Sub Stance

יאן קרסקי יליד העיר לודז בפולין 1914 הוא אחד מגיבורי המאה העשרים. כחבר בתנועה האנטי נאצית "המדינה במחתרת", קיבל על עצמו את המשימה להביא עדות ראיה להשמדה המתחוללת באירופה, ולהציגה ישירות למנהיגי המערב. לשם כך, נכנס יאן קרסקי ללב ליבה של תעשיית ההשמדה הנאצית – לגטו ורשה ולמחנה ריכוז. ראה במו עיניו את מה שהתחולל שם. שוחח עם אנשים וצרב בזכרונו המופלא את מה שראה ושמע. קרסקי יצא למסע אל מנהיגי המערב. הוא ניפגש עם הנשיא האמריקאי רוזוולט, שר החוץ הבריטי אנטוני אידן ורבים נוספים. כולם התרשמו מאישיותו ומעדותו, אבל לא האמינו שהנאצים משמידים עם שלם. שופט בית המשפט העליון של ארה"ב פליקס פרנקפורטר, אמר לאחר ששמע את דיווחו: "איני אומר שאיש צעיר זה משקר. אני אומר שאיני יכול להאמין לו". שליחותו נכשלה. הסוף ידוע לכולנו. המערב לא התגייס להפציץ את מכונת ההשמדה בשיאה.

יאן קרסקי ואבי יהושע קרון נולדו ונפטרו באותה שנה. כשאבי היה אדם נרדף, כלוא במחנה העבודה האכזרי קרשניק Krasnik, פעל יאן קרסקי ללא לאות תוך סיכון חייו, כדי לנסות להביא את עדותו ולשכנע את העולם שגרמניה הנאצית מפעילה מכונת השמדה. הוא ניסה להציל את יהדות אירופה ובתוכם את אבי ויתר בני משפחתי שרובם נספו בשואה. יאן קרסקי ניכשל במשימתו, אך רוח האדם ניצחה! יאן קרסקי ניצב בשורה אחת עם לוחמי החופש למען אלה שאין להם פה שכל זכויותיהם ניטלו מהם.

בראיון שהעניק לייז'י קורצ'אק בקראקוב ב 1991 אמר: "אין להשוות את השואה לשום סבל אחר של איזושהי אומה אחרת. אנו הפולנים, סבלנו והקרבנו קרבנות עצומים, אבל כמעט כל היהודים ניספו. אני חוזר פעם נוספת: הטרגדיה של היהודים היא בלתי ניתנת להשוואה – שום דבר כגון זה מעולם לא קרה בהיסטוריה של המין האנושי…האומה הפולנית יכולה לדבר על סבל יותר מאומות אחרות, אנו יודעים היטב מה המשמעות של להפסיד במלחמה, מהפכה והתקוממות – אנו תמיד מפסידים. מישהו תמיד מדכא אותנו, מישהו הורס את ערינו וכניסיותינו, מישהו משאיר אותנו בחשיכה. אנו באמת יודעים סבל מהו, ועדיין, עלינו להכיר בכך שהשואה אינה בת השוואה. אסור לאיש לשכוח זאת. בכל מה שאעשה, בכל מה שאני עושה, אני מנסה לוודא שאחרים לא ישכחו זאת".

יאן קרסקי הוכרז כחסיד אומות העולם וקיבל אזרחות כבוד של מדינת ישראל.

היום ה 13 ביולי 2020 מלאו 20 שנה למותו של אדם אמיץ ונחוש שניסה לעצור את השואה ולא הצליח. אנו זוכרים את יאן קרסקי ושומרים על מורשתו.

