פתח הצלה, ואתה כאוויל בחרת לשבת בכלא" והמשיך לחבוט בו.

זה היה בוקר מוקדם של יום חג לפני יותר משלושים שנה. צעדתי בבולבאר סן ז'רמן דה פרה לכיוון כיכר מובר. הרחוב היה ריק מאדם, החנויות היו סגורות, אפילו בעלי הכלבים לא ירדו טרוטי עיניים למסלולם הקבוע. מדי פעם חלפה מכונית בנסיעה מהירה. ראיתי אותו מרחוק. קשה לטעות בזיהוי הליכתו המוכרת. כבר ניפגשנו, ללא ספק. ככל שהתקרב עלה במוחי שמו של ראש מטה פיקוד צפון. מוזר, בבולבר סן ז'רמן אני ורמ"ט צפון על מגרש המסדרים. הורדתי מיד את הרעיון המטופש להזדקף ולהצדיע לו, אבל מה שנותר ממנו היה חיוך על פני. שנינו לא עשינו עניין רב, ואיני יכול להישבע שגם על פניו היה חיוך קטן. יתכן שגם במוחו עלתה מחשבה שאני רוברט דרייפוס הצועד מולו ברחוב הריק בבקר החג וכשהתקרבתי התברר לו שאני קרון מפלוגה ד בגדוד 13.  כשחלף על פני לחשתי בתדהמה "ז'אן פול בלומונדו". לא רמ"ט צפון ולא מח"ט זה היה ז'אן פול בלמונדו. רק שנינו ברחוב הרחב והריק. כמובן שלא הסתובבנו לאחור. ווטרנים לא פונים לאחור היעד הוא העתיד. כך אזכור את פגישתי עם ז'אן פול בלמונדו, שהלך אתמול לעולמו.

יאן קרסקי יליד העיר לודז בפולין 1914 הוא אחד מגיבורי המאה העשרים. כחבר בתנועה האנטי נאצית "המדינה במחתרת", קיבל על עצמו את המשימה להביא עדות ראיה להשמדה המתחוללת באירופה, ולהציגה ישירות למנהיגי המערב. לשם כך, נכנס יאן קרסקי ללב ליבה של תעשיית ההשמדה הנאצית – לגטו ורשה ולמחנה ריכוז. ראה במו עיניו את מה שהתחולל שם. שוחח עם אנשים וצרב בזכרונו המופלא את מה שראה ושמע. קרסקי יצא למסע אל מנהיגי המערב. הוא ניפגש עם הנשיא האמריקאי רוזוולט, שר החוץ הבריטי אנטוני אידן ורבים נוספים. כולם התרשמו מאישיותו ומעדותו, אבל לא האמינו שהנאצים משמידים עם שלם. שופט בית המשפט העליון של ארה"ב פליקס פרנקפורטר, אמר לאחר ששמע את דיווחו: "איני אומר שאיש צעיר זה משקר. אני אומר שאיני יכול להאמין לו". שליחותו נכשלה. הסוף ידוע לכולנו. המערב לא התגייס להפציץ את מכונת ההשמדה בשיאה.

יאן קרסקי ואבי יהושע קרון נולדו ונפטרו באותה שנה. כשאבי היה אדם נרדף, כלוא במחנה העבודה האכזרי קרשניק Krasnik, פעל יאן קרסקי ללא לאות תוך סיכון חייו, כדי לנסות להביא את עדותו ולשכנע את העולם שגרמניה הנאצית מפעילה מכונת השמדה. הוא ניסה להציל את יהדות אירופה ובתוכם את אבי ויתר בני משפחתי שרובם נספו בשואה. יאן קרסקי ניכשל במשימתו, אך רוח האדם ניצחה! יאן קרסקי ניצב בשורה אחת עם לוחמי החופש למען אלה שאין להם פה שכל זכויותיהם ניטלו מהם.

