Sub Stance

אני זוכר אותה בכל יום,
איני יודע איך חיים בלעדיה.
לפעמים אני משתוקק להתגרש ממנה,
זה כנראה אבוד לי –
שואה'לה ואני לנצח.

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא."

(שמואל א' פרק ח')

חמישים שנה של שתיקה והשתקה תמו. חנוכת האנדרטה בבית המכס העליון מסמלת את קץ ההסתרה וההעלמה של אסון בית המכס העליון, בו נפלו 11 חיילי גדוד 13 בפיצוץ מחריד של בונקר סורי. אלה הדברים שאמרתי בטקס ואחריהם דברים שאמרו מיכל אונה אחותו של עובדיה זנדני ז"ל, משה צאיג אחיו של ניסים צאיג ז"ל וזאב שרון שהיה בעת האסון חייל בפלוגה:

משפחות שכולות יקרות, מפקדים ולוחמים, אורחים יקרים.

כאן, היום לפני 50 שנה, מעבר לכביש, מול בית המכס העליון ארע אסון בו נפלו אחד עשר לוחמי פלוגה ד' מגדוד 13 של גולני. פיצוץ מחריד הרעיד את האדמה ואת חיינו. מול עיני, גשם של אבנים שחורות בישר את הרע מכל. לפני ימים אחדים שוחחתי בטלפון עם גרשון בלהורן, מ"כ שהיה באותה שעה בכח שתפס את החרמון. גרשון סיפר לי שמשם שמע וראה את הפיצוץ, מהחרמון. חיים צעירים באו לקיצם, חיי משפחותיהם נצרבו בכאב השכול והאבדן. אחד עשר חיילי צה"ל נפלו – מילה לא נכתבה בעיתון וידיעה לא שודרה ברדיו. עלינו חבריהם נגזרה שתיקה ארוכה.

ליד המאהל הפלוגתי בבסיס האימונים של הטירונות במחנה בן עמי, קידמה אותנו הכתובת "קשה באימונים – קל בקרב". מי שעבר בשדה קרב, יודע היטב שלכתובת הזו אין שחר. מהקרב יוצאים מובסים, גם המנוצחים וגם המנצחים. בן שנפל, חבר שלא יחזור לעולם, קולות הקרב, הריחות ומראה המוות שאינו מרפה – כל אלה אינם "קלים". קשה באימונים, אכן קשה, אך קשה עד מאד בקרב, עצוב מאד וכואב גם כשקולות הקרב נדמו. רבים ביננו נושאים צלקות ויש אף כאלה שפצעם מסרב להגליד.

חמישים שנה עברו, והיום אנחנו עומדים כאן נרגשים מול האנדרטה לזכר אחד עשר הלוחמים שמותיהם בליבי. הוריהם לא זכו לרגע הזה. לא עומדים עמנו כאן באתר זיכרון זה האימהות והאבות שליבם נשבר: חנה ושמעון הוריו של יעקב איטח, שרה ואלישע הוריו של יוסף אלישע, נוילה ויעקב הוריו של אליהו בן יקר, חביבה ומאיר הוריו של אברהם בסון, יונה ויפת הוריו של אהרן ג'מיל, זוהרה ויחיא הוריו של עובדיה זנדני, סולטנה ואברהם הוריו של שמואל לוי, שרה ומשה הוריו של יעקב עזר, ברכה ושלמה הוריו של ניסים צאיג, רבקה ואברהם הוריו של אליהו קרן, נסיה ובכור הוריו של גבריאל תמאם עליהם השלום.

מי יתן ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

משה קרון.

