גש לסניפך
נכתב בתאריך 9 בספטמבר 2013 מאת משה קרוןהוא והמכונה. באותן דקות זה היה כל עולמו. אני ממתין לתורי אחריו. ברור שקורה לו משהו. הוא אינו יודע, אני מתחיל להבין. נראה כבן שבעים וחמש. מקרין ניקיון וסדר. מגבעת בהירה, חולצה לבנה מגוהצת. מכובס מעומלן מכופתר היטב. אצבעותיו נעות בהיסוס רב על גבי המקשים. המכונה מכריזה על טעות בהקשה. הוא מנסה שוב. אינו זז, אם יזוז עלול גם החלק שהוא זוכר מהמספר הסודי לחמוק ממנו. אצבעותיו מגששות להן, משייטות, מניע אותן לכאן ולכאן, לוחץ על אחד המקשים באי אימון ניכר. שוב מופיע המסך שמטיח בו את האמת המרה. הוא בוהה אך לא לחוץ. אינו מתכוון לגייס את משאבי הזיכרון, משחרר את האצבע, נותן לה ללכת ולנסות את מזלה, ואז מופיע המסך הבלתי נמנע שמודיע שהכרטיס נבלע ועליו לגשת לסניפו. גש לסניפך. הוא אינו זז. מתעלם מההודעה שבישר זה עתה המסך האכזר. מושיט את אצבעו אל המקשים, ספק מקיש ספק מלטף, מנסה לרצות את המכונה ולפרוט על מיתרי ליבה. אך המסך קר וחסר רגש. גש לסניפך. הוא מקיש בעדינות שוב ושוב והמכונה בשלה. עיקשת. מפנה את מבטו אלי. מחייך. פנים של קשיש נאה ושלו. אינו מאוכזב או נבוך. פונה אלי: "היה ראש השנה ושבת, חשבתי שהבנק עובד היום". אני מנסה לסייע, אומר לו שהכרטיס נבלע וכדאי שיפנה לסניפו. הוא מסכים ומודה לי מאוד במאור פנים: "כן, נכון, אלך. תודה תודה. שתהיה לך שנה טובה". "שנה טובה גם לך אדוני". אני מסיים את ענייני אצל המכונה ויוצא מהבנק. הוא מתקדם לאיטו במעלה רחוב בן יהודה, על פניו חיוך קטן, ברור ששכח את המכונה שבלעה זה עתה את כרטיסו. גם "גש לסניפך" נמוג. האירוע נמס בירכתי השיכחה המתוקה. נד בראשו לנגן האקורדיאון בפינת רחוב בן הילל. ממשיך בדרכו כשעל פניו ארשת: מה יפים החיים בעולם כה יפה.
