Sub Stance

מתברר שהמוזיקאי והזמר הפרסי כורדי הנודע שהראם נזארי הפך כמו אמנים איראנים נוספים יעד למעקב והצרת צעדים של המשטר הדיקטטורי. ההופינגטון פוסט מוסר הבוקר שהזמר שוחרר ביום שישי לאחר שהיה עצור במשך הלילה. בינואר האחרון, בשובו מחופשת השנה החדשה בדובאי נעצר שהראם נזארי בשדה התעופה של טהרן,' הקהל שהתגודד סביבו וביקש את חתימתו והיה עד לפעולת השלטונות החל לקרוא קריאות נגד הדיקטטורה. בנובמבר האחרון הוא הופיע בקרנגי הול עם יצירתו הסימפונית של בנו חאפז ""Cycle One: Iranian Sounds of Peace" סביר להניח שהופעה זו של שהראם נזארי בארה"ב כמו גם העובדה שיצירותיו האחרות מהוות פס קול לסרטי מחאה של מתנגדי השלטון הפכו את האמן הנערץ לאויב השלטון באיראן.

ציבור שוחרי זכויות אדם וחופש ביטוי חייב להרים את קולו ולעמוד על המשמר לצד האמנים והפעילים המדוכאים באיראן.

הופעה של שהראם נזארי בפריז :
:Concert de Shahram Nazeri au théatre de la ville de Paris

שהראם נזארי ובנו חאפז נזארי שבו את  ליבי. נתקלתי בשהראם ממש במקרה, ומאז אני מקשיב לו מדי יום. די מהר התוודעתי לבנו חאפז ולשיתוף הפעולה המוזיקלי בינהם. אני לא מבין פרסית או כורדית, אבל מבין כל מילה שהוא שר. מאמין לו והולך אחריו בעיניים עצומות. לשהראם נזארי טנור נפלא, גרונו הוא כלי נגינה יחיד במינו, רגיש עז, מוחה ומתחנן ולעיתים נושא תפילה ממקומות קסומים שנמצאים מעבר להרי החושך, או שהוא מספר סיפור אולי מהסמבטיון הנהר האגדי המשליך אבנים אל גדותיו. שהארם הוא מוזיקאי מוערך,- מסטר שהכל רוחשים לו כבוד, שר מוזיקה פרסית כורדית קלסית מסורתית ויחד עם בנו הקומפוזיטור משלב מערב ומזרח צ'לו עם סיטאר, ופותח חלון רחב וחדש אל הסופיזם אל ג'אלל א-דין מוחמד רומי ושירתו בת המאה ה 13. ועוד משהו, אי אפשר להתעלם מדמותו רבת הרושם של שהראם נזארי ומתנועות ידיו האופייניות, אישיותו עוברת היטב את מחסום היוטיוב ויש לי הרגשה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. האם הייתי פוגש במוזיקאים האיראנים הנפלאים הללו שלא באמצעות האינטרנט ? סביר להניח שלא. הנה עוד מנפלאות הגלישה. אם אתם רוצים לחפש מוזיקה שלהם אז הקלידו Shahram Nazeri או Hafez Nazeri .

בחרתי להביא כאן שתי יצירות קונצרטיות עם תזמורת פילהרמונית ומקהלה ושיר של רומי מאת חאפז נזארי שגם מנגן לצד אביו בסיטאר בפורמט מסורתי בשילוב כלים מערביים.

קטע הוידיאו הזה שמעלה חיוך הוא גם מרגיז. מצד אחד הוא עושה אולי שירות טוב למניעת הפצת האיידס ולהרחבת השימוש בקונדום למען בריאות הציבור. אך מצד שני הוא עושה ממש שירות רע ליחסים בין בני אדם ובעיקר ליחסי המין. יש בו מסר של זילות ליחסים בין בני אדם, קשרי המין שמיוצגים בו הם המוניים, זולים, נטולי עומק, מזדמנים ואנונימיים. לא להאמין איזה נפילה דרך ארוכה עשו יחסי המין ממרומי הגורן אל מעמקי האסלה , – בתי השימוש הציבוריים.

סליחה ! הם לא נורמטיביים !

