אדום החזה

נכתב בתאריך 21 במרץ 2020 מאת משה קרון

היחס המיוחד שלי לאדום החזה שחרפה בחצר שלו הוא משום שזו לא רק ציפור קטנה ויפה, אלא משום שהציפורים האחרות התייחסו אליה באדנות אם לא בעריצות. בפינת ההאכלה היא תמיד אכלה אחרונה, וברגע שציפור אחרת התקרבה היא מיד פינתה את מקומה. אדום החזה בחצר שלנו היתה יחידה לא זיהיתי פרט נוסף. היחידאות היא תכונתן של אדומי החזה – בארצות המוצא כל אחת מהן חיה בטריטוריה משלה והן אינן מתקבצות יחד ללינת לילה. לפני כעשרה ימים אדום החזה נעלמה וקרוב לודאי שיצאה למסע נדודים לאחת מארצות הצפון. אני מקווה שפינת ההאכלה סיפקה לה תזונה ראויה לצורך מסעה הארוך. אולי ניפגש כאן שוב בחורף הבא.

ציפורים

נכתב בתאריך 29 בפברואר 2020 מאת משה קרון

שירשרתי בוטנים ותליתי אותם על סורגי החלונות. העורבני הופיע עם אור ראשון, נתלה על סורג דלת הזכוכית הפונה מערבה אל "גן החורשה", בחן היטב את סביבותיו, שינה את מקומו פעמיים ועמל לשלוף בוטן מתוך קליפתו. תנועה קטנה בתוך החדר הניסה אותו. צללית העורבני הפתיעה אותי בעת רחצת הבוקר. היינו קרובים מאוד – זכוכית חלבית דקה הפרידה ביננו. כך, המשכנו כל אחד בענייניו – העורבני בניקור קליפת הבוטנים ואני צפיתי בהתפעלות בצלליתו הפעלתנית.

 

קריאת "הבז" (מאת בייקר בתרגומו הנפלא של עודד וולקשטיין). הצמיחה לי כנפיים – לרגעים הייתי הבז, לרגעים ציפור קטנה המסתתרת מפניו בסבך השיח ולרגעים צלו של הסופר הנפלא. "הבז" גילה לי שהן כה קרובות אלי – בגינה שבחזית דירתי. שם מתרחשים חיים שוקקים, שכה קל להחמיץ אותם. כאלה הם בני העיר – בקלות הם הופכים הוויה רוחשת, רבת תהפוכות ויופי לשקופה. הגינה היא בית גידול ובו חלזונות, חשופיות, תולעים, נמלים, משפחת קיפודים, זבובים, דבורים, פרפרים, חתולי רחוב וציפורים. עצי פרי – שקד, שסק ותות, דקלים, איזדרכת, יערה, ורדים, טחב, שיחים, עשבים ופרחים שונים, לאורך המדרכות שתולים רוזמרין, מרווה ולבנדר ועוד ועוד.  ב"זרעים מציון"  שבכרם מהר"ל רכשתי זרעי פרחי בר ופקעות ופיזר אותם בגינה. מאוחר יותר אספתי זרעי חוטמית זיפנית וקיוויתי לראות פרי בעמלי. ואכן לגינה נוספו בין היתר רקפות ובן חצב. ובשנה שעברה אחרי ניסיונות כושלים, הזדקרה לה חוטמית זיפנית מפוארת שיש לה צאצאים גם בחורף זה.

איני מרבה לצאת לטיולים בטבע. בנסיעות בין-עירוניות אני מתפעל ונהנה מצבעי וצורות הנוף, משורות כרמים, מתלמים ומטעים מכוסים ברשתות או בפלסטיק בוהק, ממעטה הערפל העוטף, מעננים נמוכים המלבינים ומשחירים בין רכסים.  אני אוהב את האפור-עשן החורפי הפותח לרווחה את עיני באין שמש. ואת האוקר  האביבי והקייצי הגונח בצהרי היום. בנוף העירוני אני מרגיש נח – האם אני מעדיף את המדרכות והסימטאות על השבילים והגאיות? או שאולי בחיק הטבע אני חשוף להחריד ונתקף דחף עז לחזור העירה אל המערה שלי.

למדתי להכיר את הציפורים בגינה – את זוג העורבנים, צוצלותנקר, זוג שחרורים, זוג בולבולים, זוג ירגזיםדרוריםאדום החזה וזוג צופיות. פרט לצוצלות, לנקר, לשחרורים, לדרורים ולצופיות פוקדים כל היתר מדי יום את פינת ההאכלה. הצופיות מבקרות את הפרחים האדומים באדניות הסמוכות לפינת ההאכלה. סדר האכילה נקבע על פי גודל הציפור. הזוגות (בולבולים וירגזים) אוכלים לרוב זה אחר זה או יחד. אדום החזה החורף בארץ, מתנהג כיאה לאירופאי בנימוס – ומפנה את מקומו לכל ציפור. הוא אינו בן בית בארץ ומרגיש כאן זר. הציפורים מבצעות תצפיות דקדקניות לפני שהן נוחתות בפינת האכלה. כך גם כאשר הן עומדות בפינת ההאכלה ואף תוך כדי האכילה. הן דרוכות ומגיבות במהירות לכל תנועה או קול חשודים. העורבנים והירגזים נוהגות בין היתר לשלוף גרגיר בוטן על ענף השקד – ברגל או שתיים הן אוחזות במזון מהדקות אותו לענף ומנקרות בו. העורבנים נוהגים לקחת בוטן בקליפתו וממהרים לפעמים למקום אחר. הבולבולים אוהבים גם פירות (שזיפים, תפוחי עץ אך לא תות שדה).

מתקן האכלת ציפורים

פינת האכלת ציפורים

נקבת השחרור רובצת לעיתים על עץ השקד העירום, צופה אל פינת ההאכלה ואינה זזה. היא כבדה ודיכאונית. לפני ימים אחדים, היא הניסה בזעם את הירגזי שכנראה חדר לתחום שלה. הבולבול והירגזי נשמעו משוררים, הם מחזרים. כנראה מחפשים מקום לקינון ואולי אף בונים את קינם. בשבוע שעבר הנחתי סמוך לפינת ההאכלה כדור צמר-גפן קטן, כעבור יומיים הוא נלקח – חומר לריפוד הקן. בעתיד אשקול הצבת תיבות קינון בגינה.

