כתבו עליו בעיתון
נכתב בתאריך 31 בדצמבר 2007 מאת משה קרוןיותר מאי פעם אני עובר ברחוב ורואה אותו מוטל על המדרכה. אם אין תחתיו קרטון פרוס כמצע, אם אין שקית ניילון מהוהה ככרית מתחת לראשו, אם הוא מקופל כעובר או שוכב על גבו פרוס ידיים לצדדים ופה פעור – אלה אולי הדקות האחרונות שלו. עבור רובנו הוא שקוף. הוא הלא רואה ולא נראה.
אתמול בן עדתו בן דמותו, שכב ברחוב בן יהודה בתל אביב סמוך לעירוני ה', קראו למד"א. עוברי אורח מספרים לויינט, שהחובש ממד"א ניגש אליו ונגע בו באמצעות רגלו, וכשראה שהוא זז, עזב יחד עם האמבולנס את המקום. מאוחר יותר הוא מת.
הסיפור הגדול של כל מה שקרה שם אתמול בערב, זה לא שהחובש לא טרח לערוך בדיקה תקנית משום שכנראה חש דחיה ורתיעה מההומלס זבל מחלה מדבקת השכובה באמצע בן יהודה שטראסה, הסיפור הגדול הוא שעוברי אורח נקטו עמדה והזעיקו עזרה ושכתבו על זה היום בויינט. הידיעה הזו נכנסה לחדשות.
כל הומלס או זרוק שפוך מסטול שיכור מפוקס או הזוי, יכול לספר לכם את הסיפור שלו. והסיפור חוזר על עצמו – במרפאות, במוקדים הרפואיים ובחדרי המיון, לצד עבודה נהדרת ויחס אנושי, הם גם נתקלים שוב ושוב ברתיעה באי בדיקה ובאי מתן טיפול. רבים מהם כבר אינם פונים לחדרי מיון. הם יודעים לאיזה קבלת פנים יזכו. והם זוכרים בעיקר את הדחייה והביזוי ולא את הטיפול המסור והעינייני. ככה זה לבעיטה יש זיכרון ארוך יותר מאשר לליטוף.