דברים שכתבה ונשאה מיכל אונה אחותו של עובדיה זנדני ז"ל

בטקס חנוכת האנדרטה לחללי אסון בית המכס העליון

עת שהירי והסער נדמו

ותמה המלחמה ובא השקט לרמה

וירדה השלווה וכבר היה

נדמה כי הושלמה המשימה ותם הקרב

או אז הגיעה אחת. רק

עוד אחת. המשימה האחרונה

סדורים בשורה פסעתם

אחינו המופלאים אל בטן האדמה

זקופים וגאים אחד עשר

עלמים אחד עשר פרחים

לפתע רעש רועם קול נפץ

אדיר למרחקים נשמע

והמתה האדמה ועשן עלה

ומטר אבנים ירד

ואז שוב דממה עוטפת

ושוב השקט בא אך לא השלווה

כי הדממה דממת מוות

היא

והנשמה גועשת רועשת

שואלת: מה היה מה קרה

ועולה שוש ושוב השאלה

אך היא נותרת כחידה

את התשובה לעולם לא

נדע. ואיך נדע ? ואתם אינם

המוות פגש אתכם טרם

זמנו שירת חייכם נפסקה

אחינו האהובים

והמופלאים חצי מאה עברה

אתם בני עשרים ואנו

כבר כפופים קמעה

העצב את ליבנו לוחץ אך

עוד חי בנו הזיכרון

לו רק התקיים בכם

הפסוק: וראה בנים לבניך…

לו רק חלקו התקיים אך

אתם גם בנים לא ראיתם

ואם מלמעלה אתם צופים

הן תראו שהשרשרת נמשכת

שאנו אחיכם קיימנו

למענכם וצאצאנו חלקם אף נושאים את

שמכם

במעמד זה אנו מבקשים

את סליחתכם

מאז לכתכם יובל עבר

וכל העת לא הונצח שמכם

כראוי לכם ולא נעשה

דבר

אך היום זה היום

קיווינו לו הגיע ומשאת נפשנו

התגשמה

בזכות חבריכם הנפלאים

בזכות אנשים רבים וטובים אחרים

יחד הגענו עד הלום

במרחק פסיעות אחדות

מהמקום בו עליתם בסערה השמימה

בדיוק היום לפני 50 שנה

וכאילו רק אתמול כל זה קרה

עומדים אנו ומוקירים

את זכרכם ליד גלעד שהקמנו המנציח

את שמכם

גלעד המדמה לשונות אש

וסביבו חרוטים שמותיכם

זה לצד זה במעגל אחד

שאין לו סוף ואין לו התחלה

גלעד ופינת הנצחה

שיספרו את סיפורכם לדורות הבאים

נושאים אנו אתכם

בליבנו אחינו היקרים והבלתי

נשכחים

ונמשיך לשאת לעד

יהי זכרכם ברוך

דבר המשפחות בטכס חנוכת האנדרטה בבית המכס העליון

נשא דברים משה צאיג נציג המשפחות השכולות בתאריך 15.6.17

התגשם החלום אחרי 50 שנות שבר וסבר.

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה אמן".

פנייה: משפחות יקרות, חברים נאמנים, מר ליאו גלזר, תורמים נדיבי-לב,אל"מ יואלי ראש עמותת גדוד 13 גולני,מגד' גדוד 13 גולני,

נכבדי כולם.

תודות לתורמים: תורמים רחבי לב ויקרים מי במעש ומי בעצה טובה ומי בקידום

ההקמה של האנדרטה ומי שנשאו בעול על כל המתלווה לכך-אני נשבע בשמן של

המשפחות השכולות כי אנו ננצור בליבנו לעד את תרומותיכם,ואת ההוקרה

העצומה שאתם מביעים בעצם נידבת ליבכם .והחסד הזה לא ישכח מליבותינו עד סוף כל הדורות.

תודות לועדה המארגנת-אנשי המעש: לא אזכירכם בשמותיכם אך מי איננו מכירכם. גם כאן לא אמנה את שמותיכם שמא אחטא בכך שאשכח,חלילה,מי מכם. אתם אנשי המעש אשר עשיתם ימים כלילות ולא חסכתם מעצמכם יגיעה רבה וזמן רב כדי לטרוח,לעמול,לארגן,לבקר,לפקח ולהביאנו עד הלום, למעמד המיוחל הזה כעת חיה. אתם הגשמתם את חלומנו,חלום של אחים/הורים/חברים ואוהבים – תקוה של יובל שנים.