קל להיות מוקסם מתנועתן הבלתי נלאית – מתזזית ראשיהן ועיניהן, מרגליהן ואצבעותיהן הדקיקות. הן מזהות ומגיבות במהירות לתנועה חשודה – נעות במסלול היחלצות זריז ועקלתוני, תוך שמירה על שיווי משקל. הן מודעות לקיומם של סולם חברתי היררכי ובעיקר לסכנות ועומדות על המשמר. האם באמת מישהו אורב בכל עת לרגע של הסחת דעת על מנת לתקוף אותן?

חתולי הגינה אורבים להן. שני החתולים האפורים מטפסים מעת לעת  על השקד ומשתרעים מוסווים על גזע וענף וממתינים לטרף. החתולה "גלידה" שוכבת דרוכה בעשב, פותחת בתנועה נמוכה, נמרית, איטית ואז כמו קליע שנורה עטה קדימה. ברגעים כאלה אני ציפור.

.

ז'ולי, אטיין, סופי ונורמן.

נכתב בתאריך 21 בינואר 2020 מאת משה קרון

הם היו ארבעה. אחת ישבה וגבה אלי, מסתירה צעיר שתקן ומרוט. לידו ישבה אישה בוגרת לבושה בבגדי חג. היא סקרה את שלושת היושבים סביב השולחן, לוודא שכולם בסדר. הדובר, גבר כבן ארבעים נראה מבוגר מכפי גילו – שמן, שופע תלתלים, לבוש ברישול מופגן האומר: "נו אז מה אם היום חג המולד, ביג דיל". הצעיר המרוט נראה חסר סבלנות ועצוב, מבטו המתחנן נע מהדובר לצעירה שישבה בגבה אלי. מדי כמה דקות הדובר הרים בתנועה דרמטית את ספל הקפה עם זרת שלופה, קרב אותו אל פיו והמשיך להציג את משנתו. שלושתם עקבו אחרי הספל המעוטר, שנעצר ולא בא אל פיו. הוא חזר מדי פעם על הצירוף: "ריח הגוף", נהנה לראות איך המחווה עם הספל ריתקה אליו את שלושתם. האישה הבוגרת הצליחה לדחוס שני משפטים ממתנים: "זה נכון מצד אחד, אך כדאי לזכור שמצד שני". הוא חייך אליה בסלחנות מתנשאת, כרך בתנועות עגולות את הצעיף האינסופי סביב צווארו העבה, נטל ללא כל מאמץ את זכות הדיבור והתענג בלהט על הבמה שנותרה שלו בלבד. הוא הוסיף וליווה את מילותיו בעוד תנועות ידיים – דחף, כאילו באקראי, את אצבעותיו הבשרניות בין תלתליו הסבוכים וניער את ראשו בסוסית לאחור. הוא המשיך לטעון בהתלהבות אודות "בגידת האדם הממותג בריח גופו", והתעלם מהצעיר. האחרון קם, יצא לעשן ורטן: "הוא מענה אותי, מוציא אותי מדעתי". משהו באווירה נעשה קליל בהעדרו. סביב שולחנם התרווחו הפוגות ועלו חיוכים מפויסים. הוא קם מכיסאו, הניע בתנועות מודגשות ורחבות את אגנו, ופנה לכיוון הדלת האחורית. את שתיקת שתי הנשים, הפרה זו שישבה בגבה אלי. היא רכנה קדימה להדגיש את דבריה שנאמרו בלחש. עיניה של האישה הבוגרת נפערו למשמע הדברים – היא הניחה את כף ידה על פיה, שחלילה לא תמלט ממנו קללה או קריאת תדהמה. היא הרכיבה את משקפי השמש. הצעירה נברה ללא תכלית בתיקה הגדול אומרת לעצמה: "מה עשיתי. בשביל מה הייתי צריכה את זה". שתיהן שקעו לאט לתוך דממת עולמן. דקות ארוכות אחרי שהבוגרת שילמה את החשבון, שבו שני הגברים נינוחים. ארבעתם פסעו אל הרחוב הקר. מבעד לחלון הגדול של בית הקפה הצלחתי לראותה טופחת בחיבה על כתפו, קודם שנעלמו, .

שמונה ימים בפריז

נכתב בתאריך 6 בינואר 2020 מאת משה קרון

הקדמה

שמונה ימים בפריז בפעם המי יודע כמה. באמצע היה חג המולד. שביתה כמעט מוחלטת של כל אמצעי התחבורה. מזג האוויר היה מושלם – חורף ירושלמי ללא גשם. צעדנו הרבה, אלה ימים מיוחדים – פריז הולכת ברגל. ביקרנו בתערוכות נהדרות פרנסיס ביקון, כריסטיאן בולטנסקי, קיקי סמיט, פיקאסו,  בגלריה Le Cabinet D'amateur תערוכה קבוצתית של אמני רחוב ובינהם פיליפ הראר, הקיר ברחוב אוברקאמפף ומעל כולם תערוכת ליאונרדו דה וינצ"י בלובר – 500  למותו. מדי יום ביקרנו במוזיאון הגדול בעולם – הרחוב!  וצפינו באמנות הרחוב הנפלאה של פריז. אלה היו שמונה ימים בהם לא שמרתי על דיאטה (קמח, סוכר, מוצרי חלב, אבל במידה…) ניפגשנו עם חברים ובני משפחה, ביקרנו בשווקים, ישבנו בבתי קפה ואכלנו במסעדות. וידוי: מזה זמן רב שקצה נפשי במסעדות מפונפנות עם קונספט. אני מעדיף אוכל אוכל. טוב וטעים. לא מחפש חדשנות באוכל. לא משתגע על "צילחות". שמח לאכול אוכל מסורתי. ריכזתי כאן כמה המלצות, אף אחת מהן אינה must . לא, בשום פנים ואופן זו אינה ביקורת מסעדות. אז הנה –

קיקי סמיט Kiki Smith

 

