Sub Stance

ערב תשעה באב בתל אביב

נפלה ריקנות של תשעה באב בכיכר המושבות. לשוליים יש שוליים. ושולי השוליים הם עצב גדול ופחד. הקשתי במפה "רחוב עכו" בתל אביב. המפה האינטרנטית תיקנה אותי שוב ושוב "שביל עכו". במו עיני ראיתי שלט כחול "עכו" ועוד שורה מבהירה "עיר נמל" או "עיר חוף בישראל". אבל האינטרנט יודע  טוב יותר, זה אינו רחוב. כך נראה השביל המוליך אל השאול. אין מוסיקת רקע. אין כתוביות. בהתחלה סתם עזובה, החצר האחורית של האחוריים. בבת אחת כמעט ללא הכנה, מתגלה המחזה. יאמר מיד, הבימוי רע, מרושל ולא אמין. לפחות שלושה שחקנים מחזיקים את המזרקים בפה, מפנים את ידיהם למלאכת הקשירה והנבירה בורידים ששקעו. שחקן אחד יושב בכסא גלגלים, לידו גבר שדוף בעל גולגולת ציפורית ועיניים חיות, מאחוריו קצת בצד צעיר מחפש מקום בירכו. הראשון שקידם את פנינו, המחט היתה תקועה בזרועו כשהוא צולל ונעור בתוך עולמו. מולו על מזרון בלב הזוהמה – חברו, הלום סמים מכוסה בזבובים. במרפסת בבית המשותף המשקיף אל התופת עומד צעיר אפריקאי ומתגלח. רכב חונה ומתוכו יוצא זוג, הם ניצבים מעולים, ממלאים כהלכה את תפקיד המנוכרים הלא שייכים שנקלעו למקום. עוד ועוד שחקנים זרמו אל השביל בעודנו יוצאים אל העולם הנורמלי – קולנוע מרכז וגן לוינסקי.

אני כל כך רוצה להגיד לכם: אל דאגה ילדים, זה לא באמת היה מה שראיתם. זה כאילו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. מישהו ודאי עושה סרט, בננה ספליט, מצלמה נסתרת. עוד מעט יקפוץ איזה ליצן חיים הכט יגאל שילון ויגיד שהכל סתאאם יצפאן, ושאכלתם אותה. ננשום בהקלה לרווחה. למשך כמה דקות נגער בעצמנו, שהתפתנו להאמין שזה יכול להתרחש חמש דקות הליכה מהמיכנסונים הקצרצרים המופלאים המסתובבים בשדרות רוטשילד הלוך ושוב. אבל לא. זה אכן היה וזה ממשיך להיות כל יום. גם כשאנחנו לא רואים ולא עוברים שם, כאילו בטעות, בחצר האחורית של השוליים.

בשעה שרבבות יהודים אבלים מילאו את הכותל המערבי ובתי הכנסת לבכות ולזעוק מרה על בית מקדשנו שחרב, באותה שעה לא בכה איש על אלה שנגזר עליהם להיות חלק מהסיוט ב"שביל עכו" בואך אל שאול תחתיות.

