Sub Stance

גשר אירי הוא בעצם גשר הפוך, המאפשר זרימת מים על פני הגשר ומונע את הרס הכביש. הגשרים האירים בארץ נבנו בתקופת המנדט הבריטי.

גשר אירי *(1) נבנה ליד שער מחנה בזק בו שכן גדוד 17 של גולני הלא הוא ביה"ס למכי"ם. שם על דופן הגשר ישבתי בדיוק לפני חמישים שנה מצפה לטרמפ שיסיע אותי לחופשת השחרור. שלחתי מבט אחרון אל המבנים הלבנים הפזורים בין האוהלים הקודרים ואל מבנה מגורי הסגל המשקיף מגבוה על המחנה. כעבור כמה דקות הצטרפה אלי ר'. וישבה לצידי. פיטפטנו.

מספר חודשים קודם לכן, הסתובבה שמועה בשבילי בזק, שבאחד מגדודי החטיבה "הסתבך" אחד מהממפי"ם המובחרים "ביחסים אינטימיים" עם אחת החיילות כנראה הפקידה הפלוגתית שלו. בגדוד פרצה מהומה וגלי הנפץ של הסקנדל שהתחולל שאת פרטיו איני יודע הגיעו לכל קצות החטיבה, שהיתה פזורה אז מראש החרמון ועד גדות תעלת סואץ. בדרגים המתאימים החלט להעביר את החיילת מהגדוד. ככה זה, איש לא העלה באותם ימים על דעתו להעביר את המ"פ לגדוד אחר, לא כל שכן לשפוט אותו. המושג "יחסי מרות" עוד לא חלם לחצות את נהר הסמבטיון. במקרים כגון מקרה זה היו לרוב באותם ימים שני צדדים. צד אלף הוא הלוחם הנועז, גבר שבגברים מלח הארץ וצד בית היא זונה או מזרון פלוגתי חסר מצפון ורסן. החלטת מפקדת החטיבה להעביר את החיילת לגדוד שלנו עוררה בו גלים. נשמעו קולות שונים שביקרו את ההחלטה שמשמעותה היא שגדודנו עלול להיתפס כמושבת עונשין או לחילופין בית זונות ר"ל. כך הגיעה ר' לגדוד שלנו. המ"פ שלנו ר"ש קרא לי לשיחה והודיע לי שהמג"ד החליט להציב את ר' כפקידה "דווקא" בפלוגתנו. כאן הוא נשם עמוקות ופתח בסדרת כסיסות צפרניים נמרצת אופיינית ואז פנה אלי ואמר "אתה מהיום אחראי עליה", ויצא מדלת משרד הפלוגה כשהוא לא מאפשר לי להוציא משפט מפי. סגור וחתום.

ר' מילאה את תפקידה באופן סביר. ניכר היה בה עצב רב וחוסר בטחון. היא היתה בודדה, כמעט מוחרמת והשקיעה מאמצים כדי להפיג את חששות חיילי וחיילות הגדוד או לפחות לא ללבות אותם.

ר' הבינה שאני איתה ולא נגדה. התפתחו ביננו יחסי עבודה תקינים. שלאט הפכו לקרובים יותר אך קורקטיים. דיברנו  על חיינו ותכניותינו לקראת יום השחרור המתקרב. כשירדנו לשדה לסדרת אימונים דאגתי שבאהל שבו התגוררנו המ"פ ואני תוקם מחיצה כך שתהיה לה פינה פרטית עד כמה שניתן. היא הודתה לי כמה פעמים על שאני דואג ושומר עליה. מעולם לא שוחחנו על הפרשה ההיא בגדוד – היא לא סיפרה מיוזמתה ואני לא שאלתי. ר' לא היתה מפלצת זוללת לוחמים. היא היתה נבונה, נעימה והיה בה חן רב.

שם על הגשר האירי, בדרכנו לחופשת השחרור היא הציעה שנחליף מספרי טלפון ונשמור על קשר. היא פתחה את תיקה כדי להכניס לתוכו את הפתק שעליו רשמה את מספר הטלפון בביתי, ואז הציצה מתוכו מעטפת מכתב ועליה כתב ידה של חברתי. ר' דחפה את המכתב במהירות לתוך התיק. ביקשתי ממנה לראות את המכתב. ר' סרבה. אמרתי לה שראיתי את המכתב שממוען אלי ואת כתב ידה האופייני של חברתי. ר' הכחישה וסרבה להראות לי את המכתב.

שתקנו שנינו. עלינו לטרמפ ושתקנו. כשנפרדנו היא פנתה צפונה ואני דרומה לחצנו ידיים ואמרנו בהצלחה.