הכנסנו את המזוודות לדירתנו האהובה ברובע ה-11 קרוב ל"בסטי" (הבסטיליה) ויצאנו מיד לרחוב. רעבים. הרחוב השקט והקטן שלנו מחבר וניצב לשני רחובות שונים זה מזה, שבכל אחד מהם יש מכל הטוב שפריז יכולה להציע – Rue De Charonne  ו- Rue De La Roquette. בערב הראשון שלנו כאן בחרנו ברי דה שרון וברוב תמימותנו נכנסנו ל Septime שיש להזמין בו מקומות הרבה זמן מראש, אבל הם היו מספיק נחמדים להפנות אותנו למסעדה נוספת שלהם ל Clamato הסמוכה. בירכתי הקלאמטו השוקק צעירים שיחק מזלנו ומצאנו מקום. כאן יש פער בין האוירה הכמעט מרושלת לבין המוקפדות של המנות. זו מסעדת דגים טובה, שהפתיעה אותנו דווקא בקינוח סורבה דבש (גלידת גבינה ופולן) שבגללו כדאי להגיע לכאן. מכיוון שאי אפשר להזמין לקלאמטו מקום, אז כדאי לקפוץ אליה רק אם אתם בסביבה. אם אין מקום בקלאמטו, אז יש שתי אופציות טובות ועוד אחת, שהכרנו בזכות מיכאל שגר בסביבה. שם האחת 1000et1signes   או בעברית אלף ואחד סימנים – רמז לכך, שמסעדה מרוקאית קטנה וחביבה זו מתנהלת על ידי חרשים. הקוסקוס שאכלתי כאן היה מעולה. ואם גם כאן אין מקום קיפצו לבל אקיפ  La Belle Equipe.  הבל אקיפ מקום תוסס שיושבים בו הרבה צעירים הגרים בסביבה, התפריט מגוון וטעים מאוד. במונדיאל האחרון צפינו במשחקי הכדורגל ב Le Petit Baiona שנמצא אף הוא ברי דה שרון כאן לא אכלנו, אבל יש לנו זיכרונות נעימים ותוססים מהמקום הזה שמקלטי הטלוויזיה שלו  ממשיכים לשדר תחרויות ספורט והתפריט שלו מסקרן. עד כאן רי דה שרון.

Place de la Bastille

ב Rue De La Roquette יש את היפנית האהובה עלינו  Fuji Yaki. לא רחוק מכאן תמצאו סניף של L’Eclaire De Genie האקלרים מוצגים כאן כמו תכשיטים בחנות או מוצגים יקרי ערך במוזיאון. לא הרחק, תמצאו את ממלכת השוקולד של אלאן דוכאס Alain Ducasse. כאן תוכלו להציץ מבעד לקירות הזכוכית בשקי פולי הקקאו, בקלייתם ובתהליכי העבודה. המוכרות הסבלניות יציעו לכם מבחר שוקולדים בשילובים וטעמים ובמחירים "ראויים". המקום האהוב עלי ביותר ברי דה לה רוקט הוא הקפה השכונתי שלנו Café Des Anges כאן כמו במוסדות דומים ברחבי העיר יש מבקרים קבועים. בשעות העומס תתקשו למצוא מקום פנוי. ארוחות הבוקר שאכלנו כאן היו טובות ויודעי דבר מציינים שגם הארוחות האחרות אינן נופלות מאלו שהתנסנו בהן.

Cafe des Anges

מקום דומה לקפה דזאנג' אך לא בסביבה הקרובה הוא ביסטרו Centenaire אם אתם לפני או אחרי הביקור בקיר  Le Mur שברחוב אוברקאמפף, קיפצו לכאן. היה שווה להמתין בתור ולהנות גם מהצדפות הטריות שנמכרות בנפרד על ידי הצפדאי החביב שעובד בכניסה לביסטרו. ה Ossek Garden היא מסעדה קוריאנית באזור ככר הרפובליקה במרכז השולחן יש  מתקן צליה משוכלל  שבאמצעותו אתה מכין לעצמך במידה הרצויה לך את הבשר הדקיק שבחרת. את הבשר עוטפים בעלה חסה בשילוב רטבים שונים וישר לפה. חביב. מבחוץ ה MERCI  נראה לרגע כמו  "תמול שלשום" או "תולעת ספרים" אחרי שהתיישבנו לקפה וקרמבל הבנו שהחלל היפה שבו אנחנו נמצאים אינו רק ספריית ספרים משומשים, בית קפה ומסעדה אלא חלק קטן ממתחם מסחרי מעוצב. סמוך לכיכר הנאסיון Place De La Nation שעברה לאחרונה מתיחת פנים, אכלנו פיצה טעימה במסעדה האיטלקית Le Due Torri אין שום סיבה לעבור חצי עיר כדי להגיע אליה. מסעדה צרפתית מסורתית שלא איכזבה אותנו בעבר היא L’ami Pierre אלא שהפעם החבר פייר לקח לעצמו חופשת חג מולד ארוכה. כמוה גם Chez Denise ביסטרו צרפתי סמוך ל Les Halles, גוש החמאה הענקי שקידם את פנינו במבואה שיכנע מיד שהגענו למקום הנכון ולא איכזב.

Place De La Republique

 

הלחם והרעיונות או בצרפתית  DU PAIN & DES IDÉES הוא בולנג'רי מעוטר בפרסים ותארים שמקפיד על שמירת מסורת האפייה כולל מדפיו העתיקים וכלי העבודה המקוריים. כאן משתרך תור קבוע של שוחרי המאפים העומדים בסבלנות זה אחר זה. חלקנו שבלול, מאפה פלאן וקרואסון. אכלנו כמו רבים בחוץ – על שלחנות העץ. את הבולנג'רי פטיסרי  בומרשה  La boulangeriepâtisserie Beaumarchais אימצנו לנו כ"בולנג'רי הבית". כאן קנינו את הבאגט המסורתי לארוחות שאכלנו בבית. גם כאן יש בדרך כלל תור. ביקרנו בשלושה שווקים, אין מתחרה לשוק רישאר לינואה Richard Lenoir זה שוק עם תוצרת מובחרת שיש בו גם אוכל מוכן, שוק נוסף הוא שוק אליגר Marché d’Aligre שצמוד אליו גם שוק פישפשים, יתרונו בכך שיש בו חלק מקורה שמתאים לימים גשומים מאוד וקרים. השוק השלישי בו ביקרנו הוא שוק הילדים האדומים Marché des enfants rouges זה שוק ישן מאוד, מקורה ובו הרבה דוכני אוכל.

