בין הקרב בתל פאחר לאסון בית המכס העליון

נכתב בתאריך 15 ביוני 2019 מאת משה קרון

שלמה מן בבלוג המעולה נעמוש חוקר בין היתר שוב ושוב את הקרב בתל פאחר. לפני כשבוע בפוסט יוצא דופן "דרך לא דרך" הוא מתמודד עם אחת השאלות הקשות: "מדוע לא תוחקר לעומק התהליך שבו נקבעה הדרך שעליה ינוע גדוד 12 לעורף המוצב הסורי?". עולה ספק רב אם היתה בכלל דרך כזו. במילים אחרות: תכנית הקרב של גדוד 12 התבססה על נתון מרכזי שגוי. בעת הסתבכות הקרב פולט המח"ט יונה אפרת ברשת הקשר שמג"ד 12 סא"ל משה(מוסא) קליין כנראה טעה בניווט. לאורך שנים נלחשה ונרמזה שוב ושוב אפשרות זו – המג"ד החמיץ את הדרך והוביל את הגדוד לשטח נחות מתחת למוצב, ותקף מתוך "שטח ההשמדה" את תל פאחר. שלמה מן מנסה להיכנס לראשו של המחט אל"מ יונה אפרת. קשה לקורא שלא להרהר באפשרות שגם על פיקוד הצפון ועל מפקדת החטיבה רובצת האחריות להסתבכות הקרב. בפיקוד הצפון ישב אלוף שרצה להיות רמטכ"ל ומח"ט שרצה להיות אלוף. שלמה מן כותב:" צריך לפעול בחדרי חדרים למוסס את הכשלים. להמשיך הלאה, לרכב על ענני האופריה, למכור את תל פאחר כחלק מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים. להטיל את כובד משקלך להפיכת ניצחון כושל למורשת הירואית עם צל"שים, הרבה צל"שים, הרבה גיבורים והרבה ערכים, וכמה שפחות תחקירים, בלי הרבה שאלות ובלי התעסקות בקרביים". מילים כדורבנות.

שישה ימים לאחר מכן – היום לפני 52 שנה, התרחש אסון בית המכס העליון. הסיפור של התנהגות פיקוד הצפון ומפקדת החטיבה חוזר על עצמו: השתקה, תחקיר עלוב והעלמת העובדה שאחד עשר חיילים נהרגו. הם נהרגו בעת שבונקר שבו שהו התפוצץ מול עיני. גשם של אבני בזלת ירד עלינו. עצמת הפיצוץ האדיר החרידה אותנו. דקות ארוכות לא הבנו מה קרה. כשהאבק שקע מעט, השארתי ליד חומת בית המכס רתק, ויצאתי עם המ"כ ג' לסרוק את השטח שהאפיר ופה ושם בער. באותן דקות היינו שם לבד. מנסים להבין מה קרה ולקרוא בשמות חברינו. עברו דקות עד שהגיעו הקודקודים ברכבים עטורי אנטנות. אני מ"כ צעיר ואיתי המ"כ ג' וחיילים נוספים, היינו עדי הראייה היחידים לפיצוץ. חמש דקות הפרידו ביננו לבין מותנו. מעולם לא תוחקרנו. קיבלנו הוראה לשתוק. לא לדבר. אלה היו ימים אחרים וצייתי להוראה. רון בן ישי אז עיתונאי בראשית דרכו זוכר את ההוראה: "אף מילה". הקבורה בקבר האחים בנהריה נערכה ללא המשפחות השכולות. מנעו קשר בין המשפחות לבין מפקדי וחיילי הפלוגה. בין המ"פ למג"ד התפתחה מאוחר יותר מחלוקת קשה. כל אחד הטיל את האחריות והאשמה על האחר. לכל אחד היתה גירסה משלו בשאלה האם הבונקר נבדק על ידי חבלני חיל הנדסה קודם כניסת החיילים לתוכו ו\או האם בכלל ניתנה פקודה להיכנס לבונקר. ברור שלפחות אחד מהם לא דיבר אמת. אך כאמור חקירה יסודית לא נערכה. בניגוד לקרב בתל פאחר אי אפשר היה למכור את אסון בית המכס העליון כחלק "מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים", אז מחקו אותו.