בראיון שהעניק לייז'י קורצ'אק בקראקוב ב 1991 אמר: "אין להשוות את השואה לשום סבל אחר של איזושהי אומה אחרת. אנו הפולנים, סבלנו והקרבנו קרבנות עצומים, אבל כמעט כל היהודים ניספו. אני חוזר פעם נוספת: הטרגדיה של היהודים היא בלתי ניתנת להשוואה – שום דבר כגון זה מעולם לא קרה בהיסטוריה של המין האנושי…האומה הפולנית יכולה לדבר על סבל יותר מאומות אחרות, אנו יודעים היטב מה המשמעות של להפסיד במלחמה, מהפכה והתקוממות – אנו תמיד מפסידים. מישהו תמיד מדכא אותנו, מישהו הורס את ערינו וכניסיותינו, מישהו משאיר אותנו בחשיכה. אנו באמת יודעים סבל מהו, ועדיין, עלינו להכיר בכך שהשואה אינה בת השוואה. אסור לאיש לשכוח זאת. בכל מה שאעשה, בכל מה שאני עושה, אני מנסה לוודא שאחרים לא ישכחו זאת".

יאן קרסקי הוכרז כחסיד אומות העולם וקיבל אזרחות כבוד של מדינת ישראל.

היום ה 13 ביולי 2020 מלאו 20 שנה למותו של אדם אמיץ ונחוש שניסה לעצור את השואה ולא הצליח. אנו זוכרים את יאן קרסקי ושומרים על מורשתו.

(פוסט זה נעזר בחוברת "העולם ידע" שליווה תערוכה לכבוד יאן קרסקי. את התערוכה אצרו מגדלנה פאבלק ואווה ויירז'ינסקה Magdalena Pawelec  Ewa Wierzynska , את הטקסט בפולנית כתבה יואנה פודולסקה Joanna Podolska והתרגום לעברית נעשה בידי אלרואי קנבל)

היחס המיוחד שלי לאדום החזה שחרפה בחצר שלנו, אינו רק משום שזו ציפור קטנה ויפה, אלא משום שהציפורים האחרות התייחסו אליה בעריצות. בפינת ההאכלה היא תמיד אכלה אחרונה, וברגע שציפור אחרת התקרבה היא מיד פינתה את מקומה. אדום החזה בחצר שלנו היתה יחידה, לא זיהיתי פרט נוסף. היחידאות היא תכונתן של אדומי החזה – בארצות המוצא כל אחת מהן חיה בטריטוריה משלה והן אינן מתקבצות יחד ללינת לילה. לפני כעשרה ימים אדום החזה נעלמה וקרוב לודאי שיצאה למסע נדודים לאחת מארצות הצפון. אני מקווה שפינת ההאכלה סיפקה לה תזונה ראויה לצורך מסעה הארוך. אולי ניפגש כאן שוב בחורף הבא.

שתי תערוכות שאינן מרפות מהלפיתה בגרוני. פרנסיס בייקון וכריסטיאן בולטנסקי מוצגים במרכז פומפידו בפריז. את שניהם אני מכיר היטב. כמעט וכתבתי ששניהם לא חידשו. אבל זה לא נכון. הזמן החולף – הוא שחקן מרכזי. אני איני מי שהייתי. היחסים ביני לבין חיי ומותי שלי משתנים כל העת. וכך גם המפגש עם יצירותיהם של השניים.
ניסיתי להיכנס לתוך העיסה שנותרה מהאדם של בייקון לתת לה שם רגש. זה היה קשה – נותרה לפעמים שלולית ולפעמים עכוז. להרגיש נוזלי, חסר גבולות ושליטה מחוק ושטוח או להרגיש תחת חשוף, בוטה, מכוער ומסריח . זהו?

מצאתי את עצמי מחפש שוב ושוב את הנורה או המתג. והבנתי את תפקידם בציוריו של בייקון – הם משמשים לי הצופה גלגל הצלה לנורמליות. אולי אפילו לתקוה. הם היכולת לברוח. לכבות ולהדליק את האור – לבחור לראות או לא לראות.

בולטנסקי דורש ממני לא רק לקבל את העובדה שאני בן אנוש חולף ונשכח, אלא גם להתאבל על עצמי – על פעימות לבי שיום אחד ידום. ואז אני עובר דרך סבך הוילונות הרכים השקופים למחצה שמתוכם ניבטים בי עיניים עוד ועוד עיניים. ואז אני מוצא את עצמי עומד מול יער קופסאות הפח. בכל קופסת פח ריקה כביכול שמור זיכרון או שמא השכחה. יער קופסאות הפח הוא לרגע יער מגדלים אורבני המסתיר את הנוף המדהים של פריז. אני עובר על פניהן מפנה את גבי ומתנחם במראה הנפלא של פריז וממאן להביט לאחור. בולטנסקי יודע להוביל אותי בדרכו הנחרצת. אני מבין שהנחמה היתה רגעית. אני יוצא מהמוזיאון והעיניים של בולטנסקי והתאורה על כל דמות בכל פינה יחד איתי. אני אומר בלב את השמות של קרובי משפחתי שניספו בשואה ושל חברי שנפלו במלחמות ואני יודע שהחסרתי כמה. לכל הרוחות. אני זוכר ושוכח.

