ארכיון הנושא 'עיניינים משפחתיים'

הגוזל הגדול

1 בפברואר 2016

במשפחה הגרעינית שלתוכה נולדתי לא עשו ענין גדול מימי הולדת. כל אחד שמח שציינו את יום הולדתו, אבל אם במקרה הדבר נשמט מזיכרונו של מישהו, לא היתה בכך עילה מספקת למשבר. עם חלוף השנים כשהמשפחה גדלה ונוספו לה ענפים וטקסים חדשים, הייתי זקוק "לכוחות נפש" כדי להסתגל לרעיון שלא זו בלבד שמציינים את ימי ההולדת שלי, אלא גם חוגגים אותם.

באחת משנות חייה האחרונות של אימי היא נתנה לי כרטיס ברכה ליום הולדתי ובו מעבר לברכה הרגילה, רשמה והוסיפה שתי מילים שמודגשות בקו תחתי: "לגוזל. הגדול.". המילים האלה הפתיעו אותי בעיקר ה"גוזל". הייתי הרבה דברים אבל גוזל לא הייתי. והנה, כשאימי בערוב ימיה ואני כבר לא צעיר, היא השלימה חוסר כלשהו שכנראה הרגישה בו, וכינתה אותי: "גוזל". אחרי "הגוזל" היא שמה נקודה. חשבה מעט, וריככה את "הגוזל" – והוסיפה את "הגדול". בעצם היא לא הלכה עם "הגוזל" עד הסוף.

לפני שנים רבות היתה ברדיו תכנית יומית שנקראה "פרקי היום בתנ"ך", – מדי יום קראו קריינים ובהם עמיקם גורביץ בתנ"ך. ערב אחד אימי שמעה את עמיקם גורביץ קורא בקולו העמוק : "קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ" (הושע א). פסוק זה שבה את ליבה. מאז, מעת לעת כשמצאה לנכון ורוחה היתה טובה עליה, כינתה אותי בחיבה "בן זנונים".

אתמול, התקשרו אלי ילדי, בני משפחה וחברים וברכו אותי ליום הולדתי. סיפרתי להם שבגימטריה אני בן "זונה". וכך ביום הולדתי זה נפגשו "זונה" ו"בן זנונים" .

ובחזרה ל"גוזל" – בתי הפליאה וקראה לי בחיבה לכבוד יום הולדתי "פרגית" ואחרי כמה משפטים הגדילה והוסיפה "אפון", וכך נפגשו ה"גוזל" וה"פרגית" ה"גדול" וה"אפון". בתי השלימה את מה שאימי לא העזה לעשות והחזירה אותי למידתי הראויה – "אפון". אפון אמרה ולא אפון קיפח . (קיפח משמעותו גבה קומה, כלומר גדול…).

2016-01-31 17.08.22

מאה להולדת אבי, עליו השלום.

1 במאי 2014
בלילה כשנשמעה האזעקה, הורי העירו אותנו וירדנו לקומה הראשונה למשפחת יוניוב. ישבנו בשקט. הקשבנו ללילה וחיכינו לצפירת הארגעה. ניסיתי לעצור את הרעד ולא הצלחתי, הוא אפילו התגבר. אבא חיבק אותי. בבית הספר קיבלנו שיעורי בית לכתוב חיבור שכותרתו ״מבצע סיני״. בחרתי לכתוב על כף ידו של אבי.  בלילות הוא היה קם ומיטיב את שמיכתי. גם בבגרותי כשהייתי לעיתים רחוקות ישן בבית הורי, הוא המשיך וכיסה אותי.
כף ידו ממשיכה ללטף ואהבתו ממשיכה ומיטיבה כשמיכה חמה, גם ארבע עשרה שנים לאחר מותו.
היום מלאו 100 שנים להולדתו של אבי יהושע קרון עליו השלום, אבי האהוב.
.
.
.
יהושע קרון 1914-2000

יהושע קרון 1914-2000

 

יהושע קרון

יהושע קרון

 

הלה ויהושע קרון

הלה ויהושע קרון

 

 

 

לפני כמה דקות, פתאום חשבתי ש

24 ביולי 2013

מזמן לא דיברתי עם אמא שלי.

פנקס נכה מס 3701

22 ביוני 2013

עוד יום של פירוק בית ההורים. שכבה אחר שכבה. הורי שאינם עוד בין החיים הגישו לי מתנות מעברי – מכתבים רבים, מחברות, עבודות בית הספר, יומנים, צילומים וציורים רבים. אני מתבונן במספר ציורים שציירתי לפני למעלה מחמישים שנה, לכל אחד מהם נשמר זיז תא במוחי. אין לי כל ספק – הם שלי. ידיעה פנימית בהירה שמעבר לחתימה הילדית המתנוססת עליהם. זה מרגש וגם מפתיע. למעלה מחמישים שנה שלא ראיתי אותם ולא חשבתי עליהם. ברגע אחד הם צצים ומתחברים ללא היסוס לתא מוחי זעיר פנימי, שהמתין לשליפה ולאימות. הם זכו לאישור ולרגע החיבור. סוג של גאולה.  יש גם תאים זעירים רבים שלא יזכו לרגע הזה, שימשיכו לנצור את הידיעה לעצמם, כחללית זעירה התקועה לעולמי עד בחשכה. יש חוויות שהזמן שחלף נותן להם נפח. מסייע לחבר אותם לתובנות עכשיויות. כמו פנקס נכה 3701. מבט ראשון בעטיפת הבד שלו אינו מותיר מקום לספק. חושף את מה שעבר במוחו של הפקיד שהיה אחראי על בחירת העיצוב.

