גשר אירי

נכתב בתאריך 19 ביולי 2019 מאת משה קרון

גשר אירי הוא בעצם גשר הפוך, המאפשר זרימת מים על פני הגשר ומונע את הרס הכביש. הגשרים האירים בארץ נבנו בתקופת המנדט הבריטי.

גשר אירי *(1) נבנה ליד שער מחנה בזק בו שכן גדוד 17 של גולני הלא הוא ביה"ס למכי"ם. שם על דופן הגשר ישבתי בדיוק לפני חמישים שנה מצפה לטרמפ שיסיע אותי לחופשת השחרור. שלחתי מבט אחרון אל המבנים הלבנים הפזורים בין האוהלים הקודרים ואל מבנה מגורי הסגל המשקיף מגבוה על המחנה. כעבור כמה דקות הצטרפה אלי ר'. וישבה לצידי. פיטפטנו.

מספר חודשים קודם לכן, הסתובבה שמועה בשבילי בזק, שבאחד מגדודי החטיבה "הסתבך" אחד מהממפי"ם המובחרים "ביחסים אינטימיים" עם אחת החיילות כנראה הפקידה הפלוגתית שלו. בגדוד פרצה מהומה וגלי הנפץ של הסקנדל שהתחולל שאת פרטיו איני יודע הגיעו לכל קצות החטיבה, שהיתה פזורה אז מראש החרמון ועד גדות תעלת סואץ. בדרגים המתאימים החלט להעביר את החיילת מהגדוד. ככה זה, איש לא העלה באותם ימים על דעתו להעביר את המ"פ לגדוד אחר, לא כל שכן לשפוט אותו. המושג "יחסי מרות" עוד לא חלם לחצות את נהר הסמבטיון. במקרים כגון מקרה זה היו לרוב באותם ימים שני צדדים. צד אלף הוא הלוחם הנועז, גבר שבגברים מלח הארץ וצד בית היא זונה או מזרון פלוגתי חסר מצפון ורסן. החלטת מפקדת החטיבה להעביר את החיילת לגדוד שלנו עוררה בו גלים. נשמעו קולות שונים שביקרו את ההחלטה שמשמעותה היא שגדודנו עלול להיתפס כמושבת עונשין או לחילופין בית זונות ר"ל. כך הגיעה ר' לגדוד שלנו. המ"פ שלנו ר"ש קרא לי לשיחה והודיע לי שהמג"ד החליט להציב את ר' כפקידה "דווקא" בפלוגתנו. כאן הוא נשם עמוקות ופתח בסדרת כסיסות צפרניים נמרצת אופיינית ואז פנה אלי ואמר "אתה מהיום אחראי עליה", ויצא מדלת משרד הפלוגה כשהוא לא מאפשר לי להוציא משפט מפי. סגור וחתום.

ר' מילאה את תפקידה באופן סביר. ניכר היה בה עצב רב וחוסר בטחון. היא היתה בודדה, כמעט מוחרמת והשקיעה מאמצים כדי להפיג את חששות חיילי וחיילות הגדוד או לפחות לא ללבות אותם.

ר' הבינה שאני איתה ולא נגדה. התפתחו ביננו יחסי עבודה תקינים. שלאט הפכו לקרובים יותר אך קורקטיים. דיברנו  על חיינו ותכניותינו לקראת יום השחרור המתקרב. כשירדנו לשדה לסדרת אימונים דאגתי שבאהל שבו התגוררנו המ"פ ואני תוקם מחיצה כך שתהיה לה פינה פרטית עד כמה שניתן. היא הודתה לי כמה פעמים על שאני דואג ושומר עליה. מעולם לא שוחחנו על הפרשה ההיא בגדוד – היא לא סיפרה מיוזמתה ואני לא שאלתי. ר' לא היתה מפלצת זוללת לוחמים. היא היתה נבונה, נעימה והיה בה חן רב.