(פוסט זה נעזר בחוברת "העולם ידע" שליווה תערוכה לכבוד יאן קרסקי. את התערוכה אצרו מגדלנה פאבלק ואווה ויירז'ינסקה Magdalena Pawelec  Ewa Wierzynska , את הטקסט בפולנית כתבה יואנה פודולסקה Joanna Podolska והתרגום לעברית נעשה בידי אלרואי קנבל)

הם היו ארבעה. אחת ישבה וגבה אלי, מסתירה צעיר שתקן ומרוט. לידו ישבה אישה בוגרת לבושה בבגדי חג. היא סקרה את שלושת היושבים סביב השולחן, לוודא שכולם בסדר. הדובר, גבר כבן ארבעים נראה מבוגר מכפי גילו – שמן, שופע תלתלים, לבוש ברישול מופגן האומר: "נו אז מה אם היום חג המולד, ביג דיל". הצעיר המרוט נראה חסר סבלנות ועצוב, מבטו המתחנן נע מהדובר לצעירה שישבה בגבה אלי. מדי כמה דקות הדובר הרים בתנועה דרמטית את ספל הקפה עם זרת שלופה, קרב אותו אל פיו והמשיך להציג את משנתו. שלושתם עקבו אחרי הספל המעוטר, שנעצר ולא בא אל פיו. הוא חזר מדי פעם על הצירוף: "ריח הגוף", נהנה לראות איך המחווה עם הספל ריתקה אליו את שלושתם. האישה הבוגרת הצליחה לדחוס שני משפטים ממתנים: "זה נכון מצד אחד, אך כדאי לזכור שמצד שני". הוא חייך אליה בסלחנות מתנשאת, כרך בתנועות עגולות את הצעיף האינסופי סביב צווארו העבה, נטל ללא כל מאמץ את זכות הדיבור והתענג בלהט על הבמה שנותרה שלו בלבד. הוא הוסיף וליווה את מילותיו בעוד תנועות ידיים – דחף, כאילו באקראי, את אצבעותיו הבשרניות בין תלתליו הסבוכים וניער את ראשו בסוסית לאחור. הוא המשיך לטעון בהתלהבות אודות "בגידת האדם הממותג בריח גופו", והתעלם מהצעיר. האחרון קם, יצא לעשן ורטן: "הוא מענה אותי, מוציא אותי מדעתי". משהו באווירה נעשה קליל בהעדרו. סביב שולחנם התרווחו הפוגות ועלו חיוכים מפויסים. הוא קם מכיסאו, הניע בתנועות מודגשות ורחבות את אגנו, ופנה לכיוון הדלת האחורית. את שתיקת שתי הנשים, הפרה זו שישבה בגבה אלי. היא רכנה קדימה להדגיש את דבריה שנאמרו בלחש. עיניה של האישה הבוגרת נפערו למשמע הדברים – היא הניחה את כף ידה על פיה, שחלילה לא תמלט ממנו קללה או קריאת תדהמה. היא הרכיבה את משקפי השמש. הצעירה נברה ללא תכלית בתיקה הגדול אומרת לעצמה: "מה עשיתי. בשביל מה הייתי צריכה את זה". שתיהן שקעו לאט לתוך דממת עולמן. דקות ארוכות אחרי שהבוגרת שילמה את החשבון, שבו שני הגברים נינוחים. ארבעתם פסעו אל הרחוב הקר. מבעד לחלון הגדול של בית הקפה הצלחתי לראותה טופחת בחיבה על כתפו, קודם שנעלמו, .

שבע ורבע בבוקר. כשגבה אל הנהג, יושבת ז'אן מורו הצעירה. ז'אן מורו השחקנית הצרפתיה נפטרה לפני שנתיים בגיל 89, והתגלגלה לאוטובוס אגד קו שבע, בג'ינס ומעיל יוניקלו פחם. בידה תרמוס קפה גדול סטארבקס ניירוסטה. לוגמת. לצידה תיק גדול, טורקיז. הבעת פניה עגומה ונעולה. התעוררה לפני עשרים דקות. פנים נקיים מאיפור. שפתיים משוכות כלפי מטה. איש מנוסעי האוטובוס אינו מזהה אותה. ככה זה –  דור שלא ידע את ז'אן, את בירז'יט או את ז'אן פול.  מכניסה את ידה לתוך הטורקיז ומוציאה מספר טבליות שוקולד עטופות. מגישה אותן באיטיות לפיה. לועסת ונוטלת עוד אחת ועוד אחת. מדי פעם לוגמת. כל הדרך לעסה בתנועות לסת עמוקות.  לא הסיטה את מבטה החוצה אל המדרכה בקרן היסוד פינת מאפו, גם כשכל הנוסעים היו עדים לסקנדל בין גבר לאישה. "אני לא חוזרת" היא צרחה אליו. "שמענו אותך" הוא ביטל. "בחיים לא" היא קרעה את גרונה והשליכה צרור ניירות על המדרכה. הוא התכופף אסף אותם וחיבק אותה. היא התרפקה לתוכו. היפנו אלינו את הגב והלכו חבוקים לכיוון קינג דייויד. איש לא מחא כף. גם ז'אן לא. הצטמצמה לתוך הטעם המריר של יהלומי השוקולד, פרי יצירתו של ז'אק ג'נין, שהתפשט בפיה ונישטף מדי פעם בקפה. כשהכרוז האוטומטי קרא "התחנה הבאה קינג ג'ורג'  קרן קיימת", קמה ז'אן מורו לאט ממושבה אל פתח היציאה ותחבה עוד אחת לפיה.

