היום לפני חמישים שנה

נכתב בתאריך 10 באוגוסט 2016 מאת משה קרון

היום לפני 50 שנה התגייסתי לצה"ל.

"זכור שהנך נצר למשפחת יודעי תורה מצד אחד וגיבורי ישראל מצד שני"…"המשך במסורת הכפולה הזו" – כתב לי דודי בברכתו לבר המצווה שלי. הדברים אלה ואחרים חלחלו בילדותי ונעורי והוטמעו בי, ואיתם הספקות – האם אצליח לעמוד בציפיות. זה היה משא כבד ומעיק, איתו הגעתי לפני חמישים שנה לחטיבת גולני.

בבסיס האימונים במחנה "בן עמי", היתה ליד האוהל שלנו כתובת "קשה באימונים – קל בקרב". המפקדים שלנו ששו אלי קרב. כשעברנו לגדוד לטירונות שלב ב',  לאימון חורף ואח"כ לקורס מכי"ם בג'וערה הדברים התחדדו עוד יותר. ההכשרה הממושכת והמייגעת היא הכנה לקראת הדבר האמיתי – המלחמה. המלחמה היא משאת הנפש. עמוק בפנים רבץ גם הספק והדאגה להורי ניצולי השואה. ידעתי שהם יקרסו כשאפול במלחמה. כל השירות הצבאי הייתי עסוק בהרגעתם – אצלי הכל בסדר, אפילו נפלא.  ברגעי המבחן בצבא, הייתי  איש צבא. כשטיפסנו רגלית על הרמה הסורית בנקודת הפריצה ב"גבעת האם" – הייתי אז מ"כ צעיר – חשבתי כל הזמן רק על החיילים שלי ועל המשימה שלפנינו.

הכניסה למלחמה התחילה ב"גבעת האם". גבעת האם, האמא הזו הובילה הישר אל תמונת תופת בלתי נשכחת, זחל"מ פגוע ולידו גופה חרוכה אפורה. זו היתה קבלת הפנים לפלוגה שלנו "קשה באימונים קל בקרב". זה היה הלם. דירבנתי את החיילים להמשיך מהר הלאה , לא להביט לאחור – לא להתעכב ליד הזוועה. אבל כולם ראו. ובתודעה נצרבה ידיעה חדשה שהושמטה מהכתובת ההיא במאהל הטירונים.

חמישה ימים לאחר מכן, בבית המכס העליון מול עיני עלו לשמים אחד עשר חברי לפלוגה בפיצוץ רב עוצמה של כמות גדולה ביותר של חומרי נפץ בבונקר סורי. גשם סלעים ואבנים ירד על ראשינו. אחד עשר חיילים נפלו באסון הנורא. עלינו , שחמקנו בנס מהמוות – נגזרה השתיקה. כולנו שתקנו. יש כאלה ששותקים עד היום. לניצחון המפואר של מלחמת ששת הימים לא התאים מותם של האחד עשר. הם היו עלולים להרוס את המסיבה. ולכן מחקו אותם. אחד מהכתבים הצבאיים הבכירים אמר לי לפני כמה שנים שהיתה הוראה לא לכתוב על האסון. החגיגה ושזירת זרי הדפנה היו מעל הכל.

כאן החל הסדק.

סדק שדרכו התגבשה הבנה חדשה אודות האדם, המשפחה, החברה והשלטון. אודות המלחמה והשלום. אני עדיין עסוק בשתי זירות קרב האחת המרד בגטו ורשה והשנייה אסון בית המכס העליון והקרב בתל פאחר. ממשיך ללמוד ולגבש את הדרך שבה אני מבין את חיינו ואת עולמנו. השרות הצבאי הטביע בי חותם. שנים ארוכות התנהלו חלומותי בסביבה צבאית בקסרקטינים ושדות. עדיין הם מגיחים מעת לעת.

איני יודע כיצד היו נראים חיי ללא השרות הצבאי. קשה לי לענות על השאלה האם הייתי מוותר עליו – הוא חלק בלתי נפרד ממני. הוא מאוד משמעותי ממי שאני.

היום לפני חמישים שנה התייצבתי בלשכת הגיוס ביפו והחל פרק חשוב בחיי ובחיי משפחתי.

 

השפעת אירועי הטרור על ערכינו

נכתב בתאריך 27 במרץ 2016 מאת משה קרון

הרושם שמתקבל מהסרטון שצולם על ידי ארגון "בצלם" בחברון הוא שהחייל שירה בפצוע עשה זאת מתוך תחושה שהוא פועל באופן מקובל. הוא היה מוקף באנשי צבא ואזרחים וסביר להניח שלא פעל מתוך תחושה שהוא "רוצח", נהפוך הוא, הרושם הוא שפעל מתוך תחושה או שליחות, שהוא עושה בגלוי מעשה המקובל בסביבתו. ואכן גם תגובות הסובבים אותו לפני ואחרי הירי מחזקות את הרושם, שגם הם ראו בפעולת החייל מעשה ראוי. התגובות בציבור למעשה חלוקות – רבים הם התומכים במעשה. אם ננתח את הצהרותיהם של אישי ציבור ורבנים בעת האחרונה, נגלה שגם בתוכם יש קולות רבים הגורסים שיש להרוג את זה שזומם לפגוע בך. הקריאה לאזרחים לשאת נשק ולהתגונן מול גל הטרור, מניחה שהם יפעלו על פי שיקול דעתם ולא בהתאם לפקודות.