שם על הגשר האירי, בדרכנו לחופשת השחרור היא הציעה שנחליף מספרי טלפון ונשמור על קשר. היא פתחה את תיקה כדי להכניס לתוכו את הפתק שעליו רשמה את מספר הטלפון בביתי, ואז הציצה מתוכו מעטפת מכתב ועליה כתב ידה של חברתי. ר' דחפה את המכתב במהירות לתוך התיק. ביקשתי ממנה לראות את המכתב. ר' סרבה. אמרתי לה שראיתי את המכתב שממוען אלי ואת כתב ידה האופייני של חברתי. ר' הכחישה וסרבה להראות לי את המכתב.

שתקנו שנינו. עלינו לטרמפ ושתקנו. כשנפרדנו היא פנתה צפונה ואני דרומה לחצנו ידיים ואמרנו בהצלחה.

אני לא יודע על מה היא חשבה כל הדרך ומה הרגישה. אני ניסיתי להבין מה עמד מאחורי הדחף המציצני לקרוא את מכתב האהבה מחברתי שמעולם לא הגיע אלי, מכתב שכנראה הצטרף לעוד כמה מכתבים  שעד אז חשבתי "שהלכו לאיבוד" בסבך הפתלתל של שרותי הדואר הצבאי והצנזורה הצבאית. עם חלוף הזמן כעסתי פחות והבנתי אותה מעט יותר. חמישים שנה חלפו אך למרות הזמן הרב שחלף, כשאני עובר ליד גשר אירי אני ניזכר בר' שאולי מצאה בצר לה ניחומים בקריאת מכתבי אהבה לא לה, ואולי גם אהבה אותי בסתר אך כמו הגשר האירי עשתה זאת הפוך.

הערות שוליים:

  1. "גשר אירי" – כנראה שבארץ נעשה שימוש נרחב (גם במיפוי) במושג "גשר אירי" וכינו כך כל מעברה על נחל אכזב.
  2. סמבטיון – אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט ולפני שהעלתי אותו לבלוג יצאתי לשתות קפה ובדרכי חזרה ממש מול ביתי מצאתי על המדרכה כרטיס ביקור ועליו כתוב באותיות גדולות "סמבטיון" ומתחת "משחקי הרפתקה” ועוד פרטים אישיים. בפוסט השתמשתי בסמבטיון במשפט: "המושג "יחסי מרות" עוד לא חלם לחצות את נהר הסמבטיון". כן, אני אוהב צירופי מקרים. והנה צירוף מקרים – ספק רב אם השתמשתי אי פעם בבלוג זה במושג "נהר הסמבטיון" והנה בו ביום אני מוצא מול ביתי את כרטיס הביקור של סמבטיון.

אז כמה מילים על נהר הסמבטיון (בעזרת הויקיפדיה). מדובר בנהר אגדי, שעל פי האגדה מעבר לו חיו חלק מעשרת השבטים האבודים השאר גרו בהרי החושך ובדפני של אנטיוכיה. נהר הסמבטיון היה נהר זועף וקוצף שהשליך כל השבוע אבנים ולכן איש יכול היה לחצות אותו. עם כניסת השבת הנהר שבת ונרגע. הרמב"ן כתב שמקור שמו של הנהר היא השבת "סבט" ויש שכינו אותו נהר הסבטיון. הנהר מוזכר בספרות היוונית-רומית כבר במאה הראשונה לספירה. ההיסטוריון יוספוס פלביוס הלא הוא יוסף בן מתתיהו סיפר ב"מלחמת היהודים" שטיטוס פגש בסוריה נהר בשם סבטיקוס אלא שהוא זרם רק בשבת…

 