הכיתוב על האנדרטה: אחינו/בנינו עלו בסערה השמימה ככתוב במקורותינו ועל גבי האנדרטה(אני מצטט)"ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים.ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים". כמה סימלי המעמד הזה וכמה דמיון יש בו לנסיבות קריעתם של אחינו/בנינו מחיק משפחתם ומחיקה של מולדתנו.

החזון לעתיד: תמו 50 שנות אבלות ואלו מפנות את מקומן לגעגועים עזים לנופלים, געגועים השמורים עמוק עמוק בליבו של כל אחד מאיתנו. ולנו המשפחות והחברים נותרה נחמה פורתא אחת,תקוה גדולה אחת: מי יתן והאתר הזה יהיה אתר מורשת והנצחה,ראשית צמיחה וליבלוב של חיים חדשים,של אנשים צעירים ומכל שכבות העם אשר יחרשו בכפות רגליהם את מרחבי הגולן אשר שוחרר בדמם של חיילי צה"ל.לו יהי נא המקום הזה אתר מורשת והנצחה לגד' 13 של גולני ובסיס יציאה לטיולים לכלל ישראל,אוהבי מולדת ושוחרי טובתה.

כה לחי! ! ! 

דברים שאמר זאב שרון, בטכס ב-15.6.2017 בעת הענקת שי למר לאו גלזר

יחד עם יואב, אח שכול, הענקתי שי צנוע לליאו, יזם המלון. השי הוא תדפיס של ציור שצייר יואב ובו משולב תצלום אוירי שניתן לראות בו את בית המכס העליון ואת מקום הפיצוץ.

לעולם לא נדע מה אירע שם בבונקר. לעולם.

מי שחושב שיודע – מנחש.

לכן גם אין מקום להאשים איש.

הנה כאן לפניכם הנצחה ראויה למשפחות השכולות, ליקיריהם, חברינו.

תודות לך ליאו על ההזדמנות שנתת לנו מכל הלב.

בלעדיך אתר ההנצחה לא היה קיים.

זאב שרון

ראש הממשלה לא יכנס לכלא.

כאשר מר בנימין נתניהו יווכח שהוא עלול להיכנס לכלא, הוא ימלט מהארץ עם בני משפחתו ויכריז על עצמו כעל ראש ממשלה גולה. בנאום דרמטי לאומה יודיע מר נתניהו, שנקשר קשר לחיסולו באמצעות מערכת המשפט ושלילת חרותו. גורמים עויינים מהשמאל הקיצוני והתקשורת חברו לבעלי עניין חלקם נושאי משרות המחזיקים בעמדות מפתח בשרות הציבורי. משהוברר לגורמים אלה שהעם ימשיך ויבחר בו בקלפי, הם גמרו אומר להדיחו בדרכי מרמה, טוו נגדו ונגד בני משפחתו רשת מופרכת ושיטתית של אשמות שוא. בלית ברירה הוא נאלץ להימלט מפני הקושרים. בנימין נתניהו יכריז על עצמו כעל ראש ממשלה גולה ויודיע שישוב לארץ כשהקושרים יתפסו, יעמדו לדין והסכנה לחייו ולחרותו תחלוף.