(1) כנראה שבנימין נתניהו תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים כמו שהוא תמך בבחירת ראובן ריבלין לנשיאות.

כאשר ראש הממשלה אומר שהוא תומך בריבלין לנשיאות ופועל בו זמנית נגדו ומחפש נואשות מועמד אחר, הוא אינו דובר אמת. אנשים לא מנומסים יאמרו שראש הממשלה שקרן. ואם הוא חס וחלילה כזה, עלינו לבדוק את הצהרותיו הנוגעות לשלומנו, רווחתנו ועתידנו. למשל האם יתכן שכאשר ראש הממשלה מצהיר על כוונותיו להוריד את מחירי הדיור ואת מחירי מוצרי המזון אינו מתכוון לכך ? וכשהוא אומר שהוא תומך בפתרון שתי המדינות הוא מתכוון לכך שהוא תומך ברעיון ארץ ישראל השלמה מן הים ועד הנהר ?

(2) ראש הממשלה כך אומרים הוא אדם אינטליגנטי, אך ספק אם הוא מעריך את תבונת האחר. כשאני מתבונן בו אני רואה לפני אדם פלסטיק. הוא נראה כמי שאיבד את עצמו – מריונטה נטולת חיים. הוא מתקשה להסתיר זאת, הוא שקוף עד כאב. נעקרה ממנו נשמת אפו. הוא הפך לבובה מתנייעת ומדקלמת המשוכנעת שכולנו עוילם גוילם.

(3) מר נתניהו מספר לנו מעת לעת כמה טובה וחכמה היא אשתו, וכמה הוא נתמך ונעזר בתכונותיה אלו. הגיע הזמן לומר לו בגילוי לב שאיני קונה את הצהרות ההתפעלות שלו מרעייתו שרה, ולא רק משום שלמדנו בימים האחרונים מה גדול הפער בין תמיכתו בריבלין לבין הקבס שחש עם בחירתו. יתכן שאשתו מתאימה לו, אבל היא מאוד לא מתאימה למדינה שלי. התנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם התקינות הנדרשת מאדם במעמדה. הגיעה הזמן לשחרר אותנו ממנה. למרות שלא בחרנו בה, היא זו המושכת בחוטים המפעילים את המריונטה. נוכחותה הפעילה בצמתים חשובים בהחלטות ממשלתנו מסוכנת. כל עוד מר נתניהו מכהן בתפקידו, יש למנוע מאשת ראש הממשלה להתערב בעינייני המדינה. עליה להסתפק בקטטות עם עובדי מעון ראש הממשלה ותו לא.

זן נדיר

אני יושב באוטובוס הנוסע בדרך חברון בירושלים, עם הגב לכיוון הנסיעה. מולי מימין אישה כבת 75 קוראת ספר. מחזה נדיר. בקו הזה קוראים בדרך כלל בסמרטפונים או מתפללים מתוך סידור. פוחת והולך דור קוראי ספר בתחבורה הציבורית. האישה מוקפדת בלבושה אני מזהה שעון גדול, טבעות על אצבעותיה ולצווארה ענק. לבושה במעיל שחור שדש שרווליו וצווארונו מבד דמוי עור נמר. היא כבר בסוף הספר. קוראת בשקיקה. מעת לעת עולה חיוך קטן על פניה. בשלב מסוים אני מזהה על כריכת הספר איור של נמר. האם היא מתאימה את בגדיה לכריכות הספרים שהיא קוראת ? כשהיא הופכת את הדף אני מצליח לקרוא את שם הספר "נמר מעופף" בבית אני לומד מהאינטרנט שכתבה אותו יעל טבת קלגסבלד.