אני זוכר יום יום.

רשימת הנושאים החשובים בעיני ערב בחירות 2019

נכתב בתאריך 20 במרץ 2019 מאת משה קרון

מערכת הבחירות המתנהלת כאן עוסקת במשני. המפלגות שהיו אמורות להציג את תפיסת עולמן וסדרי העדיפות שלהן לפני הציבור, עוסקות בניסיון לדוג וללכוד את הבוחר. האחרון היה אמור לנסח לעצמו את רשימת הנושאים החשובים לו, למשפחתו, לקהילתו ולמדינה, ואז למצוא את המפלגה שמתקרבת ביותר למשאלותיו וצרכיו. מערכת הבחירות שמתנהלת לפנינו היא אחיזת עיניים – יורדת למקומות ירודים של פלגנות והסתה תוך הפעלת מניפולציות פסיכולוגיות על ציבור הבוחרים מצד אחד, ועיוות המציאות (פייק ניוז) מצד שני.

ניסיתי לערוך רשימת הנושאים החשובים לי:

1. חתירה להשגת הסכם שלום ולסיום הסכסוך במזרח התיכון.
2.  הפרדת הדת מהמדינה.
3.  שוויון לכל אזרחי מדינה.
4.  חופש ביטוי ויצירה.
5.  ערבות ואחריות המדינה לקיומם בכבוד, לטיפול ושיקום של הנזקקים בחברה כמו עניים, נכים, ילדים ונוער בסיכון, קשישים, חולים, חסרי ישע, פליטים ועוד.
6.  שיקום והתאמה לצרכים המשתנים של מערכות הבריאות, חינוך, רווחה, תחבורה,  ביטחון, משטרה ושמירת הסביבה.
7. מאבק בשחיתות.

 

Detail from Peace and Prosperity (1896), Elihu Vedder, Library of Congress Thomas Jefferson Building, Washington, D.C.

שש שנים למותה

נכתב בתאריך 19 בפברואר 2019 מאת משה קרון

פִּרְחֵי הַשָּׁקֵד

הִוְרִידוּ לֹבֶן,

נִיקְדוּ אֶת הַשְּׁבִיל

כִּנְשִׁימוֹתֶיהָ הַשְּׁקֵטוֹת

נְטוּלוֹת הַדְּאָגָה

שֶׁל אִמִּי,

טֶרֶם צֵאתָהּ

לַטִּיּוּל הַגָּדוֹל.

קרב תל מוטילה ואסון בית המכס העליון

נכתב בתאריך 30 באוקטובר 2018 מאת משה קרון

הקרב בתל מוטילה התרחש בשנת 1951 כעבור 37 שנה בשנת 1988 הוקמה באלמגור אנדרטה לזכר הנופלים.

אסון בית המכס העליון ארע בשנת 1967 כעבור 50 שנה בשנת 2017 הוקמה בחצר בית המכס העליון אנדרטה לזכר הנופלים.

בקרב בתל מוטילה נפלו 41 חיילים ונפצעו 72.

באסון בית המכס העליון נפלו 11 חיילים.

את הקרב בתל מוטילה ניהלו מפקדים מרמת מ"פ ומטה כאשר הדרגים הגבוהים יותר נעדרו מזירת הקרב ומניהולו בפועל.

בבונקר מול בית המכס העליון שהתפוצץ בעת פינויו מתחמושת שלל היו חיילים מדרגת סמל ומטה.

לקרב בתל מוטילה ולמהלכו גרסאות שונות  וסותרות שהתפרסמו ברבות השנים.

לאשר ארע לפני ואחרי אסון בית המכס העליון גרסאות שונות וסותרות. גירסת המ"פ מול גירסתו של המג"ד וגירסאות של לוחמים.

הפיקוד הבכיר תרץ את מחדלי קרב תל מוטילה באיכות הירודה של החיילים שהיו עולים חדשים ברובם.

מג"ד גדוד 13 ניסה להסביר את האסון בבונקר בבית המכס העליון בכך שאולי מישהו מהחיילים שיחק בתחמושת.