שדה דב – אפילוג

נכתב בתאריך 2 ביולי 2019 מאת משה קרון

ראשית הסתיו 1966. יום שישי אחר הצהריים, חיילי שתי פלוגות עמדו בצומת ראש פינה צפת פרוסים לאורך הכביש.  מעת לעת עצרה מכונית ואספה כמה חיילים. אלא שכמות כלי הרכב שעברה בכביש היתה זעומה. "בצורת" אמר מישהו, "כביש הרעב" פסק אחר. בלי מילים, היה ברור שלחיילי הפלוגה הותיקה היתה זכות קדימה. כמעט ואיבדנו תקוה להגיע הביתה, עד שמכיוון צפת הגיע רכב טרנזיט שאותת שמאלה – צפונה, לכיוון המנוגד ליעדנו. זמן רב שלא יצאנו הביתה. בעצם מאז שהגענו למחנה פילון מבסיס הטירונות בן עמי שליד בוסתן הגליל. הימים היו ימי מתיחות בגבול עם סוריה ושבת אחר שבת מצאנו את עצמנו בכוננות. באותו יום שישי פתאום נשמעה צעקה "יש אישור". אחרי מסדר יציאה קצר ירדנו רגלית מאושרים לכיוון ראש פינה, מריחים את הבית. אלא שהבית הלך והתרחק, עד שהטרנזיט שעליו סמל חברת התעופה "ארקיע" הופיע. הושטנו משום מה יד והוא נעצר. ניגשנו אליו ושאלנו "לאן?" כאילו מקווים הוא יתחרט ישנה את יעדו ויפנה דרומה. "לשדה התעופה מחניים" אמר הנהג, "עלו מהר בעוד רבע שעה יוצאת טיסה תל אביב". עלינו. היינו ארבעה או חמישה חיילים ובינהם גיורא שאמר לי "בחיים לא טסתי" "גם אני לא" לחשתי לו. בשדה התעופה הנזירי במחניים קנינו כרטיסים בכמה לירות, עלינו למטוס קטן שרץ על המסלול, המריא כציפור וטס במקביל לרמה הסורית. לא משנה האם באמת עברה דיילת בין המושבים והגישה סוכריות מתוך סלסלה או שהיה זה פרי דמיוני. הרגשתי מתיקות נסערת. כעבור כחצי שעה נחתנו בשדה דב הקטן בצפון תל אביב. "שדה התעופה מחניים" ו"שדה התעופה דב" שנסגר היום, נשארו חקוקים בזיכרוני, "גולני גולני אנני נמו"

 

בין הקרב בתל פאחר לאסון בית המכס העליון

נכתב בתאריך 15 ביוני 2019 מאת משה קרון

שלמה מן בבלוג המעולה נעמוש חוקר בין היתר שוב ושוב את הקרב בתל פאחר. לפני כשבוע בפוסט יוצא דופן "דרך לא דרך" הוא מתמודד עם אחת השאלות הקשות: "מדוע לא תוחקר לעומק התהליך שבו נקבעה הדרך שעליה ינוע גדוד 12 לעורף המוצב הסורי?". עולה ספק רב אם היתה בכלל דרך כזו. במילים אחרות: תכנית הקרב של גדוד 12 התבססה על נתון מרכזי שגוי. בעת הסתבכות הקרב פולט המח"ט יונה אפרת ברשת הקשר שמג"ד 12 סא"ל משה(מוסא) קליין כנראה טעה בניווט. לאורך שנים נלחשה ונרמזה שוב ושוב אפשרות זו – המג"ד החמיץ את הדרך והוביל את הגדוד לשטח נחות מתחת למוצב, ותקף מתוך "שטח ההשמדה" את תל פאחר. שלמה מן מנסה להיכנס לראשו של המחט אל"מ יונה אפרת. קשה לקורא שלא להרהר באפשרות שגם על פיקוד הצפון ועל מפקדת החטיבה רובצת האחריות להסתבכות הקרב. בפיקוד הצפון ישב אלוף שרצה להיות רמטכ"ל ומח"ט שרצה להיות אלוף. שלמה מן כותב:" צריך לפעול בחדרי חדרים למוסס את הכשלים. להמשיך הלאה, לרכב על ענני האופריה, למכור את תל פאחר כחלק מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים. להטיל את כובד משקלך להפיכת ניצחון כושל למורשת הירואית עם צל"שים, הרבה צל"שים, הרבה גיבורים והרבה ערכים, וכמה שפחות תחקירים, בלי הרבה שאלות ובלי התעסקות בקרביים". מילים כדורבנות.

