Sub Stance

בין החפצים על שלחן האיפור בחדרה של אמי ע"ה נמצאת קופסת קרם החייאה לשיער, היא מונחת שם כבר כמעט ארבעה חודשים ללא שימוש. אבי נפטר ב 16 באוגוסט 2000 ואמי נפטרה 13 שנים אחריו ב 5 בפברואר 2013. אתמול אחי ואני התחלנו בתהליך פירוק בית הורינו. רק שנינו, שוב שני ילדים, הפעם בבית הריק מהוריהם ומלא מהם. בסיומו של התהליך יתרוקן הבית, תכולתו תתפזר בין הצאצאים ובין אחרים. ישארו קירות תשאר דירה שהיתה בית. בית הורים.

ששה שבועות אחרי מות אמי החלטתי להתגורר יום ולילה בבית הורי. זה בית שמעולם לא גרתי בו , לא היה לי בו חדר. זה היה ביתם בו גרו בארבעים השנים האחרונות, דירתם השלישית בישראל. נולדתי ב 31 בינואר 1948 הורי גרו אז בדירת חדר עם שירותים משותפים בחצר, ברחוב נ"ג מס 1 בשכונת התקוה בתל אביב. הבלבוסטע (בעלת הבית ביידיש) שלנו היתה הינדלה אשת מוישע קצ'קה הבלגולע (= בעל עגלה, עגלון ביידיש). אל תנסו לחפש את רחוב נון גימל במפות, עם השנים הוחלף שם הרחוב והוא נקרא היום רחוב השכל, שניצב לדרך ההגנה לא הרחק מרחוב האצל והכניסה לשוק התקוה. זיכרונות הילדות המוקדמת שלי הם משם, משכונת התקוה. אוסף הטיפוסים רובם פליטים מארצות המזרח התיכון ואירופה, מאכלסים את פנטיאון משפחתנו, וחלקם בדרך זו או אחרת את סיפורי הילדים שאני כותב. בשנת 1952 קיבלנו מקלט רדיו מסוג Hallicrafters SX-62 הרדיו שינה את חיינו ופתח להם צוהר לעולם הרחב. שנתיים לאחר שאחי נולד עברנו לדירת שני חדרים והול. דירה חדשה בשיכון עממי שלב א' ברחוב עמק איילון 19 ביד אליהו. איכות חיינו השתפרה לבלי הכר. חדר אחד לילדים, וחדר אחד להורים – בשעות היום הוא הסלון ובלילה הופך להיות לחדר השינה של ההורים. וכמובן בית שימוש וחדר אמבטיה. בהזדמנות זו עברנו ממקרר הקרח למקרר אמקור החשמלי ואת פתיליית הנפט החליפה כירת גז בעלת שלושת הלהבות. בבית זה ובשכונה זו גדלתי והתבגרתי ומכאן גם יצאתי אחרי השירות הצבאי לחיים עצמאיים. בתחילת שנות השבעים עברו הורי לביתם האחרון לדירה בת שלושה וחצי חדרים, גם היא ביד אליהו ברחוב הגיבור האלמוני 52. לכאן הגעתי לעשות עוד צעד של פרידה.