למשפחות השכולות בתל מוטילה ובבית המכס נמסרו גירסאות שונות למות בניהם.

חללי בית המכס העליון נקברו ללא נוכחות בני המשפחה.

הקרב בתל מוטילה ואסון בית המכס העליון לא נחקרו, הושתקו וטויחו.

מלחמה קשה לחקירה. חיילים ומפקדים ששורדים אותה מתנהגים לעיתים כפוסט טראומתיים. יש להם תמונה אישית וחלקית של שדה הקרב או אירוע אסון. מלחמה היא זירת אירועים שלא ניתן לחזות אותם מראש. היא רצופה בשיקולי דעת שגויים בכל הרמות. קשה לצפות כיצד יגיב ויתפקד מפקד או חייל תחת אש. המלחמה היא כאוטית. במלחמה מתרחשים אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם הפקודות ושניתן להגדיר את חלקם כפשעי מלחמה. לפיקוד יש צורך ואינטרס לתת הסברים ע"מ להסיר את אחריותו למחיר הכבד. זמן לא ארוך אחרי המלחמה או אירוע הביטחוני מתחילה להתפתח אצל החיילים והמפקדים דפורמציה של זיכרון האירועים.

בחלוף הזמן ולבטח שברבות השנים, הזיכרונות עוברים עיבודים ושינויים שונים שאינם תואמים את מה שאירע בפועל. חלק מהלוחמים מודעים מצד אחד לחמקמקותו של הזיכרון ומצד שני תומכים בזיכרונותיהם שעברו דפורמציה.

לכן, יש חשיבות רבה לתיעוד מפורט של ההכנות למלחמה ולפעילות שוטפת, תיעוד בזמן אמת, ותחקיר מתועד מיד בסיומם. ככל שחולפות השנים יש לפקפק בערכו של תחקיר המבוסס רק על זיכרונותיהם של הלוחמים.

יש חשיבות רבה לתיחקור שנעשה מחוץ למערכת על ידי גורם בלתי תלוי ובלתי מוטה ככל שניתן.

קרוב לודאי, ששילמנו מחיר יקר במלחמות ופעילויות בטחון שוטפות שלאחר קרב מוטילה ולאחר אסון בית המכס העליון משום שאלה לא נחקרו ולפיכך לא הופקו מהם לקחים.

גדוד 13 גדעון 1949

 

 

מגרש חניה בסלוניקי

נכתב בתאריך 6 באפריל 2018 מאת משה קרון

הסתובבנו ברכב סחרור סחור. כשמצאנו את מגרש החניה הגדול ובו מקומות פנויים, נשמנו לרווחה. דבר פעוט יכול לגרום לך לחוש הקלה גדולה. משפחת צוענים ישבה על הגדר בחוסר מעש, הילדים התבוננו בנו. ספק אם הם ידעו דבר שאנו לא ידענו.

בדרכנו לבית המלון, כשחצינו את מגרש החניה בתחושת הקלה, לא היה לנו צל של ידיעה שזה המקום. אנשים רבים חולפים על פניו וחוצים אותו מדי יום. אחרים צופים אליו ממרפסות וחלונות הבתים או מבתי הקפה שסביבו. הם אינם זוכרים וספק אם הם יודעים. מגרש חניה הוא מקום שקוף. וו לתליית מגבת. הים נשקף מכאן, המזח שלאורכו יושבות חבורות של צעירים לעת שקיעה. אחרים פוסעים הלוך ושוב נפעמים מצבעי המפגש בין הים לשמים. מפקירים את פניהם לרוח הים הקלה.

כעבור יום התברר לי שמגרש החניה הוא כיכר החרות. ב 11 ביולי 1942. פקדו הגרמנים על הגברים היהודים בני שמונה עשרה עד ארבעים וחמש להתייצב בה. תשעת אלפים גברים מילאו את הכיכר. היה יום חם מאוד. השמש היכתה בהם. סביבם עמדו סקרנים שצפו במחזה השפלתם. הם נצטוו לבצע תרגילים לרקוד. השמש יקדה וכוחם אזל. הפקודות הוטחו שוב ושוב. היו שהתייבשו. מעדו. בקהל הצופים שסביב היו שצחקו – בשנים ההם כוחה של המפלגה האנטישמית פשיסטית היה משמעותי. לאחר היום הזה נלקחו אלפיים גברים לעבודות פרך. מאתיים וחמישים מתו – לא שרדו את העבודה הקשה. הקהילה היהודית נזעקה להצילם. נדרשה לפדות אותם בכסף שאספה וממכירת בית העלמין העתיק. העירייה הרסה בשיטתיות את בית העלמין ועל חורבותיו הוקמה האוניברסיטה.