נוצרה אוירה ציבורית (שהחייל היורה הוא חלק ממנה ושנתמכת על ידי שימוש במושג המעורפל "ניטרול") שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי שלטון החוק וחוקי מלחמה.

רושם נוסף שמתקבל מהסרטון הוא שבעת פינוי הפצועים יש עדיפות לטיפול בפצועים הקלים של כוחותינו ולא לפצוע הקשה יותר שזמם לפגוע, גם כאשר הוסר החשש שהוא נושא על גופו מטען נפץ. סדר העדיפות על פי ערכי הרפואה אומר שיש להגיש עזרה רפואית בהתאם לשיקולים רפואיים בלבד.

התנהלות זו סותרת את שבועת החייל בחיל הרפואה שנשבע להעניק טיפול לכל אדם – גם לנקלה וגם לאויב והדיבר העליון הוא לא להשאיר פצוע בשדה.

בעת הזו שבה יש יותר מחשש שעל ערכים יסודיים במדינתנו עוברת טלטלה.  קיימת סכנה שננהג בחייל שירה בפצוע בחברון כמנהג הטלת האשמה בש.ג . האירוע בחברון אינו רק בעייתו של החייל שיירה בפצוע חסר הישע, כי אם בעייתה של החברה הישראלית,  החיל  הוא בבואתה. כך אנחנו נראים, לכאן הגענו.

גברים במלכודת

נכתב בתאריך 10 בפברואר 2016 מאת משה קרון

ב"שומר הצעיר" (גדוד חורשים קן מרכז \ יד אליהו) עברו עלי אי אלו שנים משמעותיות ומעצבות. גיליתי עניין מיוחד בדיבר העשירי  מבין עשרת הדיברות של התנועה שאמר: " השומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו – אינו מעשן, אינו שותה כהל ושומר על הטוהר המיני". לא הבנתי מה הכוונה ב "טהור במחשבותיו…" ו"הטוהר המיני", ולא ידעתי אם המחשבות שלי "טהורות" או שחלילה אינן כאלה כלל. מי שחיבר את הדיברות השומריות היה בעל הבנה מעטה בנפש האדם בכלל ובזו של המתבגר או המתבגרת בפרט. השימוש במושג "טהור" נבע ממקורות מיושנים, שהניחו שבנפש האדם מתרוצצות להן מחשבות "מלוכלכות" שמסכנות ומשחיתות. כדי להיות אדם ראוי, כך חשבו כותבי הדיברות השומריות, יש לשאוף ל"טוהר" – להרחיק את המחשבות המלוכלכות. את הדחפים המיניים הם שמו בכפיפה אחת עם האיסור לעשן והאיסור לשתות אלכוהול. הפרשנות שנתנו המדריכים שלנו לדיבר העשירי הדגישה את חשיבות הקניית מיומנויות ריסון, עידון וויסות הדחפים הפועלים בתוכנו, ואת חשיבות האהבה.

ד"ר ט.ק שעבד במחיצתי שנים רבות, סיפר שמהמקום ממנו הוא בא (מרכז אירופה) אישה צריכה לומר לגבר לא. בכל מקרה היה עליה לומר לו לא, גם כשרצתה לומר כן. אישה שאומרת כן אינה מוסרית כלומר מופקרת. נכון שד"ר ט.ק. היה מבוגר ממני בכחמש עשרה שנים, אבל אין ספק שרוח תקופתו חילחלה לא רק לשורות שירים רבים ששרתי בלהט בנעורי : "כשאת אומרת "לא" אני כבר לא יודע \ מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא" \כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש" \ אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!"  \ "זה גבר זה? זה סתם קטין\ שומע לא – ומאמין". \ ואם אלך אולי תאמרי חבל"  \ אם אשאר אולי תגידי: "מנוול".  (כשאת אומרת לא\ אלמגור וארגוב). עזות מצחו המאצ'ואיסטית שובניסטית של הצבר החצוף קיבלה ביטוי בשירים רבים כמו: "יום יום כשאת עוברת כאן בתשע אנו לך שורקים מהסולם…" (אהבת פועלי הבניין\ נעמי שמר), "הן בשלשות באות אלי, ברחוב רצות הן אחרי הו, מה כולן רוצות פה מחיי – משעמם! " (משעמם \ חפר וארגוב).