אני לא יודע על מה היא חשבה כל הדרך ומה הרגישה. אני ניסיתי להבין מה עמד מאחורי הדחף המציצני לקרוא את מכתב האהבה מחברתי שמעולם לא הגיע אלי, מכתב שכנראה הצטרף לעוד כמה מכתבים  שעד אז חשבתי "שהלכו לאיבוד" בסבך הפתלתל של שרותי הדואר הצבאי והצנזורה הצבאית. עם חלוף הזמן כעסתי פחות והבנתי אותה מעט יותר. חמישים שנה חלפו אך למרות הזמן הרב שחלף, כשאני עובר ליד גשר אירי אני ניזכר בר' שאולי מצאה בצר לה ניחומים בקריאת מכתבי אהבה לא לה, ואולי גם אהבה אותי בסתר אך כמו הגשר האירי עשתה זאת הפוך.

הערות שוליים:

1. "גשר אירי" – כנראה שבארץ נעשה שימוש נרחב (גם במיפוי) במושג "גשר אירי" וכינו כך כל מעברה על נחל אכזב.
2. סמבטיון – אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט ולפני שהעלתי אותו לבלוג יצאתי לשתות קפה ובדרכי חזרה ממש מול ביתי מצאתי על המדרכה כרטיס ביקור ועליו כתוב באותיות גדולות "סמבטיון" ומתחת "משחקי הרפתקה” ועוד פרטים אישיים. בפוסט השתמשתי בסמבטיון במשפט: "המושג "יחסי מרות" עוד לא חלם לחצות את נהר הסמבטיון". כן, אני אוהב צירופי מקרים. והנה צירוף מקרים – ספק רב אם השתמשתי אי פעם בבלוג זה במושג "נהר הסמבטיון" והנה בו ביום אני מוצא מול ביתי את כרטיס הביקור של סמבטיון.

אז כמה מילים על נהר הסמבטיון (בעזרת הויקיפדיה). מדובר בנהר אגדי, שעל פי האגדה מעבר לו חיו חלק מעשרת השבטים האבודים השאר גרו בהרי החושך ובדפני של אנטיוכיה. נהר הסמבטיון היה נהר זועף וקוצף שהשליך כל השבוע אבנים ולכן איש יכול היה לחצות אותו. עם כניסת השבת הנהר שבת ונרגע. הרמב"ן כתב שמקור שמו של הנהר היא השבת "סבט" ויש שכינו אותו נהר הסבטיון. הנהר מוזכר בספרות היוונית-רומית כבר במאה הראשונה לספירה. ההיסטוריון יוספוס פלביוס הלא הוא יוסף בן מתתיהו סיפר ב"מלחמת היהודים" שטיטוס פגש בסוריה נהר בשם סבטיקוס אלא שהוא זרם רק בשבת…

ראשית הסתיו 1966. יום שישי אחר הצהריים, חיילי שתי פלוגות עמדו בצומת ראש פינה צפת פרוסים לאורך הכביש.  מעת לעת עצרה מכונית ואספה כמה חיילים. אלא שכמות כלי הרכב שעברה בכביש היתה זעומה. "בצורת" אמר מישהו, "כביש הרעב" פסק אחר. בלי מילים, היה ברור שלחיילי הפלוגה הותיקה היתה זכות קדימה. כמעט ואיבדנו תקוה להגיע הביתה, עד שמכיוון צפת הגיע רכב טרנזיט שאותת שמאלה – צפונה, לכיוון המנוגד ליעדנו. זמן רב שלא יצאנו הביתה. בעצם מאז שהגענו למחנה פילון מבסיס הטירונות בן עמי שליד בוסתן הגליל. הימים היו ימי מתיחות בגבול עם סוריה ושבת אחר שבת מצאנו את עצמנו בכוננות. באותו יום שישי פתאום נשמעה צעקה "יש אישור". אחרי מסדר יציאה קצר ירדנו רגלית מאושרים לכיוון ראש פינה, מריחים את הבית. אלא שהבית הלך והתרחק, עד שהטרנזיט שעליו סמל חברת התעופה "ארקיע" הופיע. הושטנו משום מה יד והוא נעצר. ניגשנו אליו ושאלנו "לאן?" כאילו מקווים הוא יתחרט ישנה את יעדו ויפנה דרומה. "לשדה התעופה מחניים" אמר הנהג, "עלו מהר בעוד רבע שעה יוצאת טיסה תל אביב". עלינו. היינו ארבעה או חמישה חיילים ובינהם גיורא שאמר לי "בחיים לא טסתי" "גם אני לא" לחשתי לו. בשדה התעופה הנזירי במחניים קנינו כרטיסים בכמה לירות, עלינו למטוס קטן שרץ על המסלול, המריא כציפור וטס במקביל לרמה הסורית. לא משנה האם באמת עברה דיילת בין המושבים והגישה סוכריות מתוך סלסלה או שהיה זה פרי דמיוני. הרגשתי מתיקות נסערת. כעבור כחצי שעה נחתנו בשדה דב הקטן בצפון תל אביב. "שדה התעופה מחניים" ו"שדה התעופה דב" שנסגר היום, נשארו חקוקים בזיכרוני, "גולני גולני אנני נמו"