שישה ימים לאחר מכן – היום לפני 52 שנה, התרחש אסון בית המכס העליון. הסיפור של התנהגות פיקוד הצפון ומפקדת החטיבה חוזר על עצמו: השתקה, תחקיר עלוב והעלמת העובדה שאחד עשר חיילים נהרגו. הם נהרגו בעת שבונקר שבו שהו התפוצץ מול עיני. גשם של אבני בזלת ירד עלינו. עצמת הפיצוץ האדיר החרידה אותנו. דקות ארוכות לא הבנו מה קרה. כשהאבק שקע מעט, השארתי ליד חומת בית המכס רתק, ויצאתי עם המ"כ ג' לסרוק את השטח שהאפיר ופה ושם בער. באותן דקות היינו שם לבד. מנסים להבין מה קרה ולקרוא בשמות חברינו. עברו דקות עד שהגיעו הקודקודים ברכבים עטורי אנטנות. אני מ"כ צעיר ואיתי המ"כ ג' וחיילים נוספים, היינו עדי הראייה היחידים לפיצוץ. חמש דקות הפרידו ביננו לבין מותנו. מעולם לא תוחקרנו. קיבלנו הוראה לשתוק. לא לדבר. אלה היו ימים אחרים וצייתי להוראה. רון בן ישי אז עיתונאי בראשית דרכו זוכר את ההוראה: "אף מילה". הקבורה בקבר האחים בנהריה נערכה ללא המשפחות השכולות. מנעו קשר בין המשפחות לבין מפקדי וחיילי הפלוגה. בין המ"פ למג"ד התפתחה מאוחר יותר מחלוקת קשה. כל אחד הטיל את האחריות והאשמה על האחר. לכל אחד היתה גירסה משלו בשאלה האם הבונקר נבדק על ידי חבלני חיל הנדסה קודם כניסת החיילים לתוכו ו\או האם בכלל ניתנה פקודה להיכנס לבונקר. בני אדם, לא כל שכן לוחמים שיצאו מי בשן ומי בעין משדה הקרב או מחדרי המלחמה, מספרים לעצמם שוב ושוב את קורותיהם, באופן שיאפשר להם לחיות איתם פחות או יותר בשלום. הם חוזרים ומספרים לעצמם את סיפורם עד שהוא הופך להיות לאמת היחידה והצלולה שלהם. אך כאמור תחקיר יסודי לא נערך, לא של הקרב בתל פאחר ולא באסון בית המכס העליון. בניגוד לקרב בתל פאחר אי אפשר היה למכור את אסון בית המכס העליון כחלק "מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים", אז מחקו אותו.

אני זוכר יום יום.

רשימת הנושאים החשובים בעיני ערב בחירות 2019

נכתב בתאריך 20 במרץ 2019 מאת משה קרון

מערכת הבחירות המתנהלת כאן עוסקת במשני. המפלגות שהיו אמורות להציג את תפיסת עולמן וסדרי העדיפות שלהן לפני הציבור, עוסקות בניסיון לדוג וללכוד את הבוחר. האחרון היה אמור לנסח לעצמו את רשימת הנושאים החשובים לו, למשפחתו, לקהילתו ולמדינה, ואז למצוא את המפלגה שמתקרבת ביותר למשאלותיו וצרכיו. מערכת הבחירות שמתנהלת לפנינו היא אחיזת עיניים – יורדת למקומות ירודים של פלגנות והסתה תוך הפעלת מניפולציות פסיכולוגיות על ציבור הבוחרים מצד אחד, ועיוות המציאות (פייק ניוז) מצד שני.

ניסיתי לערוך רשימת הנושאים החשובים לי:

1. חתירה להשגת הסכם שלום ולסיום הסכסוך במזרח התיכון.
2.  הפרדת הדת מהמדינה.
3.  שוויון לכל אזרחי מדינה.
4.  חופש ביטוי ויצירה.
5.  ערבות ואחריות המדינה לקיומם בכבוד, לטיפול ושיקום של הנזקקים בחברה כמו עניים, נכים, ילדים ונוער בסיכון, קשישים, חולים, חסרי ישע, פליטים ועוד.
6.  שיקום והתאמה לצרכים המשתנים של מערכות הבריאות, חינוך, רווחה, תחבורה,  ביטחון, משטרה ושמירת הסביבה.
7. מאבק בשחיתות.