בזכות התנועה הפמיניסטית הישראלית שהחלה לפעול כאן בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור נוצר שינוי – מרשה פרידמן וחברותיה ייסדו בחיפה את "התנועה לשחרור האישה" המקומית. מאוחר יותר נכנסה מרשה פרידמן לכנסת לכנסת השמינית לצד שולמית אלוני. נפל דבר. התנועה לשחרור האישה שינתה את עמדותיהן של נשים רבות שפקחו את עיניהן ואף של גברים, מעטים מדי. חלפו למעלה מארבעים שנה וגברים רבים טרם הפנימו למשל מהי הטרדה מינית – מתקשים לקבל את העובדה שמדובר ממש בהם – בהתנהגותם. חלק מהמטרידים מינית משוכנעים שאינם כאלו. גברים בעמדות מפתח מנצלים את כוחם על מנת לסחוט טובות הנאה מיניות, לכפות יחסי מרות ולהטריד מינית. אחרים ידוענים בעלי כריזמה, מעמד חברתי ופרסום, מוצאים את עצמם זוכים "בהצלחה מינית" מסחררת – מסחררת עד כדי כך, שאצל חלקם נוצר שיבוש חמור. הם תופסים את יחסי המין כמשהו מובן מאליו, "שמגיע להם". הם מניחים שמשאת הנפש של כל אישה היא להיכנס איתם למיטה. שהם נדיבים ועושים לה טובה, שאין לאישה רצונות משלה וגבולות. מהר מאוד הופכת בעיניהם האישה לחפץ – זוהי דה הומניזציה . (האם זה מה שקרה למשה איבגי ? האם גם לו עלה הזרע לראש). גברים רבים מדי תקועים אי שם ביחסיהם המסובכים עם מיניותם ועם גבריותם. הם לא רק לוקים ביכולת הקריאה של מפת היחסים בין גברים ונשים, אלא ממשיכים בהתנהגותם הפוגענית והאלימה, גם כשהם עדים לכך שעוד ועוד גברים משלמים מחיר כבד על אותן עבירות מין ממש, שהם עצמם עוברים.  הם לכודים במלכודת תפיסותיהם המעוותות.
אנו זקוקים לתנועה לשחרור הגבר. אם תקום, תהיה לה עבודה קשה, שתימשך דורות רבים ושהצלחתה אינה מובטחת.  גברים הכלואים בתוך גבריותם המסובכת או כאלה המתפללים בוקר בוקר "ברוך שלא עשני אישה",  מולידים ילדים שימשיכו את דרכם. ילדים ובני נוער מקבלים את ראשית החינוך המיני שלהם ברשת האינטרנט המקדימה את החינוך המיני בבית ובבית הספר. הם נחשפים לאין ספור שעות צפייה בסרטי פורנו ועוברים תהליך של השטחה ורידוד של היחסים בין המינים.  בדרך כלל בסרטי הפורנו האישה מסכימה, תמיד מעוניינת.  כך גדל הילד וכך מתבגר הנער עם מסר חד משמעי – אישה משתפת פעולה באופן מלא עם משאלותיו המיניות של הגבר ועונה על כל גחמותיו. מה שגבר רוצה הוא מקבל. רק להושיט יד ולקטוף את הפרי מהעץ. אנו מגדלים דור שזקוק לעזרה ולהשקעה רבה. יש למזער נזקים – למצוא דרכים לסייע לצעירים לגבש התנהגות מינית הולמת ככל שניתן.

צייר:  שרגא וייל

צייר: שרגא וייל

הגוזל הגדול

נכתב בתאריך 1 בפברואר 2016 מאת משה קרון

במשפחה הגרעינית שלתוכה נולדתי לא עשו ענין גדול מימי הולדת. כל אחד שמח שציינו את יום הולדתו, אבל אם במקרה הדבר נשמט מזיכרונו של מישהו, לא היתה בכך עילה מספקת למשבר. עם חלוף השנים כשהמשפחה גדלה ונוספו לה ענפים וטקסים חדשים, הייתי זקוק "לכוחות נפש" כדי להסתגל לרעיון שלא זו בלבד שמציינים את ימי ההולדת שלי, אלא גם חוגגים אותם.

באחת משנות חייה האחרונות של אימי היא נתנה לי כרטיס ברכה ליום הולדתי ובו מעבר לברכה הרגילה, רשמה והוסיפה שתי מילים שמודגשות בקו תחתי: "לגוזל. הגדול.". המילים האלה הפתיעו אותי בעיקר ה"גוזל". הייתי הרבה דברים אבל גוזל לא הייתי. והנה, כשאימי בערוב ימיה ואני כבר לא צעיר, היא השלימה חוסר כלשהו שכנראה הרגישה בו, וכינתה אותי: "גוזל". אחרי "הגוזל" היא שמה נקודה. חשבה מעט, וריככה את "הגוזל" – והוסיפה את "הגדול". בעצם היא לא הלכה עם "הגוזל" עד הסוף.

לפני שנים רבות היתה ברדיו תכנית יומית שנקראה "פרקי היום בתנ"ך", – מדי יום קראו קריינים ובהם עמיקם גורביץ בתנ"ך. ערב אחד אימי שמעה את עמיקם גורביץ קורא בקולו העמוק : "קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ" (הושע א). פסוק זה שבה את ליבה. מאז, מעת לעת כשמצאה לנכון ורוחה היתה טובה עליה, כינתה אותי בחיבה "בן זנונים".

אתמול, התקשרו אלי ילדי, בני משפחה וחברים וברכו אותי ליום הולדתי. סיפרתי להם שבגימטריה אני בן "זונה". וכך ביום הולדתי זה נפגשו "זונה" ו"בן זנונים" .