כיכר החרות, כיכר החרות היא כיום מגרש חניה נוח, מחיר החניה גבוה. לצידו מוסתרת אנדרטה לזכרם. עמדתי שם רגע אחד, השמים היו אפורים והשמש לא יקדה. אם אתם מגיעים לסלוניקי, גשו למגרש החניה, היכנסו לתוכו עמדו שם רגע בין המכוניות החונות, זכרו את תשעת אלפים הגברים ההם ביום המקולל, שבעקבותיו באו ימים קשים עוד יותר על הקהילה המפוארת הזו שהושמדה. עמדו שם ואז המשיכו הלאה, כיף בסלוניקי.

 

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

אתונה ב'

נכתב בתאריך 27 במרץ 2018 מאת משה קרון

שלושים מטר מדיפורטו. שלושים מטר מהכוך  הטעים ומלא החיים מסתובבים המתים שכאילו חיים. כאן מנגן האקורדיאון, שרים, רוקדים ואוכלים וכאן חופרים קברים ומסניפים את הימים שנותרו בשורות חפוזות.
חדרי מלון אתנס סנטארל סקוואר משקיפים הן אל שתי הכניסות של דיפורטו – שבמדרגות תלולות יורדות מתחת למפלס הרחוב, והן אל הכיכר המלבנית המוגבהת מעל מפלס הרחוב – בה מתנהלים יום ולילה חיי הקהילה של הנוטים למות.  סוחרים אלה עם אלה בכדורים וגבישים – מפוררים אותם על גבי משטחי אבן לאבקה דקה מאוד ומסניפים אותה. מסניפים אותה ביום ומסניפים אותה בלילה. מסניפים אותה שוב ושוב. כחלב שחור הם שותים עם עלות היום, כחלב שחור שותים עם רדת לילה. אין להם יום ואין להם לילה. כורים קברים ביום וכורים בלילה. כשאין בידם כסף הם נתקפים באמוק חיפוש. מחפשים בכליהם ומחפשים בחריצי משטחי האבן, הגדרות והספסלים הארוכים. מחפשים לצידם במעברים המרוצפים, במשטחי העפר ובצמחיית המעזבה. ואז מגיע מישהו ורוכן סמוך. מכין את חלבו – מועך ומועך ומפורר עד דק מסניף ומשאיר אחריו מעשר שורה, או פאה, שימצא האחר וילקט לעצמו מעט רווח והצלה – פירורי רחמנות שנושרים מהאכזריות הניבזית של החיים. הכיכר המלבנית היא פרוזדור חסר גג בין העולמות. לכאן נפלטים בני ובנות העיר שהקיאה אותם. הם שלוליות מהלכות. בבועות בני אדם שאיבדו צלם. שם שוכב אחד בתנוחה שרק גוויה יכולה להיות מפוסלת כמוהו – נושם ומפרפר. לא רחוק  מישהו מעסה את גופו של האחר, מנסה להשיב את רוחו ואינו מוותר לו. ממשיך להפיח בו את נשמתו שכמעט נשמטה בין ידיו. נער שבגדיו נושרים ממנו עומד מול קיר וכותב עליו בנחישות. האם אלה מילותיו האחרונות. האם זו צוואתו שאיש לא ימלא. האקורידיאון ימשיך לנגן בדיפורטו ולהרקיד את אוהבי החיים והאדם מתחת. ובכיכר מעל למפלס החיים, ימשיכו בנים ובנות לנוע יום ולילה במעלות המכורים המתפוררים. את אלה הבאים לכיכר מכיוון שוק הבשר הסמוך, מקדמים שני שוטרים בעמידה זקופה. תוחמים את הגבול בין בשר לבשר. בין מעדן לפיגול. משני עברי הכיכר בין סימטאות אריסטוגיטונוס לארמודיו שורות של דוכני ירקות ופירות. מיטב התוצרת. הירקנים מכריזים ומשבחים בקולי קולות את מרכולתם. קולם לא מגיע אל אזני המתקהלים בכיכר שמעליהם.
זר שמתארח במלון אתנס סנטראל סקוואר עומד בחלון חדרו ולא מש למראה הנגלה לעיניו. קשה להסיר את המבט מהזוועה. אחר כך יסית את הוילון וישים פניו לאקרופוליס.