תעודת נכה 3701

כשניסו לבדוק עם הצייר משה קופפרמן האם מקור הפסים בעבודותיו קשור לבגדי האסירים במחנות הריכוז וההשמדה, הוא התנער. קופפרמן ראה בפסים הבלתי נלאים דברים אחרים לחלוטין, את חייו בקיבוץ – מול המסגריה נוכח הגריל בחזית הטרקטורים, את "התקומה" שביום יום בשגרה.  אחרים מוצאים ביצירותיו של קופפרמן את הסורגים, הסודות המכוסים, כותנות הפסים ועוד.

משה קופפרמן

בחויה האישית שלי, פנקס נכה רדיפות הנאצים מספר 3701 הוא שיקוף דרך התבוננותו ויחסו של הישוב הותיק כלפי המעפיל, הניצול, השה לטבח, הסבון. הגלותי. ביום שחרור המחנות הוא לבש את כותונת הפסים האופיינית, והישוב הותיק הצברי הגאה השאיר אותו כאן בבגדי השם. זו היתה נקודת מבט שיפוטית ומתנשאת. היתה בה האשמה – לא מרדתם, לא לקחתם את גורלכם בידיכם, באתם לכאן להיות לנטל עלינו. אימי סיפרה לי שאפילו בקרב בני משפחתה כאן בארץ הוטל ספק באמינות סיפורי השרדותה. אוד מוצל מאש היית וכך גם נשארת. ואולי, אם שרדת את התופת הזו אז אתה משת"פ כלומר קאפו יודנראט מלשין שוטר של הנאצים בעצמך. האם מאחורי גישה תוקפנית זו בצבצו גם רגשות אשם על אוזלת ידו של הישוב בארץ, שנכשל בקריאת תמונת המצב באירופה, שלא הצליח להגיב כראוי בזמן אמת נוכח העדויות והרמזים להשמדה ולשואה ?

במחנות הריכוז וההשמדה

ניצולי השואה היו חשודים ולא אמינים. הם נדרשו להביא לועדות עדים שיעידו בשבועה שאכן היו שם. למלא שוב ושוב לאורך עשרות שנים את אותם טפסים, ולחזור בפני הועדות הרפואיות על סיפור חייהם בשואה. לכן, כלל לא הפתיע אותי כשהכחשת השואה הפרטית של משפחתי התבצעה לא על ידי אחמדינאג'ד אלא על ידי "ועידת התביעות". אבי היה עובד כפיה במחנה קרשניק. עובדי וחוקרי ועידת התביעות לא מצאו במסמכיהם עדות לקיומו של מחנה זה. ולכן, ללא ניד עפעף דחו את בקשתו לזכות בפיצוי שניתן לפני שנים לעובדי הכפיה. האם חלק מארגונים  אלו שתיווכו בין הניצולים לבין משאבי הפיצויים והשילומים, ראו בניצול השואה מטרד ? – אבר מיותר במישוואה. אחרי שסיפקתי לועידת התביעות את כל ההוכחות (טלפון אחד ליד ושם) לקיומו של המחנה בקרשניק ולעובדה שאבי עבד שם בעבודות כפיה, לא זכיתי אפילו למילת התנצלות אחת.

כך, כשאנחנו מפרקים את בית הורינו ומסירים בעדינות שכבה אחר שכבה אנחנו ניפגשים שוב ושוב עם הדיה של המכה ה 81. עטיפה של תעודה אחת מפוספסת מספרת סיפור שלם.

שנה אחר שנה, תוקף פנקס הנכה 3701 הוארך בכל פעם בשנה אחת בלבד

יום ולילה בבית הורי

26 במאי 2013

בין החפצים על שלחן האיפור בחדרה של אמי ע"ה נמצאת קופסת קרם החייאה לשיער, היא מונחת שם כבר כמעט ארבעה חודשים ללא שימוש. אבי נפטר ב 16 באוגוסט 2000 ואמי נפטרה 13 שנים אחריו ב 5 בפברואר 2013. אתמול אחי ואני התחלנו בתהליך פירוק בית הורינו. רק שנינו, שוב שני ילדים, הפעם בבית הריק מהוריהם ומלא מהם. בסיומו של התהליך יתרוקן הבית, תכולתו תתפזר בין הצאצאים ובין אחרים. ישארו קירות תשאר דירה שהיתה בית. בית הורים.