Du Pain et des Idees

עונת הפטל הטרי הובילה אותנו לפייר הרמה  PIERRE HERMÉ לטעום את האיספהאן. מול החנות ברחוב 72 rue Bonaparte פתח פייר הרמה בית קפה קטן. המוכרת אמרה לנו שבאותו בוקר פקדו את המקום ישראלים רבים. האיספהאן ענה על הציפיות וכמוהו ה"לימון האינסופי". הפעם לא ביקרנו אצל השוקולטייר ז'ק ג'נה Jacques Genin שטארט הליים והבזיליקום (בקישור מימין תמצאו גם מתכון) שלו חלומי כמו גם הקרם שניט Mille-feuilles, אם תצליחו למצוא מקום ישיבה אל תוותרו על משקה השוקולד החם המופלא  Chocolat chaud. ביקור בפריז כולל תמיד בדרך זו או אחרת את הפלאס דה ווז' La Place Des Vosges הככר שאין יפה ממנה. ישבנו בפטיסרי Salon De The של מלון Cour Des Vosges  וטעמנו קינוח לימון טעים השוקולה שו שלהם היה אנמי.

לסיום, אני ממליץ להגיע לנוטרדאם של פריז ולהתרשם מעבודות השיקום המרשימות. על הגדרות סביבה תערוכה המציגה את גודל הנזק שהשריפה גרמה. ממליץ לטייל לאורך תעלת סנט מרטין Canal Saint-Martin או לשבת על גדותיה באביב ובקיץ ולשתות קפה. השיט בתעלה מרתק בחלק המקורה ובמפגש עם דלתות הסכר, אבל הופך להיות למייגע בשל אורכו.

Place Des Vosges
                                      פלאס דה ווז'

 

 

החופש לחשוב ב- Le Mur

נכתב בתאריך 27 בדצמבר 2019 מאת משה קרון

אני חוזר שוב ושוב למקומות המוכרים. אלה מפגשים עם זכרונות ולפיכך גם עם עצמי. בפריז מזדמן לי עוד מפגש כזה. הפעם עם "הקיר" "Le Mur" שברחוב אוברקאמפף. זהו פרוייקט שבו פעמיים בחודש מוזמן אמן רחוב לצייר על הקיר עבודה גדולה. קהל אוהד מתקבץ לצפות בתהליך היצירה ובסיומה מריעים ושותים יין. החודש אליאס איפין בחר לצייר על הקיר אלמנט קישוטי גלי בורוד. בחלק העליון השאיר סולם ודלי עם צבע ורוד – כאילו לומר שהעבודה לא הסתיימה שמלאכה רבה עוד לפנינו או רמז לאינסופיותה של האמנות.
באתר של "הקיר" מתבהר הרקע לבחירה באלמנט הגלי בורוד. איפין הושפע בעבר מעבודה של הקרקטוריסט הארגנטינאי חסר המלל מורדילו (ראה את האיור למטה), עבודה שנטעה בו את ההבנה שציור רחוב הוא מעשה פוליטי. איפין בחר באלמנט המרכזי הלא הוא הגג הורוד, מעבודתו של מורדילו שהלך לאחרונה לעולמו, כמחווה. וכינה אותה "החופש לחשוב" " liberté de penser ".

את "הקיר" מפעילה מאז 2003 עמותה. כמובן שהיא לא רק מתפעלת אתר אלא גם דף פייסבוק ואינסטגרם, מקפידה להוציא לאור ספרים המתעדים את היצירות שהוצגו כאן במשך שבועיים ופינו את מקומם לאחרות. פרוייקט מרשים שרץ במלוא המרץ 17 שנים. הורדתי את הכובע.

 

האיור של מורדילו

בייקון ובולטנסקי

נכתב בתאריך 25 בדצמבר 2019 מאת משה קרון

 


 


שתי תערוכות שאינן מרפות מהלפיתה בגרוני. פרנסיס בייקון וכריסטיאן בולטנסקי מוצגים במרכז פומפידו בפריז. את שניהם אני מכיר היטב. כמעט וכתבתי ששניהם לא חידשו. אבל זה לא נכון. הזמן החולף – הוא שחקן מרכזי. אני איני מי שהייתי. היחסים ביני לבין חיי ומותי שלי משתנים כל העת. וכך גם המפגש עם יצירותיהם של השניים.
ניסיתי להיכנס לתוך העיסה שנותרה מהאדם של בייקון לתת לה שם רגש. זה היה קשה – נותרה לפעמים שלולית ולפעמים עכוז. להרגיש נוזלי, חסר גבולות ושליטה מחוק ושטוח או להרגיש תחת חשוף, בוטה, מכוער ומסריח . זהו?

מצאתי את עצמי מחפש שוב ושוב את הנורה או המתג. והבנתי את תפקידם בציוריו של בייקון – הם משמשים לי הצופה גלגל הצלה לנורמליות. אולי אפילו לתקוה. הם היכולת לברוח. לכבות ולהדליק את האור – לבחור לראות או לא לראות.

בולטנסקי דורש ממני לא רק לקבל את העובדה שאני בן אנוש חולף ונשכח, אלא גם להתאבל על עצמי – על פעימות לבי שיום אחד ידום. ואז אני עובר דרך סבך הוילונות הרכים השקופים למחצה שמתוכם ניבטים בי עיניים עוד ועוד עיניים. ואז אני מוצא את עצמי עומד מול יער קופסאות הפח. בכל קופסת פח ריקה כביכול שמור זיכרון או שמא השכחה. יער קופסאות הפח הוא לרגע יער מגדלים אורבני המסתיר את הנוף המדהים של פריז. אני עובר על פניהן מפנה את גבי ומתנחם במראה הנפלא של פריז וממאן להביט לאחור. בולטנסקי יודע להוביל אותי בדרכו הנחרצת. אני מבין שהנחמה היתה רגעית. אני יוצא מהמוזיאון והעיניים של בולטנסקי והתאורה על כל דמות בכל פינה יחד איתי. אני אומר בלב את השמות של קרובי משפחתי שניספו בשואה ושל חברי שנפלו במלחמות ואני יודע שהחסרתי כמה. לכל הרוחות. אני זוכר ושוכח.