"נוהל חניבעל" מנחה את פעולת הצבא במקרה של חטיפת חייל. הוא קובע שיש לעשות הכל על מנת לעצור את החטיפה ונובע ממנו שיש לפגוע בחוטפים גם במחיר פגיעה בחטוף. משמעות הנוהל היא שהצבא מעדיף חייל מת על חייל חטוף.  הוא משקף את הקושי של המדינה להשלים עם העובדה שתמורת חייל חטוף דורשים החוטפים לשחרר אסירים הכלואים בישראל שביצעו מעשי טרור נפשעים.  המדינה רואה בשחרור אסירים אלה דבר נורא יותר מפגיעה בחיי חטוף.

בעיני "נוהל חניבעל" אינו מוסרי ואינו עולה בקנה אחד עם קדושת החיים.  אפשר להבין ממנו שדמו של החטוף מותר. לכן, יש לבטלו ולהורות למפקדים לפעול למניעת וסיכול חטיפה תוך אי סיכון חיי החטוף.

רחוב נרקיס. רכב עוקב רכב. אבק קיץ מתארך באיטיות במורד בואך אוסישקין. בין העוברים ושבים על המדרכה הדרומית אני קולט אותו. הוא בגבו אלי. לא ראיתי אותו מאוקטובר אלף תשע מאות שישים ושש. אני מיד מזהה את ההליכה שלו. שמו כבר שקע במעמקי השכחה אך לא קפיציות הליכתו. אני מאיץ מעט את רכבי נצמד לשמאל ונוסע לצידו מעיף מבט קצר שמאשר – זה אכן הוא. אני קורא אליו "היית בגולני ?" הוא נעור כמו מחלום משיב "כן", אני נכנס למפרצון קטן, "אתה לא מכיר אותי" אני מרגיע אותו "היית המם כף שלי בבן עמי". חיוך ענק נפתח לו בפנים חושף שיניים צחורות גדולות צוחקות את כל הפה שלו. מאחורי אישה בשביס לוחצת על הצופר במלוא הכוח, "לא השתנית" אני אומר לו, הוא ממלמל בהתרגשות ניכרת, ניגש אלי ולוחץ בחום את ידי. אל האשה הצדקת שצופרת כמו נכנס בה דיבוק, מצטרף עוד אחד מלמד וו צופרים, בעל זמבורה להעיד שהוא כלי כלי. אני יודע שבימים אלה אסור לעורר את חמתם של נהגים – זה עלול לעלות בחיים. אז הסתפקנו בלחיצת יד חמה. אני התגלגלתי לתוך אוסישקין והשארתי אותו עם פה שסרב להפסיק לחייך מרוב אושר שגרמתי לו. אתם יודעים מה זה שטירון שלך מזהה אותך ברחוב אחרי ארבעים וארבע שנים, אין אושר דומה לזה, זה יכול לשנות לך את כל היום, את כל השבוע אפילו את כל החיים, גם אם כולם מצפצפים במורד נרקיס ולא נותנים טיפת כבוד לשני קשישים מגולני.