 

Detail from Peace and Prosperity (1896), Elihu Vedder, Library of Congress Thomas Jefferson Building, Washington, D.C.

שש שנים למותה

נכתב בתאריך 19 בפברואר 2019 מאת משה קרון

פִּרְחֵי הַשָּׁקֵד

הִוְרִידוּ לֹבֶן,

נִיקְדוּ אֶת הַשְּׁבִיל

כִּנְשִׁימוֹתֶיהָ הַשְּׁקֵטוֹת

נְטוּלוֹת הַדְּאָגָה

שֶׁל אִמִּי,

טֶרֶם צֵאתָהּ

לַטִּיּוּל הַגָּדוֹל.

קרב תל מוטילה ואסון בית המכס העליון

נכתב בתאריך 30 באוקטובר 2018 מאת משה קרון

הקרב בתל מוטילה התרחש בשנת 1951 כעבור 37 שנה בשנת 1988 הוקמה באלמגור אנדרטה לזכר הנופלים.

אסון בית המכס העליון ארע בשנת 1967 כעבור 50 שנה בשנת 2017 הוקמה בחצר בית המכס העליון אנדרטה לזכר הנופלים.

בקרב בתל מוטילה נפלו 41 חיילים ונפצעו 72.

באסון בית המכס העליון נפלו 11 חיילים.

את הקרב בתל מוטילה ניהלו מפקדים מרמת מ"פ ומטה כאשר הדרגים הגבוהים יותר נעדרו מזירת הקרב ומניהולו בפועל.

בבונקר מול בית המכס העליון שהתפוצץ בעת פינויו מתחמושת שלל היו חיילים מדרגת סמל ומטה.

לקרב בתל מוטילה ולמהלכו גרסאות שונות  וסותרות שהתפרסמו ברבות השנים.

לאשר ארע לפני ואחרי אסון בית המכס העליון גרסאות שונות וסותרות. גירסת המ"פ מול גירסתו של המג"ד וגירסאות של לוחמים.

הפיקוד הבכיר תרץ את מחדלי קרב תל מוטילה באיכות הירודה של החיילים שהיו עולים חדשים ברובם.

מג"ד גדוד 13 ניסה להסביר את האסון בבונקר בבית המכס העליון בכך שאולי מישהו מהחיילים שיחק בתחמושת.

למשפחות השכולות בתל מוטילה ובבית המכס נמסרו גירסאות שונות למות בניהם.

חללי בית המכס העליון נקברו ללא נוכחות בני המשפחה.

הקרב בתל מוטילה ואסון בית המכס העליון לא נחקרו, הושתקו וטויחו.

מלחמה קשה לחקירה. חיילים ומפקדים ששורדים אותה מתנהגים לעיתים כפוסט טראומתיים. יש להם תמונה אישית וחלקית של שדה הקרב או אירוע אסון. מלחמה היא זירת אירועים שלא ניתן לחזות אותם מראש. היא רצופה בשיקולי דעת שגויים בכל הרמות. קשה לצפות כיצד יגיב ויתפקד מפקד או חייל תחת אש. המלחמה היא כאוטית. במלחמה מתרחשים אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם הפקודות ושניתן להגדיר את חלקם כפשעי מלחמה. לפיקוד יש צורך ואינטרס לתת הסברים ע"מ להסיר את אחריותו למחיר הכבד. זמן לא ארוך אחרי המלחמה או אירוע הביטחוני מתחילה להתפתח אצל החיילים והמפקדים דפורמציה של זיכרון האירועים.

בחלוף הזמן ולבטח שברבות השנים, הזיכרונות עוברים עיבודים ושינויים שונים שאינם תואמים את מה שאירע בפועל. חלק מהלוחמים מודעים מצד אחד לחמקמקותו של הזיכרון ומצד שני תומכים בזיכרונותיהם שעברו דפורמציה.