ובחזרה ל"גוזל" – בתי הפליאה וקראה לי בחיבה לכבוד יום הולדתי "פרגית" ואחרי כמה משפטים הגדילה והוסיפה "אפון", וכך נפגשו ה"גוזל" וה"פרגית" ה"גדול" וה"אפון". בתי השלימה את מה שאימי לא העזה לעשות והחזירה אותי למידתי הראויה – "אפון". אפון אמרה ולא אפון קיפח . (קיפח משמעותו גבה קומה, כלומר גדול…).

2016-01-31 17.08.22

14.10.2015

נכתב בתאריך 15 באוקטובר 2015 מאת משה קרון

באוטובוס בדרך לתל אביב. מאחורי ישב ערבי כבן 50. איש מהנוסעים לא התיישב לידו או לידי. דתי אחד חיפש מקום ישיבה פנוי. התיישב ליד אישה צעירה, רק לא לידנו. זיהיתי מבט מלא חמלה שאמר שזה רק עניין של זמן מתי הערבי שישב מאחורי יניף גרזן וינעץ בראשי. נרדמתי. התעוררתי קרוב לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

(לפנות ערב היה אירוע דקירה ליד התחנה המרכזית בירושלים.)

הנוסעים שירדו מה 405 בירושלים הודו לנהג, כאילו שזה עתה צלח את דרך בורמה. בדרך חזרה מהתחנה המרכזית הביתה התפנקתי במונית. הנהג ערבי מתקרב לשישים. לא הפסיק לדבר. "קוראים לך מאיר לוי ?" שאל אותי. היה איש מיוחד לוי "איש טוב טוב". "אתה דומה לו, חשבתי אולי אבא שלך".  זה ברור שהיה בחרדה. דיבר ללא הפסק. הבעל בית אמר לו שכל הנהגים פוחדים. אין לו מי שישב ליד ההגה. לפני חצי שעה התחיל לעבוד. צריך לפרנס. הוא משועפט יש לו חמישה ילדים להאכיל. שרון היה גבר אמר ועשה. "זה (ביבי) רק מדבר לא עושה כלום". לא לוקח נסיעות למאה שערים. גם לא למרכז העיר ככר החתולות. זה לא. חשב אולי ילך לירדן יחיה מ 300 דינר וזהו. "מאז שהרגו את הילד מוחמד אבו חדיר הכל השתנה. אם המשטרה היתה יוצאת היו מצילים אותו". הוא היה עוזר לאישה בעתיקה שבעלה מת וצעקה לעזרה. היה עוזר לה. גם בחברון עזר ההוא לחמישה אנשים שטעו בדרך. לפעמים היה פוגש במחנה יהודה את המורה שלו לעברית מירה. לא ישכח את השם שלה. איזה מורה טובה היתה. גם היא זכרה אותו, היה תלמיד טוב אצל מירה. מדקלם להוכיח: "תשמע: גשם גשם משמים כל היום טיפות של מים טיב טיב טב טיב טיב טב מחאו כב אל כב". "איך ?" שאל אותי "איך העברית שלי ?". "מצויין" קיבל ממני. נתתי לו תשר גדול. היה לו מאוד מאוד נעים איתי. "גם לי איתך". לחצנו ארבע פעמים ידיים. וברכנו אחד את השני. בכל פעם נזכר בעוד משהו לספר לי. אם לא הייתי חותך, כל המשמרת שלו היתה הולכת בדיבורים. לא שכחתי שיש לו חמישה ילדים לפרנס. "בעזרת השם יהיה טוב" הוא מקווה. "אינשאללה" הסכמתי.

 

אם הייתי חס וחלילה ראש הממשלה

נכתב בתאריך 14 באוקטובר 2015 מאת משה קרון

איזה מזל שאני לא ראש הממשלה. לראש הממשלה יש חיים קשים. אין לו חופש. הוא כלוא בתפקידו. הוא מוקף, מבודד, מאורגן, מאובטח, מצולם, מתועד, מבוקר, מואשם, מגונה, נערץ, נתמך, אהוב, נבגד, מקולל, שנוא והייתי יכול להמשיך ולמצוא עוד שמות תואר נוספים שממחישים ולו במעט את חייו הקשים, אם בכלל אפשר לקרוא לחיים כאלה חיים. מזל שיש לו את המשפחה שלו. גם למשפחתו אין חיים מעוררי קנאה. גם הם מבודדים ומאובטחים. לך תהיה נער מתבגר שכל הזמן מסתובב לידך מאבטח שבודק את החברים והחברות שלך. שלא לדבר על אשתו. לא אדבר על אשתו. לא נראה לי שלראש הממשלה יש חברים. כלומר אני מתכוון חברים חברים, לא שלדון. יש לו יועצים או עוזרים שמדקלמים לאוזנו את מה שהוא רוצה לשמוע, ושבן רגע עלולים להפוך לחורשים וקושרים. גם כשלראש הממשלה יש רעיון מקורי או שמתגבשת אצלו תובנה חדשה, הוא אינו יכול לעשות איתם הרבה, משום שהוא כבול בהסכמים וסביבו ניצבים שומרי חותם שאינם מוכנים לקבל כל חידוש או חריגה מהקו הרשמי. סביב שולחן הממשלה או הקבינט הוא פוגש בדרך כלל אנשים כלומר שרים שרוצים בעיקר לשבת על כסאו ובהקדם.