בכל פעם, כמו למשל היום, כשמתפרסמת ידיעה על חשודים, נאשמים או מורשעים במעשה פלילי כמו אונס, התעללות מינית, התעללות גופנית וכיוצא באלה פשעים חמורים, דואג מישהו יודע דבר, בדרך כלל פרקליט או ידיד המשפחה, לדווח שמבצעי העבירות החמורות הם נורמטיבים, בכל פעם מחדש, אני מצליח בקושי רב לשלוט באני הנורמטיבי שלי ולא צורח במלוא גרוני :

סליחה ?! הם לא נורמטיביים ! הם אנסים ומתעללים מינית, גופנית ונפשית. הם פושעים פליליים אכזריים מסוכנים לחברה.

העובדה שהם מתגוררים בסביבה "נחשבת" ולומדים במוסדות חינוך "נחשבים" – פרטים שמעידים על מעמדם הסוציואקונומי ואולי על מוצאם, אינה מעידה על נורמטיביותם. בכל פעם שמשתמשים בהקשר זה בשם התואר נורמטיבי נגרם עוול לציבור שחי פועל ומתנהג בהלימה מלאה לערכים ולחוקים המקובלים בחברה.

מקומם אותי בכל פעם כשמישהו מטעם הפושעים הנ"ל, או שלא מטעמם, אומר משהו בסגנון : "זה יכול לקרות לכל אחד". הניסיון הזה לייחס את הפשע לאלת המזל ויותר מכך, להנכיס את העבירה הפלילית לכלל, מגוחכת ויותר מכך מכעיסה, כאילו שהיום הילד שלך משתתף באונס קבוצתי ומחר הילד שלי. זו אינה רולטה. ההתנהגות מינית הסוטה והפלילית אינה תוצאה רק של תקלה בפעילות כימית. אנו איננו בובות על חוט הנשלטות בלעדית על ידי הדחפים שלנו. לכל אדם מטען נרכש ונבנה של יכולות ויסות, עידון, דחיה, איפוק וריסון של דחפים מצד אחד, ומבנה אני ערכי שנבנה על מסד של רעיונות, תפיסות עולם, חוקים, מנהגים אמונות ודעות.- המצפון שלנו, מצד שני. החינוך, הטיפוח, הטיפול, היחס והגידול של אדם, כמו גם המופת והדוגמא האישית שמשמשים לו הוריו ומבוגרים משמעותיים אחרים המלווים את ראשית חייו ואת מהלכם – כל אלה ועוד הינם בעלי השפעה מכרעת על יחסיו עם עצמו וזולתו. ולכן האמירה הזו שזה יכול לקרות לכל אחד היא ניסיון להתחמק מאחריות להפחית מחומרת העבירה וליצור אמפטיה במקום שראוי לגינוי.

נכון אף אחד לא מושלם, כל אחד יכול למעוד ולהכשל, אבל לא כל אחד יכול להיות אנס ומתעלל. אנס ומתעלל אינם נורמטיביים.

בשבת הרגשתי שהגרון שלי עומד להתפקע, אז נסענו מישל ואני לטר"מ בשכונת רוממה. התור היה קצר והשרות אדיב ויעיל, שמתי לב שכל הצוות שטיפל בענייני היה מורכב מערבים "אני מוחמד אקח ממך משטח גרון, תגש אחר כך לחדר של ד"ר דענא" . רבבות קוראי בארץ ומעבר לים יודעים כבר היטב שאני דוגל בערכים כמו דו קיום, בהגנה על זכויות מיעוטים וכיוצא באלו רעיונות שהתנקזו באופן מופרע דווקא אלי, והפכו אותי בלא עוול בכפי לדוגמית מצויה "למהרסיך ומחריביך ממך יצאו". אז הנה במרפאת טר"מ ברוממה צוות ערבי מטפל במסירות ובמקצועיות באוכלוסיה הנזקקת לשרותי הרפואה הדחופה. המחשה נהדרת לחזוני התמים בדבר יכולתם של שני העמים לגור בשכנות טובה – כנמר עם גדי ירבץ. יצאתי מחדרו של הרופא עם מירשם אל עבר בית המרקחת על גבול פת בית צפפה. בכניסה לבניין יה"ב בו שוכן המוקד הרפואי טר"מ צדה את עיני מודעה זו:

