Sub Stance

הוא בעל לב גדול, אני יודע שהלב שלו גדול. כשמישהו היה זקוק לו הוא היה יוצא אליו, ביום ובלילה, בלי להציג שאלות ותנאים. המטרה סימנה אותו והוא היה נע אליה בנחישות, כאילו שגורל הזולת עומד רק על כתפיו. כאיכר הנע אחרי המחרשה בתוך התלם, ראשו באדמה, לא מביט שמאלה וימינה ורק ריח האדמה ממלא את נחיריו ומתווה את דרכו, ללא ספקות ובלי לבטים, נע בתוך האמת הבוטה שלו ושל אבות אבותיו אותה ינק לדבריו עם חלב אימו. יש בו משהו איכרי ולא רק במידותיו אלא גם באישיותו חרוץ, נחרץ ועיקש. עולמו נחלק לטובים ולרעים, בקלות בלתי נסבלת היה עושה לו אויבים. הפקידים והבירוקרטיה היו שנואי נפשו, הסדר הטוב והנוהלים היו לו לכורח מיותר, ולא עלו בקנה אחד עם ההליכה אחר ריח הרגבים. ההתנהלות המסודרת לא תאמה את הפעולה מתוך הדחף ותחושות הבטן הארציות, את היציאה למאבק – הקפיצה לתוך המערבולת, נטילת האחריות והפעולה בשיטותיו הוא. הלב הגדול היה מוכן תמיד להתמודד במקום שבו טובים וחכמים הרימו ידיים.

מספרים עליו, שיום אחד הוזמן לחתונה של אשה צעירה. השולחנות היו ערוכים, האורחים כולם הגיעו, התזמורת התמקמה והצלם היה דרוך. הכלה שכרסה היתה בין שיניה, היתה יפה כפי שלא היתה מעולם, הרב כיחכח כבר בגרונו ורק החתן שהיה צריך להגיע הישר מן הכלא בושש לבוא. חיכו שעה וחיכו שעתיים והחתן איננו. לבסוף הגיעה הבשורה שהחתן חזר בו ואינו מתכוון להתחתן. השמועות הקשות החלו לעבור בין השולחנות ותחושת פורענות קשה ריחפה באויר. ואז הלב הגדול, נעמד על הכסא וקרא בקולו הרועם לקהל האורחים למזוג יין לכוסות. ומשמילאו כולם יין בכוסות פתח את פיו ואמר בערך כך : "נרים כולנו כוס לחיים, שקרה לנו הנס, והכלה החסודה הבחורה הטובה ניצלה ברגע האחרון, הקדוש ברוך הוא גאל אותה מידי הסרסור, הפושע הרשע ! לחיים !" הקהל הריע לחיים וכולם מחאו כף, הוא מיהר והורה לתזמורת לנגן מוסיקה שמחה, פנה לערימת המתנות נטל את המגהץ שהביא כמתנת נשואין והלך לדרכו.

לפני מספר שנים הוא נעצר. הלב הגדול נחקר והועמד לדין בהאשמות חמורות. לפני החגים ובינהם נהגתי לטלפן אליו לחזק את ידיו במאמציו להוכיח את חפותו. הוא נשמע לי תמיד בוטח בעצמו וניסה לטעת בי את ההרגשה שהסוף יהיה טוב. לאחרונה הורשע בדין. שוב טילפנתי אליו ואמרתי לו שאני אוהב אותו בלי קשר למה שבית המשפט פסק. ושוב הוא נשמע לי בוטח בעצמו, חזק כמו סלע עיקש כמו פרד, ומביט קדימה באופטימיות נחרצת. נדהמתי מהכוח והביטחון שהוא הפגין, עוצמה שהיתה בה לא רק אמונה פנימית עמוקה בניקיון כפיו, גם אם בית המשפט פסק אחרת, אלא גם משהו אטום ומנותק. הרגשתי שהוא הציב חומות הגנה שאינן מאפשרות לו לערוך חשבון נפש, להרגיש את הקטסטרופה, שהוא ממשיך ללכת בתוך התלם אחרי המחרשה בלי להביט ימינה ושמאלה ובעיקר בלי להביט בראי. לא שמעתי בקולו רעד לא הבחנתי בסדק. הוא לא מסוגל.  אלא שמה שנראה כלפי חוץ כחומה בצורה, עלול להתגלות כבועה מרוקנת. ספק רב אם הלב הגדול מוכן לרגע הזה ואם יעמוד בו.