כדי לנסות לפתור את הסיבוך הקשה שנוצר (בין היתר בגלל מדיניותו – הקיפאון המדיני) הוא צריך להסיר את האיפור והפוזה ולעוף. במצב הנוכחי, ראש הממשלה צריך להיות מקורי, יצירתי ונועז.

אם אני הייתי חס וחלילה ראש הממשלה הייתי (מעבר לצעדים שכרוכים בהפעלת כוחות הביטחון) למשל :

  • מזמין לשיחה את השיח ראאד סלאח ואת כמאל ח'טיב מהפלג הצפוני של התנועה האיסלמית. אשמע אותם אאפשר להם להציג שאלות. ארשום לפני את עיקר דבריהם. אציע להם להיפגש שוב בעוד חודש אולי באום אל פאחם. לא יבואו, חבל. אבל גם טוב.
  • מזמין לשיחה את עבדאללה נימר דרוויש ואנשי דת מוסלמים נוספים המפלג הדרומי של התנועה האיסלמית לשיחה כנ"ל.
  • מזמין לשיחה כנ"ל אנשי דת מרכזיים שאינם נמנים על התנועה האיסלמית.
  • שואל את הנ"ל לדעתם באשר לרעיון שעלה במשרדי להקים ועדת מעקב ציבורית לבחינת שמירת הסטטוס קוו באל אקצה. מתייעץ איתם מי לדעתם היה צריך להשתתף בועדה ולעמוד בראשה.
  • הייתי יוצא לסידרת ביקורים בערים הערביות כדוגמת אום אל פאחם, סכנין, עראבה, כפר כנא, טירה, באקעה אל גראבייה, רהט וגם בישובים קטנים יותר דוגמת ג'יסר א זרקה ולאקייה – נפגש עם צעירים, מבקר בבתי ספר, מוסדות רווחה ותרבות וכמובן עם ראשי העיר ופעילי ציבור ודת.
  • יוצא לביקורים בשכונות וכפרי ירושלים כמו ג'אבל מוכאבר, צור באחר, עיסאוויה, בית חנינה, סילואן ועוד או מזמין את ראשי הציבור משכונות אלו למשרדי. שואל לדעתם על הרעיון שעלה במשרדי, להקים את הרשות למזרח ירושלים, שבראשה יעמוד ערבי, ושתפעל בזיקה ושיתוף עם עירית ירושלים והרשות הפלסטינית.
  • מודיע על הקמת פרוייקט בינלאומי לסלילת רכבת מהירה בין ירושלים למכה בשיתוף ירדן וסעודיה.
  • קובע עם אבו מאזן מועד קרוב לפתיחת משא ומתן ישיר שמטרתו הקמת מדינה פלסטינית.

 

תזכורת: סלבדור וסטרומה

נכתב בתאריך 6 בספטמבר 2015 מאת משה קרון

שתי ספינות ועליהן מאות פליטים יהודים ירדו בשנות הארבעים למצולות הים.

סלבדור

סלבדור ספינה רעועה יצאה מחופי בולגריה ועליה 352 פליטים. אל סיפון האוניה 20 מטר אורכה ו 6 רוחבה הועלו הפליטים בכח על ידי מפקד המשטרה הבולגרי בווארנה , למרות שלא היתה כשירה להפלגה. היא נגררה אל מחוץ לנמל וננטשה.  ספינת גרר טורקית גררה אותה לנמל איסטנבול וכעבור ימים אחדים נגררה שוב ללב ים ושוב ננטשה. מזג האויר היה סוער ולספינה לא היה כח מנוע. היא עלתה על שרטון התרסקה והתפרקה. 238 מעפילים ניספו ובהם 66 ילדים.

סטרומה

כמו הסלבדור גם הסטרומה לא היתה כשירה להפלגה. היא יצאה מנמל קוסטנצה ברומניה ב 11 בדצמבר 1942 ועליה 769 מעפילים ובהם 103 ילדים. גם היא נגררה לנמל איסטנבול. אף אחד לא רצה את המעפילים שעל הסטרומה. הטורקים לא איפשרו להם לרדת מהספינה, הנציב הבריטי סרב להתיר את כניסתם לישראל. חודשיים שהו המעפילים על האניה בנמל בתנאים מחרידים. ב 23 בפברואר 1942 כשמנועה מקולקל ואין לה עוגן נגררה הסטרומה ללב ים וננטשה בלי מזון ובלי מים.  למחרת צוללת סובייטית שיגרה לעברה טורפדו וכל הפליטים פרט לדוד סטוליאר טבעו.

כמו הפליטים היהודים שהיו על הסלבדור והסטרומה כך הפליטים היום עושים את דרכם לחוף מבטחים בדרכים לא דרכים. הם רוצים רק דבר אחד לחיות. על העם היהודי מוטלת חובה להטות שכם ולו רק משום שפליטים היינו.

