על הבית שבו גרתי בשש שנות חיי הראשונות יעבור הקו הסגול של הרכבת הקלה. לכן הרסו את הבית שברחוב נ"ג 1 בשכונת התקוה (צילום 1+2). שנים קודם לכן הרסו את בית החולים שבו נולדתי, בית החולים הדסה ברחוב בלפור 8. ככה זה הורסים ובונים. בבתים שנהרסו פעמו חיים. שנים רבות שרחוב נ"ג כבר אינו נ"ג שמו הוסב לרחוב השכל. אצלי הוא ישאר נון גימל. אם אעבור שם כנוסע בקו הסגול אלחש לעצמי: רחוב נון גימל מספר אחת. שם נצרבו זכרונות שאני נושא עימי, ועמוק יותר בתאים נעולים – כאלה שאיני זוכר אבל יודע.

ביתנו השכור ברחוב נון גימל היה דירת חדר (תרשים 3). חלק ממבנה חד קומתי שנחצה לשניים. התגוררו בו שתי משפחות – בדירה אחת בעלי הבית מוישע והינדלה קצ'קה (קאצ'קע) ובנם יוסל, ובדירה השניה דיירי המשנה הורי הלה ויהושע. מוישע קצ'קה היה עגלון ("באלגולע") קשוח, בן דמותו של אריה בעל גוף. כשרוחו היתה טובה עליו היה עוצר את הסוס, ומושיב אותי לידו. מלך העולם הייתי שם במרומי העגלה – אוחז במושכות ולוחש לסוס "דיו דיו" וליד האורווה "הויסה". כשהסוס המפואר היה עושה "אמבטיה" בעפר ומעלה ענני אבק, הרגשתי יראה גדולה מול עצמת רגליו המתפתלות באויר בריקוד מרהיב. ריח האורווה עולה מחדש באפי כשאני מגיע פעם ביובל לאורווה. ריח חצירי עשבי שאין דומה לו. שטח דירת החדר שלנו היה פחות מ 20 מ"ר. בחצר היה מבנה שירותים ששרת משפחות נוספות. בכניסה לדירה מכיוון דרום היה קיטון ששימש כמטבח ובו מימין כיור ולידו פתיליה ומשמאל מקרר קרח ושולחן קטן. במגרת השולחן היו שתי דיסקיות ועליהם היו חרוטים שמות ותאריכי פטירה של חברו הטוב של אבי שמואל קלצ'בסקי ואחיו שלא שרדו את השואה. כמו כן מברג, פטיש קטן, וכמה סיכות רפדים. מתחת לשולחן היה קרטון ובתוכו היו מסכה נגד התקפת גזים שהיתה כנראה שייכת לדודי שהיה אלחוטאי בגבעתי ותרמיל גב מרופד בפרוות פרה, שהשאירו אחריהם הגרמנים במחנה העבודה בקרשניק. בחדר המגורים בתפוסתו המלאה היו שלוש מיטות, ארון בגדים, שולחן אוכל וארבעה כיסאות. פעם בשבוע צופפו הורי את הרהיטים והעמידו במרכז החדר פרימוס ועליו בתוך דוד הרתיחו את הכביסה. רעש הפרימוס היה חזק וכועס על העולם, כזה היה גם ריח סבון הכביסה. מדי ערב מילאו הורינו  מים בפיילה ובתוכה רחצו אותנו את הילדים (צילום 5א).

כשהייתי כבן ארבע קיבלנו מסבי ודודי חבילה מחו"ל ובה מקלט רדיו ששידרג (ללא מרכאות) את חיינו. היה זה מכשיר הליקרפטרס ( Hallicrafters ) הוא ליווה אותי לאורך ילדותי ונעורי ופתח לפני פתח רחב לעולם, לולא הרדיו ספק אם הייתי מי שאני. בביתנו לא היה טלפון, לא ידענו מה זה מחשב, טלפון סלולורי או אינטרנט אבל היה רדיו. בקצה החדר, בקיר הצפוני היה חלון עם תריס שלבים דו כנפי. בכל כנף היה פתח. לצידו דלת שיצאה למרפסת (צילומים 6+7 במרפסת). בוקר אחד כשהורי ישנו, פתחתי את אחד הפתחים בתריס השלבים. מולי התגלה שדה מרהיב עד אופק, מואר בזהב קרני השמש הראשונות.

הורי ניצולי השואה העפילו לארץ ב 18 בינואר 1946 מאירופה באניה אנצו סירני וכעבור כשנה שכרו דירה זו ברחוב נ"ג, בה נולדנו אחי (1951) ואני (1948) (צילום 6א). גרנו בה כשבע שנים. בשנת 1953 רכשו הורי דירה חדשה ומפוארת בת 2.5 חדרים, בשכון העממי שלב א' ברחוב עמק אילון 19 ביד אליהו. בדירה היו בית שימוש, חדר אמבטיה, מרפסת עם מרקיזה ומרפסת שרות. כאן החל שלב נוסף וחשוב במסעם של הורי לשיקומם ולהקמת משפחתנו – בחריצות, בנחישות ובאהבה.

נהג מונית, הסיע את הורי ואותי תינוקם שנולד זה עתה, מבית החולים הדסה שברחוב בלפור לביתם בשכונת התקוה. כשהגיע לקירבת צומת הרחובות אצ"ל וההגנה סרב הנהג להמשיך. קליעים ששרקו מכיוון הכפר סלמה הרתיעו אותו. בלית ברירה עשו הורי את הדרך לביתם כשהם נצמדים לקירות של רחוב ההגנה. חילופי אש והתקפות הדדיות בין כוחות ההגנה וכוחותיו של חסן סלמה המשיכו עד סוף אפריל 48 עת הוכרע הכפר סלמה. במסגרת העבודות לקראת הקמת הרכבת הקלה – הקו הסגול, הרסו את שורת הבתים מצומת אצ"ל ודרך ההגנה מזרחה. שורת בתים זו היתה מסלול הטיול הראשון בחיי. אחד מהבתים היה ביתו של הרופא ששמו נישא עד היום בפי תושבי השכונה ד"ר אבו יצחק (איני בטוח שזו תמונתו של אותו ד"ר אבו יצחק). בית נוסף שנהרס היה ביתה של משפחתה של חברתי הילדה שולה שהיתה בערך בת גילי וחלתה במגפת הפוליו ולקתה בשיתוק ילדים. קצת נרתעתי מהברזלים שייצבו את רגליה וגם ממבטה הנואש של אימה.