בבת אחת נגוז חלומי ונחתתי אל קרקע המציאות, או כמו שאומרים מטופלי "האסימון ירד": הצוות הכל ערבי במוקד לרפואה דחופה הוא כנראה צוות של "גויים של שבת". לא נמר ולא גדי. כנראה שלא זו בלבד שלא הגענו לימות המשיח אלא שאנחנו עוד שקועים עמוק בתוך שעשועונים נוסח עשה לך גוי של שבת. היחס אל האחר ("הגוי") כפי שבא לידי ביטוי במודעה זו הוא בסולם מתנשא עד משפיל. מצד אחד נמסר שמו ומצד שני מקפידים שלא להשתמש בו  ("יצלצל הגוי" "יעבור הגוי" "לקרא לגוי" "מספר הטלפון של הגוי") כלומר יש הקפדה במודעה על מעמדו, – הוא "גוי" ! הוא לא אחמד, עמר או עלי הוא "גוי". והדובדבן שבקצפת, או יותר נכון עיגול הגזר על הגפילטע פיש, הוא הבקשה שבסייפא:

"למרות שהוא גוי מוכר – ההורים מתבקשים בכל לשון של בקשה שלא להתגודד סביב הביתן ולא לשוחח עם הגוי שלא לצורך"

"גוי" הוא תמיד "גוי", גם כשהוא מוכר ומקובל ואפילו עבר "בדיקות ביטחוניות" ועבד שנים "כגוי של שבת" בשכונת רוממה ומטרסדורף, לכן הקשר עימו צריך להיות ענייני בלבד ואין לנהל איתו שיחות חולין או נימוסין. בתוך המודעה הזו ברבדיה העמוקים נעוצים קשייה של ישראל לקיים יחסי שכנות שיוויונית ולהיות מדינה ככל העמים. זה לא הם, זה לא כת חרדית איזוטרית שמתעקשת להתקע אי שם בימי קדם, ולהשתעשע במשחקי השבעס שלה. זה אנחנו. אנחנו משם, הקשיים שלנו הם בין היתר ממקורותינו.

נתתי זכות קדימה לכלי הרכב שנכנסו לצומת המרומזר משמאלי. זה לקח לא יותר מעשרים שניות. משך כל אותו הזמן אחד מהנהגים שעמד אחרי לא הפסיק לצפור בעצבנות. כשהכביש היה פנוי נכנסתי לצומת. הצופר עקף אותי חתך את ההגה וחסם אותי בפראות מאיימת. בלמתי בבת אחת. הוא פתח את הדלת ואני הבנתי שנכנסתי לסרט רע מאוד. הוא הוציא רגל וחצי גוף והתחיל להשמיע קללות. לא שמעתי את הקללות אבל מכיוון שהוא ירק שוב ושוב, אני מתאר לעצמי שהוא לא הסביר לי מדוע הוא חושב שנהגתי לא כהלכה. הוא היה מפחיד מאוד. היה לו באותן שניות קצרות פרצוף שונא אדם ועוקר גרוגרות. אם הייתי מגיב, זה היה נגמר אחרת. אני מתאר לעצמי שנראיתי כמו מישהו שניצב לפני כיתת יורים ללא כל הכנה מוקדמת. לא הוצאתי הגה מפי ושפתי לא נעו. אחרי שגמר להקיא את כל הרעלים המסוכנים, לחץ על הגז עקף את כל הטור ונכנס לפני כולם שמאלה. אני מודה, לקח לי זמן להרגע מהמפגש עם "האלימות בחברה הישראלית". אחר כך תירגלתי את עצמי בנעילת דלתות האוטו, – הפקתי מיד לקח ראשון. סיפרתי את זה לא' שאמר שהוא מקוה שאין לו ילדים.

זה נראה חידתי, לא ברור מספיק, חסר אמירה ישירה. אולי בכך כוחו ואולי זה מקור חולשתו. הוא עדין לא מטריד, סביר להניח שנסתר מעיני רוב הציבור. אולי הוא צריך זמן להבשיל לצבור נוכחות. על השלטים החדשים המסמנים בירושלים את השכונות השונות (רעיון טוב, ביצוע ככה) הוצמדה בשבועות האחרונים מדבקה (sticker) של פרי הצבר בצבעים. מצד אחד פרי הצבר הוא סמל מקומי – דימוי שחוק עד דק לבנינו המתוקים מבפנים והעוקצניים מבחוץ, לבן הארץ – היהודי החדש הלא הוא הישראלי, שצמח כאן למחוק את חרפת היהודי הגלותי. מצד שני משוכות הצברים הפרוסות ומפוזרות פה ושם היו במשך שנים, ועבור חלקנו מהוות עד היום, זכר לכפרים ערביים שחרבו עד יסוד במלחמת 48. פרי הצבר אם כך הוא דימוי לחורבן ולתקומה, לדבר והיפוכו. השלטים החדשים ועליהם שמות השכונות הם שלטים מעוצבים ערכאית - כחול על גבי לבן, ועליהם שמות השכונות כולל השמות שאיש אינו משתמש בהם, אותם שמות שכשלו בדר"כ בתפקידם להחליף ולמחוק את השם הערבי (קוממיות, גאולים מי נפתוח, במקום טלביה, בקעה וליפתא, וכיו"ב). השלטים האלה אינם מסתירים את רודנותה של העברית בשרות המדינה, את יחסה אל הערבית והאנגלית – כיתובם עברי גם בערבית ואנגלית למשל Komemiyut.  רובדי "הסכסוך" מבצבצים בין"קוממיות" ל"טלביה", ושם בינהם טורח אמן הרחוב החרוץ להדביק את פרי הצבר הלא הוא הסברס.