 

 

פליטים

נכתב בתאריך 5 בספטמבר 2015 מאת משה קרון

אמא שלי נותרה יחידה בחיים מבין בני משפחתה בתום מלחמת העולם השנייה. עיירת הולדתה פרושקוב הסמוכה לורשה התרוקנה מיהודים שמרביתם ניספו. את בתיהם וחנויותיהם תפסו אחרים. אימי היתה פליטה. אבי, דודי וסבי נותרו בחיים. יתר בני המשפחה הגדולה ניספו בשואה. עיירת הולדתם ינוב לובלסקי הופצצה מהאוויר על ידי הגרמנים ורוב בתיה נהרסו או נשרפו. אבי היה פליט. שניהם שהכירו ונישאו לאחר המלחמה הצטרפו להכשרה לקראת עליה לארץ ישראל. הורי הפליטים בחרו לעלות באופן בלתי ליגלי לפלשתינה א"י משום שלא היתה להם ברירה. הם עלו על האניה "אנצו סירני" ב 9 בינואר 1946 בנמל דיג בוואדו איטליה והעפילו לארץ. על האוניה שנרכשה על ידי המוסד לעליה ב' הותקנו 400 מקומות לינה אך בפועל היו עליה 908 פליטים 551 גברים 357 נשים בהן נשים הרות. האניה היתה אניית משא עשויה עץ ולה שני תרנים. אורכה היה 34 מטרים ורוחבה 9 מטרים, מנוע האניה היה בעל 300 כוח סוס. האניה התגלתה על ידי משחתות בריטיות ומטוס שחג מעליה סמוך לחופי הארץ. כשהחיילים הבריטים עלו על האניה השליך הצוות את מכשירי הקשר והצופן לים. כמו כן השליכו הפליטים את כל מסמכיהם הימה. ב 18 בינואר 1946 הובילו הבריטים את האניה לנמל חיפה הפליטים והצוות נכלאו במחנה המעצר בעתלית. הם שוחררו ב 3 בפברואר על חשבון מכסת 1500 הסרטיפיקטים שהבריטים הקציבו לעולים יהודים מדי חודש.

הפליטים והמהגרים המתדפקים על שערי אירופה עושים זאת משום שאין להם ברירה. אדם לא עוזב את ארצו, עירו, ביתו ועבודתו ושם את נפשו בכפו אלא כאשר מונחת חרב על צווארו כשכלו כל הקיצין. העולם השבע עמד מנגד כשבאפריקה ובמזרח התיכון הפכו חיי אדם להפקר. אבל העולם השבע שכח כנראה את מה שידע מרשל מקלוהן כבר ב 1959 כשטבע את המושג "הכפר הגלובלי". האינטרנט שינה את פני העולם – בהינף מקלדת בני אדם יודעים ורואים מה מתבשל בסיר הבשר שנמצא מעבר לים. ברלין, פריז ולונדון קרובות יותר מאשר אי פעם לחבל דארפור דמשק וחאלב. המשמעות היא אחת: אם העולם השבע לא ינקוט בצעדים להגנה ולקידום בני אדם באזורים נחשלים ומוכי חרב, הוא ימצא עוד ועוד פליטים ומהגרים בשעריו. העולם הקפיטליסטי-חזירי ייאלץ בעל כורחו לאמץ תפיסת עולם המבוססת על ערבות הדדית וחלוקה מחדש של משאבים.

בגופנו זורם דם פליטים. מי כמונו יודע איך נראה עולם המפנה עורף. מוטלת עלינו חובה לשאת בנטל. לפתוח את שערינו ולהשתתף במאמץ כדי למנוע שחיי אדם יהיו הפקר.

Enzo Sereni Ship.jpg
"Enzo Sereni Ship" מאת לא ידועIDF Archive. דרך ויקישיתוף.

שפילקעס

נכתב בתאריך 11 בינואר 2015 מאת משה קרון

2015-01-11 14.57.08

"העיתון היידי הסטירי היחיד בעולם" זו השורה המופיעה מעל שם העיתון "פאריזער שפילקעס" ובתרגום לעברית "סיכות פריזאיות". גם שם העורך מופיע בו: אברהם אבוש ליבערמאן. ליברמן היה לא רק העורך אלא גם הכותב המרכזי ולרוב השתמש בפסבדונים כמו א.א. איש חמודות (ליברמן = איש אהוב), געצל פון פלעצל ("פלצעל" – כך כונה הרובע היהודי הישן במארה), וועלוול פון בעלוויל (Belleville), געצל וואסמאכסטו (וואסמאכסטו = מה שלומך), א. געוואלד, שמשון א. גיבער (גיבער = גיבור), א. פריזער ועוד. שפילקעס הצנוע היה מפעלו של עיתונאי אחד עקשן ומתמיד נוסד ב 1961 ונסגר אי שם בשנות השמונים.

בגיליון ה 100  מברכים את השפילקעס מיטב הסופרים והעיתונאים דוברי היידיש, אברהם סוצקעווער כותב: "ווינטש איך אייך, איר זאלט האבן וועמען צו שטעכן. ווייל טויטע, זאגט מעו פילן נישט (און לייענען אויך נישט) קיין שפילקעס" ובתרגום: אני מאחל לכם, שיהיה לכם את מי לדקור, משום שמתים, כך אומרים, אינם מרגישים (וגם אינם קוראים) סיכות. ד"ר ש. לעווענבערג : "בחיי היידיש שלנו הומור הוא עניין חשוב".

