ארכיון הנושא 'אסון בית המכס העליון'

בין הקרב בתל פאחר לאסון בית המכס העליון

15 ביוני 2019

שלמה מן בבלוג המעולה נעמוש חוקר בין היתר שוב ושוב את הקרב בתל פאחר. לפני כשבוע בפוסט יוצא דופן "דרך לא דרך" הוא מתמודד עם אחת השאלות הקשות: "מדוע לא תוחקר לעומק התהליך שבו נקבעה הדרך שעליה ינוע גדוד 12 לעורף המוצב הסורי?". עולה ספק רב אם היתה בכלל דרך כזו. במילים אחרות: תכנית הקרב של גדוד 12 התבססה על נתון מרכזי שגוי. בעת הסתבכות הקרב פולט המח"ט יונה אפרת ברשת הקשר שמג"ד 12 סא"ל משה(מוסא) קליין כנראה טעה בניווט. לאורך שנים נלחשה ונרמזה שוב ושוב אפשרות זו – המג"ד החמיץ את הדרך והוביל את הגדוד לשטח נחות מתחת למוצב, ותקף מתוך "שטח ההשמדה" את תל פאחר. שלמה מן מנסה להיכנס לראשו של המחט אל"מ יונה אפרת. קשה לקורא שלא להרהר באפשרות שגם על פיקוד הצפון ועל מפקדת החטיבה רובצת האחריות להסתבכות הקרב. בפיקוד הצפון ישב אלוף שרצה להיות רמטכ"ל ומח"ט שרצה להיות אלוף. שלמה מן כותב:" צריך לפעול בחדרי חדרים למוסס את הכשלים. להמשיך הלאה, לרכב על ענני האופריה, למכור את תל פאחר כחלק מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים. להטיל את כובד משקלך להפיכת ניצחון כושל למורשת הירואית עם צל"שים, הרבה צל"שים, הרבה גיבורים והרבה ערכים, וכמה שפחות תחקירים, בלי הרבה שאלות ובלי התעסקות בקרביים". מילים כדורבנות.

שישה ימים לאחר מכן – היום לפני 52 שנה, התרחש אסון בית המכס העליון. הסיפור של התנהגות פיקוד הצפון ומפקדת החטיבה חוזר על עצמו: השתקה, תחקיר עלוב והעלמת העובדה שאחד עשר חיילים נהרגו. הם נהרגו בעת שבונקר שבו שהו התפוצץ מול עיני. גשם של אבני בזלת ירד עלינו. עצמת הפיצוץ האדיר החרידה אותנו. דקות ארוכות לא הבנו מה קרה. כשהאבק שקע מעט, השארתי ליד חומת בית המכס רתק, ויצאתי עם המ"כ ג' לסרוק את השטח שהאפיר ופה ושם בער. באותן דקות היינו שם לבד. מנסים להבין מה קרה ולקרוא בשמות חברינו. עברו דקות עד שהגיעו הקודקודים ברכבים עטורי אנטנות. אני מ"כ צעיר ואיתי המ"כ ג' וחיילים נוספים, היינו עדי הראייה היחידים לפיצוץ. חמש דקות הפרידו ביננו לבין מותנו. מעולם לא תוחקרנו. קיבלנו הוראה לשתוק. לא לדבר. אלה היו ימים אחרים וצייתי להוראה. רון בן ישי אז עיתונאי בראשית דרכו זוכר את ההוראה: "אף מילה". הקבורה בקבר האחים בנהריה נערכה ללא המשפחות השכולות. מנעו קשר בין המשפחות לבין מפקדי וחיילי הפלוגה. בין המ"פ למג"ד התפתחה מאוחר יותר מחלוקת קשה. כל אחד הטיל את האחריות והאשמה על האחר. לכל אחד היתה גירסה משלו בשאלה האם הבונקר נבדק על ידי חבלני חיל הנדסה קודם כניסת החיילים לתוכו ו\או האם בכלל ניתנה פקודה להיכנס לבונקר. בני אדם, לא כל שכן לוחמים שיצאו מי בשן ומי בעין משדה הקרב או מחדרי המלחמה, מספרים לעצמם שוב ושוב את קורותיהם, באופן שיאפשר להם לחיות איתם פחות או יותר בשלום. הם חוזרים ומספרים לעצמם את סיפורם עד שהוא הופך להיות לאמת היחידה והצלולה שלהם. אך כאמור תחקיר יסודי לא נערך, לא של הקרב בתל פאחר ולא באסון בית המכס העליון. בניגוד לקרב בתל פאחר אי אפשר היה למכור את אסון בית המכס העליון כחלק "מהאתוס הגדול של מלחמת ששת הימים", אז מחקו אותו.

אני זוכר יום יום.

קרב תל מוטילה ואסון בית המכס העליון

30 באוקטובר 2018

הקרב בתל מוטילה התרחש בשנת 1951 כעבור 37 שנה בשנת 1988 הוקמה באלמגור אנדרטה לזכר הנופלים.

אסון בית המכס העליון ארע בשנת 1967 כעבור 50 שנה בשנת 2017 הוקמה בחצר בית המכס העליון אנדרטה לזכר הנופלים.

בקרב בתל מוטילה נפלו 41 חיילים ונפצעו 72.

באסון בית המכס העליון נפלו 11 חיילים.

את הקרב בתל מוטילה ניהלו מפקדים מרמת מ"פ ומטה כאשר הדרגים הגבוהים יותר נעדרו מזירת הקרב ומניהולו בפועל.