"אני מטריד מינית", "אני גנב", "לקחתי שוחד",– מי בין אלו שהטרידו הבוקר מינית, שאתמול אנסו, ששלשום גנבו, שמחר יקבלו מעטפת שוחד, וטרם נתפסו, אומר לעצמו שהמעשה אותו הוא עשה או מתכוון לעשות הוא עבירה פלילית וקורא לה בשמה. האם יש פער בין מה שאדם אומר קבל עם ועדה לבין מה שהוא חושב לעצמו או אומר ליקיריו ? איך מיישבים אנשים שנחשבים ל"נורמטיביים" את אי ההלימה הקיימת בין  הדימוי הציבורי, הדימוי העצמי והערכים המוצהרים שלהם לבין התנהגותם העבריינית ? מצא וסייקס Sykes and Matza  גורסים שלבני אדם שמבצעים עבירה מודעות לחובתם המוסרית לשמור על החוק. הם מגייסים מנגנון שמטרתו להשתיק מוסר כליות. הם כינו אותו מנגנון ניטרול Techniques of neutralization.

לעיתים קרובות העבריינים טוענים "שופכים את דמי" או "לא לקחתי אגורה לכיסי". "ההיסטוריה תשפוט", – "ביום מן הימים הצדק יצא לאור".  החשודים בעבירות מין טוענים שהיו שיכורים, איבדו באותה שעה את שפיותם, שפיתו אותם, ניצלו אותם ואת תמימותם, שהם לא זוכרים כלום וכו'. לפעמים נדמה שאיש מלבדם לא מקבל את הסבריהם. הם לא התכוונו להרע, האישה שטענה שהיא קרבן עשתה לו עוול, שאפשר להסתכל על הכל אחרת. שזו לא היתה בשום אופן הטרדה מינית או אונס. שהאשמה שטפלו עליהם היא נקמה, קנאה וצרות עין. שמדובר בקשר זדוני ומתואם להדיח אותם מתפקידם לפגוע בהם ובבני משפחתם. הם מרגישים כפיות טובה – שכל חייהם הם תורמים ועושים למען הכלל והזולת ועכשיו מתעללים בהם.

תחושת "המדינה זה אני" מלווה אישי ציבור מרכזיים. הם באמת מקריבים את פרטיותם, את כל זמנם ומרצם, את מיטב שנותיהם מקדישים למען הכלל. ההערכה וההערצה שלה הם זוכים, תחושת הכוח שממלאת אותם, העובדה שהם במרכז הדיון הציבורי, שכולם מדברים בהם, שבכל מקום מזהים אותם, רוצים להצטלם איתם, – כל אלה משבשים אצל חלק מהם את המודעות לעובדה שהם גם בני אדם ושאינם מעל החוק. שכסף ציבורי אינו כסף פרטי. שאין להם זכויות יתר משום שהם נותנים כל כך הרבה למדינה, לתיאטרון, לרבנות ולספורט.

מני סלמה אינו חי בשלום עם המוות.

חודשים ארוכים הוא ישב ואולי עדיין יושב בסטודיו ורושם את אותה דמות. שוב ושוב.

הוא אינו משכפל או מדפיס אותה במהדורה מוגבלת. הוא רושם אותה אלפי פעמים. זו פעולה אמנותית שנראית למתבונן סיזיפית וכפייתית נחושה וחותרת. מה עומד מאחורי דרכו של האמן ליצור שגרת רישום, תנועה קבועה ומתמשכת, יומיומית, שעה אחר שעה.