וכאילו שהוא מתכתב ממש עם ימינו אלו מופיעה בשפילקעס הקריקטורה:

2015-01-13

מול בית הכנסת חונה מכונית אנטישמים מתחת למכסה המנוע מטען חבלה ופתיל פוער. ומה עושה השוטר  – רושם דו"ח. באותו גיליון צילום של הפגנה הנערכת בארץ ובה נושאים בין היתר את השלט :  "יהודי צרפת קומו ובואו לציון" :

2015-01-14

לו חי היום א. א. ליברמן היה מזדהה עם עיתונאי שרלי הבדו ( Charlie Hebdo ) . בעיתונו הופיעה המודעה ביידיש "הומאריסטן פון אלע לענדער פאר אייבקט אייך אין די "פאריזער שפילקעס" " = הומוריסטאי כל הארצות התאחדו בשפילקעס. ובמקום אחר הוא מתאר את מאבקי ההשרדות שלו מול אלו שאינם אוהבים את המראה שהוא מציב מול פניהם, ומעיד על עצמו: 20 שנה אחד כנגד כולם, כולם כנגד אחד. זהו נס" –  במלאת 20 שנה לשפילקעס.

אברהם אבוש ליבערמאן

הארועים האחרונים בפריז הזכירו לי את חוברות השפילקעס שהיו מגיעות בדואר בנעורי לביתנו מקופלות במעטפות צהובות. א.א ליברמן היה בן דוד של אבי. נותרו ברשותי 15  גיליונות של העיתון הצנוע משנת 1978 ועד 1981. ניסיתי לחפש בגוגל ואין בו  זכר לשפילקעס ולאברהם אבוש ליברמן A.A. Liberman שסיפור חייו הציבעוני ראוי אולי לפוסט נפרד.

הציפור מתה

נכתב בתאריך 4 בינואר 2015 מאת משה קרון

לפני כמה שנים דימה פרופ' ריצ'ארד ישראלוביץ (חוקר בעל שם עולמי שערך מחקר רב שנתי במג"ל צעיר – מרכז הגמילה לבני נוער וצעירים שבליפתא), את המרכז בליפתא לציפור הקנרית. אותה ציפור זמר שהכורים לקחו אותה עימם למעבה האדמה. שם ברגעי סכנה היתה הציפור משנה את קולה והתנהגותה. כך הפכה הציפורהקנרית למצילת חייהם של כורים שידעו על פי התנהגותה לחלץ את עצמם מאזור מסוכן ורעיל. תפקיד דומה היה בעיני פרופ ישראלוביץ למג"ל בחברה הישראלית המתמודדת עם בעיות שימוש בחומרים ממכרים ומזיקים.

הציפור מתה.

מרכז הגמילה שאותו הקמתי וניהלתי במשך 22 שנים עד ל 31.12.12  נסגר השבוע.

אולי ביום מן הימים נדע מה באמת עמד מאחורי המניעים לנעול את שעריו. במשך כל שנות פעולתו הוא זכה לתשבחות ולדברי הלל גם מצד אלה שהיו מעורבים בסגירתו. במשך השנים הצטבר במג"ל ניסיון מקצועי שלא יסולא מפז. צוות עובדים מנוסה, שיטות עבודה מתקדמות ומסורת הושלכו. סגירת מג"ל הוא ויתור על נכס לאומי על שירות חיוני. מבקרים מכל רחבי העולם הגיעו ביוזמת משרדי הממשלה והעירייה ללמוד ולהתרשם מפעולתו של המרכז. מג"ל השפיע ותרם רבות להתפתחות העבודה הטיפולית במתמכרים בישראל. עוצבו בו שיטות עבודה וטיפול מתקדמות, ויותר מכל שמרו בו על כבוד המטופל ומשפחתו ועל זכויותיהם. במקום הזה לא השתמשו ב"שיטות" ענישה, בסנקציות או ב"חוקים" שרירותיים. כאן האמינו שיכולתו של אדם לבצע שינוי בחייו, תלויה בתנאים הנכונים – טיפול מבוסס מחקר, שילוב המשפחה בתהליך הטיפולי ובשיקום, יחס אנושי וחיזוק הביטחון ביכולתו להצליח.למרות התנאים הפיזיים הצנועים – החדרים הקטנים והצפיפות, מג"ל היה מרכז יפה ונקי שהוגש בו אוכל טעים שהוכן על ידי המטופלים בהדרכת הצוות. האוירה היתה שקטה ורגועה. מרכז הגמילה בליפתא לא ידע אלימות. מעולם לא מת בו אף מטופל. במג"ל קיבלו לטיפול גמילה כל אדם ללא הבדל דת, גזע ודעה, נשאים וחולים במחלות קשות.