הארבע על ארבע הנוצץ חונה בקצה המבנה השומם. הוא מבחין בנו או לא. מתניע נוסע קדימה ואחורה אחר כך מסתלק במהירות. מאוחר יותר יחזור. יירדו ממנו שניים ויעלו לקומה השניה. בקצה האחר שני רכבים של בזק. מוזר שהם עובדים בשעת אחר הצהריים בערב החג. עסקים לא כשרים באויר. עוד רכב מגיע. מישל מאוד לחוצה. זה ברור שבמרחב הגדול החשוף הזה היא הדמות הכי חשודה. מסתכלת כל הזמן לצדדים. בוחנת את כל הנוכחים. ברחבה שלפני מוסך אגד שתי ערמות בגדים ישנים סחבות מגובבות. גבר שחום חלוד עמוס רסטות, יחף, חלק גופו העליון חשוף, דלוק הזוי הולך אל עבר מכולת האשפה ונעלם. אני אומר לה שהכי חשוב לא להסתכל אל אף אחד להתמקד במטרה. אנחנו לעצמנו. לא שמים על אף אחד. אדם לאדם כלום לא ראיתי לא שמעתי לא יודע. בצד הדרומי של המבנה תילים של מחיצות גבס מנותצות ומסגרות פח ואלומיניום, אפשר להבחין עליהם בשרידים מצויירים. בסמוך למבנה אוסף ספות וכורסאות. בתוך המבנה מצבור רהיטי משרד מכונסים במרכז, למעלה מעליהם קונסטרוקציות מתכת חשופות. מצפון למבנה התחנה המרכזית גיבוב של חפצים – כיורים, אסלות, מחיצות, חלונות, גביעי זכוכית ענקיים מנותצים והרבה שברי זכוכית. משהו שנראה כמו פירות טרופיים גדולים מנופחים מרקיבים מעוררי גועל. הגבר החלוד נראה פסיכוטי, עומד קפוא, לא ברור על מה הוא מביט מה הוא מחפש כיצד ינהג בעוד רגע לאן יפנה. הצמחיה פורצת מכל חריץ וסדק. מעזבה אורבנית מתריסה. הארבע על ארבע שוב פותחים מבערים וממריאים. הבחור הערבי אומר שטוב שאנחנו מצלמים היום בשבוע הבא כבר לא ישאר כלום, בעל הבית אמר שצריך להחזיר את המצב לקדמותו לפני שיהרסו פה. דווקא ציורים יפים, אולי גם הוא יביא מצלמה אפשר להגדיל לעשות תמונה יפה לתלות בבית בסלון, יכול לצאת יפה. כמה שהאספלט חולני מחורץ ואנמי. אני שומע מלמטה מהקומות שמתחת קולות. שם מתקיים במחשכים התת קרקעיים עולם הכי תחתון שיש, בית הדין של הבורר העליון, בייניש פודל. בתעלות הצדדיות מתגודדים פליטי מתקפת הגראדים והטילים ארוכי הטווח, מיני חיפאיים ששמעו את הסירנות וירדו למטה למטה למצוא מסתור, וכל השנים האלה מסתובבים שם למטה ביערות הלבנים שמתחת לתחנת אגד בבת גלים הנטושה, ממתינים לצפירת הארגעה שלעולם לעולם לא תשמע. הם ימשיכו להסתובב במחילות התת קרקעיות וישמיעו נהמות תנים, יגידו פרקי תהילים, יכרעו אפיים ארצה ישתחוו ויגידו אמן והכל משמים. גם יכול להיות ששמעתי מישהו מלמטה צועק כוס אם אם אמעק ארס שזו התחלה של סיפור לגמרי אחר.

לא רחוק מכאן, מישהו מסדר לעצמו קרטון לישון עליו ולהתכסות בו. הרוח בחוץ מתחזקת וברדיו מודיעים שהחורף יגיע לכאן במלוא עוזו בשעות הקרובות. החורף הוא לא חבר של חסרי הבית. לא, זה לא שלחסר הבית יש חברים, כלומר אין לו, ממש אין לו וגם החורף כאמור כלל וכלל אינו. בארץ גיירו את ההומלס ושמו בישראל "דר רחוב", שם המבטא  גישה "חיובית" מהוגנת, להדגיש שהבעיה אינה נעוצה בכך שההומלס הוא חסר בית. לא, זו אינה הבעיה, הוא פשוט דר רחוב. עם רחום וחנון אנחנו, ממש עמידר. וכך ברוח ישראל סבא נהגנו גם עם הזונה לא עלינו, ושידרגנו אותה למעמד פרוצה, ולא ידענו מנוחה עד שהשגבנו אותה לכדי יצאנית, כינוי שיש בו מידה של עמעום ממתיק בושה. המשפט "דר הרחוב קידם את היצאנית שחלפה על פניו בברכת ערב טוב" נשמע הרבה יותר טוב מאשר "ההומלס\חסר הבית קידם את הזונה קו נטוי מחק את המיותר הפרוצה שחלפה על פניו בברכת ערב טוב".