ששה שבועות אחרי מות אמי החלטתי להתגורר יום ולילה בבית הורי. זה בית שמעולם לא גרתי בו , לא היה לי בו חדר. זה היה ביתם בו גרו בארבעים השנים האחרונות, דירתם השלישית בישראל. נולדתי ב 31 בינואר 1948 הורי גרו אז בדירת חדר עם שירותים משותפים בחצר, ברחוב נ"ג מס 1 בשכונת התקוה בתל אביב. הבלבוסטע (בעלת הבית ביידיש) שלנו היתה הינדלה אשת מוישע קצ'קה הבלגולע (= בעל עגלה, עגלון ביידיש). אל תנסו לחפש את רחוב נון גימל במפות, עם השנים הוחלף שם הרחוב והוא נקרא היום רחוב השכל, שניצב לדרך ההגנה לא הרחק מרחוב האצל והכניסה לשוק התקוה. זיכרונות הילדות המוקדמת שלי הם משם, משכונת התקוה. אוסף הטיפוסים רובם פליטים מארצות המזרח התיכון ואירופה, מאכלסים את פנטיאון משפחתנו, וחלקם בדרך זו או אחרת את סיפורי הילדים שאני כותב. בשנת 1952 קיבלנו מקלט רדיו מסוג Hallicrafters SX-62 הרדיו שינה את חיינו ופתח להם צוהר לעולם הרחב. שנתיים לאחר שאחי נולד עברנו לדירת שני חדרים והול. דירה חדשה בשיכון עממי שלב א' ברחוב עמק איילון 19 ביד אליהו. איכות חיינו השתפרה לבלי הכר. חדר אחד לילדים, וחדר אחד להורים – בשעות היום הוא הסלון ובלילה הופך להיות לחדר השינה של ההורים. וכמובן בית שימוש וחדר אמבטיה. בהזדמנות זו עברנו ממקרר הקרח למקרר אמקור החשמלי ואת פתיליית הנפט החליפה כירת גז בעלת שלושת הלהבות. בבית זה ובשכונה זו גדלתי והתבגרתי ומכאן גם יצאתי אחרי השירות הצבאי לחיים עצמאיים. בתחילת שנות השבעים עברו הורי לביתם האחרון לדירה בת שלושה וחצי חדרים, גם היא ביד אליהו ברחוב הגיבור האלמוני 52. לכאן הגעתי לעשות עוד צעד של פרידה.

יום ולילה בבית הורי הריק. איש לא קידם את פני. הבית שקט. פתחתי את החלונות. נתתי למים לזרום מכל הברזים. המקרר ריק. במקפיא אין אריזות מזון מבושל ועליהן תאריכים בכתב ידה של אמי. אין אוכל בבית. מזה שנים שאמי פרשה מהמטבח וויתרה על ממלכתה. שקית תפוצ'יפס אחרונה. עברתי מחדר לחדר ופתחתי את כל דלתות הארונות והמגירות. שאפתי את הריחות הכלואים בהם. במגירה בארון מול מיטת אימי מצאתי את הארנק. החפץ היחיד שנותר לה מבית הוריה. ארנק מתנה מאמה. ארנק שעשה איתה את כל הדרך הארוכה במלחמה ההיא ואחר כך כאן בארץ. על גבי הביטנה של הארנק היה כתוב משהו שנמחק בכוונה. מעניין מה מסתתר מתחת לשירבוטי הדיו. אני חושב על כך שהארנק היה מונח במקום נגיש לאימי. היא כנראה נהגה לאחוז ולהתבונן בו, האם הצמידה אותו ללחייה ? אני חושב שהיא הסניפה את ריחו. בשנים האחרונות כשהיתה מנשקת אותי, נהגה להסניף אותי. למלא את מלוא ריאותיה בי. הפורטרט המצוייר של מוישע-אהרְן תלוי מול המסדרון כך שאפשר לראות אותו מזויות שונות בדירה. משה אהרן אהרונוביץ סבה האהוב של אימי. איתו כך סיפרה, היא המשיכה לדבר מעת לעת. ולפעמים מדי יום. הוא היה המלאך הקשוב, המרפא והשומר שלה. בסלון תלוי ציור שמן של אריה קפלון, עבודה פוינטליסטית. בלי קשר לאיכות הציור הוא הפך לאובייקט נוכח משמעותי בביתנו. בציור ניתן להבחין בשישה עצים, בקתה עם חלון וגג רעפים ומימין לעץ המרכזי משהו לא ברור ספק שיח ספק דמות. זלמן ליפשיץ בן דוד של אמי, איש רב קסם, יצר קשר עם הצייר קפלון וסייע לו, ובין היתר דאג שלכל בני המשפחה יהיה ציור שלו. ואכן, ציוריו של אריה קפלון תלויים בבתי בני המשפחה. לימים כשאשתו של קפלון נפטרה הוא נהג להוסיף את שמה לחתימתו "אריה שרה קפלון". הורי היו אנשים מאוד מסודרים ומאורגנים.  הניירת ממויינת ומתוייקת. קלסרים ומעטפות נושאים כותרות או ציונים כמו "חשוב", "חשוב מאוד". על מעטפה אחת כתוב: "האחים שלי" – בתוכה צילומים של שני אחיה – זליג הקטן שמצא כנראה את מותו בטרבלינקה יחד עם אימו בילה, ושלמק (שלמה) שנפל בקרב ביציאה מתעלות הביוב בסוף המרד בגטו ורשה. מכתבים ועוד מכתבים. מכתבים מהימים שמכתב היה הקשר העיקרי בין רחוקים. תיבת הדואר היתה מקום אליו נשאנו את עינינו בצאתנו ובבואנו. הדוור היה "נושא המכתבים". בשנים האחרונות אימי הידרדרה למורת רוחי לג'אנק פוד. האישה שהעדיפה את הבישול הביתי על כל מסעדה, שתבשיליה ומאפיה היו משובחים ואהובים על כל בני המשפחה, גם על אלה שמעבר לים כולל האגף הפריזאי אנין הטעם, גילתה בערוב ימיה את קסמן המפוקפק של השקיות המרשרשות. וזה דבר האוכל שנשאר בבית – שקית אחת של תפוצ'יפס. אכלתי אותה לזיכרה עד תום. בחוץ ייללו רוחות. הפינה הזו ביד אליהו במפגש הרחובות הגיבור האלמוני ושדרות יד לבנים הוא מפגש הרוחות. מאז ומעולם ייללו בו רוחות בעיקר אחר הצהריים, הד ללילות שבהם התנים השמיעו יללות מקפיאות דם. היו כאלה שסברו שיהיה לי קשה לישון בבית הורי. לא כך היה – נרדמתי בקלות וחלמתי.