לצד הערכה רבה בציבור לפעולת פורום "תקנה" (הפורום לטיפול ולמניעה של הטרדות מיניות על ידי בעלי מרות וסמכות בציבור הדתי) בעניין החשד להטרדות מיניות של הרב מוטי אלון. חשוב להדגיש שיחסו של הפורום להומוסקסואליות, והתעלמותו מסוגיית ההשלכות המורכבות של נטייתו המינית, תרמו אף הם להסתבכותו ולהחרפת מצוקתו של הרב אלון. כשהפורום הרחיק אותו מתפקידיו החינוכיים והטיל עליו הקפדת יחוד גם עם גברים, הוא התעלם לחלוטין מהנסיבות שבהן הרב אלון ביצע את המעשים – בהיותו (כנראה) הומוסקסואל שנאלץ לחיות בזהות מזויפת. ההדרה לא פתרה את בעייתו של הרב. ההנחה של הפורום שבכך שהרב אלון יקבל על עצמו בהסכמה את ההגבלות שהוטלו עליו הבעיה תפטר, לא היה לה על מה להסתמך – נטיה מינית אינה בחירה ואינה חולפת. הפורום בהחלטתו אולי הוסיף והחריף את מצוקת ההומו שברב. חבל שהפורום לא אמר לרב דברים כמו :

" בנוסף להגבלות שנטלת על עצמך, ועל מנת שתוכל ביום מן הימים לשוב ולחדש את ימיך כקדם, עליך לשקול לצאת לדרך חשובה שבמהלכה תכיר בנטייתך המינית ותשלים עימה, תשוחח על כך עם בני משפחתך, עם חבריך ומקורביך. לאחר שתעשה את הדרך הקשה הזו, אולי גם יהיה לך הכוח לצאת בגלוי לפני הציבור באומץ וביושר שאופיניים לך, ואנו נעמוד אז לצידך ונסייע לך לשקם ולבסס מחדש את מעמדך".

מוחקים את האותיות והמילים, שורטים אותן, במקומות אחרים מכסים אותן בצבע. מעלימים ומבטלים את לשונם מהמרחב הציבורי מהרחוב. אחד מסימני הזהות המובהקים של קיומנו היא שפתנו. אחד ממופעיה הציבוריים החשובים של השפה הם שלטי הרחוב. המחיקה השיטתית של הערבית משלטי הרחוב בירושלים היא אמירה ברורה ובוטה. לכתובת הקיר, לציור הקיר ולמדבקה עוצמה רבה ותפקיד חברתי תרבותי, היו ימים שחלק מהשיח הציבורי התנהל באמצעות סטיקרים שהודבקו על השמשה האחורית של מכוניות. באופן דומה יש כוח רב למחיקה. אלא שהמחיקה הזו אינה פונה לכלל העוברים והשבים, אלא פונה בעיקר אל דוברי הערבית כלומר אל הערבים. מישהו לא מסתפק בעקירתם מבתיהם, הוא מבין את המשמעות שיש למחיקת שפתם, להעלמתה השיטתית מהרחוב, במאמץ לדיכויים.