בבונקר מול בית המכס העליון שהתפוצץ בעת פינויו מתחמושת שלל היו חיילים מדרגת סמל ומטה.

לקרב בתל מוטילה ולמהלכו גרסאות שונות  וסותרות שהתפרסמו ברבות השנים.

לאשר ארע לפני ואחרי אסון בית המכס העליון גרסאות שונות וסותרות. גירסת המ"פ מול גירסתו של המג"ד וגירסאות של לוחמים.

הפיקוד הבכיר תרץ את מחדלי קרב תל מוטילה באיכות הירודה של החיילים שהיו עולים חדשים ברובם.

מג"ד גדוד 13 ניסה להסביר את האסון בבונקר בבית המכס העליון בכך שאולי מישהו מהחיילים שיחק בתחמושת.

למשפחות השכולות בתל מוטילה ובבית המכס נמסרו גירסאות שונות למות בניהם.

חללי בית המכס העליון נקברו ללא נוכחות בני המשפחה.

הקרב בתל מוטילה ואסון בית המכס העליון לא נחקרו, הושתקו וטויחו.

מלחמה קשה לחקירה. חיילים ומפקדים ששורדים אותה מתנהגים לעיתים כפוסט טראומתיים. יש להם תמונה אישית וחלקית של שדה הקרב או אירוע אסון. מלחמה היא זירת אירועים שלא ניתן לחזות אותם מראש. היא רצופה בשיקולי דעת שגויים בכל הרמות. קשה לצפות כיצד יגיב ויתפקד מפקד או חייל תחת אש. המלחמה היא כאוטית. במלחמה מתרחשים אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם הפקודות ושניתן להגדיר את חלקם כפשעי מלחמה. לפיקוד יש צורך ואינטרס לתת הסברים ע"מ להסיר את אחריותו למחיר הכבד. זמן לא ארוך אחרי המלחמה או אירוע הביטחוני מתחילה להתפתח אצל החיילים והמפקדים דפורמציה של זיכרון האירועים.

בחלוף הזמן ולבטח שברבות השנים, הזיכרונות עוברים עיבודים ושינויים שונים שאינם תואמים את מה שאירע בפועל. חלק מהלוחמים מודעים מצד אחד לחמקמקותו של הזיכרון ומצד שני תומכים בזיכרונותיהם שעברו דפורמציה.

לכן, יש חשיבות רבה לתיעוד מפורט של ההכנות למלחמה ולפעילות שוטפת, תיעוד בזמן אמת, ותחקיר מתועד מיד בסיומם. ככל שחולפות השנים יש לפקפק בערכו של תחקיר המבוסס רק על זיכרונותיהם של הלוחמים.

יש חשיבות רבה לתיחקור שנעשה מחוץ למערכת על ידי גורם בלתי תלוי ובלתי מוטה ככל שניתן.

קרוב לודאי, ששילמנו מחיר יקר במלחמות ופעילויות בטחון שוטפות שלאחר קרב מוטילה ולאחר אסון בית המכס העליון משום שאלה לא נחקרו ולפיכך לא הופקו מהם לקחים.

גדוד 13 גדעון 1949

 

 

אנדרטה לזכר האחד עשר שנפלו באסון בית המכס העליון

19 ביוני 2017

חמישים שנה של שתיקה והשתקה תמו. חנוכת האנדרטה בבית המכס העליון מסמלת את קץ ההסתרה וההעלמה של אסון בית המכס העליון, בו נפלו 11 חיילי גדוד 13 בפיצוץ מחריד של בונקר סורי. אלה הדברים שאמרתי בטקס ואחריהם דברים שאמרו מיכל אונה אחותו של עובדיה זנדני ז"ל, משה צאיג אחיו של ניסים צאיג ז"ל וזאב שרון שהיה בעת האסון חייל בפלוגה:

 

משפחות שכולות יקרות, מפקדים ולוחמים, אורחים יקרים.

כאן, היום לפני 50 שנה, מעבר לכביש, מול בית המכס העליון ארע אסון בו נפלו אחד עשר לוחמי פלוגה ד' מגדוד 13 של גולני. פיצוץ מחריד הרעיד את האדמה ואת חיינו. מול עיני, גשם של אבנים שחורות בישר את הרע מכל. לפני ימים אחדים שוחחתי בטלפון עם גרשון בלהורן, מ"כ שהיה באותה שעה בכח שתפס את החרמון. גרשון סיפר לי שמשם שמע וראה את הפיצוץ, מהחרמון. חיים צעירים באו לקיצם, חיי משפחותיהם נצרבו בכאב השכול והאבדן. אחד עשר חיילי צה"ל נפלו – מילה לא נכתבה בעיתון וידיעה לא שודרה ברדיו. עלינו חבריהם נגזרה שתיקה ארוכה.

ליד המאהל הפלוגתי בבסיס האימונים של הטירונות במחנה בן עמי, קידמה אותנו הכתובת "קשה באימונים – קל בקרב". מי שעבר בשדה קרב, יודע היטב שלכתובת הזו אין שחר. מהקרב יוצאים מובסים, גם המנוצחים וגם המנצחים. בן שנפל, חבר שלא יחזור לעולם, קולות הקרב, הריחות ומראה המוות שאינו מרפה – כל אלה אינם "קלים". קשה באימונים, אכן קשה, אך קשה עד מאד בקרב, עצוב מאד וכואב גם כשקולות הקרב נדמו. רבים ביננו נושאים צלקות ויש אף כאלה שפצעם מסרב להגליד.