לדבר עם כולם

נכתב בתאריך 23 בנובמבר 2019 מאת משה קרון

אני בעד לדבר עם כולם, למשל (רשימה חלקית)  עם הרשות הפלסטינית, איראן, סוריה, עיראק, חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, דאעש, טאליבן, עם השיעים והסונים והנוצרים ועם כל העדות והפלגים. האלימים, החומלים ומגישי הלחי השנייה, לדבר עם השמאלנים והימנים עם האנרכיסטים והפשיסטים, אתאיסטים, החילונים, האורתודוקסים, הרפורמים, הקונסרבטיבים, האפיקורסים. ציונים ואנטי ציונים, שמכירים בישראל ושאינם מכירים, שרוצים בטובתה ושרוצים להשמידה, עם האנטישמים, הניאו נאצים, הבי די אס, טרוריסטים, אסירים פוליטיים, עם כל הצבעים כל הנטיות המיניות, הדתות, הכתות הדעות. עם החולים והבריאים, היפים והמכוערים, עם שומרי החוק ועם העבריינים המועדים, עם אלה שאוהבים אותי ואלה שמתעבים אותי.


 

שלוש עשרה תובנות לנבו

נכתב בתאריך 7 באוקטובר 2019 מאת משה קרון

לפני שנה חגגנו בדרכנו את בר המצווה של נכדנו הבכור נבו. בין היתר בחרתי לכתוב לכבוד המאורע שלוש עשרה תובנות ולהעניק לו אותן :

 

  1. טוב לב – להיות אדם טוב לב, זו החלטה של האדם עצמו, הכרוכה במאמץ וברצון. ההיפך הוא הנכון באשר לרשע שטמון באדם, להיות רשע אינו כרוך במאמץ ולא ברצון.

  1. למידה אינה מסתיימת לעולם. ככל שהאדם פתוח ללמידה הוא מרחיב את שדה הראיה שלו ומבין טוב יותר את עצמו וסביבתו. למידה היא כוח.

  1. הֲנִיעָה (מוטיבציה) מושפעת מגורמים רבים ויכולה להשתנות. יש לה תפקיד חשוב בהשגת מטרות בחיינו. האמונה של האדם ביכולתו להצליח, מגבירה את הנחישות ואת ההֲנִיעָה.

  1. קדושת החיים – יש אנשים שמייחסים קדושה לחפצים, למקומות, לבעלי חיים ולבני אדם. אני מייחס קדושה לחיי אדם. החיים קדושים – לא רק חיינו אלא חיי כל אדם ללא הבדל דת מין לאום ודעה, ולכן גם זכויות האדם המגנות על חרותו מקודשות.

  1. חופש – אנו חיים בעולם שידע תקופות שפל של עבדות ודיכוי. שנות השואה באירופה היו שנים שבהן ניטל החופש מבני משפחתנו ובני עמנו. אדם חופשי הוא אדם עצמאי החי בחברה שחרטה על דגלה את חרות האדם, והוא מקבל את החלטותיו בהתאם לשיקול דעתו. אפשר ליטול מאדם את החופש שלו אבל אי אפשר לקחת ממנו את חופש מחשבתו, רצונו ואת חלומותיו.

  1. חברות – האדם הוא יצור חברתי. יש לו צורך להיות בחברת אחרים. החברות היא קשר מיוחד בין שני בני אדם או יותר, שמרגישים קשורים ומחויבים זה לזה מתוך בחירה. החברות עשויה להיות קצרה או ארוכת שנים. החברות מסייעת לבני אדם להגשים יחד חלומות ולהשיג יעדים בכוחות משותפים.

  1. אושר – האושר בא לרגעים. הוא מציף אותנו באופן בלתי צפוי – לפעמים בא כהבזק. מי שרודף אחרי האושר אינו משיג אותו. אין לו צורה – הוא אינו מוצר, אי אפשר לקנות אותו בכסף. אנחנו יכולים לשאוף, ליצור חיים מלאי משמעות, שבהם מעשינו ויצירתנו ימלאו אותנו בסיפוק רב ושמחה. האושר בא והולך מעצמו.

  1. תרבות, אמנות וספרות – אצורות במוזיאונים, בספריות, באולמות הקונצרטים, התיאטרון והקולנוע, באוניברסיטאות ומכוני המחקר, ברחובות, בבתי האופנה במטבחים, במרחב האינטרנטי ועוד. התרבות, האמנות והספרות עשויות שכבות שכבות, כאשר כל שכבה יונקת ומזינה את עצמה מקודמותיה ומשפיעה על אלה הסמוכות ואף הרחוקות ממנה. התרבות, האמנות והספרות מעשירות את חיינו.

  1. המהפכה הטכנולוגית – המחשב, האינטרנט והתקשורת הסלולרית – העולם נמצא בעיצומו של שינוי מהפכני. המצאת המחשב פרצה דרך חדשה המשפיעה ותשפיע רבות על חיי הפרט והחברה, על המין האנושי וטבע האדם. אני מאמין שבטווח הארוך תהיה זו מהפכה שתקדם את האנושות. בטווח הקצר היא מעמידה בפנינו אתגרים ובינהם קשיי הסתגלות לשינויים, ושימוש לרעה בטכנולוגיות. עלינו להיזהר מאופיין הממכר והשתלטני. התפתחות האתיקה המתווה את כללי ההתנהגות והמוסר ברשת איטית מההתפתחות הטכנולוגית המואצת.