לאחר עלייתם לישראל, החל אבי יהושע לעבוד כרפד, מקצוע שבו עבד בכפיה במחנה העבודה קרשניק (Krasnik) . במקביל למד בערב את מקצוע הנהלת החשבונות, מקצוע שבו עבד כל חייו. בשנות חיינו ברחוב נ"ג עבד אבי כמנהל חשבונות בחברת "אוצר הארגזים" בבעלות קופלר. היה זה מפעל לייצור ארגזי עץ ששימשו באותם ימים להובלת ירקות ופרות. "אוצר הארגזים" היה ממוקם במתחם שבין הרחובות לינקולן וילסון סעדיה גאון בתל אביב, לא רחוק מהשוק הסיטונאי ששכן באותם ימים ברחוב קרליבך. כמו כן עבדו הורי כקופאים בקולנוע התקווה ששלדו עומד עדיין סמוך לכניסה לשוק. פעם כשהתלוותי לעבודת אחד מהם יצאתי מהקופה אל האולם בו הוקרן סרט. מראה הדמויות הגדולות המרצדות על המסך הפתיע אותי וחזרתי מבוהל לקופה. אלה היו שנות הצנע, אני יודע  שהורי נאבקו יום יום על פרנסתם אך מעולם לא הרגשתי עוני או מחסור. הורי כלכלו את צעדיהם בצניעות ובתבונה, ידעו תמיד לחסוך ושאפו להתקדם.

למדתי בשני גני ילדים, האחד היה גן רובינא (צילום 7) ע"ש השחקנית הגברת הראשונה של התיאטרון. שם הגננת שלי היה ברכה. מבנה הגן גבל בשוק התקוה. התאהבתי בילדה ששמה לילי. ליבי נשבר כשמשפחתה עזבה את השכונה ולא ראיתי אותה יותר. כשנשיא המדינה חיים וייצמן נפטר הודיעה לנו הגננת ש"הנשיא וייצמן הלך לעולמו" הביטוי "הלך לעולמו" עורר בי דמיונות רבים. בגן קיבלנו ארוחת צהריים (ריח קציצות הדגים) וכמו כן נפרסו מזרונים שעליהם נדרשנו לישון או להיות לגמרי בשקט. היום שוכן במבנה הגן הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. גן החובה היה גן עירוני י"ז (צילום 8+9), שבקצה הדרומי של השוק, לא רחוק ממגרש הכדורגל של קבוצת בני יהודה. הגננת היתה בת דודה של אימי חוה ליפשיץ. הגן היה לא רחוק מנחל מוסררה. מעת לעת היינו מטיילים בסבך הגמא. כאן התוודעתי לפנס הקסם ולקופת הקרן הקיימת. לכבוד חגים ואירועים, נהגה אימי לצייר ציורים נפלאים על בריסטול לגן הילדים. בפעם הראשונה שחזרתי הביתה לבדי מהגן הייתי צריך לבקש מאחד העוברים ושבים להעביר אותי את הכביש. הבחירה היתה קשה. כשמרחוק הופיע אדם עם זקן נפל הפור.

בחורף היה נחל מוסררה עולה על גדותיו ומציף את האזורים הסמוכים לו. מילת הקוד הזכורה לי מאז היתה "שיטפון". השיטפון עורר פחד בקרב שכננו. תושבי הבתים שניפגעו בשטיפונות נותרו ללא קורת גג ושוכנו בבתי הספר בשכונה. רבים מהם איבדו את מעט רכושם בשטפונות. יש לי זיכרון של שורת מזרונים תלויים לייבוש על גדר.

הורי דיברו בינהם ביידיש ולעיתים רחוקות בפולנית. איתנו הם דיברו עברית. שניהם הכירו את אותיות האלף-בית. אבי הכיר את השפה מסידור התפילה ולימודי הקודש ואימי הכירה אותה מעט מפעילותה בתנועת דרור (פריהייט) ומההכשרה בצ'רניאקוב. אני זוכר ספרים כמו "גן-גני", "אמא מספרת", "אמא מספרת עוד" ו"פתחו את השער" של קדיה מולודבסקה. שכחתי את שמו של ספר נוסף, שעל עטיפת כריכתו מאויירים בכחול קסת וציפורן או נוצה. ספרים אלה היו האולפן של אימי – כך בין היתר למדה עברית. היתה לי מחברת ציור וצבעים ואהבתי לצייר. היו לי כמה צעצועים ואופניים (צילום 6) את חצוצרת הצעצוע שהיתה אהובה עלי אפשר לראות בידי בצילום מס 5. בקיץ היינו נוסעים לרחוץ בחוף ג'אבלייה "ביצה של ג'אבלייה" היה כינוי לביצה קשה. נחשפתי למוסיקה מגוונת שבקעה מבתי השכנים שהיו דוברי ערבית, ספניולית, גרמנית, יידיש, פולנית, תימנית, רוסית ועוד. בשבתות כשמוישע קצ'קה היה הולך לבית הכנסת הייתי מקשיב בביתו לשירים עבריים בתכנית "כבקשתך". שבת אחת לפני הצהריים שמעתי ברדיו בעל העין הירקרקה שהשיר "כלניות" בביצוע שושנה דמרי, שהוקדש בין היתר ל"מוישלה " צהלתי באותה שבת. בין השירים העבריים של אותם ימים אני זוכר את "עגלה עם סוסה", "אבאלה בוא ללונה פארק", "ציוניני הדרך" ועוד. "פינת הילד" עם שיר הפתיחה "כושי כלב קט" ליוותה גם היא את ילדותי המוקדמת.