 

אתונה א'

נכתב בתאריך מאת משה קרון


"דיפורטו" חלל לא גדול מתחת למפלס הרחוב. לא מעוצב. עשרה שולחנות. נורות חשמל חשופות. חביות עץ של יין. מעט מנות קטנות ומשובחות. שעועית נהדרת מנת סרדינים מעולה. יין לבן, רצינה. ככה זה כבר הרבה מאוד שנים. ואז מאחור צץ אקורדיאוניסט מנגן ושר. הקהל שר איתו. שער שיבה ששפמו במתניו רוקד. הוא ימשיך לרקוד לאורך הערב. הבלונדינית המתולתלת מפיחה בו רוח נעורים. הוא לא יפסיק לשדר לבן זוגה הצעיר המזוקן שהכל בשליטה. כשהמזוקן יוצא מדי פעם להתנועע על הרחבה, המשופם נרגע. אין מתחרים לגילו וניסיונו רב השנים -מחליף מבטי מנצח עם חבריו בשני השלחנות. אנשים מבוגרים שרים מהבטן והלב. מתנועעים. מניפים ידיים ומקישים בכוסות המתמלאים. מכירים את כל המילים והמנגינות. שעות מופלאות. סתם אחר צהריים של יום חול. האם מישהו מהם יודע שהיום החל האביב ? יום השיוויון בין לילה ליום. הם מרגישים את האביב אבל שרים ורוקדים גם בחורף ובסתיו. מעורר קנאה. לאן לקחנו את חיינו. שוב אני מבין שאפשר היה לחיות אחרת. חיים של שמחה. אנחנו לא יודעים לשמוח. אלופי האבל והשכול. אין כורי קברים כמונו, הלומי טקסי זיכרון. ובין לבין נלחמים וכשלא נלחמים נאבקים. ותמיד מלקקים את הפצעים. תמיד יש פצע פתוח ללקק. ואם אין לרגע פצע דואגים שיהיה. פוערי פצעים ישנים אנחנו. יאסו.


 



 

ז'אן מורו בקו שבע

נכתב בתאריך 11 בפברואר 2018 מאת משה קרון

שבע ורבע בבוקר. כשגבה אל הנהג, יושבת ז'אן מורו הצעירה. ז'אן מורו השחקנית הצרפתיה נפטרה לפני שנתיים בגיל 89, והתגלגלה לאוטובוס אגד קו שבע, בג'ינס ומעיל יוניקלו פחם. בידה תרמוס קפה גדול סטארבקס ניירוסטה. לוגמת. לצידה תיק גדול, טורקיז. הבעת פניה עגומה ונעולה. התעוררה לפני עשרים דקות. פנים נקיים מאיפור. שפתיים משוכות כלפי מטה. איש מנוסעי האוטובוס אינו מזהה אותה. ככה זה –  דור שלא ידע את ז'אן, את בירז'יט או את ז'אן פול.  מכניסה את ידה לתוך הטורקיז ומוציאה מספר טבליות שוקולד עטופות. מגישה אותן באיטיות לפיה. לועסת ונוטלת עוד אחת ועוד אחת. מדי פעם לוגמת. כל הדרך לעסה בתנועות לסת עמוקות.  לא הסיטה את מבטה החוצה אל המדרכה בקרן היסוד פינת מאפו, גם כשכל הנוסעים היו עדים לסקנדל בין גבר לאישה. "אני לא חוזרת" היא צרחה אליו. "שמענו אותך" הוא ביטל. "בחיים לא" היא קרעה את גרונה והשליכה צרור ניירות על המדרכה. הוא התכופף אסף אותם וחיבק אותה. היא התרפקה לתוכו. היפנו אלינו את הגב והלכו חבוקים לכיוון קינג דייויד. איש לא מחא כף. גם ז'אן לא. הצטמצמה לתוך הטעם המריר של יהלומי השוקולד, פרי יצירתו של ז'אק ג'נין, שהתפשט בפיה ונישטף מדי פעם בקפה. כשהכרוז האוטומטי קרא "התחנה הבאה קינג ג'ורג'  קרן קיימת", קמה ז'אן מורו לאט ממושבה אל פתח היציאה ותחבה עוד אחת לפיה.