לכן, יש חשיבות רבה לתיעוד מפורט של ההכנות למלחמה ולפעילות שוטפת, תיעוד בזמן אמת, ותחקיר מתועד מיד בסיומם. ככל שחולפות השנים יש לפקפק בערכו של תחקיר המבוסס רק על זיכרונותיהם של הלוחמים.

יש חשיבות רבה לתיחקור שנעשה מחוץ למערכת על ידי גורם בלתי תלוי ובלתי מוטה ככל שניתן.

קרוב לודאי, ששילמנו מחיר יקר במלחמות ופעילויות בטחון שוטפות שלאחר קרב מוטילה ולאחר אסון בית המכס העליון משום שאלה לא נחקרו ולפיכך לא הופקו מהם לקחים.

גדוד 13 גדעון 1949

 

 

מגרש חניה בסלוניקי

נכתב בתאריך 6 באפריל 2018 מאת משה קרון

הסתובבנו ברכב סחרור סחור. כשמצאנו את מגרש החניה הגדול ובו מקומות פנויים, נשמנו לרווחה. דבר פעוט יכול לגרום לך לחוש הקלה גדולה. משפחת צוענים ישבה על הגדר בחוסר מעש, הילדים התבוננו בנו. ספק אם הם ידעו דבר שאנו לא ידענו.

בדרכנו לבית המלון, כשחצינו את מגרש החניה בתחושת הקלה, לא היה לנו צל של ידיעה שזה המקום. אנשים רבים חולפים על פניו וחוצים אותו מדי יום. אחרים צופים אליו ממרפסות וחלונות הבתים או מבתי הקפה שסביבו. הם אינם זוכרים וספק אם הם יודעים. מגרש חניה הוא מקום שקוף. וו לתליית מגבת. הים נשקף מכאן, המזח שלאורכו יושבות חבורות של צעירים לעת שקיעה. אחרים פוסעים הלוך ושוב נפעמים מצבעי המפגש בין הים לשמים. מפקירים את פניהם לרוח הים הקלה.

כעבור יום התברר לי שמגרש החניה הוא כיכר החרות. ב 11 ביולי 1942. פקדו הגרמנים על הגברים היהודים בני שמונה עשרה עד ארבעים וחמש להתייצב בה. תשעת אלפים גברים מילאו את הכיכר. היה יום חם מאוד. השמש היכתה בהם. סביבם עמדו סקרנים שצפו במחזה השפלתם. הם נצטוו לבצע תרגילים לרקוד. השמש יקדה וכוחם אזל. הפקודות הוטחו שוב ושוב. היו שהתייבשו. מעדו. בקהל הצופים שסביב היו שצחקו – בשנים ההם כוחה של המפלגה האנטישמית פשיסטית היה משמעותי. לאחר היום הזה נלקחו אלפיים גברים לעבודות פרך. מאתיים וחמישים מתו – לא שרדו את העבודה הקשה. הקהילה היהודית נזעקה להצילם. נדרשה לפדות אותם בכסף שאספה וממכירת בית העלמין העתיק. העירייה הרסה בשיטתיות את בית העלמין ועל חורבותיו הוקמה האוניברסיטה.

כיכר החרות, כיכר החרות היא כיום מגרש חניה נוח, מחיר החניה גבוה. לצידו מוסתרת אנדרטה לזכרם. עמדתי שם רגע אחד, השמים היו אפורים והשמש לא יקדה. אם אתם מגיעים לסלוניקי, גשו למגרש החניה, היכנסו לתוכו עמדו שם רגע בין המכוניות החונות, זכרו את תשעת אלפים הגברים ההם ביום המקולל, שבעקבותיו באו ימים קשים עוד יותר על הקהילה המפוארת הזו שהושמדה. עמדו שם ואז המשיכו הלאה, כיף בסלוניקי.