חברי הטובים ביותר (צילום 6ב) היו ילדי השכנים אלי צ'ופר ואמנון אורנשטיין. הקשר עימם הלך והתרופף כשעברנו ליד אליהו. לקראת כתיבת פוסט זה ניסיתי להתקשר לאלי צור (צ'ופר) וכך נודע לי שלפני שלוש שנים הוא נפטר מסרטן. שוחחתי עם בנו טל צור מיבניאל שיחה מרגשת. אלי ואמנון שמרו על קשר הדוק לאורך כל השנים.

היחסים בין השכנים בשכונת התקווה זכורים לי כטובים, אבל מעת לעת פרצו מריבות וקטטות. אני זוכר שיום אחד אימי הרחיקה אותי מהרחוב בעת שפרצה קטטה בין השכנים. יחד יצאנו לאזור האורווה. שוחחנו. כנראה שהיינו נרגשים. אני זוכר שאימא אמרה בהקשר כלשהו את המילה "אלוהים". שאלתי אותה: מה זה אלוהים? והיא ענתה לי "זה האבא של כולם". אני לא זוכר שביקרנו אצל אלוהים והוא  לא התארח אצלנו. הורי לא שוחחו עליו למרות שלעיתים קרובות הזכירו את שמו.

אימי נפטרה לפני שבע שנים והיום נציין את יום השנה העשרים למות אבי.

(1) כאן היתה דירתנו ברחוב נ"ג מס 1 בשכונת התקוה

(2) תצפית על דרך ההגנה פינת נ"ג (השכל) מס 1

(3) תרשים הדירה ברחוב נ"ג 1

(5) אבי יהושע קרון אמי הלה (שוסטר) קרון ואני 1950

(5א) אמא רוחצת אותי בפיילה. שכונת התקוה.

(4) אמי הלה (לבית שוסטר) אבי יהושע קרון ואני משה, בשכונת התקוה תל אביב 1949 לערך

(7) יהושע, משה והלה קרון 1950 במרפסת הדירה ברחוב נ"ג 1- רח השכל בשכונת התקוה.

(6) משה קרון במרפסת הדירה ברחוב נ"ג 1 – רח השכל שכונת התקוה

6א אחי הקטן ואני בביתנו בשכונת התקוה

(6ב) מימין אלי צור (צ'ופר), אמנון אורנשטיין ואני

6ג אלי צור (צ'ופר) ןאני בשכונת התקוה. ברקע פרדס. בידי משמאל חצוצרה.

(7) גן רובינא 1952 הגננת ברכה, שורה ראשונה רביעית מימין לילי. שורה שניה שלישי משמאל אני.

(8) גן עירוני טז 1953 שכונת התקוה, הגננת חוה ליפשיץ אני יושב חמישי מימין.

(9) גן עירוני ט"ז 1953, הגננת חוה ליפשיץ. טו בשבט על מדרגות תיאטרון הבימה בתל אביב. אני בשורה השניה חמישי מימין.

אני זוכר אותה בכל יום,
איני יודע איך חיים בלעדיה.
לפעמים אני משתוקק להתגרש ממנה,
זה כנראה אבוד לי –
שואה'לה ואני לנצח.

במשפחה הגרעינית שלתוכה נולדתי לא עשו ענין גדול מימי הולדת. כל אחד שמח שציינו את יום הולדתו, אבל אם במקרה הדבר נשמט מזיכרונו של מישהו, לא היתה בכך עילה מספקת למשבר. עם חלוף השנים כשהמשפחה גדלה ונוספו לה ענפים וטקסים חדשים, הייתי זקוק "לכוחות נפש" כדי להסתגל לרעיון שלא זו בלבד שמציינים את ימי ההולדת שלי, אלא גם חוגגים אותם.

באחת משנות חייה האחרונות של אימי היא נתנה לי כרטיס ברכה ליום הולדתי ובו מעבר לברכה הרגילה, רשמה והוסיפה שתי מילים שמודגשות בקו תחתי: "לגוזל. הגדול.". המילים האלה הפתיעו אותי בעיקר ה"גוזל". הייתי הרבה דברים אבל גוזל לא הייתי. והנה, כשאימי בערוב ימיה ואני כבר לא צעיר, היא השלימה חוסר כלשהו שכנראה הרגישה בו, וכינתה אותי: "גוזל". אחרי "הגוזל" היא שמה נקודה. חשבה מעט, וריככה את "הגוזל" – והוסיפה את "הגדול". בעצם היא לא הלכה עם "הגוזל" עד הסוף.

לפני שנים רבות היתה ברדיו תכנית יומית שנקראה "פרקי היום בתנ"ך", – מדי יום קראו קריינים ובהם עמיקם גורביץ בתנ"ך. ערב אחד אימי שמעה את עמיקם גורביץ קורא בקולו העמוק : "קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ" (הושע א). פסוק זה שבה את ליבה. מאז, מעת לעת כשמצאה לנכון ורוחה היתה טובה עליה, כינתה אותי בחיבה "בן זנונים".

אתמול, התקשרו אלי ילדי, בני משפחה וחברים וברכו אותי ליום הולדתי. סיפרתי להם שבגימטריה אני בן "זונה". וכך ביום הולדתי זה נפגשו "זונה" ו"בן זנונים" .

ובחזרה ל"גוזל" – בתי הפליאה וקראה לי בחיבה לכבוד יום הולדתי "פרגית" ואחרי כמה משפטים הגדילה והוסיפה "אפון", וכך נפגשו ה"גוזל" וה"פרגית" ה"גדול" וה"אפון". בתי השלימה את מה שאימי לא העזה לעשות והחזירה אותי למידתי הראויה – "אפון". אפון אמרה ולא אפון קיפח . (קיפח משמעותו גבה קומה, כלומר גדול…).