  1. כדור הארץ – שאנו מכנים אותו גם בשם עולם, הוא כוכב במערכת השמש שסביבו חג ירח. הכוכב שלנו הוא בן 5.4 מיליארד שנה. כמיליארד שנה לאחר היווצרותו הופיעו תאי החיים הראשונים. לפני כ 2.5 מיליון שנה הופיע לראשונה האדם. אנחנו לא מכירים כוכב אחר שיש בו חיים. על כדור הארץ כמו כל כוכב אחר עוברות תקופות שונות ותהליכים שונים. להתפתחות החיים האנושיים יש השלכות שליליות על כדור הארץ וסביבתו. תפקידנו לשמור עליו.

  1. עבר, הווה ועתיד – עברנו הוא המוצא שלנו. הבסיס שממנו אנו שואבים את השראתנו, אליו אנו מתייחסים ועליו אנו מתרפקים. יש לנו משיכה אל העבר – אל ילדותנו ואל סיפורי אבותינו. העתיד הוא המקום שאליו אנו שואפים, שם חלומותינו ותקוותנו. אין לנו שליטה על עתידנו, אך אנו יכולים לתכנן אותו. ולהתכונן לקראתו. ההווה הוא המקום שבו אנו נמצאים, הוא העכשווי – רבים שקועים בעברם או חוששים מעתידם ומזניחים את ההווה החמקמק.

  1. משפחה – היא התא הבסיסי שמוליד את האדם ואליו הוא משתייך וקשור. המשפחה מספקת לבניה את הדרוש לגדילתם, חינוכם והתפתחותם. מוסד המשפחה עבר ועובר במשך הדורות שינויים רבים. המשפחה היא המקום הבטוח שלנו. בה מקבלים אותנו כמו שאנו ללא תנאים.

 

  1. אהבה – אהבה היא רגש עז שיש לנו כלפי אנשים מסוימים. לאהבה צורות שונות וגילויים שונים. בני אדם זקוקים לה – הן להעניק אהבה והן להיות נאהבים. לעיתים האהבה כרוכה בתסכול ובאכזבה. כמו רבים גם משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק כתב ושאל:  "אומרים, אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה ?"

 

גשר אירי

נכתב בתאריך 19 ביולי 2019 מאת משה קרון

גשר אירי הוא בעצם גשר הפוך, המאפשר זרימת מים על פני הגשר ומונע את הרס הכביש. הגשרים האירים בארץ נבנו בתקופת המנדט הבריטי.

גשר אירי *(1) נבנה ליד שער מחנה בזק בו שכן גדוד 17 של גולני הלא הוא ביה"ס למכי"ם. שם על דופן הגשר ישבתי בדיוק לפני חמישים שנה מצפה לטרמפ שיסיע אותי לחופשת השחרור. שלחתי מבט אחרון אל המבנים הלבנים הפזורים בין האוהלים הקודרים ואל מבנה מגורי הסגל המשקיף מגבוה על המחנה. כעבור כמה דקות הצטרפה אלי ר'. וישבה לצידי. פיטפטנו.

מספר חודשים קודם לכן, הסתובבה שמועה בשבילי בזק, שבאחד מגדודי החטיבה "הסתבך" אחד מהממפי"ם המובחרים "ביחסים אינטימיים" עם אחת החיילות כנראה הפקידה הפלוגתית שלו. בגדוד פרצה מהומה וגלי הנפץ של הסקנדל שהתחולל שאת פרטיו איני יודע הגיעו לכל קצות החטיבה, שהיתה פזורה אז מראש החרמון ועד גדות תעלת סואץ. בדרגים המתאימים החלט להעביר את החיילת מהגדוד. ככה זה, איש לא העלה באותם ימים על דעתו להעביר את המ"פ לגדוד אחר, לא כל שכן לשפוט אותו. המושג "יחסי מרות" עוד לא חלם לחצות את נהר הסמבטיון. במקרים כגון מקרה זה היו לרוב באותם ימים שני צדדים. צד אלף הוא הלוחם הנועז, גבר שבגברים מלח הארץ וצד בית היא זונה או מזרון פלוגתי חסר מצפון ורסן. החלטת מפקדת החטיבה להעביר את החיילת לגדוד שלנו עוררה בו גלים. נשמעו קולות שונים שביקרו את ההחלטה שמשמעותה היא שגדודנו עלול להיתפס כמושבת עונשין או לחילופין בית זונות ר"ל. כך הגיעה ר' לגדוד שלנו. המ"פ שלנו ר"ש קרא לי לשיחה והודיע לי שהמג"ד החליט להציב את ר' כפקידה "דווקא" בפלוגתנו. כאן הוא נשם עמוקות ופתח בסדרת כסיסות צפרניים נמרצת אופיינית ואז פנה אלי ואמר "אתה מהיום אחראי עליה", ויצא מדלת משרד הפלוגה כשהוא לא מאפשר לי להוציא משפט מפי. סגור וחתום.

ר' מילאה את תפקידה באופן סביר. ניכר היה בה עצב רב וחוסר בטחון. היא היתה בודדה, כמעט מוחרמת והשקיעה מאמצים כדי להפיג את חששות חיילי וחיילות הגדוד או לפחות לא ללבות אותם.

ר' הבינה שאני איתה ולא נגדה. התפתחו ביננו יחסי עבודה תקינים. שלאט הפכו לקרובים יותר אך קורקטיים. דיברנו  על חיינו ותכניותינו לקראת יום השחרור המתקרב. כשירדנו לשדה לסדרת אימונים דאגתי שבאהל שבו התגוררנו המ"פ ואני תוקם מחיצה כך שתהיה לה פינה פרטית עד כמה שניתן. היא הודתה לי כמה פעמים על שאני דואג ושומר עליה. מעולם לא שוחחנו על הפרשה ההיא בגדוד – היא לא סיפרה מיוזמתה ואני לא שאלתי. ר' לא היתה מפלצת זוללת לוחמים. היא היתה נבונה, נעימה והיה בה חן רב.

שם על הגשר האירי, בדרכנו לחופשת השחרור היא הציעה שנחליף מספרי טלפון ונשמור על קשר. היא פתחה את תיקה כדי להכניס לתוכו את הפתק שעליו רשמה את מספר הטלפון בביתי, ואז הציצה מתוכו מעטפת מכתב ועליה כתב ידה של חברתי. ר' דחפה את המכתב במהירות לתוך התיק. ביקשתי ממנה לראות את המכתב. ר' סרבה. אמרתי לה שראיתי את המכתב שממוען אלי ואת כתב ידה האופייני של חברתי. ר' הכחישה וסרבה להראות לי את המכתב.