אפשר להבין את עבודתו הנוכחית כעבודת דקונסטרוקציה. הדמות המצוירת מוכרת מעבודותיו הקודמות. היא מופיעה בהם כאשה או מלאך בסמוך או בנרמז למייצגי מוות. סלמה הוציא אותה מציוריו, רושם וקורא אותה מחדש, מזמין אותנו להצטרף ולהבחין בשינויים הקטנים במשמעויות ובפרשנויות הנוספות – בעיניים הריקות, בתנועה הקטנה של התלתל, בעווית שחולפת בשפה ובהטיית הכתף. הוא יוצר פריים אחר פריים. רושם תא ועוד תא. חותר אל הלא נודע. ממוקד בהמשכיותה. כוחה בקיומה ובתנועתה הסמויה כמעט מהעין. חיבורם של כל הפריימים והקרנתם ברצף יצור סרט נעלם שמעולם לא הוקרן, המשול להתמזגותם של התאים לרקמה – לחיים, לשפה חדשה, למשמעויות הכפולות של הטקסט הציורי: העין איבר הראיה, שהיא גם מעין מקור מים וכשיבש הוא עין אכזב. העין נשמעת כמו האין, כלום, ריק. ההיפך מיש. אין עיניים או בלשון סלמה "עיניים ריקות" – נטולות זהות. התלתל המסתלסל המהתל – החושף ומסתיר, שהוא גם סבך תיל. הכתף המזמינה או נרתעת, שהיא חלק מהגוף וגם קצה או צד, והשפה שהיא איבר להגייה וביטוי מילולי וגם לשון. ובאותה שעה השפתיים נוצרות בתוכן את הלשון. כשיש רמז יש גם רז.

הדמות מזכירה שחקנית מתקופת הסרט האילם. פייה חידתית – מתיילדת מבויישת. אולי היא גירסה חדשה לחוה המקראית – האישה, הרעיה והאם הראשונה. חוה שלא ידעה את פרי עץ הדעת, אבל ידעה להמרות את הציווי האלוהי ולומר כן לנחש. האם בסיפור המקראי שייכתב מחדש, חוה זו, תדחה את הנחש מעל פניה ותזכה לחיי נצח בגן עדן ? האם הכוח המניע את הרישום החוזר הוא ניסיון לשבש את הטקסט הציורי, שבו לצד החיים מוטל צל המוות הוודאי ? או כזה הנותן מקום לפרשנות אחרת – שתקל על ההשלמה עם דרכו של עולם – החותר למצוא בתהליך הקריאה והכתיבה המחודשת באמצעות הרישום  – שלום עם החיים.

 משה קרון                                                                                                                                                                       15 בספטמבר 2016, ירושלים.

הבוקר בשעה שתלמידי בתי הספר עשו את דרכם לבתי הספר ולצידם תלמידי כיתות אלף והוריהם הנרגשים, ביום שייחרט לעד בזיכרונם, חג מעל דרום ירושלים מסוק. הוא חג במעגלים במשך זמן רב, אולי שעה ואולי שעתיים. קשה היה להתעלם מנוכחותו המטרידה.

קול מסוק מטרטר בעקשנות, הוא פס קול מבשר רעות, הוא אומר איום, פיגוע, סכנה, דאגה וחרדה. הוא גם אומר שכוחותינו מנסים לסכל, לרדוף או לחלץ.

כך צורבים לתוך החוויה של יום הלימודים הראשון את האיום הקיומי.

היום לפני 50 שנה התגייסתי לצה"ל.

"זכור שהנך נצר למשפחת יודעי תורה מצד אחד וגיבורי ישראל מצד שני"…"המשך במסורת הכפולה הזו" – כתב לי דודי בברכתו לבר המצווה שלי. הדברים אלה ואחרים חלחלו בילדותי ונעורי והוטמעו בי, ואיתם הספקות – האם אצליח לעמוד בציפיות. זה היה משא כבד ומעיק, איתו הגעתי לפני חמישים שנה לחטיבת גולני.

בבסיס האימונים במחנה "בן עמי", היתה ליד האוהל שלנו כתובת "קשה באימונים – קל בקרב". המפקדים שלנו ששו אלי קרב. כשעברנו לגדוד לטירונות שלב ב',  לאימון חורף ואח"כ לקורס מכי"ם בג'וערה הדברים התחדדו עוד יותר. ההכשרה הממושכת והמייגעת היא הכנה לקראת הדבר האמיתי – המלחמה. המלחמה היא משאת הנפש. עמוק בפנים רבץ גם הספק והדאגה להורי ניצולי השואה. ידעתי שהם יקרסו כשאפול במלחמה. כל השירות הצבאי הייתי עסוק בהרגעתם – אצלי הכל בסדר, אפילו נפלא.  ברגעי המבחן בצבא, הייתי  איש צבא. כשטיפסנו רגלית על הרמה הסורית בנקודת הפריצה ב"גבעת האם" – הייתי אז מ"כ צעיר – חשבתי כל הזמן רק על החיילים שלי ועל המשימה שלפנינו.