מזמן לא דיברתי עם אמא שלי.

עוד יום של פירוק בית ההורים. שכבה אחר שכבה. הורי שאינם עוד בין החיים הגישו לי מתנות מעברי – מכתבים רבים, מחברות, עבודות בית הספר, יומנים, צילומים וציורים רבים. אני מתבונן במספר ציורים שציירתי לפני למעלה מחמישים שנה, לכל אחד מהם נשמר זיז תא במוחי. אין לי כל ספק – הם שלי. ידיעה פנימית בהירה שמעבר לחתימה הילדית המתנוססת עליהם. זה מרגש וגם מפתיע. למעלה מחמישים שנה שלא ראיתי אותם ולא חשבתי עליהם. ברגע אחד הם צצים ומתחברים ללא היסוס לתא מוחי זעיר פנימי, שהמתין לשליפה ולאימות. הם זכו לאישור ולרגע החיבור. סוג של גאולה.  יש גם תאים זעירים רבים שלא יזכו לרגע הזה, שימשיכו לנצור את הידיעה לעצמם, כחללית זעירה התקועה לעולמי עד בחשכה. יש חוויות שהזמן שחלף נותן להם נפח. מסייע לחבר אותם לתובנות עכשיויות. כמו פנקס נכה 3701. מבט ראשון בעטיפת הבד שלו אינו מותיר מקום לספק. חושף את מה שעבר במוחו של הפקיד שהיה אחראי על בחירת העיצוב.

תעודת נכה 3701

כשניסו לבדוק עם הצייר משה קופפרמן האם מקור הפסים בעבודותיו קשור לבגדי האסירים במחנות הריכוז וההשמדה, הוא התנער. קופפרמן ראה בפסים הבלתי נלאים דברים אחרים לחלוטין, את חייו בקיבוץ – מול המסגריה נוכח הגריל בחזית הטרקטורים, את "התקומה" שביום יום בשגרה.  אחרים מוצאים ביצירותיו של קופפרמן את הסורגים, הסודות המכוסים, כותנות הפסים ועוד.

משה קופפרמן

בחויה האישית שלי, פנקס נכה רדיפות הנאצים מספר 3701 הוא שיקוף דרך התבוננותו ויחסו של הישוב הותיק למעפיל, לניצול, לשה לטבח, לסבון. לגלותי. ביום שחרור המחנות הוא לבש את כותונת הפסים האופיינית, והישוב הותיק הצברי הגאה השאיר אותו כאן בבגדי השם. זו היתה נקודת מבט שיפוטית ומתנשאת. היתה בה האשמה – לא מרדתם, לא לקחתם את גורלכם בידיכם, באתם לכאן להיות לנטל עלינו. אימי סיפרה לי שאפילו בקרב בני משפחתה כאן בארץ הוטל ספק באמינות סיפורי השרדותה. אוד מוצל מאש היית וכך גם נשארת. ואולי, אם שרדת את התופת הזו אז אתה משת"פ כלומר קאפו יודנראט מלשין שוטר של הנאצים בעצמך. האם מאחורי גישה תוקפנית זו בצבצו גם רגשות אשם על אוזלת ידו של הישוב בארץ, שנכשל בקריאת תמונת המצב באירופה, שלא הצליח להגיב כראוי בזמן אמת נוכח העדויות והרמזים להשמדה ולשואה ?

במחנות הריכוז וההשמדה

ניצולי השואה היו חשודים ולא אמינים. הם נדרשו להביא לועדות עדים שיעידו בשבועה שאכן היו שם. למלא שוב ושוב לאורך עשרות שנים את אותם טפסים, ולחזור בפני הועדות הרפואיות על סיפור חייהם בשואה. לכן, כלל לא הפתיע אותי כשהכחשת השואה הפרטית של משפחתי התבצעה לא על ידי אחמדינאג'ד אלא על ידי "ועידת התביעות". אבי היה עובד כפיה במחנה קרשניק. עובדי וחוקרי ועידת התביעות לא מצאו במסמכיהם עדות לקיומו של מחנה זה. ולכן, ללא ניד עפעף דחו את בקשתו לזכות בפיצוי שניתן לפני שנים לעובדי הכפיה. האם חלק מארגונים  אלו שתיווכו בין הניצולים לבין משאבי הפיצויים והשילומים, ראו בניצול השואה מטרד ? – אבר מיותר במישוואה. אחרי שסיפקתי לועידת התביעות את כל ההוכחות (טלפון אחד ליד ושם) לקיומו של המחנה בקרשניק ולעובדה שאבי עבד שם בעבודות כפיה, לא זכיתי אפילו למילת התנצלות אחת.

כך, כשאנחנו מפרקים את בית הורינו ומסירים בעדינות שכבה אחר שכבה אנחנו ניפגשים שוב ושוב עם הדיה של המכה ה 81. עטיפה של תעודה אחת מפוספסת מספרת סיפור שלם.

שנה אחר שנה, תוקף פנקס הנכה 3701 הוארך בכל פעם בשנה אחת בלבד

בין החפצים על שלחן האיפור בחדרה של אמי ע"ה נמצאת קופסת קרם החייאה לשיער, היא מונחת שם כבר כמעט ארבעה חודשים ללא שימוש. אבי נפטר ב 16 באוגוסט 2000 ואמי נפטרה 13 שנים אחריו ב 5 בפברואר 2013. אתמול אחי ואני התחלנו בתהליך פירוק בית הורינו. רק שנינו, שוב שני ילדים, הפעם בבית הריק מהוריהם ומלא מהם. בסיומו של התהליך יתרוקן הבית, תכולתו תתפזר בין הצאצאים ובין אחרים. ישארו קירות תשאר דירה שהיתה בית. בית הורים.

