Sub Stance

מני סלמה אינו חי בשלום עם המוות.

חודשים ארוכים הוא ישב ואולי עדיין יושב בסטודיו ורושם את אותה דמות. שוב ושוב.

הוא אינו משכפל או מדפיס אותה במהדורה מוגבלת. הוא רושם אותה אלפי פעמים. זו פעולה אמנותית שנראית למתבונן סיזיפית וכפייתית נחושה וחותרת. מה עומד מאחורי דרכו של האמן ליצור שגרת רישום, תנועה קבועה ומתמשכת, יומיומית, שעה אחר שעה.

אפשר להבין את עבודתו הנוכחית כעבודת דקונסטרוקציה. הדמות המצוירת מוכרת מעבודותיו הקודמות. היא מופיעה בהם כאשה או מלאך בסמוך או בנרמז למייצגי מוות. סלמה הוציא אותה מציוריו, רושם וקורא אותה מחדש, מזמין אותנו להצטרף ולהבחין בשינויים הקטנים במשמעויות ובפרשנויות הנוספות – בעיניים הריקות, בתנועה הקטנה של התלתל, בעווית שחולפת בשפה ובהטיית הכתף. הוא יוצר פריים אחר פריים. רושם תא ועוד תא. חותר אל הלא נודע. ממוקד בהמשכיותה. כוחה בקיומה ובתנועתה הסמויה כמעט מהעין. חיבורם של כל הפריימים והקרנתם ברצף יצור סרט נעלם שמעולם לא הוקרן, המשול להתמזגותם של התאים לרקמה – לחיים, לשפה חדשה, למשמעויות הכפולות של הטקסט הציורי: העין איבר הראיה, שהיא גם מעין מקור מים וכשיבש הוא עין אכזב. העין נשמעת כמו האין, כלום, ריק. ההיפך מיש. אין עיניים או בלשון סלמה "עיניים ריקות" – נטולות זהות. התלתל המסתלסל המהתל – החושף ומסתיר, שהוא גם סבך תיל. הכתף המזמינה או נרתעת, שהיא חלק מהגוף וגם קצה או צד, והשפה שהיא איבר להגייה וביטוי מילולי וגם לשון. ובאותה שעה השפתיים נוצרות בתוכן את הלשון. כשיש רמז יש גם רז.

הדמות מזכירה שחקנית מתקופת הסרט האילם. פייה חידתית – מתיילדת מבויישת. אולי היא גירסה חדשה לחוה המקראית – האישה, הרעיה והאם הראשונה. חוה שלא ידעה את פרי עץ הדעת, אבל ידעה להמרות את הציווי האלוהי ולומר כן לנחש. האם בסיפור המקראי שייכתב מחדש, חוה זו, תדחה את הנחש מעל פניה ותזכה לחיי נצח בגן עדן ? האם הכוח המניע את הרישום החוזר הוא ניסיון לשבש את הטקסט הציורי, שבו לצד החיים מוטל צל המוות הוודאי ? או כזה הנותן מקום לפרשנות אחרת – שתקל על ההשלמה עם דרכו של עולם – החותר למצוא בתהליך הקריאה והכתיבה המחודשת באמצעות הרישום  – שלום עם החיים.

 משה קרון                                                                                                                                                                       15 בספטמבר 2016, ירושלים.

Scratch Bandits Crew – Heart Beat
Brusk

David Hockney interview from Royal Academy of Arts on Vimeo.