עמד נעוץ במדרכה. קפא. האם ניסה לשוא לדלות מתוך מוחו פרט שחמק, נראה היה כאילו כל תנועה מיותרת עשויה היתה לזרוק אותו הרחק לתוך מערבולת השיכחה הגדולה. כך עמד ברחוב מטודלה ליד ארון הטלפון של בזק סמוך לחנות הפרחים שבחצר. בהה לתוך עצמו מסרב לעפעף מאחורי משקפי שמש. המולת הרחוב בשעת האור האחרונה חלפה על פניו ולא הותירה בו כל רישום. נמוך קומה ורחב, עם שפם קצוץ דהוי וקסקט דמוי עור שחור וג'ינס זקן. עיקש ונחוש לעלעל בתאי זכרונו המהוהים הסרבנים. התפסל לו באמצע הרחוב כנגד עצמו מסרב להיכנע לשיכחה. עד ששכח גם ששכח. עשה צעדים קטנים שטוחים וכבדים והתכופף אל ארגז מלא עציצונים קטנטנים עם פרחים לבנים, אצבעותיו השתהו בינהם מרפרפות בגמגום את העלים, ומשכבדה עליו ההשתוחחות השעין את כפות ידיו מעט מעל ברכיו, העביר אליהן את כובד משקלו ובאיטיות שבעת ימים הזדקף, ניקה את ידיו ונשא את פניו הרחק, משלח את מחשבותיו לגלות מזקנתו במחוז אחר. לפתע גילה אותם במלוא מרצם נדלקים וכבים בשלל צבעים משתקפים מכל עבר, דבר התחבר לו עם דבר, אורות הרמזור המתהבהבים סימנו לו זיכרון עמום של מקום מפוקפק מעין בורדל שירד מגדולתו, והוא פנה ללכת אחריהם, על מעטפה ריקה הוקרנה לרגע כתובת, עוד מעט גם היא תעלם, אך כל עוד היא מתנוססת הוא התמען אליה. ברמזור שמאלה ישר עד קפה סביון ואחרי הבית של הקיסר היילה סאלסי מימין מתארכת הגדר סביב טרה סנטה שם מיכאל וחנה, מיכאל וחנה לנצח נצחים, עד עולם על המדרגות. ומשם, מה יהיה עליו שם ? לאן ילך. מי בכלל מכיר אותו ברחוב הזה שהיה כולו שלו, הגברים הניפו אז מגבעות אמיתיות ונשים קדו קלות. והלאה למטה דרך ממילא, לאן ממשיכים מממילא, לאן. שוב התקיעות הלבנה הזו המסך המרצד קלושות. עמד בתוך הריק המתעכר ברחוב מטודלה בואך רחוב עזה, ניסה לשרטט במוחו את המסלול שנמחק, ראה את ממילא ואחריה דבר לא. כך עמד וניסה להשיב את מאור עיניה של המפה שהתעוורה בראשו ושיותר לא מוליכה מממילא למקום אחר. שתי נערות עם כלב גרום ואישה הדוקה בטייטס ואולסטאר פרחוני עקפו אותו, רק אז שב על עקבותיו וחצה את הכביש אל סניף קופת חולים.

ז'אן מת.

פריז לא תהיה שוב אותה פריז. אני יודע זאת בתוך תוכי. "ותמיד תזכור שרק אתמול נפגשנו" כך אמר לי בפגישתנו האחרונה לפני חודש וחצי. אכן, תמיד הרגשנו שרק אתמול נפגשנו. שהזמן הרב שחלף בין פגישה לפגישה אינו מפריד ביננו, כמו גם פער הגילים. אני זוכר אותו רוכן אלי, קשוב לא מחמיץ מילה או מחווה, שואל עוד שאלה, חוקר, תוהה, מבקש עוד הבהרה, מקשה בעדינות. חולק עלי ברוך. מחייך חצי חיוך מהורהר. עשרים שנה איני מעשן, אך הערב, הייתי מדליק סיגריית ז'יטאן אחת לכבודו. לכבוד ז'אן יפה התואר, לא סתם יפה תואר – מפואר.- אדם שתוכו כברו. פריז שוב לא תהיה אותה פריז ללא ז'אן שכה אהב אותה שכה אהב את נשותיה. הוא זה שהפנה את תשומת ליבי לפני שנים רבות לעובדה שהחורף מאוד הולם את פריז, אחר כך הסכמנו שהוא הולם גם נשים, ושהחיילים הקרביים שונאים את החורף, אך שונאים יותר מלחמות כמו שרק חיילים קרביים יכולים לתעב אותן. יחד אכלנו ארוחות משובחות על שולחנות מכוסים במפות לבנות, עבות ומעומלנות במסעדות קטנות המוכרות ליודעי חן. שוחחנו על תעתועי האהבה ועל המשפחות שלנו – על ההורים, הילדים והנכדים, והשחתנו הרבה מילים על ישראל, על המזרח התיכון, על השלום ועל מצבו של האדם. פריז לא תהיה שוב אותה פריז ללא ז'אן, ז'אן שהביס את השנים שנקפו ולא הזדקן. שבעיניו היבהב זיק צעיר וסקרן, שנשבה ממנו רעננות וקסם גברי אדיב וחכם, מהולים במסירות ונדיבות של אוהב חיים ואדם.

