פסיכית
נכתב בתאריך 21 בנובמבר 2012 מאת משה קרון"מר"צ לא ציונים אומרים לא להתגייס, אלה נגד המדינה. מר"צ ציונים אומרים חובה להתגייס, יש מר"צ כאלה וכאלה לא מבין אותם לא בטעם שלי זהבה",- מסביר נוסע בקו 7 לשכנתו. בקדמת האוטובוס שני צעירים משוכנעים שהולכים "להיכנס בהם, חיייבים". בן חמישים בסלולר במבטא אמריקאי כבד: " אני הזמנתי מוצר ואתם לא שלחתם. אם אין מלאי למה התחייבתם. בשבילי זה דחוף, אולי בשבילך לא. אני קניתי אני שילמתי לא את. את צריכה לספק מוצר בזמן שלו. זה תביעה. ניפגש בבית משפט תביעות קטנות. למה ? את שואלת למה אני אסביר לך – בגלל שאת לא מבינה שלקוח תמיד צודק. את אפילו סליחה לא מבקשת. על מה סליחה ? טוב חבל על זמן שלי יקר. מה אני רוצה ? כן, יומיים. נותן לכם יומיים אחרונים. מסכים. שלום"…"מר"צ אלה שמאלנים. נגד הדת. זהבה רק ערבים מסכנים בראש שלה, ומה שדרות לא מסכנים?" . "תראה, ביבי חייב להיכנס בפנים. ציפי נכנסה, אולמרט ניכנס, ביבי לא יכנס ? יכנס יכנס באבואה יכנס". " ראית אתמול בטלוויזיה את מירי רגב ? לא אוהב אותה, זו יש לה חיוך שטן, אין להם מה להפסיד קדימה. זו מקדימה זו לא רגב זו תירוש. מה תירוש, לא מכיר אותה. דורית תירוש. דורית זה בייניש. רגב אני אומר לך יש לה ג'ורה. לא אוהב נשים עם ג'ורה, אשה בת מלך פנימה, בצניעות. נחש זו כמו כל קדימה". אני מחליף לרכבת הקלה. כל הדרך מתחנת יפו קינג ג'ורג' ועד התחנה המרכזית, מהדהד בקרון קולו של זקן צנום, חבוש קסקט בד משבצות אפור לבן. לא מגולח. בפיו מעט שיניים, מרכיב משקפיים עבי זגוגית. זקןף. שר בהטעמה וברגש "באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו" בקרון דממה, הבמה כולה שלו. ארבע נשים חרדיות כל אחת עם ילד ואחת בהריון. שתי נשים ערביות מכוסות ראש. אחת מהן מאופרת עם משקפי שמש גדולים ותיק גדול על ברכיה, השניה עם כמה שקיות ניילון וסמרטפון. "שיירות פרצו בדרך אל העיר". "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי. אחת הנשים החרדיות לוחשת לשכנתה. מבטה אומר הכל. היא חושדת בערביה המאופרת. סימנה אותה. האשה החרדית אינה שקטה מכסה את התינוק. "בצידי הדרך מוטלים מיתנו שלד הברזל שותק כמו רעי" מרעים הזקן. עיני כל המדינה נשואות לשמים לראות את המפגש המרטיט בין כיפת הברזל לגראד והוא בשלו, יושב בתוך המשוריין הפורץ את המצור על ירושלים. כולם מסביבו עזבו גם איראן למען עזה, אך לא הוא. אותו איש לא יעקור מתוך שלד הברזל השותק, איש לא יסתום לו את הפה, הוא ימשיך לשיר על אפנו וחמתנו את השיר הנכון. אנחנו עדיין תקועים בעליות המתפלתות בשער הגיא, אבל רק הוא רואה את התמונה, רק הוא, בכל נימי נפשו, שר לנו את המצור שנמשך בתוך ראשנו – באב אל וואד זכור נא את שמותינו כי אנחנו שכחנו. שתי סטודנטיות יושבות מולו, הן מרצינות קפואות ומעט מפוחדות, הן אינו יודעות איך, אבל הזקן הזה מניח לפניהן ולפני נוסעי קרון הרכבת הקלה ראי גדול. הן נושאות את עיניהן אל אלהי כיפת הברזל והוא צועק בשירתו שהמצור נגמר רק שאנחנו לרוע המזל נותרנו כלואים בתוך המשוריין החלוד. שני חיילים עם תרמילים ענקיים. סב ונכדו עם תסמונת דאון. מעת לעת הנכד מלטף את זרוע הסב השקוע בנבכי האינטרנט הסלולרי. "משורין חרוך ושם של אלמונים". אברך עולה בתחנת "הטורים" הוא מתמגנט אל שירת הזקן. "כאן היינו יחד משפחה אחת, באב אל וואד" פעם ראינו אחד את השני וחלמנו חלום. אולי חלום מטופש אבל חלמנו באלהים שחלמנו. ואילו היום אנחנו מחפשים את תמונת הניצחון. האברך ממשיך לנעוץ עיניים בזקן, הוא מנסה למצוא בו את עקבות הגאולה. כל חייו הוא מחפש את המשיח. אף פעם לא דמיין שהמשיח יחבוש קסקט בד ופיו המכווץ יהיה משובץ בשרידי שיניים. והמילים האלה מפתיעות אותו, הוא לא מכיר אותן "כביש אספלט שחור סלעים ורכסים" הוא מרגיש את עצמתן. לא בקלות הוא ירפה ממנו ימשיך לחפש סימנים. אני יורד בתחנה המרכזית והזקן לבטח שר עד התחנה האחרונה "הר הרצל", ואז עלה לרכבת בכיוון ההפוך ועשה את כל הדרך חזרה עד לתחנת "חיל האויר". "אור כוכב ראשון בדרך בית מחסיר". וכך ימשיך יום יום לבשר הלוך ושוב , גם אם לא יתקף את כרטיס הרב-קו שלו, כי אינו עוסק בקטנות. הוא עובר בשירו ליד הקסטל ויודע שמאחורי כל סלע הם אורבים לנו, שכולנו מסרבים להפסיק לנשום את הבל הפה של כנופיות הפורעים של עבד אל קאדר אל חוסייני. "פסיכית, העיר הזותי פסיכית" אומר החייל לחברו, כשירדו מהקרון. "אשכרה פסיכית" ענה לו במבטא רוסי כבד.
