מאמר המלווה את "אטיוד סכמטי" תערוכתו של מני סלמה
נכתב בתאריך 16 בספטמבר 2016 מאת משה קרוןמני סלמה אינו חי בשלום עם המוות.
חודשים ארוכים הוא ישב ואולי עדיין יושב בסטודיו ורושם את אותה דמות. שוב ושוב.
הוא אינו משכפל או מדפיס אותה במהדורה מוגבלת. הוא רושם אותה אלפי פעמים. זו פעולה אמנותית שנראית למתבונן סיזיפית וכפייתית נחושה וחותרת. מה עומד מאחורי דרכו של האמן ליצור שגרת רישום, תנועה קבועה ומתמשכת, יומיומית, שעה אחר שעה.
אפשר להבין את עבודתו הנוכחית כעבודת דקונסטרוקציה. הדמות המצוירת מוכרת מעבודותיו הקודמות. היא מופיעה בהם כאשה או מלאך בסמוך או בנרמז למייצגי מוות. סלמה הוציא אותה מציוריו, רושם וקורא אותה מחדש, מזמין אותנו להצטרף ולהבחין בשינויים הקטנים במשמעויות ובפרשנויות הנוספות – בעיניים הריקות, בתנועה הקטנה של התלתל, בעווית שחולפת בשפה ובהטיית הכתף. הוא יוצר פריים אחר פריים. רושם תא ועוד תא. חותר אל הלא נודע. ממוקד בהמשכיותה. כוחה בקיומה ובתנועתה הסמויה כמעט מהעין. חיבורם של כל הפריימים והקרנתם ברצף יצור סרט נעלם שמעולם לא הוקרן, המשול להתמזגותם של התאים לרקמה – לחיים, לשפה חדשה, למשמעויות הכפולות של הטקסט הציורי: העין איבר הראיה, שהיא גם מעין מקור מים וכשיבש הוא עין אכזב. העין נשמעת כמו האין, כלום, ריק. ההיפך מיש. אין עיניים או בלשון סלמה "עיניים ריקות" – נטולות זהות. התלתל המסתלסל המהתל – החושף ומסתיר, שהוא גם סבך תיל. הכתף המזמינה או נרתעת, שהיא חלק מהגוף וגם קצה או צד, והשפה שהיא איבר להגייה וביטוי מילולי וגם לשון. ובאותה שעה השפתיים נוצרות בתוכן את הלשון. כשיש רמז יש גם רז.
הדמות מזכירה שחקנית מתקופת הסרט האילם. פייה חידתית – מתיילדת מבויישת. אולי היא גירסה חדשה לחוה המקראית – האישה, הרעיה והאם הראשונה. חוה שלא ידעה את פרי עץ הדעת, אבל ידעה להמרות את הציווי האלוהי ולומר כן לנחש. האם בסיפור המקראי שייכתב מחדש, חוה זו, תדחה את הנחש מעל פניה ותזכה לחיי נצח בגן עדן ? האם הכוח המניע את הרישום החוזר הוא ניסיון לשבש את הטקסט הציורי, שבו לצד החיים מוטל צל המוות הוודאי ? או כזה הנותן מקום לפרשנות אחרת – שתקל על ההשלמה עם דרכו של עולם – החותר למצוא בתהליך הקריאה והכתיבה המחודשת באמצעות הרישום – שלום עם החיים.
משה קרון 15 בספטמבר 2016, ירושלים.