שתקנו שנינו. עלינו לטרמפ ושתקנו. כשנפרדנו היא פנתה צפונה ואני דרומה לחצנו ידיים ואמרנו בהצלחה.

אני לא יודע על מה היא חשבה כל הדרך ומה הרגישה. אני ניסיתי להבין מה עמד מאחורי הדחף המציצני לקרוא את מכתב האהבה מחברתי שמעולם לא הגיע אלי, מכתב שכנראה הצטרף לעוד כמה מכתבים  שעד אז חשבתי "שהלכו לאיבוד" בסבך הפתלתל של שרותי הדואר הצבאי והצנזורה הצבאית. עם חלוף הזמן כעסתי פחות והבנתי אותה מעט יותר. חמישים שנה חלפו אך למרות הזמן הרב שחלף, כשאני עובר ליד גשר אירי אני ניזכר בר' שאולי מצאה בצר לה ניחומים בקריאת מכתבי אהבה לא לה, ואולי גם אהבה אותי בסתר אך כמו הגשר האירי עשתה זאת הפוך.

הערות שוליים:

  1. "גשר אירי" – כנראה שבארץ נעשה שימוש נרחב (גם במיפוי) במושג "גשר אירי" וכינו כך כל מעברה על נחל אכזב.
  2. סמבטיון – אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט ולפני שהעלתי אותו לבלוג יצאתי לשתות קפה ובדרכי חזרה ממש מול ביתי מצאתי על המדרכה כרטיס ביקור ועליו כתוב באותיות גדולות "סמבטיון" ומתחת "משחקי הרפתקה” ועוד פרטים אישיים. בפוסט השתמשתי בסמבטיון במשפט: "המושג "יחסי מרות" עוד לא חלם לחצות את נהר הסמבטיון". כן, אני אוהב צירופי מקרים. והנה צירוף מקרים – ספק רב אם השתמשתי אי פעם בבלוג זה במושג "נהר הסמבטיון" והנה בו ביום אני מוצא מול ביתי את כרטיס הביקור של סמבטיון.

אז כמה מילים על נהר הסמבטיון (בעזרת הויקיפדיה). מדובר בנהר אגדי, שעל פי האגדה מעבר לו חיו חלק מעשרת השבטים האבודים השאר גרו בהרי החושך ובדפני של אנטיוכיה. נהר הסמבטיון היה נהר זועף וקוצף שהשליך כל השבוע אבנים ולכן איש יכול היה לחצות אותו. עם כניסת השבת הנהר שבת ונרגע. הרמב"ן כתב שמקור שמו של הנהר היא השבת "סבט" ויש שכינו אותו נהר הסבטיון. הנהר מוזכר בספרות היוונית-רומית כבר במאה הראשונה לספירה. ההיסטוריון יוספוס פלביוס הלא הוא יוסף בן מתתיהו סיפר ב"מלחמת היהודים" שטיטוס פגש בסוריה נהר בשם סבטיקוס אלא שהוא זרם רק בשבת…

 

שדה דב – אפילוג

נכתב בתאריך 2 ביולי 2019 מאת משה קרון

ראשית הסתיו 1966. יום שישי אחר הצהריים, חיילי שתי פלוגות עמדו בצומת ראש פינה צפת פרוסים לאורך הכביש.  מעת לעת עצרה מכונית ואספה כמה חיילים. אלא שכמות כלי הרכב שעברה בכביש היתה זעומה. "בצורת" אמר מישהו, "כביש הרעב" פסק אחר. בלי מילים, היה ברור שלחיילי הפלוגה הותיקה היתה זכות קדימה. כמעט ואיבדנו תקוה להגיע הביתה, עד שמכיוון צפת הגיע רכב טרנזיט שאותת שמאלה – צפונה, לכיוון המנוגד ליעדנו. זמן רב שלא יצאנו הביתה. בעצם מאז שהגענו למחנה פילון מבסיס הטירונות בן עמי שליד בוסתן הגליל. הימים היו ימי מתיחות בגבול עם סוריה ושבת אחר שבת מצאנו את עצמנו בכוננות. באותו יום שישי פתאום נשמעה צעקה "יש אישור". אחרי מסדר יציאה קצר ירדנו רגלית מאושרים לכיוון ראש פינה, מריחים את הבית. אלא שהבית הלך והתרחק, עד שהטרנזיט שעליו סמל חברת התעופה "ארקיע" הופיע. הושטנו משום מה יד והוא נעצר. ניגשנו אליו ושאלנו "לאן?" כאילו מקווים הוא יתחרט ישנה את יעדו ויפנה דרומה. "לשדה התעופה מחניים" אמר הנהג, "עלו מהר בעוד רבע שעה יוצאת טיסה תל אביב". עלינו. היינו ארבעה או חמישה חיילים ובינהם גיורא שאמר לי "בחיים לא טסתי" "גם אני לא" לחשתי לו. בשדה התעופה הנזירי במחניים קנינו כרטיסים בכמה לירות, עלינו למטוס קטן שרץ על המסלול, המריא כציפור וטס במקביל לרמה הסורית. לא משנה האם באמת עברה דיילת בין המושבים והגישה סוכריות מתוך סלסלה או שהיה זה פרי דמיוני. הרגשתי מתיקות נסערת. כעבור כחצי שעה נחתנו בשדה דב הקטן בצפון תל אביב. "שדה התעופה מחניים" ו"שדה התעופה דב" שנסגר היום, נשארו חקוקים בזיכרוני, "גולני גולני אנני נמו"

 