חמישים שנה עברו, והיום אנחנו עומדים כאן נרגשים מול האנדרטה לזכר אחד עשר הלוחמים שמותיהם בליבי. הוריהם לא זכו לרגע הזה. לא עומדים עמנו כאן באתר זיכרון זה האימהות והאבות שליבם נשבר: חנה ושמעון הוריו של יעקב איטח, שרה ואלישע הוריו של יוסף אלישע, נוילה ויעקב הוריו של אליהו בן יקר, חביבה ומאיר הוריו של אברהם בסון, יונה ויפת הוריו של אהרן ג'מיל, זוהרה ויחיא הוריו של עובדיה זנדני, סולטנה ואברהם הוריו של שמואל לוי, שרה ומשה הוריו של יעקב עזר, ברכה ושלמה הוריו של ניסים צאיג, רבקה ואברהם הוריו של אליהו קרן, נסיה ובכור הוריו של גבריאל תמאם עליהם השלום.

מי יתן ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

משה קרון.

 



דברים שכתבה ונשאה מיכל אונה אחותו של עובדיה זנדני ז"ל

בטקס חנוכת האנדרטה לחללי אסון בית המכס העליון

עת שהירי והסער נדמו

ותמה המלחמה ובא השקט לרמה

וירדה השלווה וכבר היה

נדמה כי הושלמה המשימה ותם הקרב

או אז הגיעה אחת. רק

עוד אחת. המשימה האחרונה

סדורים בשורה פסעתם

אחינו המופלאים אל בטן האדמה

זקופים וגאים אחד עשר

עלמים אחד עשר פרחים

לפתע רעש רועם קול נפץ

אדיר למרחקים נשמע

והמתה האדמה ועשן עלה

ומטר אבנים ירד

ואז שוב דממה עוטפת

ושוב השקט בא אך לא השלווה

כי הדממה דממת מוות

היא

והנשמה גועשת רועשת

שואלת: מה היה מה קרה

ועולה שוש ושוב השאלה

אך היא נותרת כחידה

את התשובה לעולם לא

נדע. ואיך נדע ? ואתם אינם

המוות פגש אתכם טרם

זמנו שירת חייכם נפסקה

אחינו האהובים

והמופלאים חצי מאה עברה

אתם בני עשרים ואנו

כבר כפופים קמעה

העצב את ליבנו לוחץ אך

עוד חי בנו הזיכרון

לו רק התקיים בכם

הפסוק: וראה בנים לבניך…

לו רק חלקו התקיים אך

אתם גם בנים לא ראיתם

ואם מלמעלה אתם צופים

הן תראו שהשרשרת נמשכת

שאנו אחיכם קיימנו

למענכם וצאצאנו חלקם אף נושאים את

שמכם

במעמד זה אנו מבקשים

את סליחתכם

מאז לכתכם יובל עבר

וכל העת לא הונצח שמכם

כראוי לכם ולא נעשה

דבר

אך היום זה היום

קיווינו לו הגיע ומשאת נפשנו

התגשמה

בזכות חבריכם הנפלאים

בזכות אנשים רבים וטובים אחרים

יחד הגענו עד הלום

במרחק פסיעות אחדות

מהמקום בו עליתם בסערה השמימה

בדיוק היום לפני 50 שנה

וכאילו רק אתמול כל זה קרה

עומדים אנו ומוקירים

את זכרכם ליד גלעד שהקמנו המנציח

את שמכם

גלעד המדמה לשונות אש

וסביבו חרוטים שמותיכם

זה לצד זה במעגל אחד

שאין לו סוף ואין לו התחלה

גלעד ופינת הנצחה

שיספרו את סיפורכם לדורות הבאים

נושאים אנו אתכם

בליבנו אחינו היקרים והבלתי

נשכחים

ונמשיך לשאת לעד

יהי זכרכם ברוך



דבר המשפחות בטכס חנוכת האנדרטה בבית המכס העליון

נשא דברים משה צאיג נציג המשפחות השכולות בתאריך 15.6.17

התגשם החלום אחרי 50 שנות שבר וסבר.

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה אמן".

פנייה: משפחות יקרות, חברים נאמנים, מר ליאו גלזר, תורמים נדיבי-לב,אל"מ יואלי ראש עמותת גדוד 13 גולני,מגד' גדוד 13 גולני,

נכבדי כולם.

תודות לתורמים: תורמים רחבי לב ויקרים מי במעש ומי בעצה טובה ומי בקידום

ההקמה של האנדרטה ומי שנשאו בעול על כל המתלווה לכך-אני נשבע בשמן של

המשפחות השכולות כי אנו ננצור בליבנו לעד את תרומותיכם,ואת ההוקרה

העצומה שאתם מביעים בעצם נידבת ליבכם .והחסד הזה לא ישכח מליבותינו עד סוף כל הדורות.

תודות לועדה המארגנת-אנשי המעש: לא אזכירכם בשמותיכם אך מי איננו מכירכם. גם כאן לא אמנה את שמותיכם שמא אחטא בכך שאשכח,חלילה,מי מכם. אתם אנשי המעש אשר עשיתם ימים כלילות ולא חסכתם מעצמכם יגיעה רבה וזמן רב כדי לטרוח,לעמול,לארגן,לבקר,לפקח ולהביאנו עד הלום, למעמד המיוחל הזה כעת חיה. אתם הגשמתם את חלומנו,חלום של אחים/הורים/חברים ואוהבים – תקוה של יובל שנים.

הכיתוב על האנדרטה: אחינו/בנינו עלו בסערה השמימה ככתוב במקורותינו ועל גבי האנדרטה(אני מצטט)"ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים.ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים". כמה סימלי המעמד הזה וכמה דמיון יש בו לנסיבות קריעתם של אחינו/בנינו מחיק משפחתם ומחיקה של מולדתנו.