האישה והגבר שמגישים את התכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל השתלחו הבוקר (22.8) במוסיקת הג'אז. יש אנשים שלא אוהבים מוזיקה כזו או אחרת וזה מובן. אלא שהבוקר זה היה שונה. השניים במשך דקה ארוכה, התחרו בינהם תוך שהם נכנסים זה לדברי זה, בשנאה עמוקה למוזיקת הג'אז. הפליאה בעיקר האישה, כמה ציטוטים, כמעט מדוייקים מדבריה, שהותזו בטון לועג ומתלהם : "לקחת מוזיקה ולהשחית אותה",  "ג'אז זה רק כדי שתוכל להגיד הייתי בפסטיבל הג'אז",  "אני לא מאמינה ולא תשכנעו אותי שיש אנשים שאשכרה נהנים מזה", "במעלית הייתי מגבילה את הג'אז" ו- "אופרה אני אוהבת יותר, ואתם יודעים כמה אני לא אוהבת אופרה".
פסטיבל הג'אז המתקיים ממש עתה באילת נפגע קשות מהתקפת הטרור האחרונה על נוסעים בכביש לאילת, וירי הטילים בדרום הארץ. מספר מוזיקאים מחו"ל ביטלו את השתתפותם בפסטיבל, ויתכן שגם קהל המשתתפים קטן יותר. כשהקשבתי לדברי הבלע של מגישי התכנית כנגד הג'אז, נתקפתי בשני דחפים,- הראשון לסגור את מקלט הרדיו ברכב והשני לשנות את תכניותי ולרדת לפסטיבל הג'אז באילת. לפני כמה שבועות גדי כתב שהוא מתעב אותה את מגישת התכנית, אני בעיקר בז לה ליהירות וההתנשאות הזו, ששואבת את סיפוקה מהרגזה ונקיטת עמדות חשוכות להכעיס.

בין מתנגדי הג'אז היו בנוסף לאישה ההיא מגלי צה"ל גם הנאצים, הם ראו בג'אז חלק מהתרבות המודרנית המנוונת שיש לעוקרה משורש, ולכן אסרו את השמעת הג'אז והבלוז. מי שאינו אוהב ג'אז יש לו טעם שונה משלי, ואין לי נגדו דבר. אך מי ששונא בכל נימי נפשו ג'אז, מנצל את הבמה התקשורתית העומדת לרשותו להפצת משנתו וקורא למנוע את השמעת הג'אז, מתחבר לפרקים האפלים בהיסטוריה הגזענית.

זה מספר חודשים שהוא מסתובב בעיר ויורה. במקום קליעים הוא יורה את הדם. מרכז ירושלים הולך ונעשה מנוקד בטיפות אדומות. לפעמים הנקודות מפוזרות על פני הקירות במרווחים נינוחים בטיפות עגולות ומדויקות, ולפעמים זה מקבץ צפוף ועצבני ואז הטיפות פחות סימטריות. יש ימים שהוא מעלה על הקירות סצנות רצחניות במיוחד כמו זרם דם המותז מהקיר אל שלולית דם על המדרכה, או פנים מנוקדים בדם הניגר לאורכם. האם העוברים ושבים נשארים שווי נפש נוכח הקירות שצועקים "דם". האם הוא מספק את מאוויי ההמון התובע באיצטדיונים "מ-ל-ח-מ-ה" . או שאולי הוא זועק מרה על דמו שנשפך. לי הוא מזכיר שהרחובות השלווים למראית עין, הם אותם רחובות שרק לפני שנים אחדות היו מלאים במראות זוועה של הדם שנשפך בפיגועים.

ברובע ה 19 בבלוויל ובמנילמונטאן אפשר למצוא אותו שוב. הפעם הוא יושב בקצה סולם לרוב בתנוחה עוברית. קל להתפתות ולומר שהוא טיפס גבוה ולא יודע לרדת, ולהחמיץ. הוא הלום חיים, עלה והתיישב גבוה ככל שרק יכול היה. התרחק מהבלי העולם הזה או מהרוע,- יושב בקצה ומתבונן, מבועת ונפחד. הוא בחוץ, פרש נפלט, פה ושם מצליח ליצור קשר עם חבר, הם מחזיקים ידיים, מצביע לכאן ולשם אולי מחפש. בדרך כלל עצוב מחוק שחוק. פרט לקיר הסולמות פזורות עבודות בודדות עם אותו מוטיב ואף מפגש בין שתי הסדרות. שנתיים אני עוקב אחרי החברים הפריזאיים המצלמים אמנות רחוב ומחכה לו. אתמול זה קרה.- ההפתעה היתה רבה קיר מלא סולמות ועליהם יושבים הוא ושכמותו. עד כמה שאני יכול לראות הסולמות מצויירים על הקיר ואילו הדמות מצוירת על נייר ומודבקת. הפעם האמן נחשף שמו פיליפ הראר Philippe Herard. שיטוט קצר באינטרנט מספק סרטון קצר עליו.