חברת Dutch By Design Ltd מייצרת כלי מיטה עם הדפס של קרטון וכך היא מתארת את המוצר שלה :

The Home Duvet lets you sleep under a cardboard box so a homeless person doesn't have to!
This high quality duvet cover features a photographic print of a cardboard box. This produces an extremely sharp image that stays flexible because the ink is printed directly in the cotton. The image will stay crisp after frequent washing.
The cotton has a thread count of 144 threads per square inch, so its soft to the touch virtually non-iron. The duvet cover is produced in Pakistan and child labour is not used

30%of the gross profits go to Centrepoint, the UK charity for homeless young people aged 16-25 (charity number 292411). Every night Centrepoint provides support and housing for 800 vulnerable homeless young people

קרוב לודאי שבעלי נשמות רחמניות ואולי יותר מזה עומדים מאחורי פרוייקט שמיכות איכות בהדפס קרטון המיוצרות שלא באמצעות עבודת ילדים בפקיסטן. אבל יש משהו שמקומם אותי באנשים השבעים המתכסים בשמיכת הקרטון הרכה למען ילדים המתכסים בקרטון, או שנאספים במלון יוקרתי לארוחה בת שמונה מנות שכל הכנסותיה קודש להזנת ילדים רעבים.

הרוח בחוץ מכה. ספק אם חסר הבית העטוף בקרטון יצליח לישון הלילה.

יותר מאי פעם אני עובר ברחוב ורואה אותו מוטל על המדרכה. אם אין תחתיו קרטון פרוס כמצע, אם אין שקית ניילון מהוהה ככרית מתחת לראשו, אם הוא מקופל כעובר או שוכב על גבו פרוס ידיים לצדדים ופה פעור – אלה אולי הדקות האחרונות שלו. עבור רובנו הוא שקוף. הוא הלא רואה ולא נראה.
אתמול בן עדתו בן דמותו, שכב ברחוב בן יהודה בתל אביב סמוך לעירוני ה', קראו למד"א. עוברי אורח מספרים לויינט, שהחובש ממד"א ניגש אליו ונגע בו באמצעות רגלו, וכשראה שהוא זז, עזב יחד עם האמבולנס את המקום. מאוחר יותר הוא מת.
הסיפור הגדול של כל מה שקרה שם אתמול בערב, זה לא שהחובש לא טרח לערוך בדיקה תקנית משום שכנראה חש דחיה ורתיעה מההומלס זבל מחלה מדבקת השכובה באמצע בן יהודה שטראסה, הסיפור הגדול הוא שעוברי אורח נקטו עמדה והזעיקו עזרה ושכתבו על זה היום בויינט. הידיעה הזו נכנסה לחדשות.
כל הומלס או זרוק שפוך מסטול שיכור מפוקס או הזוי, יכול לספר לכם את הסיפור שלו. והסיפור חוזר על עצמו – במרפאות, במוקדים הרפואיים ובחדרי המיון, לצד עבודה נהדרת ויחס אנושי, הם גם נתקלים שוב ושוב ברתיעה באי בדיקה ובאי מתן טיפול. רבים מהם כבר אינם פונים לחדרי מיון. הם יודעים לאיזה קבלת פנים יזכו. והם זוכרים בעיקר את הדחייה והביזוי ולא את הטיפול המסור והעינייני. ככה זה לבעיטה יש זיכרון ארוך יותר מאשר לליטוף.

באוגוסט טיילנו באזור התחנה המרכזית הישנה והחדשה. היתה תחושה חזקה שמתחת לפני השטח רוחשים חיים לא נגישים. עולם מקביל מתפורר חולני, שותה לשכרה על הבוקר, מופקר לנפשו. היה קשה לצלם, תחושה שכל קליק מצלמה או מבט מושהה יתר על המידה נתפס כאיום על חוקי "הבחורים הטובים" או על ה"עקרונות". לא צילמתי אשה במשקל כלום לובשת מכנסונים מעל לגרבי ניילון חומות גדולות עליה בכמה מספרים. לא צילמתי קשיש עם תיק וסל יוצא ממאורת זונות. שני נערים טרופי מבט מסכמים בינהם את פרטי העיסקה. אישה מכניסה את ידה לתוך התחתונים ומגרדת נואשות במבושיה. שלושה שרועים על קצה הדשא בגן לוינסקי לידם בקבקוק ומזוודה פתוחה. במוסף "הארץ" (9.11.07) מתפרסמת כתבה מצויינת של ורד לי על הבית ברחוב פיין מס 1. בבית זה מתנהלת מדינה נוספת בישראל. מדינת פשע ניצול והשפלה – זנות, סמים ועבדות תחת קורת גג אחת. כתבה חזקה זו נותנת להבין שהמתחם בפיין 1 פועל בידיעת הרשויות. משטרת ישראל נותנת את ידה לקיומו – לפני כל פשיטה משטרתית לפיין 1 מגיעה אזהרה לסוחרי הסמים, שמפנים את המתחם לחוף מבטחים עד עבור זעם. כלומר מישהו מתוך או מישהו המקורב למשטרה, מספק מידע מודיעיני לסוחרי הסמים. לא רחוק מכאן מעידה לירן בנימין בגוף ראשון, קבל עם ונרקומן על הקיר: "לירן בנימין היתה כאן ויאללה בלאגן" .

