בשולי החציבה הקבועה
נכתב בתאריך 1 ביוני 2012 מאת משה קרוןזה היה יום עבודה עם החציבה הקבועה בתוך המערות החשוכות, עם הידיעה שהמצפן שלך פונה אל מקור אפשרי של אור. ואז כשעמדתי לצאת לדרכי היא הגיעה בסערה עם תיק ענקי ועם הפנים הכי מפחידים שהיא כל כך זקוקה להם בלילות, עם העיניים העצובות ועם הפה שנע כל הזמן בין צעקה לזעקה. כבר לא יצאתי. עד עכשיו עוד חוזרות אלי המילים שלה והשיבוש הנורא שנפל עליה, ויותר איני רשאי להוסיף.
הלכתי לאט למגרש החניה מנסה להשיל מעט את הכובד האפל מעל כתפי. בחניון התת קרקעי, אישה אחת ישבה בתוך מכונית עם דלת פתוחה וחסמה את דרכי, אז המתנתי והמתנתי ואז אמרתי "סליחה" והיא השיבה "סליחה, לא שמתי לב, סתם פתאום חלמתי". נכנסתי לאוטו, התנעתי וגלשתי החוצה. חשבתי שהאשה הזרה הזו, שככה אמרה לי "סתם פתאום חלמתי", שאני לא יודע עליה כלום, היתה כל כך בן אדם באותו רגע. בן אדם כל כך נדיר ואנושי בדורסנות של הרחובות ומגרשי החניה ומהדורות החדשות שלנו. "סתם פתאום חלמתי".
אספתי את בתי ונכנסנו לאיזה מקום במושבה והזמנו מרק עגבניות קייצי וסלט ירוק גדול ושתינו הפוך. דיברנו ודיברנו. גילינו שכל אחד מאיתנו הכתים את חולצתו בשמן זית נהדר שניתז מהסלט. וצחקנו על עצמנו והתחבקנו.
(ספטמבר 2008)