החזון לעתיד: תמו 50 שנות אבלות ואלו מפנות את מקומן לגעגועים עזים לנופלים, געגועים השמורים עמוק עמוק בליבו של כל אחד מאיתנו. ולנו המשפחות והחברים נותרה נחמה פורתא אחת,תקוה גדולה אחת: מי יתן והאתר הזה יהיה אתר מורשת והנצחה,ראשית צמיחה וליבלוב של חיים חדשים,של אנשים צעירים ומכל שכבות העם אשר יחרשו בכפות רגליהם את מרחבי הגולן אשר שוחרר בדמם של חיילי צה"ל.לו יהי נא המקום הזה אתר מורשת והנצחה לגד' 13 של גולני ובסיס יציאה לטיולים לכלל ישראל,אוהבי מולדת ושוחרי טובתה.

כה לחי! ! ! 



דברים שאמר זאב שרון, בטכס ב-15.6.2017 בעת הענקת שי למר לאו גלזר

 

יחד עם יואב, אח שכול, הענקתי שי צנוע לליאו, יזם המלון. השי הוא תדפיס של ציור שצייר יואב ובו משולב תצלום אוירי שניתן לראות בו את בית המכס העליון ואת מקום הפיצוץ.

 

לעולם לא נדע מה אירע שם בבונקר. לעולם.

מי שחושב שיודע – מנחש.

לכן גם אין מקום להאשים איש.

הנה כאן לפניכם הנצחה ראויה למשפחות השכולות, ליקיריהם, חברינו.

תודות לך ליאו על ההזדמנות שנתת לנו מכל הלב.

בלעדיך אתר ההנצחה לא היה קיים.

 

זאב שרון

פרס מפקד גלי צה"ל לתכנית על אסון בית המכס העליון

25 באוקטובר 2013

כשרותי גרוסמן מגלי צה"ל פנתה אלי לפני כשנה, והציעה לערוך תכנית על אסון בית המכס העליון הסכמתי מיד. סמכתי על רותי (שהיא בתם של חברי) שתעשה עבודה טובה, רגישה ואחראית יחד עם חברתה יעל לוי. לא תיארתי לעצמי את מה שהתכנית תחולל. שתי חיילות צעירות עם טייפ קטן, הסירו את מעטה השתיקה וההשתקה מעל אסון בית המכס העליון.

השבוע אסון בית המכס העליון זכה לחשיפה נוספת. בטקס שנערך על גג משכנות רות דניאל שביפו, העניק מר ירון דקל את פרס מפקד גלי צה"ל למצויינות לשנת תשע"ג בקטגוריית תכנית ביכורים, ליעל לוי ולרותי גרוסמן ולתכנית "כן היו הדברים מעולם" – סיפור אסון בית המכס העליון. חבר השופטים יו"ר תת אלוף רחלי טבת ויזל (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), מר רפיק חלבי ומר עמית סגל נימק את החלטתו:

"לאחר תחקיר משובח ובחירה מגוונת של מרואיינים, העלה צוות התכנית למודעות סיפור לא מוכר, שהושתק באופן מכוון במשך שנים, ונגע בו באופן מקצועי, רגיש ומקיף. יוצרות התכנית, חיילות בשרות חובה בגלי צהל, יצרו בעצמן בתכנית אנדרטה לחללים, ובעקבותיהן הגיעו למקום גם כלי תקשורת נוספים וסיפרו את הסיפור העלום. הישג עיתונאי ואנושי מן המעלה הראשונה."

הטקס התקיים בנוכחות קהל המורכב בין היתר מאנשי עיתונות, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט. הוקרן בערב סרטון ובו בין היתר תמונות אחד עשר חברינו ז"ל שנפלו באסון. בתום הטקס ניגשו אל ורדה זנדני (אחותו של עובדיה ז"ל) ואלי רבים להביע הערכה והזדהות.

הכתב והפרשן הצבאי מר רון בן ישי פנה גם הוא אלי וסיפר לי ששירת בין השאר בתפקידי פיקוד בגדוד 13 בשנת 1964. מר בן ישי אישר את מה שכולנו הבנו והערכנו שהיתה הוראה מלמעלה שהורתה: "אף מילה" על אסון בית המכס העליון.

22-10-3

22-10-2

על האדמה השחורה

14 ביוני 2013

היום יום שישי ה 14 ביוני, סמוך מאוד למועד נפילת 11 חיילי גולני באסון בית המכס העליון ברמת הגולן, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, התקיים טקס הנחת אבן פינה למיזם תיירותי באתר בית המכס. היזם הפרטי התחייב להקים במתחם אנדרטה לזכר האחד עשר שנפלו. בני המשפחות השכולות, חיילי ומפקדי הפלוגה הוזמנו לטקס ובו נשאתי את הדברים הבאים:

כאן, מול בית המכס העליון, על האדמה השחורה הזאת איבדנו את חברינו. חיילים צעירים היו. חיילים צעירים נשארו. יעקב איטח, יוסף אלישע, אליהו בן יקר, אברהם בסון, אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי, יעקב עזר, ניסים צאיג, אליהו קרן וגבריאל תמאם זיכרם לברכה, כה צעירים נפלו. מוות נורא ריסק אותם עד אבק. אנו חבריהם בפלוגה ד' מגדוד גדעון בחטיבת גולני, ראינו מול עיננו איך קרה הנורא מכל. איך אבדו חיים ברגע. איך האדמה פתחה כאן את פיה, ופיצוץ גיהנומי החריד את חיינו. גשם של אבנים שחורות ניתך על ראשינו והביא את הבשורה המרה – קץ חיים שלמים מלאי תקוות וחלומות של אחד עשר צעירים. מי שהיה כאן לפני ארבעים ושש שנים, ועמד כעד מול מראה המוות, שוב לא היה כמימים ימימה. לא נשאר אותו אדם. המראה שנצרב בזיכרון הטיל צל על החיים. צל שלווה בשתיקה בהשתקה מקוממת. הנהגת המדינה ששלחה את בניה להגן על גבולות הארץ, נסחפה בגל שכרון החושים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. דבר האסון הושתק. העובדה שאחד עשר חיילים נפלו ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, לא נעמה למנהיגות החוגגת והמתבשמת. דבר לא נכתב בעתון וידיעה לא שודרה בחדשות ברדיו. אחד עשר החיילים שנפלו היו כלא היו. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה, לוחמים ששיבה זרקה בשערם אומרים היום ולא נפסיק לומר : היינו שם ! ראינו במו עינינו את אסון בית המכס העליון. שמענו שוב ושוב את סיפור הטיפול הכושל במשפחות השכולות, איך קיבלו הודעות מגומגמות עם עובדות שיקריות על נפילת הבנים. משפחות שאיבדו את היקר להם מכל, נחרדו לגלות שהלוויה והקבורה התקיימה בלעדיהם. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה עומדים כאן מרחק של ארבעים ושש שנים לתבוע את עלבונן. עלבונן הוא עלבוננו. עד היום, כאן, במקום הנורא הזה בו נקטפו חיים צעירים אין ציון וזכר לאסון. אין לוח ועליו שמות הנופלים ותיאור נסיבות נפילתם. יזם, אדם פרטי המקים כאן מיזם תיירותי, בטוב ליבו, מרצונו ומהבנתו שאי אפשר למחוק את ההיסטוריה – את סיפור אסון בית המכס העליון מתולדות המקום, הוא זה שנטל על עצמו את ההתחייבות להקים אנדרטה לזכר אחד עשר חברינו. הוא ולא המדינה ששלחה אותם, ועל כך אנו מודים לו ומאחלים לו הצלחה. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה נמשיך ללוות ולעמוד לצד המשפחות השכולות. נביא את סיפור נפילתם של י"א לוחמי פלוגה ד' בגדוד 13 של גולני באשר נלך.

קהל המשתתפים בטקס בבית המכס העליון 14-6-2013

דברים בשם חיילי ומפקדי פלוגה ד' גדוד 13 של גולני, בטקס בבית המכס העליון

דברים בשם המשפחות השכולות משה צאיג אחיו של ניסים צאיג ז"ל, בטקס בבית המכס העליון.

השתיקה בת 46 שנים נסדקת

16 במאי 2013

לאחר למעלה מארבעים שנה, לא כל המשפחות השכולות מגיעות לאזכרה ליד קבר האחים בבית העלמין הצבאי בנהריה, בו טמונים שרידי תשעה מבין אחד עשר החיילים שנפלו באסון בית המכס העליון.  בשנים האחרונות כתת חיילי גולני והחזן הצבאי משלימים את המניין סביב קבר האחים. אפשר להבין – הזמן הרב שחלף, נסיבות ופגעי החיים אינם מטיבים עם המשפחות השכולות. הקומץ שמגיע בעקביות מורכב מארבע משפחות שכולות. דור ההורים כמעט כולו הלך לעולמו והנוכחים הם האחים השכולים. אפשר להרגיש שנוצרה ביניהם מעין אינטימיות המוזנת לא רק משותפות לגורל המר, אלא גם מהיחס המבזה והמשפיל כלפיהם מצד הרשויות הנמשך כבר ארבעים ושש שנים.

מזה שש שנים שאני כותב כאן בבלוג על אסון בית המכס העליון גם כדרך התמודדות אישית שלי עם האירוע הטראומטי, עם השתיקה וההשתקה שלו, וגם כניסיון להפר אותה. לשם כך גם כתבתי את הערך "אסון בית המכס העליון" בויקיפדיה. בשנתיים האחרונות אני מופיע בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל לפני שכבת תלמידי התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים ומספר להם את סיפור אסון בית המכס העליון והשתקתו.

לפני חודשים מספר פנו אלי מגלי צה"ל לאחר שקראו את הבלוג שלי וכך נולדה הכתבה המרשימה "כן היו הדברים מעולם" של יעל לוי ורותי גרוסמן. כתבה זו יצרה גל תגובות והתעוררות חסרת תקדים. שער נעול נפתח ודרכו מגיחים חיילי הפלוגה ובהם כאלה ששנים נושאים את האסון הנורא בליבם ואזרחים שהכתבה דיברה אליהם. זה שיעור כיצד תקשורת במיטבה יכולה לקדם עניין ציבורי רגיש וכאוב.

האזכרה שנערכה לפני יומיים בנהריה לא היתה דומה לאזכרות הקודמות. חיילי הפלוגה והמ"פ יעקב (בז'ה) דביר ואזרחים נוספים הגיעו. קראתי לפני הנוכחים מול קבר האחים, את הדברים שנשאתי לפני שש שנים כשהגעתי לשם בפעם הראשונה. לאחר מכן התקיים מפגש שבו משה צאיג דיווח על ההתקדמות בהצבת האנדרטה ועליה פסוקים מהתנ"ך העוסקים בפרשת עלייתו השמיימה של אליהו הנביא, שמות הנופלים ותיאור נסיבות נפילתם. המ"פ בז'ה סיפר על האסון מזוית הראיה שלו, חזי קרוננברג הוסיף עדות חשובה נוספת ומשה גבעתי דיווח על נסיונותיו להגיע למקורות כהיסטוריון צבאי.