 

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

Kriegsberichter Dick, Juli 1942

אתונה ב'

נכתב בתאריך 27 במרץ 2018 מאת משה קרון

שלושים מטר מדיפורטו. שלושים מטר מהכוך  הטעים ומלא החיים מסתובבים המתים שכאילו חיים. כאן מנגן האקורדיאון, שרים, רוקדים ואוכלים וכאן חופרים קברים ומסניפים את הימים שנותרו בשורות חפוזות.
חדרי מלון אתנס סנטארל סקוואר משקיפים הן אל שתי הכניסות של דיפורטו – שבמדרגות תלולות יורדות מתחת למפלס הרחוב, והן אל הכיכר המלבנית המוגבהת מעל מפלס הרחוב – בה מתנהלים יום ולילה חיי הקהילה של הנוטים למות.  סוחרים אלה עם אלה בכדורים וגבישים – מפוררים אותם על גבי משטחי אבן לאבקה דקה מאוד ומסניפים אותה. מסניפים אותה ביום ומסניפים אותה בלילה. מסניפים אותה שוב ושוב. כחלב שחור הם שותים עם עלות היום, כחלב שחור שותים עם רדת לילה. אין להם יום ואין להם לילה. כורים קברים ביום וכורים בלילה. כשאין בידם כסף הם נתקפים באמוק חיפוש. מחפשים בכליהם ומחפשים בחריצי משטחי האבן, הגדרות והספסלים הארוכים. מחפשים לצידם במעברים המרוצפים, במשטחי העפר ובצמחיית המעזבה. ואז מגיע מישהו ורוכן סמוך. מכין את חלבו – מועך ומועך ומפורר עד דק מסניף ומשאיר אחריו מעשר שורה, או פאה, שימצא האחר וילקט לעצמו מעט רווח והצלה – פירורי רחמנות שנושרים מהאכזריות הניבזית של החיים. הכיכר המלבנית היא פרוזדור חסר גג בין העולמות. לכאן נפלטים בני ובנות העיר שהקיאה אותם. הם שלוליות מהלכות. בבועות בני אדם שאיבדו צלם. שם שוכב אחד בתנוחה שרק גוויה יכולה להיות מפוסלת כמוהו – נושם ומפרפר. לא רחוק  מישהו מעסה את גופו של האחר, מנסה להשיב את רוחו ואינו מוותר לו. ממשיך להפיח בו את נשמתו שכמעט נשמטה בין ידיו. נער שבגדיו נושרים ממנו עומד מול קיר וכותב עליו בנחישות. האם אלה מילותיו האחרונות. האם זו צוואתו שאיש לא ימלא. האקורידיאון ימשיך לנגן בדיפורטו ולהרקיד את אוהבי החיים והאדם מתחת. ובכיכר מעל למפלס החיים, ימשיכו בנים ובנות לנוע יום ולילה במעלות המכורים המתפוררים. את אלה הבאים לכיכר מכיוון שוק הבשר הסמוך, מקדמים שני שוטרים בעמידה זקופה. תוחמים את הגבול בין בשר לבשר. בין מעדן לפיגול. משני עברי הכיכר בין סימטאות אריסטוגיטונוס לארמודיו שורות של דוכני ירקות ופירות. מיטב התוצרת. הירקנים מכריזים ומשבחים בקולי קולות את מרכולתם. קולם לא מגיע אל אזני המתקהלים בכיכר שמעליהם.
זר שמתארח במלון אתנס סנטראל סקוואר עומד בחלון חדרו ולא מש למראה הנגלה לעיניו. קשה להסיר את המבט מהזוועה. אחר כך יסית את הוילון וישים פניו לאקרופוליס.

 

אתונה א'