חורשת האקליפטוסים הגדולה שמול "בוסתן הגליל" על כביש עכו נהריה הישן מלאה בערימות של שברי הריסות מבנים. מה שהיה שם לפני ארבעים ושלוש שנים איננו עוד. משאית עמוסת חיילים מבוהלים מהבקו"מ נכנסה אז פנימה ל"בן עמי", רבים יעידו שמשם ואילך חייהם שוב לא היו אותם חיים, אני בינהם. "בן עמי" או "הבא"ח" היה בסיס הטירונים, השער לגולני, כשגולני עוד היה "גולני גולני אנני נמו שנתיים וחצי בתחת תקבלו". שבועות לא רבים לאחר מכן הוארך משך השרות הצבאי לשלוש שנים, אבל בגולני המשיכו לשיר "גולני גולני אנני נמו שנתיים וחצי". לא שוברים מסורת. סמל עבודי, רב"ט אילוז, רב"ט שמריהו, סגן משנה מויסקו והמ"פ יפה התואר ונעים ההליכות "מונטי", הפכו אותנו לחיילים. הם עשו כל מאמץ לחשל, להכשיר אותנו לשדאים היודעים לנוע בשטח. שם מתחו את גבול יכולותינו עוד ועוד. לפעמים הרגשנו שהגענו לקצה, אבל גילינו שיש עוד קצת. היו כאלה שקרסו. לא מעטים נשברו הרימו ידיים. י' ממחלקה אחרת זעק שהוא לא בשביל גולני, שהוא סובל מאסטמה, ילל יום ארוך שהוא לא יכול יותר, שהוא נחנק שהוא הולך למות. הוא היה נגרר, מרופט, מתפלש, בוכה ומתחנן שירפו ממנו שהוא לא צריך להיות כאן. שהוא לא מסוגל. התבוננו בו בחמלה, היו שבזו לו. לאחרים לא היה אומץ להרים ידיים, והמשיכו רק מבושה. י' נלחם על שלו, היה ברור לו שהוא לא יכול להמשיך והוא עשה הכל לצאת מגולני ולא על אלונקה. א-מ' נעלם יום אחד, אחר כך היו שמועות שהוא ניסה להתאבד שהוא אושפז ושנעשה ג'ובניק. איזה בוז רחשו אצלנו לג'ובניקים. א-ב' היה משופם גרום אברים, בעל גרוגרת חדה ומזדקרת, עם עיניים מבריקות לפרקים בזיק ילדי. הוא סיפר שהוא לוחם עז רוח בן לשושלת של לוחמים גרוזיניים. א-ב' לא הצליח לעמוד במטלות הכי בסיסיות ולכן קיבלנו מסדרים נוספים. בלית ברירה, התחלנו לגלח אותו ונסות לסדר לו את הציוד, אבל אז גילינו שהקיטבג שלו מלא בגרוטאות וניירות שאסף בבסיס. הוא לא היה מחובר, האם לא הפריע לו שאנחנו מגלחים אותו ? איך הוא בכלל הגיע לצבא ? לפעמים היינו פורצים בצחוק, לא צחוק רע, צחוק מהמצב הבלתי אפשרי הזה שבתוך גולני במחלקה שלנו יש מן עוף מוזר שכמותו, הוא חייך איתנו והמשיך לספר לנו על קרבות כידונים מעל סוסים דוהרים ולצטט שורות הזויות מתוך איזה שיר עם גורגי. היה בו טוב, ולמזלו שובץ במחלקה שלנו וכך לא הפך להיות קרבן להתעללות והשפלה. עד היום א-ב' הוא עבורי בן דמותו של דון קישוט האביר בן דמות היגון. יום אחד הוא נעלם. מישהו אמר שמצאו בין חפציו מסמכים ומפות ושהמשטרה הצבאית חקרה אותו בחשד לריגול. א-ב' מרגל…אנני נמו, גם י' מלך מלכי האומללים של הקיץ ההוא הועבר למקום אחר. לימים הוא הפך להיות לאחד מעשירי ישראל. קשה להאמין שי' של בן עמי הוא אותו י' שכל אחד מאיתנו מכיר. את א-מ' אני רואה מעת לעת בירושלים, איש ספרות. חשבתי לא פעם על א-ב', מסקרן לאן הוא התגלגל ומה עבר עליו. איך הוא שרד את החיים. הערב הקשתי את שמו בגוגול כמעט בלי ציפיות וקיבלתי את תמונתו. תמונה תמונה,- לא קשה לזהות אותו. אותו שפם, אותו מבט בוהה ובפיו תקוע מוצץ אדום. כמה לא מפתיע. היה שם קשה. לא העזנו לומר בקול רם כמה קשה היה שם, לפעמים קיטרנו, לא יותר. בלילות השמירה, מתוך שורות האוהלים, אפשר היה לשמוע לא פעם יבבות חנוקות דיבורים וצעקות מתוך שינה טרופה. לא להאמין איך לוקחים את הנעורים ומגייסים אותם למלחמה. לפעמים הייתי עומד בטור הארוך האיטי לפני חדר האוכל עם המסטינג וספל הפלסטיק הירוק, וחולם ככה בעמידה על "האזרחות", לא העלתי בדעתי לצאת מהמשחק הזה, לאורך רוב הטירונות היתה לי תחושה שאני לא חייל באמת, שאני משחק חייל בתיאטרון. למדתי לאהוב את השרות הצבאי בגולני. הוא הטביע בי את חותמו וסיפק חומרים לחלומות ולסיפורים לכל ימי חיי, והיה בין מעצבי השקפת עולמי. ככה זה התחיל, עם המשאית שפרקה אותנו בבן עמי. והמשיכה לאורך שנים רבות לפרוק שם עוד ועוד חיילים.
מחנה בן עמי עומד הרוס. האקליפטוסים עדיין מדיפים ריח אקליפטוסים ומועקה כבדה.