כשאגיע שוב לפריז, אזכור את מילותיו האחרונות לפני שנפרדנו בפעם האחרונה, ולא אשכח "שרק אתמול נפגשנו" ושכה אהבתי אותו.

לפני פחות משנתיים ביקרתי בתערוכה גדולה שחלקים נרחבים ממנה לא הטביעו בי את חותמם. הסתובבתי בה אנה ואנה משועשע עד נבוך עד בשלב מסוים שלפתי את מצלמתי שגאלה אותי מייסורי ואף ציידה אותי בנחמה פורתא. מי כמוני יודע שפעולת לכידת תמונות על גבי שבב דיגיטלי היא דרך מוכחת להחלצות ממצבים מיותרים. בעודי מהלך ומצלם מצלם ומהלך, הגעתי בפאתי התערוכה הגדולה לחדר  ריק ונידח, שהסתובבה בו עלמת חן שהשמיעה קולות. כאמור החדר היה ריק לחלוטין, חסר כל זיהוי, הבחורה היתה לבושה בבגדי חול פסעה לאורך הקירות והשמיעה קולות, זהו. לא יותר מזה, כמעט כלום. צילמתי אותה. מאוחר יותר העלתי צילום אחד לפליקר, וכמובן שציינתי את שם האמן ואת שם התערוכה, ולא התעצלתי והוספתי תגים וייחסתי גם את הצילום לקבוצה זו ואחרת. וכך בלב טוב וללא כל כוונה זדונית נבלע הצילום ושקע בנבכי האתר, התכסה באבק אינטרנטי, ונשכח מזכרוני. אלא שאי מייל מבירה אירופאית קפואה, העלה אותו מתהום הנשייה. בשם האמן דרשה בו ממני גברת מסוימת, להסיר את הצילום בטוב, שכן האמן רואה בצילום חלק מתהליך עבודתו בלה בלה בלה, על החתום. כעבור תשעה ימים קיבלתי אי מייל שני, הפעם תוקפני שבו הגברת מזהירה שמכיוון שלא הסרתי את הצילום כפי שביקשה לפני שבועיים, היא שולחת לי הודעה אחרונה (בצבע אדום) בדרישה להסיר את הצילום, ולא תתבע אותי על הפרת זכויות. אינני משפטן אך אני מסופק מאוד אם יש כאן הפרת זכויות כלשהן ועילה לתביעה.  אך מכיוון שזמני יקר  ואין לי כל רצון להשחיתו על התדיינויות אויליות עם לבלרי אמנות וחובבי תביעות משפטיות, הסרתי בזעם מהול בבוז את הצילום מהפליקר. הסיבה היחידה שאני לא מציין את שם הגברת המאיימת ואת שם האמן המשמים היא שאיני מעוניין לספק להם את מה שהם מעוניינים בו יותר מכל – פירסום חינם ושערוריית דמה בכוס מים.

יושבת לה כנראה גברת בגלריה שוממה, בחורף האירופאי הקשה, מקישה לה בגוגל את שם הלקוח שלה ושולחת אימיילים ומזהירה ודורשת בשם האמן להסיר צילום שכוח מתערוכה נידחת, וכך מתמלא הישימון המקיף את חייה וחיי האמן ברוח חיים ובעשייה. ולעומתם מה נדיבים הם אמני הרחוב, איזה אושר ממלא אותם כשמישהו מצלם את עבודותיהם ומפרסם אותם ברבים, כמו למשל אליאס שימים אחדים אחרי שהעלתי את צילום עבודת הרחוב המודבקת שלו בפריז, מודה לי ואני יכול להרגיש את שמחתו כשגילה את העבודה הפוליטית שלו בפליקר שלי. עוד חומר למחשבה על גלריות צחיחות ואמנים מרי נפש מזה ואמנות הרחוב הפעלתנית ואמני הרחוב התוססים מזה.

עבודתו של E אליאס אמן רחוב ברזילאי חלק מקבוצת אמני רחוב ללא גבולות.
Brazilian artist Elias – pasted as part of "street art without borders"