לאחר האזכרה המרגשת חשבתי על המשפחות השכולות על מה שעובר עליהן. שאלתי את עצמי האם האינטימיות שלהן שנצרבה שנה אחר שנה הופרה ? האם הם הרגישו לצד הסיפוק על הקהל הרב שהגיע לאזכרה גם עצב ? האם כאבו את כאב הוריהם שהלכו לעולמם ולא זכו לכך ? האם הם שאלו בלי מילים איפה הייתם כל השנים ? למה לא באתם ? היתה לי הרגשה שרק טבעי הוא שמפגש כזה מעלה שאלות כאלה ודומות אצל בני המשפחות השכולות, שהמידע החדש שנחשף לא רק שופך אור אלא גם פותח פצעים ומכאיב. התבוננתי באחיו של ניסים צאיג החובש, באחיו של אלי קרן, באחיו ומשפחתו של שמואל לוי באחותו של יעקב עזר, באחיו של יוסף אלישע, בני משפחת איטח יעקב ובאחותו של עובדיה זנדני הקבור בהר הרצל, וניסיתי לתאר לעצמי מה מתרחש בתוכם, מה עובר עליהם, כשלפתע אחרי ארבעים ושש שנים חלקת קבר האחים שוקקת אדם.

קבר האחים לחללי גולני שנפלו באסון בבית המכס העליון 1967

המ"פ בז'ה (חובש כובע מצחיה) בשיחה עם חיילי הפלוגה בבית העלמין הצבאי בנהריה

זר פרחים מול בית המכס העליון

16 באפריל 2013

אלמוני תושב רמת הגולן הניח זר פרחים מול בית המכס העליון והוסיף וכתב:

"ב 15.6.1957 ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים עסקו חיילי גולני מגדוד 13 בפינוי המקום מאמצעי לחימה וחבלה.

במהלך הפינוי ארע פיצוץ של מצבור מוקשים גדול, אשר גרם למותם המיידי של 11 לוחמי פלוגה ד'.

העניין הושתק, הודחק ונמחק מתודעת הזיכרון הלאומי, עד כי אין לכך עדות וזכר במקום זה בו ארע האסון.

בשמי ובשם כל תושבי הגולן מצאתי לבקש סליחה על שלא ידענו, לא זכרנו ולא הנצחנו.

כולי תקוה שזר זה יסלול את הדרך להנצחה ראויה ומכובדת.

יהי זכרם של לוחמי גולני שנפלו בחטף במקום זה  ברוך"


כן היו הדברים מעולם

15 באפריל 2013

היום יום הזיכרון לחללי צה"ל 15.4.2013 שודרה לראשונה בגלי צה"ל תכנית על אסון בית המכס העליון אסון בו נפלו 11 חיילי גולני: יעקב איטח, יוסף אלישע, אליהו בן יקר, אברהם בסון, אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי, יעקב עזר, ניסים צאיג, אליהו קרן וגבריאל תמאם יהא זיכרם ברוך. האסון הושתק ולא הובא לידיעת הציבור. התכנית נקראת "כן היו הדברים מעולם" מאת יעל לוי ורותי גרוסמן. הקשיבו היטב גם לתגובת דובר צה"ל בסוף התכנית.

\"כן היו הדברים מעולם\" תכניתן של יעל לוי ורותי גרוסמן על אסון בית המכס העליון

http://pod.icast.co.il/Media/Index/Files/a7efcd04-dd08-447c-9440-7f0e1f763457.icast.mp3

מלון בוטיק – כן. לוח זיכרון – לא

18 בינואר 2013

אל תחפשו בעיתונים של אותם ימים, משום שלא תמצאו מילה אחת ולו רמז, על אחד עשר חיילי גדוד 13 של גולני שנהרגו, חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, בפיצוץ בונקר במתחם בית המכס העליון ברמת הגולן. תשעה מתוך 11 החללים קבורים בקבר אחים בחלקה הצבאית בבית העלמין בנהריה, ושניים בהר הרצל ובקרית שאול. דבר האסון הושתק והוסתר. קשר השתיקה הלא מובן ואוזלת היד השערורייתית בטיפול במשפחות החללים מיד לאחר האסון ובשנים שחלפו מאז, הוסיפו שכבות של כאב וזעם אצל בני המשפחות השכולות. הבקשות להציב בבית המכס העליון לוח זיכרון שעליו יהיו חקוקים שמות הניספים בחזית בית המכס העליון הושבו ריקם. הרשויות דחו את הפניות בלך ושוב, שנה אחר שנה.

היום התבשרנו מעל דפי עיתון "הארץ" , שאמנם לוח זיכרון צנוע לא יוצב בבית המכס העליון, אבל במקום יבנה מלון בוטיק. איש עסקים בשם ליאו גלזר רכש את בית המכס העליון ממנהל מקרקעי ישראל ויקים במקום עסק מניב. אלה הם סדרי העדיפויות במדינת ישראל, כך אנחנו נראים.