בחלומי הגעתי למקום שנראה כמו מרכז קהילתי מטופח היו שם נשים מהוגנות שישבו בחדר והמתינו. ליד הדלת עמדו שתי נשים כבנות חמישים ושוחחו, אחת מהן אימי. סנטרה היה מעט מאורך, אבל זו היתה אימי. ניגשתי אליהן כדי לנשק את אימי אבל משום מה נשקתי לאשה האחרת ורק אז פניתי ונשקתי לאמי. זה לא היה החלום הראשון בו מופיעה אימי. כבר ביום מותה היא התייצבה והפגינה נוכחות. בחלומותי היא כמעט תמיד אשה בוגרת ונראית במיטבה. בבקר התקלחתי והשתמשתי בסבון הנוזלי הריחני של אימי. לפני שיצאתי לדרכי, בחרתי שני שירים של יהודה עמיחי ("מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"). קרבתי כסא למיטת אמי הריקה וקראתי בקול את "אמי ואני" ואז קרבתי כסא למיטתו הריקה של אבי וקראתי את "שיר לחיי אבי". בבית הורי שהלכו לעולמם, השארתי בתוך שקית את הכביסה המלוכלכת שלי.

בית הורי

ציור השמן של אריה קפלון

פורטרט של מוישע אהרן אהרונוביץ (1976 משה קרון)

ארון מצעים

בגדי אמי

90 להולדת אמי

15 במאי 2013

אמי ע"ה היתה רופאה, עקרת בית, עובדת סוציאלית, יועצת אסטרטגית, טבחית, גזברית, היסטוריונית, לוכדת מרגלים, שדכנית, ציירת, פרשנית פוליטית, רעיונרית, חובבת רדיו, ספרים, טלפון, ג'אנקפוד, מתוקים, מלוחים. היא היתה המוכתר, הבוררת, יועצת הסתרים, מכשפה, מנהלת הכספים, משחה מלכים והפילה ממשלות. אהבה ותעבה, נאורה וחשוכה. מלחמת העולם השניה פרצה כשהיתה תלמידת תיכון בת שש עשרה בוורשה, וקטעה את לימודיה הפורמאליים שלא הושלמו לעולם. היא היתה אמנם נטולת תארים ותעודות, אבל הידע שלה ברפואה ובתחומים נוספים היה מקנה לה מקום מכובד בין פרופסיונלים מעוטרים.

אך יותר מכל אהבה מילים. כלומר מילים גסות – את המילים ושמות התואר של חלקי הגוף התחתון, ביידיש ובפולנית צחה. בימיה הפחות טובים, מילה כמו  " dupę " – "תחת" בפולנית, היתה משיבה לה את רוח החיים ואור גדול היה נדלק בפניה. שלא לדבר פנינים כמו פיזדה, קורבה וכיו"ב . כשאחד מאתנו היה אומר בנוכחותה את אחת מהן, היתה סופקת כפיים ושואלת באצילות פולנית: "אוי לי ואבוי לי, מי לימד אתכם את המילים האיומות האלה ?", וכשהיינו משיבים לה "את", היתה פונה בתימהון אל מישהו בחדר: "שמעת מה הוא מעליל עלי ?" כולה זורחת, כמי שזה עתה התבשרה שבנה זכה בנובל. אם ברחבי הפיליפינים ונפאל חודרות מילים אלו לתוך השפות המקומיות, אין זה מעיד אלא, שעבודתה השקדנית והעקבית נשאה פרות. הצלחתה של עובדת זרה נמדדה בראש ובראשונה בנכונותה לצלול לתוך אוקיאנוס המילים הגסות ובבקיאותה בלקסיקון הפולני – אידי של אמי.

היום ה 15 במאי הוא יום הולדתה ה 90 של אמי האהובה הלה קרון לבית שוסטר, שנולדה בפרושקוב הסמוכה לוורשה. היא נפטרה לפני שלושה חודשים ב 5 בפברואר 2013.