אני בעד לדבר עם כולם, למשל (רשימה חלקית)  עם הרשות הפלסטינית, איראן, סוריה, עיראק, חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, דאעש, טאליבן, עם השיעים והסונים והנוצרים ועם כל העדות והפלגים. האלימים, החומלים ומגישי הלחי השנייה, לדבר עם השמאלנים והימנים עם האנרכיסטים והפשיסטים, אתאיסטים, החילונים, האורתודוקסים, הרפורמים, הקונסרבטיבים, האפיקורסים. ציונים ואנטי ציונים, שמכירים בישראל ושאינם מכירים, שרוצים בטובתה ושרוצים להשמידה, עם האנטישמים, הניאו נאצים, הבי די אס, טרוריסטים, אסירים פוליטיים, עם כל הצבעים כל הנטיות המיניות, הדתות, הכתות הדעות. עם החולים והבריאים, היפים והמכוערים, עם שומרי החוק ועם העבריינים המועדים, עם אלה שאוהבים אותי ואלה שמתעבים אותי.

לפני שנה חגגנו בדרכנו את בר המצווה של נכדנו הבכור נבו. בין היתר בחרתי לכתוב לכבוד המאורע שלוש עשרה תובנות ולהעניק לו אותן :

1. טוב לב – להיות אדם טוב לב, זו החלטה של האדם עצמו, הכרוכה במאמץ וברצון. ההיפך הוא הנכון באשר לרשע שטמון באדם, להיות רשע אינו כרוך במאמץ ולא ברצון.

2. למידה אינה מסתיימת לעולם. ככל שהאדם פתוח ללמידה הוא מרחיב את שדה הראיה שלו ומבין טוב יותר את עצמו וסביבתו. למידה היא כוח.

3. הֲנִיעָה (מוטיבציה) מושפעת מגורמים רבים ויכולה להשתנות. יש לה תפקיד חשוב בהשגת מטרות בחיינו. האמונה של האדם ביכולתו להצליח, מגבירה את הנחישות ואת ההֲנִיעָה.

4. קדושת החיים – יש אנשים שמייחסים קדושה לחפצים, למקומות, לבעלי חיים ולבני אדם. אני מייחס קדושה לחיי אדם. החיים קדושים – לא רק חיינו אלא חיי כל אדם ללא הבדל דת מין לאום ודעה, ולכן גם זכויות האדם המגנות על חרותו מקודשות.

5. חופש – אנו חיים בעולם שידע תקופות שפל של עבדות ודיכוי. שנות השואה באירופה היו שנים שבהן ניטל החופש מבני משפחתנו ובני עמנו. אדם חופשי הוא אדם עצמאי החי בחברה שחרטה על דגלה את חרות האדם, והוא מקבל את החלטותיו בהתאם לשיקול דעתו. אפשר ליטול מאדם את החופש שלו אבל אי אפשר לקחת ממנו את חופש מחשבתו, רצונו ואת חלומותיו.

6. חברות – האדם הוא יצור חברתי. יש לו צורך להיות בחברת אחרים. החברות היא קשר מיוחד בין שני בני אדם או יותר, שמרגישים קשורים ומחויבים זה לזה מתוך בחירה. החברות עשויה להיות קצרה או ארוכת שנים. החברות מסייעת לבני אדם להגשים יחד חלומות ולהשיג יעדים בכוחות משותפים.

7. אושר – האושר בא לרגעים. הוא מציף אותנו באופן בלתי צפוי – לפעמים בא כהבזק. מי שרודף אחרי האושר אינו משיג אותו. אין לו צורה – הוא אינו מוצר, אי אפשר לקנות אותו בכסף. אנחנו יכולים לשאוף, ליצור חיים מלאי משמעות, שבהם מעשינו ויצירתנו ימלאו אותנו בסיפוק רב ושמחה. האושר בא והולך מעצמו.