יום ולילה בבית הורי הריק. איש לא קידם את פני. הבית שקט. פתחתי את החלונות. נתתי למים לזרום מכל הברזים. המקרר ריק. במקפיא אין אריזות מזון מבושל ועליהן תאריכים בכתב ידה של אמי. אין אוכל בבית. מזה שנים שאמי פרשה מהמטבח וויתרה על ממלכתה. שקית תפוצ'יפס אחרונה. עברתי מחדר לחדר ופתחתי את כל דלתות הארונות והמגירות. שאפתי את הריחות הכלואים בהם. במגירה בארון מול מיטת אימי מצאתי את הארנק. החפץ היחיד שנותר לה מבית הוריה. ארנק מתנה מאמה. ארנק שעשה איתה את כל הדרך הארוכה במלחמה ההיא ואחר כך כאן בארץ. על גבי הביטנה של הארנק היה כתוב משהו שנמחק בכוונה. מעניין מה מסתתר מתחת לשירבוטי הדיו. אני חושב על כך שהארנק היה מונח במקום נגיש לאימי. היא כנראה נהגה לאחוז ולהתבונן בו, האם הצמידה אותו ללחייה ? אני חושב שהיא הסניפה את ריחו. בשנים האחרונות כשהיתה מנשקת אותי, נהגה להסניף אותי. למלא את מלוא ריאותיה בי. הפורטרט המצוייר של מוישע-אהרְן תלוי מול המסדרון כך שאפשר לראות אותו מזויות שונות בדירה. משה אהרן אהרונוביץ סבה האהוב של אימי. איתו כך סיפרה, היא המשיכה לדבר מעת לעת. ולפעמים מדי יום. הוא היה המלאך הקשוב, המרפא והשומר שלה. בסלון תלוי ציור שמן של אריה קפלון, עבודה פוינטליסטית. בלי קשר לאיכות הציור הוא הפך לאובייקט נוכח משמעותי בביתנו. בציור ניתן להבחין בשישה עצים, בקתה עם חלון וגג רעפים ומימין לעץ המרכזי משהו לא ברור ספק שיח ספק דמות. זלמן ליפשיץ בן דוד של אמי, איש רב קסם, יצר קשר עם הצייר קפלון וסייע לו, ובין היתר דאג שלכל בני המשפחה יהיה ציור שלו. ואכן, ציוריו של אריה קפלון תלויים בבתי בני המשפחה. לימים כשאשתו של קפלון נפטרה הוא נהג להוסיף את שמה לחתימתו "אריה שרה קפלון". הורי היו אנשים מאוד מסודרים ומאורגנים.  הניירת ממויינת ומתוייקת. קלסרים ומעטפות נושאים כותרות או ציונים כמו "חשוב", "חשוב מאוד". על מעטפה אחת כתוב: "האחים שלי" – בתוכה צילומים של שני אחיה – זליג הקטן שמצא כנראה את מותו בטרבלינקה יחד עם אימו בילה, ושלמק (שלמה) שנפל בקרב ביציאה מתעלות הביוב בסוף המרד בגטו ורשה. מכתבים ועוד מכתבים. מכתבים מהימים שמכתב היה הקשר העיקרי בין רחוקים. תיבת הדואר היתה מקום אליו נשאנו את עינינו בצאתנו ובבואנו. הדוור היה "נושא המכתבים". בשנים האחרונות אימי הידרדרה למורת רוחי לג'אנק פוד. האישה שהעדיפה את הבישול הביתי על כל מסעדה, שתבשיליה ומאפיה היו משובחים ואהובים על כל בני המשפחה, גם על אלה שמעבר לים כולל האגף הפריזאי אנין הטעם, גילתה בערוב ימיה את קסמן המפוקפק של השקיות המרשרשות. וזה דבר האוכל שנשאר בבית – שקית אחת של תפוצ'יפס. אכלתי אותה לזיכרה עד תום. בחוץ ייללו רוחות. הפינה הזו ביד אליהו במפגש הרחובות הגיבור האלמוני ושדרות יד לבנים הוא מפגש הרוחות. מאז ומעולם ייללו בו רוחות בעיקר אחר הצהריים, הד ללילות שבהם התנים השמיעו יללות מקפיאות דם. היו כאלה שסברו שיהיה לי קשה לישון בבית הורי. לא כך היה – נרדמתי בקלות וחלמתי.

בחלומי הגעתי למקום שנראה כמו מרכז קהילתי מטופח היו שם נשים מהוגנות שישבו בחדר והמתינו. ליד הדלת עמדו שתי נשים כבנות חמישים ושוחחו, אחת מהן אימי. סנטרה היה מעט מאורך, אבל זו היתה אימי. ניגשתי אליהן כדי לנשק את אימי אבל משום מה נשקתי לאשה האחרת ורק אז פניתי ונשקתי לאמי. זה לא היה החלום הראשון בו מופיעה אימי. כבר ביום מותה היא התייצבה והפגינה נוכחות. בחלומותי היא כמעט תמיד אשה בוגרת ונראית במיטבה. בבקר התקלחתי והשתמשתי בסבון הנוזלי הריחני של אימי. לפני שיצאתי לדרכי, בחרתי שני שירים של יהודה עמיחי ("מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"). קרבתי כסא למיטת אמי הריקה וקראתי בקול את "אמי ואני" ואז קרבתי כסא למיטתו הריקה של אבי וקראתי את "שיר לחיי אבי". בבית הורי שהלכו לעולמם, השארתי בתוך שקית את הכביסה המלוכלכת שלי.

בית הורי

ציור השמן של אריה קפלון

פורטרט של מוישע אהרן אהרונוביץ (1976 משה קרון)

ארון מצעים

בגדי אמי