אמי הלה (לבית שוסטר) אבי יהושע קרון ואני, תל אביב 1949 לערך

האחד במאי הוא אבא שלי

1 במאי 2013

היום האחד במאי לפני תשעים ותשע שנים נולד אבי יהושע ע"ה.

אבא שלי (כמו גם אביו סבא עזריאל קרוין) שרד את החיים הקשים בעבודת הכפייה במחנה בקרשניק Krasnik שבפולין, בזכות העובדה שהציג את עצמו כרפד. משך שנות כליאתו במחנה עסק ברפדות. כשעלה לארץ ב 1946 באניית המעפילים אנצו סירני המשיך לעבוד כרפד. אני זוכר קופסת קרטון במגירה ובתוכה כלי עבודתו סיכות ארוכות עם ראש מעוגל ומחטים מעוגלות. גם כשהפסיק לעבוד כרפד, נשאר רפד באופיו וביחסיו עם העולם ובעיקר איתנו בני משפחתו. היא ריפד אותנו בחום ובאהבה, בטוב לב ובמאור פנים. אבא שלי היה אורז. הוא היה בעל כישרון נדיר להכניס לתוך מזוודה או תרמיל עולם ומלואו, לא רק לפי כללי אריזה אלא גם לפי הגיון קדימות השימוש. יותר מאוחר כשבגרתי הבנתי שיכולת האריזה המופלאה שלו היתה קיומית. מיד עם פרוץ המלחמה נפגעה עיירת הולדתו ינוב לובלסקי קשות מהפצצות האויר של הגרמנים והחל מסע נדודיו מעיר לעיר מבית לבית. יכולת האריזה היעילה והמהירה היתה הכרח הישרדותי. אבא שלי נשאר אורז בנשמתו. הוא ארז לנו את החיים באהבה ובדאגה. ארגן, סידר, תייק ומיין. מצא את הזוית הנכונה לכל חפץ במחשבה ובתשומת לב. הפך את המעט למרובה ואת המרובה חילק בנדיבות ובמשורה. האחד במאי הוא אבא שלי, שהיום מלאו תשעים ותשע להולדתו, ובקיץ נזכור שחלפו שלוש עשרה שנים מאז שהלך לעולמו ונשאר בליבנו אהוב – רפד ואורז.

אבי יהושע קרון אמי הלה (שוסטר) קרון ואני 1950

אמי הלכה לעולמה

7 בפברואר 2013

אמי נפטרה שלשום.

אתמול ליווינו אותה בדרכה האחרונה.

אחי וילדי כתבו דברי הספד. אני נשאתי דברי הספד לא כתובים.

הדברים שכתב אחי שמוליק:

לפני כמעט 70 שנים, בשנת 1944, שכבה אשה צעירה, בת 20, בבית חולים במנזר בדרום פולין. היא הגיעה לשם כמה חודשים קודם בזהות נוצרית בדויה, וסיפרה שיש לה הכשרה וניסיון כאחות סיעודית. האמת היא שכישוריה כאחות לא עניינו איש במנזר המסכן הזה. מרבית החולים שהובאו לשם סבלו מטיפוס או שחפת ואף אחד מהם  לא החלים אף פעם. זה היה מקום שפולנים נוצרים יכלו למות בו פחות או יותר בכבוד באותם ימים אפלים.

אמא הסתדרה שם  היטב. לוידוי השבועי בחרה תמיד בכומר הקשיש, שלא הקפיד על  מילות התפילה. אבל לבסוף, ודי כצפוי, נדבקה גם היא בטיפוס הבהרות, קדחה מחום, והיה ברור שיש להכינה לדרך האחרונה. הובא אליה כומר מוודה, והיא החליטה לגלות לו את שמה האמיתי ומוצאה היהודי. אולי  נותר מישהו בעולם שיתעניין מה עלה בגורלה. אבל בכל זאת נותרה בה עוד טיפת כוח חיים, והיא התחרטה ולא גילתה את סודה.

בלילה בעודה קודחת בערפילי המחלה, שמעה קול בכי חרישי. פקחה את עיניה וראתה לצידה נזירה אחות מתייפחת ומבכה אותה. כשהבינה שעליה הוא הבכי, היא הוצפה באושר רב ובשלווה נפלאה. הידיעה שיש בעולם מישהו שכואב את מותה הייתה מתנה נדירה ובלתי צפויה באותם הימים.

אך היא החלימה. משפחתה, הוריה האהובים ושני אחיה הצעירים, נספו כולם. והיא, פליטה בודדה וחסרת כל, בנתה חיים כמו שרק גיבורה כמותה יכולה. יחד עם אבא שממש אסף אותה, הגיעו לישראל בספינת מעפילים רעועה ושכרו חדרון בשכונת התקווה, בבית הקיצוני מול הכפר העויין. כשנולד אחי הבכור, למדה לתלות חיתולים תוך התחמקות מיריות צלף. ותמיד ידעה להגיד: כבר הייתי אמורה למות לפני כך וכך שנים. כל שאר החיים מאז ניתנו לי במתנה.