ששה שבועות אחרי מות אמי החלטתי להתגורר יום ולילה בבית הורי. זה בית שמעולם לא גרתי בו , לא היה לי בו חדר. זה היה ביתם בו גרו בארבעים השנים האחרונות, דירתם השלישית בישראל. נולדתי ב 31 בינואר 1948 הורי גרו אז בדירת חדר עם שירותים משותפים בחצר, ברחוב נ"ג מס 1 בשכונת התקוה בתל אביב. הבלבוסטע (בעלת הבית ביידיש) שלנו היתה הינדלה אשת מוישע קצ'קה הבלגולע (= בעל עגלה, עגלון ביידיש). אל תנסו לחפש את רחוב נון גימל במפות, עם השנים הוחלף שם הרחוב והוא נקרא היום רחוב השכל, שניצב לדרך ההגנה לא הרחק מרחוב האצל והכניסה לשוק התקוה. זיכרונות הילדות המוקדמת שלי הם משם, משכונת התקוה. אוסף הטיפוסים רובם פליטים מארצות המזרח התיכון ואירופה, מאכלסים את פנטיאון משפחתנו, וחלקם בדרך זו או אחרת את סיפורי הילדים שאני כותב. בשנת 1952 קיבלנו מקלט רדיו מסוג Hallicrafters SX-62 הרדיו שינה את חיינו ופתח להם צוהר לעולם הרחב. שנתיים לאחר שאחי נולד עברנו לדירת שני חדרים והול. דירה חדשה בשיכון עממי שלב א' ברחוב עמק איילון 19 ביד אליהו. איכות חיינו השתפרה לבלי הכר. חדר אחד לילדים, וחדר אחד להורים – בשעות היום הוא הסלון ובלילה הופך להיות לחדר השינה של ההורים. וכמובן בית שימוש וחדר אמבטיה. בהזדמנות זו עברנו ממקרר הקרח למקרר אמקור החשמלי ואת פתיליית הנפט החליפה כירת גז בעלת שלושת הלהבות. בבית זה ובשכונה זו גדלתי והתבגרתי ומכאן גם יצאתי אחרי השירות הצבאי לחיים עצמאיים. בתחילת שנות השבעים עברו הורי לביתם האחרון לדירה בת שלושה וחצי חדרים, גם היא ביד אליהו ברחוב הגיבור האלמוני 52. לכאן הגעתי לעשות עוד צעד של פרידה.

יום ולילה בבית הורי הריק. איש לא קידם את פני. הבית שקט. פתחתי את החלונות. נתתי למים לזרום מכל הברזים. המקרר ריק. במקפיא אין אריזות מזון מבושל ועליהן תאריכים בכתב ידה של אמי. אין אוכל בבית. מזה שנים שאמי פרשה מהמטבח וויתרה על ממלכתה. שקית תפוצ'יפס אחרונה. עברתי מחדר לחדר ופתחתי את כל דלתות הארונות והמגירות. שאפתי את הריחות הכלואים בהם. במגירה בארון מול מיטת אימי מצאתי את הארנק. החפץ היחיד שנותר לה מבית הוריה. ארנק מתנה מאמה. ארנק שעשה איתה את כל הדרך הארוכה במלחמה ההיא ואחר כך כאן בארץ. על גבי הביטנה של הארנק היה כתוב משהו שנמחק בכוונה. מעניין מה מסתתר מתחת לשירבוטי הדיו. אני חושב על כך שהארנק היה מונח במקום נגיש לאימי. היא כנראה נהגה לאחוז ולהתבונן בו, האם הצמידה אותו ללחייה ? אני חושב שהיא הסניפה את ריחו. בשנים האחרונות כשהיתה מנשקת אותי, נהגה להסניף אותי. למלא את מלוא ריאותיה בי. הפורטרט המצוייר של מוישע-אהרְן תלוי מול המסדרון כך שאפשר לראות אותו מזויות שונות בדירה. משה אהרן אהרונוביץ סבה האהוב של אימי. איתו כך סיפרה, היא המשיכה לדבר מעת לעת. ולפעמים מדי יום. הוא היה המלאך הקשוב, המרפא והשומר שלה. בסלון תלוי ציור שמן של אריה קפלון, עבודה פוינטליסטית. בלי קשר לאיכות הציור הוא הפך לאובייקט נוכח משמעותי בביתנו. בציור ניתן להבחין בשישה עצים, בקתה עם חלון וגג רעפים ומימין לעץ המרכזי משהו לא ברור ספק שיח ספק דמות. זלמן ליפשיץ בן דוד של אמי, איש רב קסם, יצר קשר עם הצייר קפלון וסייע לו, ובין היתר דאג שלכל בני המשפחה יהיה ציור שלו. ואכן, ציוריו של אריה קפלון תלויים בבתי בני המשפחה. לימים כשאשתו של קפלון נפטרה הוא נהג להוסיף את שמה לחתימתו "אריה שרה קפלון". הורי היו אנשים מאוד מסודרים ומאורגנים.  הניירת ממויינת ומתוייקת. קלסרים ומעטפות נושאים כותרות או ציונים כמו "חשוב", "חשוב מאוד". על מעטפה אחת כתוב: "האחים שלי" – בתוכה צילומים של שני אחיה – זליג הקטן שמצא כנראה את מותו בטרבלינקה יחד עם אימו בילה, ושלמק (שלמה) שנפל בקרב ביציאה מתעלות הביוב בסוף המרד בגטו ורשה. מכתבים ועוד מכתבים. מכתבים מהימים שמכתב היה הקשר העיקרי בין רחוקים. תיבת הדואר היתה מקום אליו נשאנו את עינינו בצאתנו ובבואנו. הדוור היה "נושא המכתבים". בשנים האחרונות אימי הידרדרה למורת רוחי לג'אנק פוד. האישה שהעדיפה את הבישול הביתי על כל מסעדה, שתבשיליה ומאפיה היו משובחים ואהובים על כל בני המשפחה, גם על אלה שמעבר לים כולל האגף הפריזאי אנין הטעם, גילתה בערוב ימיה את קסמן המפוקפק של השקיות המרשרשות. וזה דבר האוכל שנשאר בבית – שקית אחת של תפוצ'יפס. אכלתי אותה לזיכרה עד תום. בחוץ ייללו רוחות. הפינה הזו ביד אליהו במפגש הרחובות הגיבור האלמוני ושדרות יד לבנים הוא מפגש הרוחות. מאז ומעולם ייללו בו רוחות בעיקר אחר הצהריים, הד ללילות שבהם התנים השמיעו יללות מקפיאות דם. היו כאלה שסברו שיהיה לי קשה לישון בבית הורי. לא כך היה – נרדמתי בקלות וחלמתי.