בין הקרב בתל פאחר לאסון בית המכס העליון

נכתב בתאריך 15 ביוני 2019 מאת משה קרון

שלמה מן בבלוג המעולה נעמוש חוקר בין היתר שוב ושוב את הקרב בתל פאחר. לפני כשבוע בפוסט יוצא דופן "דרך לא דרך" הוא מתמודד עם אחת השאלות הקשות: "מדוע לא תוחקר לעומק התהליך שבו נקבעה הדרך שעליה ינוע גדוד 12 לעורף המוצב הסורי?". עולה ספק רב אם היתה בכלל דרך כזו. במילים אחרות: תכנית הקרב של גדוד 12 התבססה על נתון מרכזי שגוי. בעת הסתבכות הקרב פולט המח"ט יונה אפרת ברשת הקשר שמג"ד 12 סא"ל משה(מוסא) קליין כנראה טעה בניווט. לאורך שנים נלחשה ונרמזה שוב ושוב אפשרות זו – המג"ד החמיץ את הדרך והוביל את הגדוד לשטח נחות מתחת למוצב, ותקף מתוך "שטח ההשמדה" את תל פאחר. שלמה מן מנסה להיכנס לראשו של המחט אל"מ יונה אפרת. קשה לקורא שלא להרהר באפשרות שגם על פיקוד הצפון ועל מפקדת החטיבה רובצת האחריות להסתבכות הקרב. בפיקוד הצפון ישב אלוף שרצה להיות רמטכ"ל ומח"ט שרצה להיות אלוף. שלמה מן כותב:" צריך לפעול בחדרי חדרים למוסס את הכשלים. להמשיך הלאה, לרכב על ענני האופריה, למכור את תל פאחר כחלק מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים. להטיל את כובד משקלך להפיכת ניצחון כושל למורשת הירואית עם צל"שים, הרבה צל"שים, הרבה גיבורים והרבה ערכים, וכמה שפחות תחקירים, בלי הרבה שאלות ובלי התעסקות בקרביים". מילים כדורבנות.

שישה ימים לאחר מכן – היום לפני 52 שנה, התרחש אסון בית המכס העליון. הסיפור של התנהגות פיקוד הצפון ומפקדת החטיבה חוזר על עצמו: השתקה, תחקיר עלוב והעלמת העובדה שאחד עשר חיילים נהרגו. הם נהרגו בעת שבונקר שבו שהו התפוצץ מול עיני. גשם של אבני בזלת ירד עלינו. עצמת הפיצוץ האדיר החרידה אותנו. דקות ארוכות לא הבנו מה קרה. כשהאבק שקע מעט, השארתי ליד חומת בית המכס רתק, ויצאתי עם המ"כ ג' לסרוק את השטח שהאפיר ופה ושם בער. באותן דקות היינו שם לבד. מנסים להבין מה קרה ולקרוא בשמות חברינו. עברו דקות עד שהגיעו הקודקודים ברכבים עטורי אנטנות. אני מ"כ צעיר ואיתי המ"כ ג' וחיילים נוספים, היינו עדי הראייה היחידים לפיצוץ. חמש דקות הפרידו ביננו לבין מותנו. מעולם לא תוחקרנו. קיבלנו הוראה לשתוק. לא לדבר. אלה היו ימים אחרים וצייתי להוראה. רון בן ישי אז עיתונאי בראשית דרכו זוכר את ההוראה: "אף מילה". הקבורה בקבר האחים בנהריה נערכה ללא המשפחות השכולות. מנעו קשר בין המשפחות לבין מפקדי וחיילי הפלוגה. בין המ"פ למג"ד התפתחה מאוחר יותר מחלוקת קשה. כל אחד הטיל את האחריות והאשמה על האחר. לכל אחד היתה גירסה משלו בשאלה האם הבונקר נבדק על ידי חבלני חיל הנדסה קודם כניסת החיילים לתוכו ו\או האם בכלל ניתנה פקודה להיכנס לבונקר. בני אדם, לא כל שכן לוחמים שיצאו מי בשן ומי בעין משדה הקרב או מחדרי המלחמה, מספרים לעצמם שוב ושוב את קורותיהם, באופן שיאפשר להם לחיות איתם פחות או יותר בשלום. הם חוזרים ומספרים לעצמם את סיפורם עד שהוא הופך להיות לאמת היחידה והצלולה שלהם. אך כאמור תחקיר יסודי לא נערך, לא של הקרב בתל פאחר ולא באסון בית המכס העליון. בניגוד לקרב בתל פאחר אי אפשר היה למכור את אסון בית המכס העליון כחלק "מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים", אז מחקו אותו.

אני זוכר יום יום.

רשימת הנושאים החשובים בעיני ערב בחירות 2019

נכתב בתאריך 20 במרץ 2019 מאת משה קרון

מערכת הבחירות המתנהלת כאן עוסקת במשני. המפלגות שהיו אמורות להציג את תפיסת עולמן וסדרי העדיפות שלהן לפני הציבור, עוסקות בניסיון לדוג וללכוד את הבוחר. האחרון היה אמור לנסח לעצמו את רשימת הנושאים החשובים לו, למשפחתו, לקהילתו ולמדינה, ואז למצוא את המפלגה שמתקרבת ביותר למשאלותיו וצרכיו. מערכת הבחירות שמתנהלת לפנינו היא אחיזת עיניים – יורדת למקומות ירודים של פלגנות והסתה תוך הפעלת מניפולציות פסיכולוגיות על ציבור הבוחרים מצד אחד, ועיוות המציאות (פייק ניוז) מצד שני.

ניסיתי לערוך רשימת הנושאים החשובים לי:

1. חתירה להשגת הסכם שלום ולסיום הסכסוך במזרח התיכון.
2.  הפרדת הדת מהמדינה.
3.  שוויון לכל אזרחי מדינה.
4.  חופש ביטוי ויצירה.
5.  ערבות ואחריות המדינה לקיומם בכבוד, לטיפול ושיקום של הנזקקים בחברה כמו עניים, נכים, ילדים ונוער בסיכון, קשישים, חולים, חסרי ישע, פליטים ועוד.
6.  שיקום והתאמה לצרכים המשתנים של מערכות הבריאות, חינוך, רווחה, תחבורה,  ביטחון, משטרה ושמירת הסביבה.
7. מאבק בשחיתות.

 

Detail from Peace and Prosperity (1896), Elihu Vedder, Library of Congress Thomas Jefferson Building, Washington, D.C.