השתיקה בת 46 שנים נסדקת
נכתב בתאריך 16 במאי 2013 מאת משה קרוןלאחר למעלה מארבעים שנה, לא כל המשפחות השכולות מגיעות לאזכרה ליד קבר האחים בבית העלמין הצבאי בנהריה, בו טמונים שרידי תשעה מבין אחד עשר החיילים שנפלו באסון בית המכס העליון. בשנים האחרונות כתת חיילי גולני והחזן הצבאי משלימים את המניין סביב קבר האחים. אפשר להבין – הזמן הרב שחלף, נסיבות ופגעי החיים אינם מטיבים עם המשפחות השכולות. הקומץ שמגיע בעקביות מורכב מארבע משפחות שכולות. דור ההורים כמעט כולו הלך לעולמו והנוכחים הם האחים השכולים. אפשר להרגיש שנוצרה ביניהם מעין אינטימיות המוזנת לא רק משותפות לגורל המר, אלא גם מהיחס המבזה והמשפיל כלפיהם מצד הרשויות הנמשך כבר ארבעים ושש שנים.
מזה שש שנים שאני כותב כאן בבלוג על אסון בית המכס העליון גם כדרך התמודדות אישית שלי עם האירוע הטראומטי, עם השתיקה וההשתקה שלו, וגם כניסיון להפר אותה. לשם כך גם כתבתי את הערך "אסון בית המכס העליון" בויקיפדיה. בשנתיים האחרונות אני מופיע בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל לפני שכבת תלמידי התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים ומספר להם את סיפור אסון בית המכס העליון והשתקתו.
לפני חודשים מספר פנו אלי מגלי צה"ל לאחר שקראו את הבלוג שלי וכך נולדה הכתבה המרשימה "כן היו הדברים מעולם" של יעל לוי ורותי גרוסמן. כתבה זו יצרה גל תגובות והתעוררות חסרת תקדים. שער נעול נפתח ודרכו מגיחים חיילי הפלוגה ובהם כאלה ששנים נושאים את האסון הנורא בליבם ואזרחים שהכתבה דיברה אליהם. זה שיעור כיצד תקשורת במיטבה יכולה לקדם עניין ציבורי רגיש וכאוב.
האזכרה שנערכה לפני יומיים בנהריה לא היתה דומה לאזכרות הקודמות. חיילי הפלוגה והמ"פ יעקב (בז'ה) דביר ואזרחים נוספים הגיעו. קראתי לפני הנוכחים מול קבר האחים, את הדברים שנשאתי לפני שש שנים כשהגעתי לשם בפעם הראשונה. לאחר מכן התקיים מפגש שבו משה צאיג דיווח על ההתקדמות בהצבת האנדרטה ועליה פסוקים מהתנ"ך העוסקים בפרשת עלייתו השמיימה של אליהו הנביא, שמות הנופלים ותיאור נסיבות נפילתם. המ"פ בז'ה סיפר על האסון מזוית הראיה שלו, חזי קרוננברג הוסיף עדות חשובה נוספת ומשה גבעתי דיווח על נסיונותיו להגיע למקורות כהיסטוריון צבאי.
לאחר האזכרה המרגשת חשבתי על המשפחות השכולות על מה שעובר עליהן. שאלתי את עצמי האם האינטימיות שלהן שנצרבה שנה אחר שנה הופרה ? האם הם הרגישו לצד הסיפוק על הקהל הרב שהגיע לאזכרה גם עצב ? האם כאבו את כאב הוריהם שהלכו לעולמם ולא זכו לכך ? האם הם שאלו בלי מילים איפה הייתם כל השנים ? למה לא באתם ? היתה לי הרגשה שרק טבעי הוא שמפגש כזה מעלה שאלות כאלה ודומות אצל בני המשפחות השכולות, שהמידע החדש שנחשף לא רק שופך אור אלא גם פותח פצעים ומכאיב. התבוננתי באחיו של ניסים צאיג החובש, באחיו של אלי קרן, באחיו ומשפחתו של שמואל לוי באחותו של יעקב עזר, באחיו של יוסף אלישע, בני משפחת איטח יעקב ובאחותו של עובדיה זנדני הקבור בהר הרצל, וניסיתי לתאר לעצמי מה מתרחש בתוכם, מה עובר עליהם, כשלפתע אחרי ארבעים ושש שנים חלקת קבר האחים שוקקת אדם.