בחלומי הגעתי למקום שנראה כמו מרכז קהילתי מטופח היו שם נשים מהוגנות שישבו בחדר והמתינו. ליד הדלת עמדו שתי נשים כבנות חמישים ושוחחו, אחת מהן אימי. סנטרה היה מעט מאורך, אבל זו היתה אימי. ניגשתי אליהן כדי לנשק את אימי אבל משום מה נשקתי לאשה האחרת ורק אז פניתי ונשקתי לאמי. זה לא היה החלום הראשון בו מופיעה אימי. כבר ביום מותה היא התייצבה והפגינה נוכחות. בחלומותי היא כמעט תמיד אשה בוגרת ונראית במיטבה. בבקר התקלחתי והשתמשתי בסבון הנוזלי הריחני של אימי. לפני שיצאתי לדרכי, בחרתי שני שירים של יהודה עמיחי ("מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"). קרבתי כסא למיטת אמי הריקה וקראתי בקול את "אמי ואני" ואז קרבתי כסא למיטתו הריקה של אבי וקראתי את "שיר לחיי אבי". בבית הורי שהלכו לעולמם, השארתי בתוך שקית את הכביסה המלוכלכת שלי.

בית הורי

ציור השמן של אריה קפלון

פורטרט של מוישע אהרן אהרונוביץ (1976 משה קרון)

ארון מצעים

בגדי אמי

אמי ע"ה היתה רופאה, עקרת בית, עובדת סוציאלית, יועצת אסטרטגית, טבחית, גזברית, היסטוריונית, לוכדת מרגלים, שדכנית, ציירת, פרשנית פוליטית, רעיונרית, חובבת רדיו, ספרים, טלפון, ג'אנקפוד, מתוקים, מלוחים. היא היתה המוכתר, הבוררת, יועצת הסתרים, מכשפה, מנהלת הכספים, משחה מלכים והפילה ממשלות. אהבה ותעבה, נאורה וחשוכה. מלחמת העולם השניה פרצה כשהיתה תלמידת תיכון בת שש עשרה בוורשה, וקטעה את לימודיה הפורמאליים שלא הושלמו לעולם. היא היתה אמנם נטולת תארים ותעודות, אבל הידע שלה ברפואה ובתחומים נוספים היה מקנה לה מקום מכובד בין פרופסיונלים מעוטרים.

אך יותר מכל אהבה מילים. כלומר מילים גסות – את המילים ושמות התואר של חלקי הגוף התחתון, ביידיש ובפולנית צחה. בימיה הפחות טובים, מילה כמו  " dupę " – "תחת" בפולנית, היתה משיבה לה את רוח החיים ואור גדול היה נדלק בפניה. שלא לדבר פנינים כמו פיזדה, קורבה וכיו"ב . כשאחד מאתנו היה אומר בנוכחותה את אחת מהן, היתה סופקת כפיים ושואלת באצילות פולנית: "אוי לי ואבוי לי, מי לימד אתכם את המילים האיומות האלה ?", וכשהיינו משיבים לה "את", היתה פונה בתימהון אל מישהו בחדר: "שמעת מה הוא מעליל עלי ?" כולה זורחת, כמי שזה עתה התבשרה שבנה זכה בנובל. אם ברחבי הפיליפינים ונפאל חודרות מילים אלו לתוך השפות המקומיות, אין זה מעיד אלא, שעבודתה השקדנית והעקבית נשאה פרות. הצלחתה של עובדת זרה נמדדה בראש ובראשונה בנכונותה לצלול לתוך אוקיאנוס המילים הגסות ובבקיאותה בלקסיקון הפולני – אידי של אמי.

היום ה 15 במאי הוא יום הולדתה ה 90 של אמי האהובה הלה קרון לבית שוסטר, שנולדה בפרושקוב הסמוכה לוורשה. היא נפטרה לפני שלושה חודשים ב 5 בפברואר 2013.

אמי הלה (לבית שוסטר) אבי יהושע קרון ואני, תל אביב 1949 לערך

היום האחד במאי לפני תשעים ותשע שנים נולד אבי יהושע ע"ה.

אבא שלי (כמו גם אביו סבא עזריאל קרוין) שרד את החיים הקשים בעבודת הכפייה במחנה בקרשניק Krasnik שבפולין, בזכות העובדה שהציג את עצמו כרפד. משך שנות כליאתו במחנה עסק ברפדות. כשעלה לארץ ב 1946 באניית המעפילים אנצו סירני המשיך לעבוד כרפד. אני זוכר קופסת קרטון במגירה ובתוכה כלי עבודתו סיכות ארוכות עם ראש מעוגל ומחטים מעוגלות. גם כשהפסיק לעבוד כרפד, נשאר רפד באופיו וביחסיו עם העולם ובעיקר איתנו בני משפחתו. היא ריפד אותנו בחום ובאהבה, בטוב לב ובמאור פנים. אבא שלי היה אורז. הוא היה בעל כישרון נדיר להכניס לתוך מזוודה או תרמיל עולם ומלואו, לא רק לפי כללי אריזה אלא גם לפי הגיון קדימות השימוש. יותר מאוחר כשבגרתי הבנתי שיכולת האריזה המופלאה שלו היתה קיומית. מיד עם פרוץ המלחמה נפגעה עיירת הולדתו ינוב לובלסקי קשות מהפצצות האויר של הגרמנים והחל מסע נדודיו מעיר לעיר מבית לבית. יכולת האריזה היעילה והמהירה היתה הכרח הישרדותי. אבא שלי נשאר אורז בנשמתו. הוא ארז לנו את החיים באהבה ובדאגה. ארגן, סידר, תייק ומיין. מצא את הזוית הנכונה לכל חפץ במחשבה ובתשומת לב. הפך את המעט למרובה ואת המרובה חילק בנדיבות ובמשורה. האחד במאי הוא אבא שלי, שהיום מלאו תשעים ותשע להולדתו, ובקיץ נזכור שחלפו שלוש עשרה שנים מאז שהלך לעולמו ונשאר בליבנו אהוב – רפד ואורז.

