שלושה קשישים
נכתב בתאריך 9 במרץ 2014 מאת משה קרוןזן נדיר
אני יושב באוטובוס הנוסע בדרך חברון בירושלים, עם הגב לכיוון הנסיעה. מולי מימין אישה כבת 75 קוראת ספר. מחזה נדיר. בקו הזה קוראים בדרך כלל בסמרטפונים או מתפללים מתוך סידור. פוחת והולך דור קוראי ספר בתחבורה הציבורית. האישה מוקפדת בלבושה אני מזהה שעון גדול, טבעות על אצבעותיה ולצווארה ענק. לבושה במעיל שחור שדש שרווליו וצווארונו מבד דמוי עור נמר. היא כבר בסוף הספר. קוראת בשקיקה. מעת לעת עולה חיוך קטן על פניה. בשלב מסוים אני מזהה על כריכת הספר איור של נמר. האם היא מתאימה את בגדיה לכריכות הספרים שהיא קוראת ? כשהיא הופכת את הדף אני מצליח לקרוא את שם הספר "נמר מעופף" בבית אני לומד מהאינטרנט שכתבה אותו יעל טבת קלגסבלד.
הלוחמת
בתל אביב בסיום יום עבודה אני יוצא מבניין משרדים בו נמצאת הקליניקה שברחוב שארית ישראל. ברחוב המשיק לאחת מצלעות איצטדיון בלומפילד מספר לא גדול של בתי עסק שונים, בשעה זו בערב רובם סגורים. מרחוק אני מזהה קשישה נוברת בפח. הליכתה מהירה, ניכר שהיא מכירה היטב את המסלול בין הפחים שמשני צידי הרחוב. היא גוררת עגלת קניות דו גלגלית וכנראה מעוניינת בעיקר בבקבוקים ופחיות ריקים. כשהיא עוברת על פני היא אינה רואה אותי, אני שקוף. היא ממוקדת במטרתה, נמרצת. לא, לא היה בה דיכאון או עצב, רק מלחמה. מפח לפח בצעדים קשישים ונמרצים.
מנקה הרחוב
בסוף הרחוב בפינת שדרות ירושלים שביפו מנקה רחוב מצויד בעגלה ועליה פח מטאטא ויעה. המנקה כבן ששים וחמש. נאבק בפיסת נייר שמסרבת להתיישב לתוך היעה. הוא אינו מוותר יורד מהמדרכה אל הכביש מצמיד את הנייר עם היעה לדופן אבן המדרכה, ממלכודת זו כבר אין לנייר מנוס ויחד עם המטאטא מוליך המנקה את הנייר לתוך הפח. ממש מתוך פתח הפח חומק לו הנייר ונופל על המדרכה. הוא מעיף בי מבט ואני משיב לו בהנהון סולידרי.
פגשתי שלושה קשישים ביום אחד. שלושתם עוררו בי מחשבות. שמחתי בקשישה הירושלמית קוראת הספר ובשני הקשישים הנאבקים על קיומם, על מטה לחמם בלילה ביפו. אנחנו שומעים שוב ושוב על מצוקת הקשישים ניצולי השואה, שהמדינה מפנה אליהם עורף. אותה מדינה שעושה שימוש ציני ומניפולטיבי בשואה לצרכיה. אבל אנחנו מתעלמים ממצוקת הקשישים האחרים כלומר "סתם קשישים" בלי שואה. מה יהיה עליהם ? על הלוחמת הקשישה כשגופה יבגוד בה והיא תתקשה בהליכה בין הפחים ? ומה יהיה על מנקה הרחוב החביב (עובד קבלן ?) כאשר יפוטר וישלח לביתו ? על המדינה הרי אי אפשר לסמוך. היא מפנה את גבה בשיטתיות אל דור ההורים והסבים. יש לה סדרי עדיפויות. היא רואה בהם נטל מיותר – בולעי קצבאות טפיליים.
10 במרץ 2014, בשעה 10:18
"זן נדיר" מקסים. גם על שפתי עלה חיוך. ממש כאילו ישבתי מולה באוטובוס.
השניים האחרים עצובים. הכל נכון.
10 במרץ 2014, בשעה 12:08
בני שישים וחמש הם קשישים? נו, אני כבר כמעט שם…
10 במרץ 2014, בשעה 12:09
בני שישים וחמש הם קשישים? נו, בקרוב..
10 במרץ 2014, בשעה 13:31
גדי,
ע"ע זקנה בויקיפדיה : "אדם זקן הוא אדם שמיצה את הרוב הגדול של תוחלת חייו"
"בעולם המערבי נחשבת הזקנה כשלב אינדיבידואלי ודיפרנציאלי, השונה מהותית מאדם לאדם, שהגדרתו גמישה ולא דיכוטומית; וזאת בניגוד לשלבים מוקדמים יותר בהתפתחות האדם. עם זאת, מבחינים כיום הגרוטולוגים בין שלושה שלבים בזקנה, שלמרות השוני הרב ניתן לעתים קרובות להכליל לגביהם:
זקנה צעירה – בגיל 65 עד 75, בקירוב.
זקנה אמצעית – בגיל 75 עד 85, בקירוב,
זקנה מופלגת מגיל 85 בקירוב, ומעלה".
אני בן 66 ולא עולה בדעתי לשבת בספסל הראשון באוטובוס. אני נותן את מקומי לקשישים. פעמיים או שלוש פעמים קמו ונתנו לי מקום ישיבה וזה היה מוזר מאוד.
13 במרץ 2014, בשעה 14:30
איזה יופי – הדיוקנאות וגם תיאורם וגם צילום הציור.
13 במרץ 2014, בשעה 22:59
תודה, עדה.