נכתב בתאריך מאת משה קרון


"דיפורטו" חלל לא גדול מתחת למפלס הרחוב. לא מעוצב. עשרה שולחנות. נורות חשמל חשופות. חביות עץ של יין. מעט מנות קטנות ומשובחות. שעועית נהדרת מנת סרדינים מעולה. יין לבן, רצינה. ככה זה כבר הרבה מאוד שנים. ואז מאחור צץ אקורדיאוניסט מנגן ושר. הקהל שר איתו. שער שיבה ששפמו במתניו רוקד. הוא ימשיך לרקוד לאורך הערב. הבלונדינית המתולתלת מפיחה בו רוח נעורים. הוא לא יפסיק לשדר לבן זוגה הצעיר המזוקן שהכל בשליטה. כשהמזוקן יוצא מדי פעם להתנועע על הרחבה, המשופם נרגע. אין מתחרים לגילו וניסיונו רב השנים -מחליף מבטי מנצח עם חבריו בשני השלחנות. אנשים מבוגרים שרים מהבטן והלב. מתנועעים. מניפים ידיים ומקישים בכוסות המתמלאים. מכירים את כל המילים והמנגינות. שעות מופלאות. סתם אחר צהריים של יום חול. האם מישהו מהם יודע שהיום החל האביב ? יום השיוויון בין לילה ליום. הם מרגישים את האביב אבל שרים ורוקדים גם בחורף ובסתיו. מעורר קנאה. לאן לקחנו את חיינו. שוב אני מבין שאפשר היה לחיות אחרת. חיים של שמחה. אנחנו לא יודעים לשמוח. אלופי האבל והשכול. אין כורי קברים כמונו, הלומי טקסי זיכרון. ובין לבין נלחמים וכשלא נלחמים נאבקים. ותמיד מלקקים את הפצעים. תמיד יש פצע פתוח ללקק. ואם אין לרגע פצע דואגים שיהיה. פוערי פצעים ישנים אנחנו. יאסו.


 



 

ז'אן מורו בקו שבע

נכתב בתאריך 11 בפברואר 2018 מאת משה קרון

שבע ורבע בבוקר. כשגבה אל הנהג, יושבת ז'אן מורו הצעירה. ז'אן מורו השחקנית הצרפתיה נפטרה לפני שנתיים בגיל 89, והתגלגלה לאוטובוס אגד קו שבע, בג'ינס ומעיל יוניקלו פחם. בידה תרמוס קפה גדול סטארבקס ניירוסטה. לוגמת. לצידה תיק גדול, טורקיז. הבעת פניה עגומה ונעולה. התעוררה לפני עשרים דקות. פנים נקיים מאיפור. שפתיים משוכות כלפי מטה. איש מנוסעי האוטובוס אינו מזהה אותה. ככה זה –  דור שלא ידע את ז'אן, את בירז'יט או את ז'אן פול.  מכניסה את ידה לתוך הטורקיז ומוציאה מספר טבליות שוקולד עטופות. מגישה אותן באיטיות לפיה. לועסת ונוטלת עוד אחת ועוד אחת. מדי פעם לוגמת. כל הדרך לעסה בתנועות לסת עמוקות.  לא הסיטה את מבטה החוצה אל המדרכה בקרן היסוד פינת מאפו, גם כשכל הנוסעים היו עדים לסקנדל בין גבר לאישה. "אני לא חוזרת" היא צרחה אליו. "שמענו אותך" הוא ביטל. "בחיים לא" היא קרעה את גרונה והשליכה צרור ניירות על המדרכה. הוא התכופף אסף אותם וחיבק אותה. היא התרפקה לתוכו. היפנו אלינו את הגב והלכו חבוקים לכיוון קינג דייויד. איש לא מחא כף. גם ז'אן לא. הצטמצמה לתוך הטעם המריר של יהלומי השוקולד, פרי יצירתו של ז'אק ג'נין, שהתפשט בפיה ונישטף מדי פעם בקפה. כשהכרוז האוטומטי קרא "התחנה הבאה קינג ג'ורג'  קרן קיימת", קמה ז'אן מורו לאט ממושבה אל פתח היציאה ותחבה עוד אחת לפיה.

אני זוכר

נכתב בתאריך 27 בינואר 2018 מאת משה קרון

אני זוכר אותה בכל יום,
איני יודע איך חיים בלעדיה.
לפעמים אני משתוקק להתגרש ממנה,
זה כנראה אבוד לי –
שואה'לה ואני לנצח.

זה יהיה משפט המלך

נכתב בתאריך 6 בנובמבר 2017 מאת משה קרון

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא."

(שמואל א' פרק ח')