אבי יהושע קרון אמי הלה (שוסטר) קרון ואני 1950

אמי נפטרה שלשום.

אתמול ליווינו אותה בדרכה האחרונה.

אחי וילדי כתבו דברי הספד. אני נשאתי דברי הספד לא כתובים.

הדברים שכתב אחי שמוליק:

לפני כמעט 70 שנים, בשנת 1944, שכבה אשה צעירה, בת 20, בבית חולים במנזר בדרום פולין. היא הגיעה לשם כמה חודשים קודם בזהות נוצרית בדויה, וסיפרה שיש לה הכשרה וניסיון כאחות סיעודית. האמת היא שכישוריה כאחות לא עניינו איש במנזר המסכן הזה. מרבית החולים שהובאו לשם סבלו מטיפוס או שחפת ואף אחד מהם  לא החלים אף פעם. זה היה מקום שפולנים נוצרים יכלו למות בו פחות או יותר בכבוד באותם ימים אפלים.

אמא הסתדרה שם  היטב. לוידוי השבועי בחרה תמיד בכומר הקשיש, שלא הקפיד על  מילות התפילה. אבל לבסוף, ודי כצפוי, נדבקה גם היא בטיפוס הבהרות, קדחה מחום, והיה ברור שיש להכינה לדרך האחרונה. הובא אליה כומר מוודה, והיא החליטה לגלות לו את שמה האמיתי ומוצאה היהודי. אולי  נותר מישהו בעולם שיתעניין מה עלה בגורלה. אבל בכל זאת נותרה בה עוד טיפת כוח חיים, והיא התחרטה ולא גילתה את סודה.

בלילה בעודה קודחת בערפילי המחלה, שמעה קול בכי חרישי. פקחה את עיניה וראתה לצידה נזירה אחות מתייפחת ומבכה אותה. כשהבינה שעליה הוא הבכי, היא הוצפה באושר רב ובשלווה נפלאה. הידיעה שיש בעולם מישהו שכואב את מותה הייתה מתנה נדירה ובלתי צפויה באותם הימים.

אך היא החלימה. משפחתה, הוריה האהובים ושני אחיה הצעירים, נספו כולם. והיא, פליטה בודדה וחסרת כל, בנתה חיים כמו שרק גיבורה כמותה יכולה. יחד עם אבא שממש אסף אותה, הגיעו לישראל בספינת מעפילים רעועה ושכרו חדרון בשכונת התקווה, בבית הקיצוני מול הכפר העויין. כשנולד אחי הבכור, למדה לתלות חיתולים תוך התחמקות מיריות צלף. ותמיד ידעה להגיד: כבר הייתי אמורה למות לפני כך וכך שנים. כל שאר החיים מאז ניתנו לי במתנה.

לפני מספר שנים נסעתי איתה בעירה תל אביב, עיר שעליה נהגה לומר שהמדרכות והעצים מכירים אותה  ומברכים אותה. ואז לרגע הפנתה מעלה את מבטה למרומי המגדלים שצמחו בה, ואמרה: "אני אדם שיש לו מדינה. זה משהו שלא יאומן".

הרבה אנשים בוכים עלייך היום אמא. בוכים על מתנות החיים וחכמתך הרבה והרגש העצום שלך. על הנתינה והחמלה שלימדת אותנו. על ההומור המדהים. על החושים הבלתי נתפסים שבהם תמיד ידעת הכל עלינו. על ידייך החמות והרכות שלא נרגיש עוד. אבל אנחנו יודעים, כך לימדת אותנו, שהבכי האוהב הזה הוא הניצחון האדיר שלך.

שלום אמי האהובה. אני גאה לבכות עלייך.

הדברים שכתבה בתי דפנה:

סבתוני שלי אהובה,

אני מקווה שהשכלתי לומר לך מספיק דברים יפים בחייך.

ובכל זאת, אני רוצה לומר לך עוד כמה דברים במעמד הזה, על אף שהשיחות האישיות בנינו לא יגמרו לעולם.

קשה לתמצת קשר של שתי נשים- סבתא ונכדה.

זכיתי.

זכיתי להיות האישה הראשונה בשושלת חייך- אחרי שני אחים, שני בנים, שני נכדים- הגעתי אני. בבגרותי, ואחרי שעברתי לתל אביב השכלנו שתינו לגלות את המתנה הזו ולנהל בעצמנו את הקשר הבלתי אמצעי שלנו.

שיחות אישיות, ארוחות צהריים אצלך, שלאפ שטונדה משותף במיטה, קפה של אחר הצהריים עם איזו עוגייה ליד. משוחחות תוך שיטוט- בין היסטוריה רכילות ואמנות, היטלר וברטולט ברכט, פרושקוב ותל אביב.

את-

הסבתא הסוציאל דמוקרטית שלי

הסבתא האלמותית

ליברלית, אנושית, חושנית, שובבה ומלאת הומור- אתגרת את מוסד הסבתאות והפכת אותו לשילוב מושלם בין קרעפלך לדים-סאם.

מהכורסא שלך ביד אליהו שלטת בכל העולם.

ידעת בדיוק מה קורה. הכרת את השינויים שהעולם עובר מבלי להסתובב בו,

הבנת את הלך הרוח של התקופה ויכולת להנות ממנה. סוף סוף העולם התקדם לרמה שלך.