אני זוכר

נכתב בתאריך 27 בינואר 2018 מאת משה קרון

אני זוכר אותה בכל יום,
איני יודע איך חיים בלעדיה.
לפעמים אני משתוקק להתגרש ממנה,
זה כנראה אבוד לי –
שואה'לה ואני לנצח.

זה יהיה משפט המלך

נכתב בתאריך 6 בנובמבר 2017 מאת משה קרון

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא."

(שמואל א' פרק ח')

איפו תלך ?

נכתב בתאריך 5 בנובמבר 2017 מאת משה קרון

איפו תלך ?

רבי יונתן יצא מביתו לרחוב. פגשו המלך ואמר לו:
הרגליים להיכן?
השיב לו רבי יונתן:
אדוני המלך, איני יודע.
כעס המלך וציווה לאוסרו.
לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו:
מפני-מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?
אמר לו רבי יונתן:
אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו. ועיניך הרואות שכך. יצאתי מביתי על-מנת לילך לבית המדרש, ורגלי הובילו אותי – לבית האסורים…

— אלתר דרויאנובספר הבדיחה והחידודגדולים ומפורסמים בדיחה 2263, באתר "ויקיטקסט"
"איפו תלך ?" שואלת כתובת הקיר בכמה אתרים בירושלים. הבחירה ב"איפו" הרחובית ולצידה ב"תלך" הגבוהה – היא מישלב שלכד אותי. מצד אחד לאן פניך ? היא שאלה המניחה שהמציאות מחייבת שיש לבחור דרך, שיש ללכת מכאן, שכך לא יכול להימשך, שיש צורך בצעד שיש בו יותר מנקיטת עמדה, ומצד שני היא משקפת יאוש – אין לאן ללכת, תחושת מילכוד וחוסר מוצא.

אנדרטה לזכר האחד עשר שנפלו באסון בית המכס העליון

נכתב בתאריך 19 ביוני 2017 מאת משה קרון

חמישים שנה של שתיקה והשתקה תמו. חנוכת האנדרטה בבית המכס העליון מסמלת את קץ ההסתרה וההעלמה של אסון בית המכס העליון, בו נפלו 11 חיילי גדוד 13 בפיצוץ מחריד של בונקר סורי. אלה הדברים שאמרתי בטקס ואחריהם דברים שאמרו מיכל אונה אחותו של עובדיה זנדני ז"ל, משה צאיג אחיו של ניסים צאיג ז"ל וזאב שרון שהיה בעת האסון חייל בפלוגה:

 

משפחות שכולות יקרות, מפקדים ולוחמים, אורחים יקרים.

כאן, היום לפני 50 שנה, מעבר לכביש, מול בית המכס העליון ארע אסון בו נפלו אחד עשר לוחמי פלוגה ד' מגדוד 13 של גולני. פיצוץ מחריד הרעיד את האדמה ואת חיינו. מול עיני, גשם של אבנים שחורות בישר את הרע מכל. לפני ימים אחדים שוחחתי בטלפון עם גרשון בלהורן, מ"כ שהיה באותה שעה בכח שתפס את החרמון. גרשון סיפר לי שמשם שמע וראה את הפיצוץ, מהחרמון. חיים צעירים באו לקיצם, חיי משפחותיהם נצרבו בכאב השכול והאבדן. אחד עשר חיילי צה"ל נפלו – מילה לא נכתבה בעיתון וידיעה לא שודרה ברדיו. עלינו חבריהם נגזרה שתיקה ארוכה.