אני זה הם שלא יהיו לעולם

18 במאי 2010

הבוקר בחלקה הצבאית בבית העלמין סמוך לחוף הים בנהריה, נערכה אזכרה ליד קבר האחים שבו קבורים שרידיהם של תשעה חיילי גולני שנהרגו באסון בית המכס העליון ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. שני חיילים נוספים קבורים בהר הרצל ובקרית שאול. לאזכרה הגיעו שמונה בני משפחה, קצינת נפגעים של חטיבת גולני, כתת חיילים מגדוד 13, חזן צבאי ואני. אחרי שהסתיים הטקס הדתי קראתי קטע קצר שכתבתי:

כל כך הרבה עבר עלינו מאז, אך הם נשארו באותה נקודת זמן שקפאה, באותו יום שהוא יום מותם הנורא, באסון שגזר עליהם להכלא בצעירותם, וגזר עלינו מאותו היום שוב לא להיות מי שהיינו. חמש דקות הפרידו ביני לבינם. ביני לבין מותי. כמה שלא ניסיתי לברוח מהידיעה הזו מהמגע ההוא עם כמעט מותי, אך דבר לא עזר. שוב ושוב לאורך חיי אני עומד מול הפיצוץ הנורא שהחריד את אזור בית המכס העליון ושומע את האבנים השחורות הניתכות כגשם רע על האדמה ועלינו, ואין מהם מפלט. שוב ושוב אני עומד מול חמש הדקות שהפרידו ביני לבינם בין חיים למוות בין להיות או לחדול, לעיתים אני אסיר תודה על כך ששפר עלי גורלי ולעיתים מתחלחל. אחד עשר החיילים הצעירים שתשעה מהם מונחים כאן לפנינו בקבר אחים, היו יכולים להיות בדיוק כמוני. הביטו בי היטב, אני זה הם, בני שישים ויותר, לבני שער, אבות לילדים שבגרו, סבים לנכדים בעלים לנשים שהיו לסבתות, בעלי חכמת חיים, תבונה ופייסנות שנרכשת עם השנים שעוברות, ועם חולשות ומגרעות שמתחפרות בעקשות ומתקבעות . אני זה הם שלא יהיו לעולם, שנשארו שם מאחור שדמותם ניבטת מתוך תמונות. הם היו יכולים להיות כמוני ואני הייתי יכול להיות בדיוק כמותם כאן מתחת לאבן. אני נושא בתוכי את הידיעה הזו שהחיים הם כה פריכים, שזכיתי בחיי מן ההפקר ההזוי בדרך כל כך לא מובנת בזכות חמש דקות מקריות, ושחייהם התרסקו באותו אסון נורא באותו אופן לא מובן ובעיקר כה מיותר ומקומם. אני יעקב איטח ויוסף אלישע ואליהו בן יקר ואברהם בסון ואהרן ג'מיל ועובדיה זנדני ושמואל לוי ויעקב עזר וניסים צאיג ואליהו קרן וגבריאל תמאם כולם אני.

שנה ועוד שנה עשור ועוד עשור חלפו, עברנו כל כך הרבה, העולם כל כך השתנה מאז. כולנו כל כך השתננו והם עוד מתים, ובעיקר חסרים למשפחותיהם. לפעמים נדמה שהחיים ממשיכים והם נשארו מאחור, אך האמת היא שמרגע מותם החלו להצרב בכאב החיים שלא יהיו, – כל שנה שחלפה היא שנה שהם לא חיו אותה. כל עשור הוא עוד עשור שנים שלא הושלם שלא נחווה, וההחמצה הזו הלכה לאורך השנים ועוד הולכת ומתעצמת, של כל כך הרבה לא, אין ושהיה יכול להיות ולא היה – ואת אלה, את הידיעה הזו נושאים החיים ובעיקר אתם בני המשפחה הנוצרים את זכרם ומונים אחת לאחת שנה אחר שנה,- את השנים שלא חיו.

10 ביוני

10 ביוני 2009

היום ה 10 ביוני הוא היום האחרון למלחמת ששת הימים.