הם אמרו לה לזרוק אותו מהבית.
אז היא זרקה אותו מהבית.
הם יודעים מה שהם אומרים, הם היו שם.
כשהוא בא ואמר לה שהוא רעב,
הם אמרו לה לא לתת לו אוכל.
אז היא לא נתנה לו אוכל.
הם יודעים מה שהם אומרים, הם היו שם.
כשהוא בא מלוכלך וביקש רק להתקלח
הם אמרו לה לא לתת לו להתקלח.
אז היא לא נתנה לו להתקלח.
הם יודעים מה שהם אומרים. הם היו שם.
כשהוא בא בבגדים מלוכלכים ורצה לכבס.
הם אמרו לה לא לכבס לו את הבגדים.
אז היא לא כיבסה את בגדיו.
הם יודעים מה שהם אומרים. הם הרי היו שם.
כשצילצלו אליה מבית המעצר ואמרו לה לבוא לשחרר אותו בערבות.
הם אמרו לה לא לשחרר אותו בערבות.
אז היא הודיעה שהיא לא חותמת ולא משחררת.
והם יודעים מה שהם אומרים, הם עברו את זה בשרם. הם היו שם.
הם אמרו לה להגיד לו לא לבוא יותר.
הוא בא.
וכשהוא בא, היא אמרה לו לא לבוא יותר.
הוא אמר "בסדר" והלך.
ולא בא יותר.

'הארץ' אינו שוקט על שמריו ומגדיל לעשות. העורך כנראה משוכנע שהאיש החושב והשבע, זקוק גם להצצה קצרה ומשחררת במערומיהם הנלעגים של בני העשירונים הנידחים. אין לי הסבר טוב מזה להופעתה של פינה שנקראת 'פוטו גולדה' ב'מוסף הארץ'.

בגיליון שמופיע היום (1 יוני 2007) מצולמת אישה בת 54 משכונת התקוה, המספרת בגוף ראשון, שעבדה ברחוב במשך חמש שנים, ילדה ארבעה ילדים שנמסרו לאימוץ ובת נוספת אותה גידלה עם אחותה מתה לפני שנים. האישה מעידה על כך שאסון זה שבר אותה, שהיא חיה על תרופות הרגעה, נמצאת בשיקום ומתקיימת מ 400 שקלים וקיצבה. כן היא עדיין "מסתובבת בתחנה המרכזית הישנה" ו"רוצה להזדקן בכבוד". האישה כאמור מצולמת ומופיעה בשמה המלא. עתה, בזכות הצלמת ומערכת 'הארץ' תצליח סוף סוף האישה האומללה לקבל שיעור חינם – ללמוד ולחוש רמיסת כבוד מהי. אם אכן תחוש, שכבודה ושצנעת פרטיותה  נפגעו, לא יהיו לה מן הסתם כוחות הנפש ולא המעות, לתבוע את עלבונה ועגמת נפשה, מעיתוננו הממשיך להצהיב ללא בושה.