הכניסה למלחמה התחילה ב"גבעת האם". גבעת האם, האמא הזו הובילה הישר אל תמונת תופת בלתי נשכחת, זחל"מ פגוע ולידו גופה חרוכה אפורה. זו היתה קבלת הפנים לפלוגה שלנו "קשה באימונים קל בקרב". זה היה הלם. דירבנתי את החיילים להמשיך מהר הלאה , לא להביט לאחור – לא להתעכב ליד הזוועה. אבל כולם ראו. ובתודעה נצרבה ידיעה חדשה שהושמטה מהכתובת ההיא במאהל הטירונים.

חמישה ימים לאחר מכן, בבית המכס העליון מול עיני עלו לשמים אחד עשר חברי לפלוגה בפיצוץ רב עוצמה של כמות גדולה ביותר של חומרי נפץ בבונקר סורי. גשם סלעים ואבנים ירד על ראשינו. אחד עשר חיילים נפלו באסון הנורא. עלינו , שחמקנו בנס מהמוות – נגזרה השתיקה. כולנו שתקנו. יש כאלה ששותקים עד היום. לניצחון המפואר של מלחמת ששת הימים לא התאים מותם של האחד עשר. הם היו עלולים להרוס את המסיבה. ולכן מחקו אותם. אחד מהכתבים הצבאיים הבכירים אמר לי לפני כמה שנים שהיתה הוראה לא לכתוב על האסון. החגיגה ושזירת זרי הדפנה היו מעל הכל.

כאן החל הסדק.

סדק שדרכו התגבשה הבנה חדשה אודות האדם, המשפחה, החברה והשלטון. אודות המלחמה והשלום. אני עדיין עסוק בשתי זירות קרב האחת המרד בגטו ורשה והשנייה אסון בית המכס העליון והקרב בתל פאחר. ממשיך ללמוד ולגבש את הדרך שבה אני מבין את חיינו ואת עולמנו. השרות הצבאי הטביע בי חותם. שנים ארוכות התנהלו חלומותי בסביבה צבאית בקסרקטינים ושדות. עדיין הם מגיחים מעת לעת.

איני יודע כיצד היו נראים חיי ללא השרות הצבאי. קשה לי לענות על השאלה האם הייתי מוותר עליו – הוא חלק בלתי נפרד ממני. הוא מאוד משמעותי ממי שאני.

היום לפני חמישים שנה התייצבתי בלשכת הגיוס ביפו והחל פרק חשוב בחיי ובחיי משפחתי.

הרושם שמתקבל מהסרטון שצולם על ידי ארגון "בצלם" בחברון הוא שהחייל שירה בפצוע עשה זאת מתוך תחושה שהוא פועל באופן מקובל. הוא היה מוקף באנשי צבא ואזרחים וסביר להניח שלא פעל מתוך תחושה שהוא "רוצח", נהפוך הוא, הרושם הוא שפעל מתוך תחושה או שליחות, שהוא עושה בגלוי מעשה המקובל בסביבתו. ואכן גם תגובות הסובבים אותו לפני ואחרי הירי מחזקות את הרושם, שגם הם ראו בפעולת החייל מעשה ראוי. התגובות בציבור למעשה חלוקות – רבים הם התומכים במעשה. אם ננתח את הצהרותיהם של אישי ציבור ורבנים בעת האחרונה, נגלה שגם בתוכם יש קולות רבים הגורסים שיש להרוג את זה שזומם לפגוע בך. הקריאה לאזרחים לשאת נשק ולהתגונן מול גל הטרור, מניחה שהם יפעלו על פי שיקול דעתם ולא בהתאם לפקודות.