לפני מספר שנים נסעתי איתה בעירה תל אביב, עיר שעליה נהגה לומר שהמדרכות והעצים מכירים אותה  ומברכים אותה. ואז לרגע הפנתה מעלה את מבטה למרומי המגדלים שצמחו בה, ואמרה: "אני אדם שיש לו מדינה. זה משהו שלא יאומן".

הרבה אנשים בוכים עלייך היום אמא. בוכים על מתנות החיים וחכמתך הרבה והרגש העצום שלך. על הנתינה והחמלה שלימדת אותנו. על ההומור המדהים. על החושים הבלתי נתפסים שבהם תמיד ידעת הכל עלינו. על ידייך החמות והרכות שלא נרגיש עוד. אבל אנחנו יודעים, כך לימדת אותנו, שהבכי האוהב הזה הוא הניצחון האדיר שלך.

שלום אמי האהובה. אני גאה לבכות עלייך.

הדברים שכתבה בתי דפנה:

סבתוני שלי אהובה,

אני מקווה שהשכלתי לומר לך מספיק דברים יפים בחייך.

ובכל זאת, אני רוצה לומר לך עוד כמה דברים במעמד הזה, על אף שהשיחות האישיות בנינו לא יגמרו לעולם.

קשה לתמצת קשר של שתי נשים- סבתא ונכדה.

זכיתי.

זכיתי להיות האישה הראשונה בשושלת חייך- אחרי שני אחים, שני בנים, שני נכדים- הגעתי אני. בבגרותי, ואחרי שעברתי לתל אביב השכלנו שתינו לגלות את המתנה הזו ולנהל בעצמנו את הקשר הבלתי אמצעי שלנו.

שיחות אישיות, ארוחות צהריים אצלך, שלאפ שטונדה משותף במיטה, קפה של אחר הצהריים עם איזו עוגייה ליד. משוחחות תוך שיטוט- בין היסטוריה רכילות ואמנות, היטלר וברטולט ברכט, פרושקוב ותל אביב.

את-

הסבתא הסוציאל דמוקרטית שלי

הסבתא האלמותית

ליברלית, אנושית, חושנית, שובבה ומלאת הומור- אתגרת את מוסד הסבתאות והפכת אותו לשילוב מושלם בין קרעפלך לדים-סאם.

מהכורסא שלך ביד אליהו שלטת בכל העולם.

ידעת בדיוק מה קורה. הכרת את השינויים שהעולם עובר מבלי להסתובב בו,

הבנת את הלך הרוח של התקופה ויכולת להנות ממנה. סוף סוף העולם התקדם לרמה שלך.

הכורסא שלך הייתה כורסת הפסיכולוגית, מבלי שלמדת יום אחד פסיכולוגיה,

ההיסטוריונית, מבלי לפרסם עוד אף מחקר,

האקטיביסטית- מבלי לעלות על הבריקאדות בהפגנות,

הפמיניסטית- מבלי לשרוף אף חזייה.

שוחרת שלום וצדק, בעד שוויון לכל אישה ואיש באשר הם- שעוד טרם קיבלה על כך פרס.

אני אוהבת לחבק אותך, להחזיק את היד היפיפה שלך , ללטף את השיער הלבן המופלא שלך.

כמה עוצמה יש באישה אחת.

הדברים שכתב בני אסף:

סבתא אהובה,

סיפרתי לנבו ויעלה.

יעלה ציירה לך ציור ותלתה אותו על החלון שתוכלי לראות אותו בדרך למעלה.

שאלתי אותם אם יש דברים שהיו רוצים לאחל לך או לבקש ממך עכשיו שתהי קרוב לאלוהים.

נבו ביקש שתשמרי עלינו מגנבים ותהרגי את הרעים ותהפכי אותם לטובים.

הוא גם איחל לך "שנה טובה" וחיים חדשים טובים.

יעלה הייתה מאוד מוטרדת שיהיו לך בקבר שמיכה, וכסא שתוכלי לשבת עליו, ושיהיו לך גם מנורה ונר ומקרר.

סבתאלה,

חיית חיים שלמים וארוכים

שנסתיימו בדיוק בזמן

לא מוקדם מדי

ולא מאוחר מדי

עם בעל שאוהב

עם שני בנים מסורים

ונכדים ונינים.

דבר אחד לא היה לך וזה נעורים אמיתיים.

מספר פעמים התלוננת בפני על זה שלקחו ממך את הנעורים ונזכרת בערגה באותו

מחנה נוער בקיץ באמצע התופת בו זכית לחודש של נעורים

אליהם התגעגעת כל חייך.

אז אם יש גן עדן, אני רוצה לאחל לך שתקבלי שם נעורים אמיתיים. הפעם בלי מלחמה ואימה ברקע.

ממש נעורים

עם בטחון

ואהבה ראשונה

והתרסה

וחלומות על עתיד

ותקווה

ומשפחה.

שתהיה לך שנה טובה וחיים חדשים טובים עם שמיכה כסא ומנורה ונר ומקרר ונעורים.

