שלוש וחצי בלילה.
נכתב בתאריך 25 ביוני 2013 מאת משה קרוןשלוש וחצי בלילה. חושך. קריר. גלגלי המזוודות שלנו הפרו את השקט בשביל המוביל מביתנו בירושלים אל הרחוב. המפגש עם השניים היה בלתי צפוי לחלוטין. אחר כך מטריד ומעורר מחשבות. דיברנו על זה אבל זה עוד עומד ומציק. תקוע בראש לא מרפה. גם כאן עכשיו, יום אחרי שהגענו ללונדון לחופשה קצרה.
באמצע הלילה פגשנו על השביל ששוחת שיחי לבנדר לאורכו, שני ילדים. הם נראו כאחים כבני שמונה ושש. בעוד כחמש שעות הם אמורים לשבת בכיתה וללמוד. ילדים בני גילם ישנים עכשיו. השינה חשובה להתפתחותם וגדילתם. ילדים לומדים טוב יותר אחרי לילה של שינה. אבל הילדים האלה היו ערים לחלוטין. הם היו ערים כבר שעה או יותר קודם לכן. הם פלטו איזה הימהום ברכה חטוף כשחלפו מהר על פנינו. יתכן שהמפגש איתנו הפתיע גם אותם אך הם המשיכו בדרכם. ואנחנו ? אנחנו גילגלנו את המזוודות אל הרחוב, אל המכונית בדרך לשדה התעופה.
עיתון ״הארץ״ הוא בעיני עוגן חשוב במדרון החלקלק שבו גולשת הדמוקרטיה במדינתנו. אי של נאורות ופתיחות. הוא לא נטול חולשות וחסרונות, אבל הוא יחיד מסוגו ויקר ערך. באמצעות עיתונאים מוכשרים הוא אינו מרפה ומעמיד שוב ושוב לדיון שאלות גם משולי חברתנו. עיתון הוא ארגון מורכב. הוא עושה דרך ארוכה עד שהוא מגיע לשולחננו. אין לי ספק שמערכת עיתון הארץ היתה מזדזעת אם היתה יודעת שבקצה מסלולו של העיתון אל פתח בית הקורא עומדים שני ילדים כבני שמונה ושש, בשלוש וחצי לפנות בוקר.
די מהר התברר לנו ששני הילדים הקטנים מחלקים את העיתון. איש מבוגר, אולי אביהם, נותר לשבת במכונית המוארת ברחוב, הוא שקד על גילגול העיתונים וקשירתם באמצעות גומיה. הכין בזריזות עוד ועוד עיתונים שהילדים יניחו על המרבד הרך בפתח הדירות בהן נמו משפחות שלוות את שנתן.
הכי טוב להפסיק כאן.