עלות הפעלת מרכז הגמילה בליפתא היתה בסביבות 3 מיליון ₪ בשנה. בסכום צנוע זה הופעל המרכז יום ולילה כל ימות השנה, והתמודד עם אחת מהבעיות הקשות שאיתן מתמודדת החברה הישראלית – השימוש לרעה וההתמכרות לסמים ולאלכוהול. לפני מספר שנים הופיעו אותות מבשרי רעה, מרכז הגמילה בחיפה בניהולו של פרופ' אלי לוונטל נסגר. מאוחר יותר, פקיד בכיר במשרד הבריאות (רופא במקצועו) אמר לי בישיבה, שמצפונו לא מאפשר לו להמשיך ולממן את המאבטח השומר על השער במג"ל 24 שעות ביממה. הוא הביט בעיני בלי למצמץ ובלי להתבלבל אמר: "בסכום הזה נוכל לממן שירותי בריאות נפש שחסרים…" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. (מיותר לציין שבכניסה למשרד בו עובד אותו פקיד ניצבים דרך קבע מאבטחים…). כעבור כמה חודשים הופסק מימון שכר המאבטח במג"ל. המשכנו עוד להפעיל את האבטחה פרק זמן מסוים מתוך תקוה שמשרד הבריאות יתעשת ויחזור בו. לבסוף האבטחה הוסרה ונוצר גרעון שנבע מהפרשי הזמנים שבין הפסקת המימון להסרת האבטחה. לימים הגרעון הזה הפך לדגל שבו נופפו בטענות לניהול לא תקין…

בישראל ובפרט בירושלים חיים היום במערב ובמזרח העיר רבים, שבעבר  נכנסו ויצאו מבתי סוהר, השתמשו בסמים וסחרו בהם. היום הם מנהלים חיים בריאים ויצרניים. אחרים לא הצליחו להשתקם ויש לא מעטים שמתו ממנת יתר. הטיפול במתמכרים יודע לצד הצלחות מרשימות גם כישלונות צורבים וכואבים. לפני שנים קיבלתי שיחת טלפון ממטופל שנשר מהטיפול "חזרתי להשתמש" הוא אמר לי והוסיף "אבל אתם הצלחתם". לא הבנתי, ולכן הוא הוסיף והסביר: "הטיפול שלכם עקר את ההנאה שלי מהשימוש, אני יודע שבקרוב אני אחזור אליכם לגמילה". באותו יום הוא מת ממנת יתר.

ליבי עם המטופלים שיזדקקו לשירותי מג"ל וימצאו את שעריו נעולים, ליבי עם בני משפחותיהם וחבריהם. ליבי עם הצוות הרב מקצועי הנפלא של מג"ל .

כולנו נזכור את ראש העיר טדי קולק שפעל ללא לאות ובנחישות להקמת מג"ל ובבוא היום נשכח את מר ניר ברקת שפעל לסגירתו.

IMG_4599

בחירותיו של מר נתניהו

נכתב בתאריך 22 בנובמבר 2014 מאת משה קרון

לונדון. בנימין נתניהו מתאכסן במלון ונמצא לבד בחדר. בשעה 02:00 אחרי חצות, הוא מקבל בו זמנית שני מסרונים בעלי תוכן זהה משני אנשים שונים :

"התקשר אלי בבקשה בדחיפות, עכשיו".

עליו להחליט למי משניהם יתקשר. יש לו אפשרות להתקשר רק לאחד משניהם.

לפניכם 11 זוגות של שולחי מסרונים. נסו להעריך למי מהשניים בנימין נתניהו יתקשר, לא' או לב':

מספר

א

ב

בחירת נתניהו

1

קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל

שלדון אדלסון

2

יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה

שלדון אדלסון

3

יעקב ליצמן, ח"כ יהדות התורה

שלדון אדלסון

4

משה יעלון, שר הביטחון

שלדון אדלסון

5

תמיר פרדו ראש המוסד

שלדון אדלסון

6

שרה נתניהו

קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל

7

שרה נתניהו

יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה

8

שרה נתניהו

יעקב ליצמן, ח"כ יהדות התורה

9

שרה נתניהו

משה יעלון,  שר הביטחון

10

שרה נתניהו

ראש המוסד ראש המוסד

11

שלדון אדלסון

שרה נתניהו

בית קפה בשדרה

נכתב בתאריך 16 באוקטובר 2014 מאת משה קרון

לא הערתי לו שאסור לזרוק סיגריה בוערת. הוא הדליק עוד אחת. עישן בקצב שהעיד שהוא בלחץ. שתה בירה מבקבוק. השליך גם את הסיגריה הבאה בוערת לעבר השיחים שבשדרה. אף אחד לא העיר לו. כולם הפנימו את הכלל שהערה מיותרת עלולה לעלות  ביוקר. מכנסיו הקצרים חשפו רגליים מגולחות. גם ראשו גולח למשעי. פיטפט עם חבר. שיחק בסמרטפון. קם להזיז את האוטו כדי שיחנה קרוב יותר. החבר הביא ג׳וינט העבירו ביניהם. שתי צעירות כנראה ידידות התעכבו לידם ולקחו שכטה. ככה בצהרי היום בבנמיימונשסטראסה.

קרוב לודאי שהוא נוהג להשליך סיגריות בוערות תוך כדי נהיגה – אחד מבין נהגים רבים, שמאוד לא אוהבים לכבות סיגריות במאפרת הרכב ומשליכים אותן בוערות מבעד חלון המכונית הנוסעת. קרוב לודאי שהוא נהג אתמול תחת השפעת אלכוהול וקנביס – אחד מבין נהגים רבים שאינם רואים פסול בנהיגה אחרי שתיים שלוש בירות ועישון מריחואנה. הוא עלול להבעיר שדה או יער ולהיות מעורב בתאונה שתגרם בשל נהיגה תחת השפעה. גם אני לא הערתי לו שאסור.

IMG_1739-1