הלוחמת

בתל אביב בסיום יום עבודה אני יוצא מבניין משרדים בו נמצאת הקליניקה שברחוב שארית ישראל. ברחוב המשיק לאחת מצלעות איצטדיון בלומפילד מספר לא גדול של בתי עסק שונים, בשעה זו בערב רובם סגורים. מרחוק אני מזהה קשישה נוברת בפח. הליכתה מהירה, ניכר שהיא מכירה היטב את המסלול בין הפחים שמשני צידי הרחוב. היא גוררת עגלת קניות דו גלגלית וכנראה מעוניינת בעיקר בבקבוקים ופחיות ריקים. כשהיא עוברת על פני היא אינה רואה אותי, אני שקוף. היא ממוקדת במטרתה, נמרצת. לא, לא היה בה דיכאון או עצב, רק מלחמה. מפח לפח בצעדים קשישים ונמרצים.

מנקה הרחוב

בסוף הרחוב בפינת שדרות ירושלים שביפו מנקה רחוב מצויד בעגלה ועליה פח מטאטא ויעה. המנקה כבן ששים וחמש. נאבק בפיסת נייר שמסרבת להתיישב לתוך היעה. הוא אינו מוותר יורד מהמדרכה אל הכביש מצמיד את הנייר עם היעה לדופן אבן המדרכה, ממלכודת זו כבר אין לנייר מנוס ויחד עם המטאטא מוליך המנקה את הנייר לתוך הפח. ממש מתוך פתח הפח חומק לו הנייר ונופל על המדרכה. הוא מעיף בי מבט ואני משיב לו בהנהון סולידרי.

פגשתי שלושה קשישים ביום אחד. שלושתם עוררו בי מחשבות. שמחתי בקשישה הירושלמית קוראת הספר ובשני הקשישים הנאבקים על קיומם, על מטה לחמם בלילה ביפו. אנחנו שומעים שוב ושוב על מצוקת הקשישים ניצולי השואה, שהמדינה מפנה אליהם עורף. אותה מדינה שעושה שימוש ציני ומניפולטיבי בשואה לצרכיה. אבל אנחנו מתעלמים ממצוקת הקשישים האחרים כלומר "סתם קשישים" בלי שואה. מה יהיה עליהם ? על הלוחמת הקשישה כשגופה יבגוד בה והיא תתקשה בהליכה בין הפחים ? ומה יהיה על מנקה הרחוב החביב (עובד קבלן ?) כאשר יפוטר וישלח לביתו ? על המדינה הרי אי אפשר לסמוך. היא מפנה את גבה בשיטתיות אל דור ההורים והסבים. יש לה סדרי עדיפויות. היא רואה בהם  נטל מיותר – בולעי קצבאות טפיליים.