אוהבים אותך

ואוהבים אתכם משפחה יקרה

יעלה נבו שירי ואסף

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

הלה קרון לבית שוסטר 1923-2013 Hela Kron

בשולי החציבה הקבועה

1 ביוני 2012

זה היה יום עבודה עם החציבה הקבועה בתוך המערות החשוכות, עם הידיעה שהמצפן שלך פונה אל מקור אפשרי של אור. ואז כשעמדתי לצאת לדרכי היא הגיעה בסערה עם תיק ענקי ועם הפנים הכי מפחידים שהיא כל כך זקוקה להם בלילות, עם העיניים העצובות ועם הפה שנע כל הזמן בין צעקה לזעקה. כבר לא יצאתי. עד עכשיו עוד חוזרות אלי המילים שלה והשיבוש הנורא שנפל עליה, ויותר איני רשאי להוסיף.

הלכתי לאט למגרש החניה מנסה להשיל  מעט את הכובד האפל מעל כתפי. בחניון התת קרקעי, אישה אחת ישבה בתוך מכונית עם דלת פתוחה וחסמה את דרכי, אז המתנתי והמתנתי ואז אמרתי "סליחה" והיא השיבה "סליחה, לא שמתי לב, סתם פתאום חלמתי". נכנסתי לאוטו, התנעתי וגלשתי החוצה. חשבתי שהאשה הזרה הזו, שככה אמרה לי "סתם פתאום חלמתי", שאני לא יודע עליה כלום, היתה כל כך בן אדם באותו רגע. בן אדם כל כך נדיר ואנושי בדורסנות של הרחובות ומגרשי החניה ומהדורות החדשות שלנו. "סתם פתאום חלמתי".

אספתי את בתי ונכנסנו לאיזה מקום במושבה והזמנו מרק עגבניות קייצי וסלט ירוק גדול ושתינו הפוך. דיברנו ודיברנו. גילינו שכל אחד מאיתנו הכתים את חולצתו בשמן זית נהדר שניתז מהסלט. וצחקנו על עצמנו והתחבקנו.

(ספטמבר 2008)

בצל הנר ראשון

20 בדצמבר 2011

"…קשה לי עם החנוכה.
זכרונות מאוד מאוד קשים ואין לי עם מי לדבר.
אולי אני אתקשר לבלבינה, אולי היא חיה.
זה היה חנוכה לפני שהעבירו אותנו לוורשה לגטו. הגרמנים העבירו את היהודים מהעיירות בסביבה לוורשה. בחנוכה היינו עוד בפרושקוב, כן בגטו של פרושקוב, שהיה רחוב אחד מהבית שלנו. כבר לא היתה לנו חנוכיה. אבא שלי לקח חתיכת עץ והדליק עליה את הנרות.
העברנו לידידים פולנים קצת דברים שלנו שישמרו לנו. אחר כך שלמק היה יוצא מהגטו לפרושקוב ומקבל מהפולנים קצת כסף. כל פעם הם מכרו משהו מהדברים שלנו, וזה עזר לנו, לא הרבה כסף. היינו עניים. היינו עניים מאוד.
אולי אני אתקשר לחנהל'ה, אין תשובה מהחדר שלה בקיבוץ, היא כבר לא בדירה שלה, דיברתי עם בנימין, הוא ביקש שאתקשר אליה לראות מה איתה. אין כבר בני גילי מפרושקוב רק אני. טוני גרה לא רחוק מכאן ואני לא יודעת מה המצב שלה מה איתה. אולי בלבינה חיה, אני חושבת שיש לי את מספר הטלפון שלה בקנדה.
מה שהגרמנים עשו. אני לא מדברת היום טוב. כל השבוע דיברתי בסדר, היום הדיבור שלי לא טוב.
נדליק נר.
מתי נדבר שוב…"

הדסה

1 במאי 2011

ילדה כבת שלוש.

עומדת על מדרגות המוליכות לבית עץ, אולי מחסן. פניה עגולים. לחייה מלאות. מחייכת. שערה כהה. קצה אוזן מבצבצת. לבושה סריג ונועלת נעלי עור. מחזיקה בשתי ידיה חתול לבן, אפור זנב.

על האדמה מסביב שרידי שלג. מימין גדר עץ ומאחוריה – עצים בשלכת, בית לבן ולו גג כהה ועוד חלק משני בתים. על צריף העץ מימין תלוי בגד, בתוך הצריף מספר חפצים. משמאל כנראה אדנית.

בצידה האחורי של התמונה כתוב בפולנית:

"הדסה דצמבר 1940"

שמואל, אבא של הדסה, נרצח במחנה השמדה בגרמניה.

הדסה ואמה צירל הסתתרו כל תקופת המלחמה אצל פולנים בכפר סנדומייש.

יום או יומיים לפני נסיגת הגרמנים הסגירו אותם פולנים לידי הנאצים.

שתיהן הוצאו להורג ביריה.

הדסה היתה כבת שמונה במותה.

הדסה קרוין

צירל ושמואל קרוין

הדסה, בת שמואל וצירל קרוין, בת דודי.

לזכרם.