ליד המאהל הפלוגתי בבסיס האימונים של הטירונות במחנה בן עמי, קידמה אותנו הכתובת "קשה באימונים – קל בקרב". מי שעבר בשדה קרב, יודע היטב שלכתובת הזו אין שחר. מהקרב יוצאים מובסים, גם המנוצחים וגם המנצחים. בן שנפל, חבר שלא יחזור לעולם, קולות הקרב, הריחות ומראה המוות שאינו מרפה – כל אלה אינם "קלים". קשה באימונים, אכן קשה, אך קשה עד מאד בקרב, עצוב מאד וכואב גם כשקולות הקרב נדמו. רבים ביננו נושאים צלקות ויש אף כאלה שפצעם מסרב להגליד.

חמישים שנה עברו, והיום אנחנו עומדים כאן נרגשים מול האנדרטה לזכר אחד עשר הלוחמים שמותיהם בליבי. הוריהם לא זכו לרגע הזה. לא עומדים עמנו כאן באתר זיכרון זה האימהות והאבות שליבם נשבר: חנה ושמעון הוריו של יעקב איטח, שרה ואלישע הוריו של יוסף אלישע, נוילה ויעקב הוריו של אליהו בן יקר, חביבה ומאיר הוריו של אברהם בסון, יונה ויפת הוריו של אהרן ג'מיל, זוהרה ויחיא הוריו של עובדיה זנדני, סולטנה ואברהם הוריו של שמואל לוי, שרה ומשה הוריו של יעקב עזר, ברכה ושלמה הוריו של ניסים צאיג, רבקה ואברהם הוריו של אליהו קרן, נסיה ובכור הוריו של גבריאל תמאם עליהם השלום.

מי יתן ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

משה קרון.

 