הוא והמכונה. באותן דקות זה היה כל עולמו. אני ממתין לתורי אחריו. ברור שקורה לו משהו. הוא אינו יודע, אני מתחיל להבין. נראה כבן שבעים וחמש. מקרין ניקיון וסדר. מגבעת בהירה, חולצה לבנה מגוהצת. מכובס מעומלן מכופתר היטב. אצבעותיו נעות בהיסוס רב על גבי המקשים. המכונה מכריזה על טעות בהקשה. הוא מנסה שוב. אינו זז, אם יזוז עלול גם החלק שהוא זוכר מהמספר הסודי לחמוק ממנו. אצבעותיו מגששות להן, משייטות, מניע אותן לכאן ולכאן, לוחץ על אחד המקשים באי אימון ניכר. שוב מופיע המסך שמטיח בו את האמת המרה. הוא בוהה אך לא לחוץ. אינו מתכוון לגייס את משאבי הזיכרון, משחרר את  האצבע, נותן לה ללכת ולנסות את מזלה, ואז מופיע המסך הבלתי נמנע שמודיע שהכרטיס נבלע ועליו לגשת לסניפו. גש לסניפך. הוא אינו זז. מתעלם מההודעה שבישר זה עתה המסך האכזר. מושיט את אצבעו אל המקשים, ספק מקיש ספק מלטף, מנסה לרצות את המכונה ולפרוט על מיתרי ליבה. אך המסך קר וחסר רגש. גש לסניפך. הוא מקיש בעדינות שוב ושוב והמכונה בשלה. עיקשת. מפנה את מבטו אלי. מחייך. פנים של קשיש נאה ושלו. אינו מאוכזב או נבוך. פונה אלי: "היה ראש השנה ושבת, חשבתי שהבנק עובד היום". אני מנסה לסייע, אומר לו שהכרטיס נבלע וכדאי שיפנה לסניפו. הוא מסכים ומודה לי מאוד במאור פנים: "כן, נכון, אלך. תודה תודה. שתהיה לך שנה טובה". "שנה טובה גם לך אדוני". אני מסיים את ענייני אצל המכונה ויוצא מהבנק. הוא מתקדם לאיטו במעלה רחוב בן יהודה, על פניו חיוך קטן, ברור ששכח את המכונה שבלעה זה עתה את כרטיסו. גם "גש לסניפך" נמוג. האירוע נמס בירכתי השיכחה המתוקה. נד בראשו לנגן האקורדיאון בפינת רחוב בן הילל. ממשיך בדרכו כשעל פניו ארשת: מה יפים החיים בעולם כה יפה.

שניהם עולים לאוטובוס מרמילוי. היא פוקדת "שב שם". הוא מתיישב. היא ממול עם העגלה. מכנסי הסטראצ' שלה גבוהים והחולצה פרחונית. פוקחת עליו עין. הוא בחאקי. הכל חאקי. גם המכשיר באוזן חאקי והשיניים. עור פניו דק. ברגע הראשון נראה בוהה, אחר כך נדלק זיק פרחחי. כשהיא מפנה את הראש אל החלון הוא מנצל הזדמנות ואומר לי : "אוטו יהיה לי כבר בגילגול הבא". מחייכים. היא מבינה שברגע של היסח דעת, כשמבטה נדד אל הרחוב הנשקף מבעד לחלון, הוא כבר פתח את הפה. מזעיפה פנים. הוא מפנה את ראשו אלי, לא אומר מילה, העין הקשישה שכבר ראתה הרבה בחיים מפתיעה ושולחת קריצה. החיוך הקטן שלו סימן שקלט את הנהון הראש שלי.

אוטו כבר יהיה לי בגילגול הבא

רישום באייפד באמצעות אפליקציית Brushes

אוטו יהיה לי בגלגול הבא

אמי ע"ה היתה רופאה, עקרת בית, עובדת סוציאלית, יועצת אסטרטגית, טבחית, גזברית, היסטוריונית, לוכדת מרגלים, שדכנית, ציירת, פרשנית פוליטית, רעיונרית, חובבת רדיו, ספרים, טלפון, ג'אנקפוד, מתוקים, מלוחים. היא היתה המוכתר, הבוררת, יועצת הסתרים, מכשפה, מנהלת הכספים, משחה מלכים והפילה ממשלות. אהבה ותעבה, נאורה וחשוכה. מלחמת העולם השניה פרצה כשהיתה תלמידת תיכון בת שש עשרה בוורשה, וקטעה את לימודיה הפורמאליים שלא הושלמו לעולם. היא היתה אמנם נטולת תארים ותעודות, אבל הידע שלה ברפואה ובתחומים נוספים היה מקנה לה מקום מכובד בין פרופסיונלים מעוטרים.