ערב יום השואה תשע"א 2011

מסתובבים

27 באפריל 2011

בנימין לא ענה לה כמה ימים, אולי גם הוא הסתובב כמו החברה שלה מיגור שנודע לה רק עכשיו שהסתובבה. בשבת שוב התקשרה אליו והוא ענה, התברר שהוא חי וקיים. לפני חודש זה קרה עם חנהלה שלא ענתה, "מי יודע שהיא בבית חולים או חס וחלילה יצאה לטיול הגדול, אין לי את המספר של הבן שלה השני, לא זה שהיה ברוסיה וחזר, לא יודעת מה הוא עושה שם. צופיה גם היתה מאושפזת, הוא היה חולה מאוד עם חמצן יום ולילה". היא עושה ספירת מלאי לעיתים תכופות, אם משהו מבשר לה רעות, היא מתקשרת לבדוק. שואלת  אם אני מכיר אנשים יותר מבוגרים ממנה. אני אומר לה שכן, שמדי פעם אני שומע על בני תשעים ויותר, רווח לה, שאינה הקשישה ביותר בעולם, שיש לה עוד זמן עד שתסתובב, כמו שחשבה, יש אחרים לפניה בתור. היא מפתיעה ושואלת אותי בת כמה היא. אני אומר לה שתלוי איך סופרים, אם סופרים לפי האמת היא תהיה בת שמונים ושבע. היא אומרת "לא שמונים ושש". אני מאשר.  שואל אותה אם היא פוחדת למות, אחרי היסוס עונה: "קצת". כלומר כן. לאחרונה, כמעט כל שיחת טלפון ביננו היא השיחה האחרונה. בשבועות האחרונים אמרה לי שהיא אוהבת אותי כמו שלא אמרה לי  בכל שישים ושלוש שנות חיינו המשותפות. לקח לי זמן להבין שהיא לא רק אומרת לי את דבריה האחרונים, אלא שמאוד רוצה לקחת איתה לטיול הגדול את מילותי האחרונות. – אם אני שוכח או לא מקפיד בהן, היא שואלת אותי אם יש לי עוד משהו להגיד לה. "אימי האהובה, את יקרה לי". לאחרונה בורחות לה מילים. היא מתביישת "אתה רואה מה קרה לי ?" או " נהייתי טיפשה". כשאני אומר לה שיש ימים טובים יותר ויש ימים שהמילים קצת בורחות היא מתעודדת "כן, זה ככה". נמנעת לפגוש אנשים שלא ראו אותה בשנים האחרונות,- מודעת היטב לשינוי הגדול במראה שלה. לא רוצה שיראו אותה ככה "אין לי כוח לאנשים". כשסיפרתי לה שיש לי חדשות מבולוש, השמיעה קריאת התרגשות, כבר זמן רב שלא התרגשה כך" מה אתה אומר, אני לא מאמינה… איך מה פתאום" אני מספר לה שבעקבות מה שכתבתי כאן הגיע אלי אי מייל מבנו.  היא בולעת בצמא את החדשות. "אז הוא חי, פה, עם משפחה… ". "לא הוא לא זוכר אותך, לא הוא לא זוכר שהצטלמתם יחד עם יולצ'ה בחוף הים בתל אביב" אני מספר לה שבולוש יודע מעט מאוד על הוריו שהיה רוצה לדעת יותר. היא זוכרת שיולצ'ה סיפרה לה שאביהם היה צבעי ושעבודתו היתה עונתית בעיקר בקיץ. יותר היא לא זוכרת. אני מספר לה שאני מדבר עם אשתו, שהוא כנראה אדם יותר מסוגר – כל השנים נמנע מעיסוק בעבר. אשתו מספרת שיש לו קשר עם "שור" מנהיג חבורת הילדים, שכמו אז גם היום הוא אדם נפלא. לא, בולוש היה הכינוי שלו אף אחד לא קורא לו כך כיום. כן החליף את שם המשפחה שלו לשם עברי, אלה היו שנים שבן גוריון והמפאייניקים ניסו למחוק כל זכר לגלותיות "אנשים שברחו משם כל כך התביישו בעצמם הרגישו אפילו אשמים ששרדו. ופה בארץ, התייחסו אליהם כמו..כמו…". היא רוצה לשמוע עליו ועל ילדיו ואישתו. אני מספר לה ששניהם גדלו בקיבוצי השומר הצעיר והיום הם דתיים. אשתו רצתה לדעת את שם אימך כדי לעשות לך מישביירעך". "אז הם לא יודעים מה שקרה ליולצ'ה, יותר טוב ככה…לא אמרת להם, מה זה יעזור. ככה אנשים עברו את הדברים הכי קשים במלחמה ובאים לפה וקורים להם דברים כאלה". יולצ'ה, הכרתי אותה אחרי המלחמה, שנינו קיבלנו תפקיד מהתנועה ונסענו מפה לשם לבדוק איפה יש יהודים, ובדרך דיברנו וככה התחברנו. תשמע אני לא נרגעת שמצאת את בולוש, יש לי תמונה אני לא יודעת איפה עם יולצ'ה ובולוש על שפת הים. מעניין מה עם חנהלה בקיבוץ היום לא ענתה לי, אולי הבן שלה לקח אותה קצת אליו, היא יותר מבוגרת ממני שלוש שנים אולי, גם בנימין הוא בא לפה מפרושקוב לפני המלחמה, לפני שבוע דיברתי איתו אולי לפני, אתה יודע מי זאת הבת שלו, סיפרתי לך".