פנקס נכה מס 3701

נכתב בתאריך 22 ביוני 2013 מאת משה קרון

עוד יום של פירוק בית ההורים. שכבה אחר שכבה. הורי שאינם עוד בין החיים הגישו לי מתנות מעברי – מכתבים רבים, מחברות, עבודות בית הספר, יומנים, צילומים וציורים רבים. אני מתבונן במספר ציורים שציירתי לפני למעלה מחמישים שנה, לכל אחד מהם נשמר זיז תא במוחי. אין לי כל ספק – הם שלי. ידיעה פנימית בהירה שמעבר לחתימה הילדית המתנוססת עליהם. זה מרגש וגם מפתיע. למעלה מחמישים שנה שלא ראיתי אותם ולא חשבתי עליהם. ברגע אחד הם צצים ומתחברים ללא היסוס לתא מוחי זעיר פנימי, שהמתין לשליפה ולאימות. הם זכו לאישור ולרגע החיבור. סוג של גאולה.  יש גם תאים זעירים רבים שלא יזכו לרגע הזה, שימשיכו לנצור את הידיעה לעצמם, כחללית זעירה התקועה לעולמי עד בחשכה. יש חוויות שהזמן שחלף נותן להם נפח. מסייע לחבר אותם לתובנות עכשיויות. כמו פנקס נכה 3701. מבט ראשון בעטיפת הבד שלו אינו מותיר מקום לספק. חושף את מה שעבר במוחו של הפקיד שהיה אחראי על בחירת העיצוב.

תעודת נכה 3701

כשניסו לבדוק עם הצייר משה קופפרמן האם מקור הפסים בעבודותיו קשור לבגדי האסירים במחנות הריכוז וההשמדה, הוא התנער. קופפרמן ראה בפסים הבלתי נלאים דברים אחרים לחלוטין, את חייו בקיבוץ – מול המסגריה נוכח הגריל בחזית הטרקטורים, את "התקומה" שביום יום בשגרה.  אחרים מוצאים ביצירותיו של קופפרמן את הסורגים, הסודות המכוסים, כותנות הפסים ועוד.

משה קופפרמן

בחויה האישית שלי, פנקס נכה רדיפות הנאצים מספר 3701 הוא שיקוף דרך התבוננותו ויחסו של הישוב הותיק כלפי המעפיל, הניצול, השה לטבח, הסבון. הגלותי. ביום שחרור המחנות הוא לבש את כותונת הפסים האופיינית, והישוב הותיק הצברי הגאה השאיר אותו כאן בבגדי השם. זו היתה נקודת מבט שיפוטית ומתנשאת. היתה בה האשמה – לא מרדתם, לא לקחתם את גורלכם בידיכם, באתם לכאן להיות לנטל עלינו. אימי סיפרה לי שאפילו בקרב בני משפחתה כאן בארץ הוטל ספק באמינות סיפורי השרדותה. אוד מוצל מאש היית וכך גם נשארת. ואולי, אם שרדת את התופת הזו אז אתה משת"פ כלומר קאפו יודנראט מלשין שוטר של הנאצים בעצמך. האם מאחורי גישה תוקפנית זו בצבצו גם רגשות אשם על אוזלת ידו של הישוב בארץ, שנכשל בקריאת תמונת המצב באירופה, שלא הצליח להגיב כראוי בזמן אמת נוכח העדויות והרמזים להשמדה ולשואה ?

במחנות הריכוז וההשמדה

ניצולי השואה היו חשודים ולא אמינים. הם נדרשו להביא לועדות עדים שיעידו בשבועה שאכן היו שם. למלא שוב ושוב לאורך עשרות שנים את אותם טפסים, ולחזור בפני הועדות הרפואיות על סיפור חייהם בשואה. לכן, כלל לא הפתיע אותי כשהכחשת השואה הפרטית של משפחתי התבצעה לא על ידי אחמדינאג'ד אלא על ידי "ועידת התביעות". אבי היה עובד כפיה במחנה קרשניק. עובדי וחוקרי ועידת התביעות לא מצאו במסמכיהם עדות לקיומו של מחנה זה. ולכן, ללא ניד עפעף דחו את בקשתו לזכות בפיצוי שניתן לפני שנים לעובדי הכפיה. האם חלק מארגונים  אלו שתיווכו בין הניצולים לבין משאבי הפיצויים והשילומים, ראו בניצול השואה מטרד ? – אבר מיותר במישוואה. אחרי שסיפקתי לועידת התביעות את כל ההוכחות (טלפון אחד ליד ושם) לקיומו של המחנה בקרשניק ולעובדה שאבי עבד שם בעבודות כפיה, לא זכיתי אפילו למילת התנצלות אחת.

כך, כשאנחנו מפרקים את בית הורינו ומסירים בעדינות שכבה אחר שכבה אנחנו ניפגשים שוב ושוב עם הדיה של המכה ה 81. עטיפה של תעודה אחת מפוספסת מספרת סיפור שלם.

שנה אחר שנה, תוקף פנקס הנכה 3701 הוארך בכל פעם בשנה אחת בלבד

לא ניתן לכתוב תגובות ברגע זה.