אך יותר מכל אהבה מילים. כלומר מילים גסות – את המילים ושמות התואר של חלקי הגוף התחתון, ביידיש ובפולנית צחה. בימיה הפחות טובים, מילה כמו  " dupę " – "תחת" בפולנית, היתה משיבה לה את רוח החיים ואור גדול היה נדלק בפניה. שלא לדבר פנינים כמו פיזדה, קורבה וכיו"ב . כשאחד מאתנו היה אומר בנוכחותה את אחת מהן, היתה סופקת כפיים ושואלת באצילות פולנית: "אוי לי ואבוי לי, מי לימד אתכם את המילים האיומות האלה ?", וכשהיינו משיבים לה "את", היתה פונה בתימהון אל מישהו בחדר: "שמעת מה הוא מעליל עלי ?" כולה זורחת, כמי שזה עתה התבשרה שבנה זכה בנובל. אם ברחבי הפיליפינים ונפאל חודרות מילים אלו לתוך השפות המקומיות, אין זה מעיד אלא, שעבודתה השקדנית והעקבית נשאה פרות. הצלחתה של עובדת זרה נמדדה בראש ובראשונה בנכונותה לצלול לתוך אוקיאנוס המילים הגסות ובבקיאותה בלקסיקון הפולני – אידי של אמי.

היום ה 15 במאי הוא יום הולדתה ה 90 של אמי האהובה הלה קרון לבית שוסטר, שנולדה בפרושקוב הסמוכה לוורשה. היא נפטרה לפני שלושה חודשים ב 5 בפברואר 2013.

אמי הלה (לבית שוסטר) אבי יהושע קרון ואני, תל אביב 1949 לערך

חיים חפר ור"ש

ר"ש נשמתה עדן, לחצה על דוושת הגז במקום על דוושת הבלמים וכך הדהירה את הטויוטה שלה לתוך קיר החניון, משם הובהלה לבית החולים עם גב שבור וכאבים עזים. ר"ש לא היתה עשויה מחומרים כנועים, בפעמים הקודמות שבהם ריסקה את עצמותיה גילתה רוח לחימה וכושר התמודדות מפואר. את תהליך החלמתה עשתה בין היתר במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב, שם למדה לחיות בתוך סד שסייע לגבה הרצוץ להתאחות ולהרפא. יום אחד בעודה יושבת על מיטתה מעורטלת למדי, מנסה ליישר את הסד, לאלפו לחיות בשלום עם בגדיה, הבחינה בזוג עיניים מציצניות, בורקות, ממזריות שוזפות ללא חת את גופה החשוף. כעבור שעה קלה שב אליה הקבלייר והציג את עצמו "חיים חפר". הם החליפו מספרי טלפון, אך למיטב ידיעתי הפלמחניק הקשיש שהלך אתמול לעולמו לא עמד בתנאי הסף של ר"ש, שחלק לא מבוטל מהערכים המופיעים ב"מילון בן יהודה שטרסה" היו שגורים ביום יום של חייה.

אדוני השופט ושיר הפטנטים

בין השירים הרבים שחיבר חיים חפר נכנסו לפנתאון המשפחתי שלנו שניים "אדוני השופט" ו"שיר הפטנטים", כשהם משאירים על מדרגותיו את "החופש בבית הבראה", "שיר השכונה", "ערב במסחה", "אין כמו יפו" "זאת מרחוב פנורמה", "שיר הקטר" ועוד. השירים שאחי ואני בחרנו היו בדרך כלל אנטיסנטימנטלים ולא מצמררים. למרות ששירים רבים עבדו עלי כמו על בני דורי והפכו להיות אבני דרך לאורך חיי, הרי מה ששרנו אחרי לילי הסדר או באירועים משפחתיים היו אנטיתיזה – את "אדוני השופט" ואת "שיר הפטנטים". אנחנו בני העולים, הצברים שנולדנו כשעשן המשרפות המשיך לרחף מעל ביתנו בתל אביב, הסיפורים שסיפרו לנו בבית לא היו צ'יזבטים סביב המדורה, והספר שלנו לא היה "ילקוט הכזבים" אלא "ספר מלחמת הגיטאות".