כה נפלא.

שילוב בין תרבותי מופלא ורב קסם בין המוזיקאי מאזרביג'אן אלים קסימוב ורביעית קרונוס יחד עם קסימוב שרה בתו פרגנה Ferghana Qasimova הדימיון בינו לבין המוזיקאי האיראני שהרהאם נזארי המופיע גם הוא עם בנו חאפז, רב.

שהראם נזארי ובנו חאפז נזארי שבו את  ליבי. נתקלתי בשהראם ממש במקרה, ומאז אני מקשיב לו מדי יום. די מהר התוודעתי לבנו חאפז ולשיתוף הפעולה המוזיקלי בינהם. אני לא מבין פרסית או כורדית, אבל מבין כל מילה שהוא שר. מאמין לו והולך אחריו בעיניים עצומות. לשהראם נזארי טנור נפלא, גרונו הוא כלי נגינה יחיד במינו, רגיש עז, מוחה ומתחנן ולעיתים נושא תפילה ממקומות קסומים שנמצאים מעבר להרי החושך, או שהוא מספר סיפור אולי מהסמבטיון הנהר האגדי המשליך אבנים אל גדותיו. שהארם הוא מוזיקאי מוערך,- מסטר שהכל רוחשים לו כבוד, שר מוזיקה פרסית כורדית קלסית מסורתית ויחד עם בנו הקומפוזיטור משלב מערב ומזרח צ'לו עם סיטאר, ופותח חלון רחב וחדש אל הסופיזם אל ג'אלל א-דין מוחמד רומי ושירתו בת המאה ה 13. ועוד משהו, אי אפשר להתעלם מדמותו רבת הרושם של שהראם נזארי ומתנועות ידיו האופייניות, אישיותו עוברת היטב את מחסום היוטיוב ויש לי הרגשה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. האם הייתי פוגש במוזיקאים האיראנים הנפלאים הללו שלא באמצעות האינטרנט ? סביר להניח שלא. הנה עוד מנפלאות הגלישה. אם אתם רוצים לחפש מוזיקה שלהם אז הקלידו Shahram Nazeri או Hafez Nazeri .

בחרתי להביא כאן שתי יצירות קונצרטיות עם תזמורת פילהרמונית ומקהלה ושיר של רומי מאת חאפז נזארי שגם מנגן לצד אביו בסיטאר בפורמט מסורתי בשילוב כלים מערביים.

לפני פחות משנתיים ביקרתי בתערוכה גדולה שחלקים נרחבים ממנה לא הטביעו בי את חותמם. הסתובבתי בה אנה ואנה משועשע עד נבוך עד בשלב מסוים שלפתי את מצלמתי שגאלה אותי מייסורי ואף ציידה אותי בנחמה פורתא. מי כמוני יודע שפעולת לכידת תמונות על גבי שבב דיגיטלי היא דרך מוכחת להחלצות ממצבים מיותרים. בעודי מהלך ומצלם מצלם ומהלך, הגעתי בפאתי התערוכה הגדולה לחדר  ריק ונידח, שהסתובבה בו עלמת חן שהשמיעה קולות. כאמור החדר היה ריק לחלוטין, חסר כל זיהוי, הבחורה היתה לבושה בבגדי חול פסעה לאורך הקירות והשמיעה קולות, זהו. לא יותר מזה, כמעט כלום. צילמתי אותה. מאוחר יותר העלתי צילום אחד לפליקר, וכמובן שציינתי את שם האמן ואת שם התערוכה, ולא התעצלתי והוספתי תגים וייחסתי גם את הצילום לקבוצה זו ואחרת. וכך בלב טוב וללא כל כוונה זדונית נבלע הצילום ושקע בנבכי האתר, התכסה באבק אינטרנטי, ונשכח מזכרוני. אלא שאי מייל מבירה אירופאית קפואה, העלה אותו מתהום הנשייה. בשם האמן דרשה בו ממני גברת מסוימת, להסיר את הצילום בטוב, שכן האמן רואה בצילום חלק מתהליך עבודתו בלה בלה בלה, על החתום. כעבור תשעה ימים קיבלתי אי מייל שני, הפעם תוקפני שבו הגברת מזהירה שמכיוון שלא הסרתי את הצילום כפי שביקשה לפני שבועיים, היא שולחת לי הודעה אחרונה (בצבע אדום) בדרישה להסיר את הצילום, ולא תתבע אותי על הפרת זכויות. אינני משפטן אך אני מסופק מאוד אם יש כאן הפרת זכויות כלשהן ועילה לתביעה.  אך מכיוון שזמני יקר  ואין לי כל רצון להשחיתו על התדיינויות אויליות עם לבלרי אמנות וחובבי תביעות משפטיות, הסרתי בזעם מהול בבוז את הצילום מהפליקר. הסיבה היחידה שאני לא מציין את שם הגברת המאיימת ואת שם האמן המשמים היא שאיני מעוניין לספק להם את מה שהם מעוניינים בו יותר מכל – פירסום חינם ושערוריית דמה בכוס מים.