8. תרבות, אמנות וספרות – אצורות במוזיאונים, בספריות, באולמות הקונצרטים, התיאטרון והקולנוע, באוניברסיטאות ומכוני המחקר, ברחובות, בבתי האופנה במטבחים, במרחב האינטרנטי ועוד. התרבות, האמנות והספרות עשויות שכבות שכבות, כאשר כל שכבה יונקת ומזינה את עצמה מקודמותיה ומשפיעה על אלה הסמוכות ואף הרחוקות ממנה. התרבות, האמנות והספרות מעשירות את חיינו.

9. המהפכה הטכנולוגית – המחשב, האינטרנט והתקשורת הסלולרית – העולם נמצא בעיצומו של שינוי מהפכני. המצאת המחשב פרצה דרך חדשה המשפיעה ותשפיע רבות על חיי הפרט והחברה, על המין האנושי וטבע האדם. אני מאמין שבטווח הארוך תהיה זו מהפכה שתקדם את האנושות. בטווח הקצר היא מעמידה בפנינו אתגרים ובינהם קשיי הסתגלות לשינויים, ושימוש לרעה בטכנולוגיות. עלינו להיזהר מאופיין הממכר והשתלטני. התפתחות האתיקה המתווה את כללי ההתנהגות והמוסר ברשת איטית מההתפתחות הטכנולוגית המואצת.

10. כדור הארץ – שאנו מכנים אותו גם בשם עולם, הוא כוכב במערכת השמש שסביבו חג ירח. הכוכב שלנו הוא בן 5.4 מיליארד שנה. כמיליארד שנה לאחר היווצרותו הופיעו תאי החיים הראשונים. לפני כ 2.5 מיליון שנה הופיע לראשונה האדם. אנחנו לא מכירים כוכב אחר שיש בו חיים. על כדור הארץ כמו כל כוכב אחר עוברות תקופות שונות ותהליכים שונים. להתפתחות החיים האנושיים יש השלכות שליליות על כדור הארץ וסביבתו. תפקידנו לשמור עליו.

11. עבר, הווה ועתיד – עברנו הוא המוצא שלנו. הבסיס שממנו אנו שואבים את השראתנו, אליו אנו מתייחסים ועליו אנו מתרפקים. יש לנו משיכה אל העבר – אל ילדותנו ואל סיפורי אבותינו. העתיד הוא המקום שאליו אנו שואפים, שם חלומותינו ותקוותנו. אין לנו שליטה על עתידנו, אך אנו יכולים לתכנן אותו. ולהתכונן לקראתו. ההווה הוא המקום שבו אנו נמצאים, הוא העכשווי – רבים שקועים בעברם או חוששים מעתידם ומזניחים את ההווה החמקמק.

12. משפחה – היא התא הבסיסי שמוליד את האדם ואליו הוא משתייך וקשור. המשפחה מספקת לבניה את הדרוש לגדילתם, חינוכם והתפתחותם. מוסד המשפחה עבר ועובר במשך הדורות שינויים רבים. המשפחה היא המקום הבטוח שלנו. בה מקבלים אותנו כמו שאנו ללא תנאים.

13. אהבה – אהבה היא רגש עז שיש לנו כלפי אנשים מסוימים. לאהבה צורות שונות וגילויים שונים. בני אדם זקוקים לה – הן להעניק אהבה והן להיות נאהבים. לעיתים האהבה כרוכה בתסכול ובאכזבה. כמו רבים גם משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק כתב ושאל:  "אומרים, אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה ?"

מערכת הבחירות המתנהלת כאן עוסקת במשני. המפלגות שהיו אמורות להציג את תפיסת עולמן וסדרי העדיפות שלהן לפני הציבור, עוסקות בניסיון לדוג וללכוד את הבוחר. האחרון היה אמור לנסח לעצמו את רשימת הנושאים החשובים לו, למשפחתו, לקהילתו ולמדינה, ואז למצוא את המפלגה שמתקרבת ביותר למשאלותיו וצרכיו. מערכת הבחירות שמתנהלת לפנינו היא אחיזת עיניים – יורדת למקומות ירודים של פלגנות והסתה תוך הפעלת מניפולציות פסיכולוגיות על ציבור הבוחרים מצד אחד, ועיוות המציאות (פייק ניוז) מצד שני.

ניסיתי לערוך רשימת הנושאים החשובים לי:

1. חתירה להשגת הסכם שלום ולסיום הסכסוך במזרח התיכון.
2.  הפרדת הדת מהמדינה.
3.  שוויון לכל אזרחי מדינה.
4.  חופש ביטוי ויצירה.
5.  ערבות ואחריות המדינה לקיומם בכבוד, לטיפול ושיקום של הנזקקים בחברה כמו עניים, נכים, ילדים ונוער בסיכון, קשישים, חולים, חסרי ישע, פליטים ועוד.
6.  שיקום והתאמה לצרכים המשתנים של מערכות הבריאות, חינוך, רווחה, תחבורה,  ביטחון, משטרה ושמירת הסביבה.
7. מאבק בשחיתות.