אחת לכמה חודשים מחליט ד"ר טליצ'-תלאץ' (דמיינו : מגפוני עור ועקב) סגנה של ד"ר פולקעס-ציצקעס (אין מקום לדמיון: הכל בחוץ), לשלוח מפקחת נוגסת למשימה קצרת טווח מעבר לקווי האויב, מחוץ לאזור אחריותה :
ד"ר מפקחת משרד ממשלתי (להלן דממי): יש לכם ביטוח ?
מה-רוצים-ממני (להלן מרוציממני) : יש.
דממי: מה תוקף ?
מרוציממני: (מרים טלפון למשרד) עד ה 30 באפריל.
דממי: אז אין לכם ביטוח.
מרוציממני: היום ה 23 לאפריל, יש ביטוח.
דממי: אבל הרישיון שלכם מתחדש ב 1 למאי, אז אין לכם ביטוח.
מרוציממני: (מרים טלפון למשרד) נכון להיום יש לנו ביטוח בתוקף, מוסרים לי שלקראת ה 1 במאי בוצע חידוש, יש ביטוח.
דממי: אין לכם ביטוח מה 1 למאי.
מרוציממני: הראשון במאי עוד לא בתוקף, בגלל זה הביטוח בראשון למאי עוד לא בתוקף.
דממי: נ כ ו ן , אז, אין לכם ביטוח לחידוש רישיון ב1 במאי.
מרוציממני: זה עתה נמסר לי שהפוליסה החדשה נשלחת בימים אלו בדואר.
דממי: נשלחה בדואר, נו, אז כמו שאמרתי אין לכם ביטוח בתוקף מה 1 למאי.
מרוציממני: (מגיש לדממי פוליסה שנחתה בפקס) היום ה 23 לחודש הנה פוליסה בתוקף.
( דממי לא מוכנה לסגת מעמדתה ).
מרוציממני : תרשמי, "יש פוליסת ביטוח בתוקף עד ה 30 לאפריל, מרוציממני טוען שבוצע חידוש ביטוח, והפוליסה החדשה תגיע בסמוך ל 1 למאי." מקובל עליך ?
דממי: כן, אבל אין פוליסה בתוקף ל 1 במאי…
מרוציממני: אם זה מקובל עליך הגענו להסכמה.
דממי: יש לכם מאזן ?
מרוציממני: כן.
דממי: בתוקף ?…

[ברגע ההוא מרוציממני הסיר את החולצה האדומה, לבש צהובה, הפך לאוהד מושבע של בית"ר והצטרף ללה פמיליה]

כשכתבתי עליו כאן, חששתי שהלב הגדול לא יעמוד במה שמבחן החיים זימן לו באכזריות כה רבה. טעיתי. הלב הגדול עמד בכל היסורים שאדם יכול לעולל לזולתו, ונכנע רק לסרטן הארור. הוא ניסה להרדים את המחלה להשכיח את עצמו ממנה, בשיחה האחרונה שלנו דיבר על טיולים בארץ ועל אשתו השלישית האהובה. הלב הגדול המשיך לפעום ולהניע את הסובבים אותו, שהתמסרו לו והלכו אחריו אחר קסמו, מתבשמים מהחום והאהבה שהעניק לכל.
עבדנו יחד שלוש שנים, ביום ובלילה. הוא הדביק את כל הצוות במסירות ובדבקות חסרת פשרות. העבודה היתה המשפחה. כה תמימים היינו כה תמים הוא היה. "היחידה" כך כינינו את מקום העבודה שלנו, "היחידה" היתה הבית, לפעמים הראשון לפעמים השני. אנחנו לא היינו מקום עבודה, אלא מעין קומונה. עבדנו ועבדנו ואכלנו ועבדנו וחגגנו ורקדנו ודיברנו ועבדנו והתאהבנו אחד בשני ועבדנו. לא פעם מה שנראה ממרחק השנים כבלתי אפשרי, כחוצה גבולות ומבלבל, היה אז בימי התום כה מובן מאליו. רובנו התבגרנו והבנו שיש גבול וסייג ולא הכל בכל מחיר. למדנו שיש גם מקום לקוצר היד, למגבלותינו ולחולשה האנושית. לא כך היה גד הררי. גדי המשיך לחתור מול הזרם לנהוג בכיוון ההפוך לתמרורים – כי שם ניצבה הנערה הנזקקת שם המתין המכור האבוד.
אל תקישו בגוגל גד הררי. אתם תמצאו שם מישהו אחר. הקשיבו למאות ואולי אלפי אנשים שגדי שינה את מהלך חייהם, שהושיט להם יד בוטחת כשהיו שקועים עד צוואר במדמנה. הם יעידו – גד הררי היה אדם ישר, אוהב אדם בעל לב גדול מאוד. הוא מת עכשיו,- בימים האלה שבהם אומרים סליחות.