יושבת לה כנראה גברת בגלריה שוממה, בחורף האירופאי הקשה, מקישה לה בגוגל את שם הלקוח שלה ושולחת אימיילים ומזהירה ודורשת בשם האמן להסיר צילום שכוח מתערוכה נידחת, וכך מתמלא הישימון המקיף את חייה וחיי האמן ברוח חיים ובעשייה. ולעומתם מה נדיבים הם אמני הרחוב, איזה אושר ממלא אותם כשמישהו מצלם את עבודותיהם ומפרסם אותם ברבים, כמו למשל אליאס שימים אחדים אחרי שהעלתי את צילום עבודת הרחוב המודבקת שלו בפריז, מודה לי ואני יכול להרגיש את שמחתו כשגילה את העבודה הפוליטית שלו בפליקר שלי. עוד חומר למחשבה על גלריות צחיחות ואמנים מרי נפש מזה ואמנות הרחוב הפעלתנית ואמני הרחוב התוססים מזה.

עבודתו של E אליאס אמן רחוב ברזילאי חלק מקבוצת אמני רחוב ללא גבולות.
Brazilian artist Elias – pasted as part of "street art without borders"

כשעברתי היום ברחוב עזה בואך טרה סנטה התבוננתי באנשים שמילאו אותו בצהרי יום שישי בצהלה לא מובנת, הרהרתי בכך שבעוד מאה שנים רובם לא יהיו כאן, ואחרים שעוד טרם נולדו ימלאו אותו ויהלכו בו בבגדים אחרים, יסעו בו בכלי רכב שונים ישתמשו במכשירים ובכלים אחרים וידברו בעברית שונה מהעברית שבה אנו משוחחים. יתכן שהרחוב ישא את אותו שם ושבניין טרה סנטה ימשיך ויעמוד בו ואולי אפילו ישקיף אל ככר צרפת, אל מלון המלכים מזה ובית שופרסל אגרון מזה. האדמה עליה אנו חיים נשארת אותה אדמה אך אנו החיים אנו בני החלוף. ליאו ופיפו (Leo & Pipo) אמני רחוב הפועלים בפריז משבצים בתוך רחובות העיר על קירותיה דמויות מהעבר, כאלה שחיו במאה ה 19 או בתחילת המאה העשרים. עבודתם עוסקת בזמן שחלף, מזמנת מפגש יומיומי בין האדם הפוסע ברחוב לבין מי שחי בו לפני מאה שנה ויותר. טכניקת העבודה של זוג אמני הרחוב היא הדבקה (Paste up) של צילומים גזורים בגדלים שונים. דמויות של נשים גברים וילדים הלבושים בבגדים האופייניים לתקופתם. ליאו ופיפו עוסקים במידה רבה בזיכרון ובהנכחתו, הם מוציאים את המוצג מהמוזיאון ואלבומי התמונות אל קירות הרחוב. האמנים מקצים מקום במרחב החי ברחוב, לזה שחי בו אי פעם, שכאן היה ביתו וברחובות אלו התהלך. האמנים מחזירים לרחוב לזמן קצוב ייצוג של תושבי העבר שהטביעו בו את חותמם, זמן קצוב כי אמנות הרחוב זמנה כמו חייו של אדם קצוב והיא חפה מכל נצח.