Detail from Peace and Prosperity (1896), Elihu Vedder, Library of Congress Thomas Jefferson Building, Washington, D.C.

פִּרְחֵי הַשָּׁקֵד

הִוְרִידוּ לֹבֶן,

נִיקְדוּ אֶת הַשְּׁבִיל

כִּנְשִׁימוֹתֶיהָ,-

הָאַחֲרוֹנוֹת,

הַשְּׁקֵטוֹת,

נְטוּלוֹת הַדְּאָגָה

שֶׁל אִמִּי.

שלושים מטר מדיפורטו. שלושים מטר מהכוך  הטעים ומלא החיים מסתובבים המתים שכאילו חיים. כאן מנגן האקורדיאון, שרים, רוקדים ואוכלים וכאן חופרים קברים ומסניפים את הימים שנותרו בשורות חפוזות.
חדרי מלון אתנס סנטארל סקוואר משקיפים הן אל שתי הכניסות של דיפורטו – שבמדרגות תלולות יורדות מתחת למפלס הרחוב, והן אל הכיכר המלבנית המוגבהת מעל מפלס הרחוב – בה מתנהלים יום ולילה חיי הקהילה של הנוטים למות.  סוחרים אלה עם אלה בכדורים וגבישים – מפוררים אותם על גבי משטחי אבן לאבקה דקה מאוד ומסניפים אותה. מסניפים אותה ביום ומסניפים אותה בלילה. מסניפים אותה שוב ושוב. כחלב שחור הם שותים עם עלות היום, כחלב שחור שותים עם רדת לילה. אין להם יום ואין להם לילה. כורים קברים ביום וכורים בלילה. כשאין בידם כסף הם נתקפים באמוק חיפוש. מחפשים בכליהם ומחפשים בחריצי משטחי האבן, הגדרות והספסלים הארוכים. מחפשים לצידם במעברים המרוצפים, במשטחי העפר ובצמחיית המעזבה. ואז מגיע מישהו ורוכן סמוך. מכין את חלבו – מועך ומועך ומפורר עד דק מסניף ומשאיר אחריו מעשר שורה, או פאה, שימצא האחר וילקט לעצמו מעט רווח והצלה – פירורי רחמנות שנושרים מהאכזריות הניבזית של החיים. הכיכר המלבנית היא פרוזדור חסר גג בין העולמות. לכאן נפלטים בני ובנות העיר שהקיאה אותם. הם שלוליות מהלכות. בבועות בני אדם שאיבדו צלם. שם שוכב אחד בתנוחה שרק גוויה יכולה להיות מפוסלת כמוהו – נושם ומפרפר. לא רחוק  מישהו מעסה את גופו של האחר, מנסה להשיב את רוחו ואינו מוותר לו. ממשיך להפיח בו את נשמתו שכמעט נשמטה בין ידיו. נער שבגדיו נושרים ממנו עומד מול קיר וכותב עליו בנחישות. האם אלה מילותיו האחרונות. האם זו צוואתו שאיש לא ימלא. האקורידיאון ימשיך לנגן בדיפורטו ולהרקיד את אוהבי החיים והאדם מתחת. ובכיכר מעל למפלס החיים, ימשיכו בנים ובנות לנוע יום ולילה במעלות המכורים המתפוררים. את אלה הבאים לכיכר מכיוון שוק הבשר הסמוך, מקדמים שני שוטרים בעמידה זקופה. תוחמים את הגבול בין בשר לבשר. בין מעדן לפיגול. משני עברי הכיכר בין סימטאות אריסטוגיטונוס לארמודיו שורות של דוכני ירקות ופירות. מיטב התוצרת. הירקנים מכריזים ומשבחים בקולי קולות את מרכולתם. קולם לא מגיע אל אזני המתקהלים בכיכר שמעליהם.
זר שמתארח במלון אתנס סנטראל סקוואר עומד בחלון חדרו ולא מש למראה הנגלה לעיניו. קשה להסיר את המבט מהזוועה. אחר כך יסית את הוילון וישים פניו לאקרופוליס.