דברים שכתבה ונשאה מיכל אונה אחותו של עובדיה זנדני ז"ל

בטקס חנוכת האנדרטה לחללי אסון בית המכס העליון

עת שהירי והסער נדמו

ותמה המלחמה ובא השקט לרמה

וירדה השלווה וכבר היה

נדמה כי הושלמה המשימה ותם הקרב

או אז הגיעה אחת. רק

עוד אחת. המשימה האחרונה

סדורים בשורה פסעתם

אחינו המופלאים אל בטן האדמה

זקופים וגאים אחד עשר

עלמים אחד עשר פרחים

לפתע רעש רועם קול נפץ

אדיר למרחקים נשמע

והמתה האדמה ועשן עלה

ומטר אבנים ירד

ואז שוב דממה עוטפת

ושוב השקט בא אך לא השלווה

כי הדממה דממת מוות

היא

והנשמה גועשת רועשת

שואלת: מה היה מה קרה

ועולה שוש ושוב השאלה

אך היא נותרת כחידה

את התשובה לעולם לא

נדע. ואיך נדע ? ואתם אינם

המוות פגש אתכם טרם

זמנו שירת חייכם נפסקה

אחינו האהובים

והמופלאים חצי מאה עברה

אתם בני עשרים ואנו

כבר כפופים קמעה

העצב את ליבנו לוחץ אך

עוד חי בנו הזיכרון

לו רק התקיים בכם

הפסוק: וראה בנים לבניך…

לו רק חלקו התקיים אך

אתם גם בנים לא ראיתם

ואם מלמעלה אתם צופים

הן תראו שהשרשרת נמשכת

שאנו אחיכם קיימנו

למענכם וצאצאנו חלקם אף נושאים את

שמכם

במעמד זה אנו מבקשים

את סליחתכם

מאז לכתכם יובל עבר

וכל העת לא הונצח שמכם

כראוי לכם ולא נעשה

דבר

אך היום זה היום

קיווינו לו הגיע ומשאת נפשנו

התגשמה

בזכות חבריכם הנפלאים

בזכות אנשים רבים וטובים אחרים

יחד הגענו עד הלום

במרחק פסיעות אחדות

מהמקום בו עליתם בסערה השמימה

בדיוק היום לפני 50 שנה

וכאילו רק אתמול כל זה קרה

עומדים אנו ומוקירים

את זכרכם ליד גלעד שהקמנו המנציח

את שמכם

גלעד המדמה לשונות אש

וסביבו חרוטים שמותיכם

זה לצד זה במעגל אחד

שאין לו סוף ואין לו התחלה

גלעד ופינת הנצחה

שיספרו את סיפורכם לדורות הבאים

נושאים אנו אתכם

בליבנו אחינו היקרים והבלתי

נשכחים

ונמשיך לשאת לעד

יהי זכרכם ברוך



דבר המשפחות בטכס חנוכת האנדרטה בבית המכס העליון

נשא דברים משה צאיג נציג המשפחות השכולות בתאריך 15.6.17

התגשם החלום אחרי 50 שנות שבר וסבר.

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה אמן".

פנייה: משפחות יקרות, חברים נאמנים, מר ליאו גלזר, תורמים נדיבי-לב,אל"מ יואלי ראש עמותת גדוד 13 גולני,מגד' גדוד 13 גולני,

נכבדי כולם.

תודות לתורמים: תורמים רחבי לב ויקרים מי במעש ומי בעצה טובה ומי בקידום

ההקמה של האנדרטה ומי שנשאו בעול על כל המתלווה לכך-אני נשבע בשמן של

המשפחות השכולות כי אנו ננצור בליבנו לעד את תרומותיכם,ואת ההוקרה

העצומה שאתם מביעים בעצם נידבת ליבכם .והחסד הזה לא ישכח מליבותינו עד סוף כל הדורות.

תודות לועדה המארגנת-אנשי המעש: לא אזכירכם בשמותיכם אך מי איננו מכירכם. גם כאן לא אמנה את שמותיכם שמא אחטא בכך שאשכח,חלילה,מי מכם. אתם אנשי המעש אשר עשיתם ימים כלילות ולא חסכתם מעצמכם יגיעה רבה וזמן רב כדי לטרוח,לעמול,לארגן,לבקר,לפקח ולהביאנו עד הלום, למעמד המיוחל הזה כעת חיה. אתם הגשמתם את חלומנו,חלום של אחים/הורים/חברים ואוהבים – תקוה של יובל שנים.

הכיתוב על האנדרטה: אחינו/בנינו עלו בסערה השמימה ככתוב במקורותינו ועל גבי האנדרטה(אני מצטט)"ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים.ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים". כמה סימלי המעמד הזה וכמה דמיון יש בו לנסיבות קריעתם של אחינו/בנינו מחיק משפחתם ומחיקה של מולדתנו.

החזון לעתיד: תמו 50 שנות אבלות ואלו מפנות את מקומן לגעגועים עזים לנופלים, געגועים השמורים עמוק עמוק בליבו של כל אחד מאיתנו. ולנו המשפחות והחברים נותרה נחמה פורתא אחת,תקוה גדולה אחת: מי יתן והאתר הזה יהיה אתר מורשת והנצחה,ראשית צמיחה וליבלוב של חיים חדשים,של אנשים צעירים ומכל שכבות העם אשר יחרשו בכפות רגליהם את מרחבי הגולן אשר שוחרר בדמם של חיילי צה"ל.לו יהי נא המקום הזה אתר מורשת והנצחה לגד' 13 של גולני ובסיס יציאה לטיולים לכלל ישראל,אוהבי מולדת ושוחרי טובתה.

כה לחי! ! ! 



דברים שאמר זאב שרון, בטכס ב-15.6.2017 בעת הענקת שי למר לאו גלזר

 

יחד עם יואב, אח שכול, הענקתי שי צנוע לליאו, יזם המלון. השי הוא תדפיס של ציור שצייר יואב ובו משולב תצלום אוירי שניתן לראות בו את בית המכס העליון ואת מקום הפיצוץ.

 

לעולם לא נדע מה אירע שם בבונקר. לעולם.

מי שחושב שיודע – מנחש.

לכן גם אין מקום להאשים איש.

הנה כאן לפניכם הנצחה ראויה למשפחות השכולות, ליקיריהם, חברינו.

תודות לך ליאו על ההזדמנות שנתת לנו מכל הלב.

בלעדיך אתר ההנצחה לא היה קיים.

 

זאב שרון