ביום שישי ה 9 ביוני 1967 בשעת אחר צהריים מאוחרת עלינו רגלית על הרמה הסורית. כך קראנו אז לרמת הגולן, הרמה הסורית. טפסנו  בטור ארוך ומאביק נושאים את כלי הנשק ואת מחשבותינו. עלינו דרך "גבעת האם" וכעבור דקות אחדות נתקלנו במראה נורא, זחל"מ שחטף פגיעה ישירה ולידו גופה פגועה קשות. זה היה מפגש ראשון עם המוות –  והמוות נראה רע מאוד, מכוער ומפחיד, הוא חדר לתודעתנו באיבחת תמונה אכזרית ללא כל הכנה, תמונה שלא מרפה. נבו שואל אותי בזמן האחרון שאלות רבות על המוות. ואחת השאלות שחוזרות על עצמן היא האם המוות כואב. אני מרגיש שאני צריך להיות מאוד זהיר בתשובות שלי, יותר זהיר מאשר מדויק, שאלו חומרים עדינים מאוד.  אני מנסה כנראה לגונן עליו לעטוף אותו מפני הידיעה שכבר נבטה בו שהחיים נגמרים לעיתים באכזריות רבה מאוד ובטרם עת. עקפנו את תל עזזיאת ונענו צפונה. תחתינו העמק בער. קווי אש ארוכים התקדמו בתוך השדות. "נרות שבת" אני זוכר שאמרתי נרות שבת. התקדמנו לאט ואז החשיך. המתנו להוראות. ההמתנה היתה ארוכה. הוצאתי את הטרנזיסטור הקטן שמעתי את החדשות. אמרתי לג' שיותר לא יהיו מלחמות. שגמרנו עם צבאות ערב. לצד הכוח ששכב על הדרך חנתה משאית. עלינו עליה להתגונן מהצינה. נמנמנו מעט, עד שקראו לנו להמשיך ולנוע צפונה לעבר הבניאס. עם אור ראשון חלפו על פנינו שלשה ארבעה אמבולנסים צבאיים וטנדר שסומן במגן דוד עמוס בחיילים שכובים בערימה. אני זוכר זוגות רגליים מטלטלים, נסיעה מבוהלת לא זהירה. לקח לי זמן, אולי כמה שבועות או חודשים  להבין שראיתי גופות חיילים. כעבור שנים שאלתי את עצמי אם לא היו אלה חללי תל פאחר. פני השטח היו מבותרים, שוחות שיחי צבר, ג'יפים נושאי תול"ר עמדו בשורה וירו לתוך העיירה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעת בוקר נכנסנו לעיירה בניאס וכבשנו אותה ללא קרב. עברנו רחוב רחוב בית בית, בז'ה נתן פקודה לררנטיסט להכניס פצצה אחת לתוך המבנה למעלה. אני חושב שהררנטיסט  החטיא, בעצם אולי פגע. באותם ימים זה היה מאוד חשוב. אחרי כמה חודשים כשהגעתי שוב לבניאס, גיליתי שאין עיירה, אין רחובות, אין בתים, כלום. סתם חלמתי. הזיתי אותה. אין ולא היתה בניאס. גילחו אותה למופת. פעם עברתי שם ורציתי להסתובב קצת בפנים, אבל אז גיליתי שיש שם מחסום עם קופה ושצריך לשלם כדי להכנס ושלעיירה קוראים היום שמורה. איזה הומור שחור, אחרי שהרסו את העיירה עד היסוד, קוראים למקום "שמורה"… ככה זה אצלנו מימים ימימה – גם לבית קברות אנחנו קוראים "ארץ חיים". הפוך על הפוך. אחר כך המשכנו לנוע לכיוון תל חמרה אבל אז קיבלנו פקודה לחזור לבניאס. בלילה התקדמנו מזרחה ונערכנו לשינה בצומת מסעדה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעה זו ממש, שכבתי בתוך שק השינה בצומת מסעדה וצללתי לתוך השמים הגדולים שמעלי, שהיו זרועי כוכבים.

המכתב

29 במאי 2009

י' שלח לפני ארבעים ושתיים שנים מכתב למשפחתו, המכתב התקבל ולא נפתח. יתכן, שהמשפחה ביקשה להמתין לשעת כושר אחרת לקריאת המכתב, אולי חשו שאין בהם הכוח לקרוא את מילותיו של י' ודחו את פתיחתו למועד מאוחר יותר. כעבור שנים, הלכו הוריו לעולמם והמכתב נותר סגור. עכשיו המכתב נמצא בביתה של אחותו ר', גם היא לא מסוגלת לפתוח את המכתב, והמכתב מונח סגור במגרה בארון בביתה. כל כך הרבה שנים עברו מאז שי' כתב את מכתבו למשפחתו והמכתב ממאן להיפתח. הזמן שחלף העמיס עליו משקל כבד ועוצמה רבה. ככל שחלפו השנים הוא הפך להיות למכתב שאין לפתוח אותו, שכוחו הוא בכך שנותר מכתב סגור שלא נקרא ואולי לא יקרא לעולם. י' כתב את המכתב סמוך מאוד למלחמת ששת הימים, כנראה מיד בסיומה. זה היה ככל הידוע המכתב האחרון שכתב. כמה ימים לאחר מכן, י' נהרג באסון בית המכס העליון. לאחר שמשפחתו קיבלה את הידיעה המרה על מותו נדהמו לקבל את המכתב. ההורים והאחים האבלים לא מצאו כוח לפתוח את המכתב ולעמוד מול מילותיו האחרונות של י' , שנכתבו ימים או שעות ספורות לפני שפיצוץ נורא הרעיד את רמת הגולן ואת בית המכס העליון וקטע את חייו של י' ואת חיי עשרת חבריו לפלוגה ד' בגדוד 13 של גולני, שהתרסקו מול עיני. 

ליד קבר האחים בבית העלמין הצבאי בנהריה התקיימה היום האזכרה לתשעת החיילים שמצאו את מותם באסון הנורא (שניים נוספים שגופותיהם זוהו, קבורים בהר הרצל ובקרית שאול). ארבעים ושתיים שנים שנה אחר שנה נאספות משפחות החיילים סביב קבר האחים. שם קראתי את הדברים הבאים:

יש תמונה שמלווה אותי מאז – לילה בקונייטרה, אוהלי סיירים ריקים. זו היתה דמותו הראשונה של המוות ההוא הנורא, אוהלי סיירים ריקים. תמונה אחת מבין רבות. מאחורי כל אוהל סיירים ריק היו בית ומשפחה. מאחורי כל אוהל סיירים ריק חלומות שיותר לא יחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

יש תמונה שמלווה אותי מאז – ההבזק הנורא של הפיצוץ הגיהנומי, שזעזע את האויר וחתך את הנוף מאופק עד אופק, סינוור והכה כאלף ברקים את עיני, וקטע חלומות שנחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

יש תמונה שמלווה אותי מאז – גשם של אבנים שחורות יורד מהשמים. גשם סוף העולם אכזרי ויבש, גשם מבשר רע, שלא יצמיח דבר שזרע הרס וכאב, גשם שניפץ חלומות שנחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

אני שהייתי שם בבית המכס העליון, קרוב מאוד אל המוות, עומד כאן היום לאחר ארבעים ושתיים שנים לזכור את אחי שנפלו ולספר את סיפור מותם.

יהי זכרם ברוך.