נוף גגות שכונת נחלאות, הנשקף מחלונותיו המזרחיים של בית המשפט העליון מרתק. זה המראה אותו בחרה ימימה ארגז לצייר. ציור רחב מימדים, שהוצג לפני שנים אחדות במוזיאון ישראל. ספק אם העולים ויורדים במדרגות בית המשפט העליון השוזפים מבטם בנוף, רואים את אחד הפרטים הקבועים בו – הקבצנית והקבצן בצומת שדרות בן צבי ורחוב בצלאל.  הקבצנית עושה בצומת ימים ארוכים, מעת לעת היא מפנה את מקומה לטובת הקבצן. היא אישה שאיבדה את גילה, הליכתה נמרצת וגופה נוטה מעט על צידו,  במשך חודשים היא צלעה, וזה היה עבורי סימן שהיא סובלת כנראה ממורסה דלקתית בעקבות הזרקה במפסעה או באזור אחר ברגל. היא עוברת בין המכוניות הממתינות לאור הירוק ברמזור, אינה פונה לבקש את נדבת הנהגים, אלא ממתינה שהם יפנו אליה. כך עוברים עליה ימים ארוכים בקיץ הלוהט ובקור המקפיא של החורף הירושלמי. פניה קשים, כואבים ואפילו מפחידים, לעיתים אפשר לזהות בהם רמז ליופי שאבד. בגדיה גבריים. עצובה, מרה וקשה. מאוד קשה. הקבצן יכול ללא כל קושי להיבלע בקרב הסטודנטים בקמפוס גבעת רם הסמוך. על גבו תרמיל גב, פניו עטורים זקן ומשקפיים ועל אצבעותיו טבעות רבות, הוא מחזיק בידו כוס פלסטיק חד פעמית ומקשקש בה מול חלונות כלי הרכב. לפעמים נסוך חיוך מוזר על פניו אולי ביטוי למבוכה. כמו חלק ניכר מקבצני הצמתים גם שני אלה הם כנראה מכורים לסמים, שאוספים שקל לשקל על מנת לממן את השימוש היומיומי שלהם בסמים. חלק גדול מהמכורים מכסים את העלויות הגבוהות של הסמים באמצעות פעילות עבריינית – גניבות, פריצות, מעשי שוד, מרמה, סחר בסמים וזנות. עם הקבצנים נמנים אלה שאינם מסוגלים או אינם מוכנים לממן את השימוש שלהם באמצעות התנהגות עבריינית, ומעדיפים לקבץ נדבות. בין המכורים נחשבת הקבצנות למדרגה נמוכה. יש בין הקבצנים המכורים חסרי בית, כאלה הסובלים מתחלואה כפולה (מחלת נפש והתמכרות), נשאים של מחלות כבד (הפטיטיס בי ו סי) ואיידס, בעלי היסטוריה של טיפולי גמילה ושיקום כושלים וסרבני טיפול. אוכלוסיה זו היתה יכולה להפיק תועלת רבה מטיפול אחזקתי באמצעות הירואין. יש בעולם מספר פרוייקטים מוצלחים שבהם מחלקים הרואין לאוכלוסיית יעד, שברקעה רב בעייתיות וכשלונות טיפוליים. טיפולי האחזקה מאפשרים שיפור משמעותי באיכות החיים ובבריאותם של מכורים אלה. אני נוהג  להניח בתוך הכוס המוגשת לחלון מכוניתי שקל. אני עושה זאת משום שאני מעריך את החלטתם לא לפגוע בזולת וברכושו ומשום שאני יודע שהמדינה אינה מעמידה לרשותם את הטיפול שהיו יכולים להסתייע בו.

פליקר הוא מיזם צילום שבאמצעותו ניתן להכיר עולם וחיים.
אחד האנשים המרתקים בפליקר הוא טום סטון או כפי שהוא נקרא בפליקר סטונט .  עבודת הצילום שלו היא מיוחדת – הוא נוהג לצלם ברשות הומלסים בסאן פרנסיסקו לשוחח איתם ולהביא משהו קטן מהסיפור האישי שלהם. לא חטטני, לא פולשני עם כבוד לאדם באשר הוא אדם. חסר הבית מעורר סלידה ולעיתים פחד, העוברים ושבים נוטים לא לראותו, לא להשהות עליו את המבט מעבר לחלקיקי שניה. חסר הבית הוא שקוף במקרה הטוב, ומיטרד תברואתי המפריע לשוחרי הסדר החברתי התקין במקרה הרע. סטונט מזמין אותנו להתבונן לרגע לתוך עולמם של הומלסים, הצילום בשחור לבן הוא באיכות מעולה, ועוזר מעט להרחיק את המציאות מההווה אל העבר הרחוק השחורלבני ובכך להקל על הצופה.
היום מפרסם סטונט צילום צבעוני קשה לצפיה ופולשני. בכך חורג ממנהגו עד כה – מכה בצופה ומרתיע. האם סטונט עובר שלב ? האם לאחר שהצליח ללכד סביבו קהל צופים הוא מעז לומר בואו נראה עכשיו את העצב והחולי בצבעים טבעיים ? ימים יגידו.

זה הצילום של Stoneth