הכורסא שלך הייתה כורסת הפסיכולוגית, מבלי שלמדת יום אחד פסיכולוגיה,

ההיסטוריונית, מבלי לפרסם עוד אף מחקר,

האקטיביסטית- מבלי לעלות על הבריקאדות בהפגנות,

הפמיניסטית- מבלי לשרוף אף חזייה.

שוחרת שלום וצדק, בעד שוויון לכל אישה ואיש באשר הם- שעוד טרם קיבלה על כך פרס.

אני אוהבת לחבק אותך, להחזיק את היד היפיפה שלך , ללטף את השיער הלבן המופלא שלך.

כמה עוצמה יש באישה אחת.

הדברים שכתב בני אסף:

סבתא אהובה,

סיפרתי לנבו ויעלה.

יעלה ציירה לך ציור ותלתה אותו על החלון שתוכלי לראות אותו בדרך למעלה.

שאלתי אותם אם יש דברים שהיו רוצים לאחל לך או לבקש ממך עכשיו שתהי קרוב לאלוהים.

נבו ביקש שתשמרי עלינו מגנבים ותהרגי את הרעים ותהפכי אותם לטובים.

הוא גם איחל לך "שנה טובה" וחיים חדשים טובים.

יעלה הייתה מאוד מוטרדת שיהיו לך בקבר שמיכה, וכסא שתוכלי לשבת עליו, ושיהיו לך גם מנורה ונר ומקרר.

סבתאלה,

חיית חיים שלמים וארוכים

שנסתיימו בדיוק בזמן

לא מוקדם מדי

ולא מאוחר מדי

עם בעל שאוהב

עם שני בנים מסורים

ונכדים ונינים.

דבר אחד לא היה לך וזה נעורים אמיתיים.

מספר פעמים התלוננת בפני על זה שלקחו ממך את הנעורים ונזכרת בערגה באותו

מחנה נוער בקיץ באמצע התופת בו זכית לחודש של נעורים

אליהם התגעגעת כל חייך.

אז אם יש גן עדן, אני רוצה לאחל לך שתקבלי שם נעורים אמיתיים. הפעם בלי מלחמה ואימה ברקע.

ממש נעורים

עם בטחון

ואהבה ראשונה

והתרסה

וחלומות על עתיד

ותקווה

ומשפחה.

שתהיה לך שנה טובה וחיים חדשים טובים עם שמיכה כסא ומנורה ונר ומקרר ונעורים.

אוהבים אותך

ואוהבים אתכם משפחה יקרה

יעלה נבו שירי ואסף

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

זה היה יום עבודה עם החציבה הקבועה בתוך המערות החשוכות, עם הידיעה שהמצפן שלך פונה אל מקור אפשרי של אור. ואז כשעמדתי לצאת לדרכי היא הגיעה בסערה עם תיק ענקי ועם הפנים הכי מפחידים שהיא כל כך זקוקה להם בלילות, עם העיניים העצובות ועם הפה שנע כל הזמן בין צעקה לזעקה. כבר לא יצאתי. עד עכשיו עוד חוזרות אלי המילים שלה והשיבוש הנורא שנפל עליה, ויותר איני רשאי להוסיף.

הלכתי לאט למגרש החניה מנסה להשיל  מעט את הכובד האפל מעל כתפי. בחניון התת קרקעי, אישה אחת ישבה בתוך מכונית עם דלת פתוחה וחסמה את דרכי, אז המתנתי והמתנתי ואז אמרתי "סליחה" והיא השיבה "סליחה, לא שמתי לב, סתם פתאום חלמתי". נכנסתי לאוטו, התנעתי וגלשתי החוצה. חשבתי שהאשה הזרה הזו, שככה אמרה לי "סתם פתאום חלמתי", שאני לא יודע עליה כלום, היתה כל כך בן אדם באותו רגע. בן אדם כל כך נדיר ואנושי בדורסנות של הרחובות ומגרשי החניה ומהדורות החדשות שלנו. "סתם פתאום חלמתי".

אספתי את בתי ונכנסנו לאיזה מקום במושבה והזמנו מרק עגבניות קייצי וסלט ירוק גדול ושתינו הפוך. דיברנו ודיברנו. גילינו שכל אחד מאיתנו הכתים את חולצתו בשמן זית נהדר שניתז מהסלט. וצחקנו על עצמנו והתחבקנו.

(ספטמבר 2008)

"…קשה לי עם החנוכה.
זכרונות מאוד מאוד קשים ואין לי עם מי לדבר.
אולי אני אתקשר לבלבינה, אולי היא חיה.
זה היה חנוכה לפני שהעבירו אותנו לוורשה לגטו. הגרמנים העבירו את היהודים מהעיירות בסביבה לוורשה. בחנוכה היינו עוד בפרושקוב, כן בגטו של פרושקוב, שהיה רחוב אחד מהבית שלנו. כבר לא היתה לנו חנוכיה. אבא שלי לקח חתיכת עץ והדליק עליה את הנרות.
העברנו לידידים פולנים קצת דברים שלנו שישמרו לנו. אחר כך שלמק היה יוצא מהגטו לפרושקוב ומקבל מהפולנים קצת כסף. כל פעם הם מכרו משהו מהדברים שלנו, וזה עזר לנו, לא הרבה כסף. היינו עניים. היינו עניים מאוד.
אולי אני אתקשר לחנהל'ה, אין תשובה מהחדר שלה בקיבוץ, היא כבר לא בדירה שלה, דיברתי עם בנימין, הוא ביקש שאתקשר אליה לראות מה איתה. אין כבר בני גילי מפרושקוב רק אני. טוני גרה לא רחוק מכאן ואני לא יודעת מה המצב שלה מה איתה. אולי בלבינה חיה, אני חושבת שיש לי את מספר הטלפון שלה בקנדה.
מה שהגרמנים עשו. אני לא מדברת היום טוב. כל השבוע דיברתי בסדר, היום הדיבור שלי לא טוב.
נדליק נר.
מתי נדבר שוב…"