נוצרה אוירה ציבורית (שהחייל היורה הוא חלק ממנה ושנתמכת על ידי שימוש במושג המעורפל "ניטרול") שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי שלטון החוק וחוקי מלחמה.

רושם נוסף שמתקבל מהסרטון הוא שבעת פינוי הפצועים יש עדיפות לטיפול בפצועים הקלים של כוחותינו ולא לפצוע הקשה יותר שזמם לפגוע, גם כאשר הוסר החשש שהוא נושא על גופו מטען נפץ. סדר העדיפות על פי ערכי הרפואה אומר שיש להגיש עזרה רפואית בהתאם לשיקולים רפואיים בלבד.

התנהלות זו סותרת את שבועת החייל בחיל הרפואה שנשבע להעניק טיפול לכל אדם – גם לנקלה וגם לאויב והדיבר העליון הוא לא להשאיר פצוע בשדה.

בעת הזו שבה יש יותר מחשש שעל ערכים יסודיים במדינתנו עוברת טלטלה.  קיימת סכנה שננהג בחייל שירה בפצוע בחברון כמנהג הטלת האשמה בש.ג . האירוע בחברון אינו רק בעייתו של החייל שיירה בפצוע חסר הישע, כי אם בעייתה של החברה הישראלית,  החיל  הוא בבואתה. כך אנחנו נראים, לכאן הגענו.

ב"שומר הצעיר" (גדוד חורשים קן מרכז \ יד אליהו) עברו עלי אי אלו שנים משמעותיות ומעצבות. גיליתי עניין מיוחד בדיבר העשירי  מבין עשרת הדיברות של התנועה שאמר: " השומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו – אינו מעשן, אינו שותה כהל ושומר על הטוהר המיני". לא הבנתי מה הכוונה ב "טהור במחשבותיו…" ו"הטוהר המיני", ולא ידעתי אם המחשבות שלי "טהורות" או שחלילה אינן כאלה כלל. מי שחיבר את הדיברות השומריות היה בעל הבנה מעטה בנפש האדם בכלל ובזו של המתבגר או המתבגרת בפרט. השימוש במושג "טהור" נבע ממקורות מיושנים, שהניחו שבנפש האדם מתרוצצות להן מחשבות "מלוכלכות" שמסכנות ומשחיתות. כדי להיות אדם ראוי, כך חשבו כותבי הדיברות השומריות, יש לשאוף ל"טוהר" – להרחיק את המחשבות המלוכלכות. את הדחפים המיניים הם שמו בכפיפה אחת עם האיסור לעשן והאיסור לשתות אלכוהול. הפרשנות שנתנו המדריכים שלנו לדיבר העשירי הדגישה את חשיבות הקניית מיומנויות ריסון, עידון וויסות הדחפים הפועלים בתוכנו, ואת חשיבות האהבה.

ד"ר ט.ק שעבד במחיצתי שנים רבות, סיפר שמהמקום ממנו הוא בא (מרכז אירופה) אישה צריכה לומר לגבר לא. בכל מקרה היה עליה לומר לו לא, גם כשרצתה לומר כן. אישה שאומרת כן אינה מוסרית כלומר מופקרת. נכון שד"ר ט.ק. היה מבוגר ממני בכחמש עשרה שנים, אבל אין ספק שרוח תקופתו חילחלה לא רק לשורות שירים רבים ששרתי בלהט בנעורי : "כשאת אומרת "לא" אני כבר לא יודע \ מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא" \כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש" \ אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!"  \ "זה גבר זה? זה סתם קטין\ שומע לא – ומאמין". \ ואם אלך אולי תאמרי חבל"  \ אם אשאר אולי תגידי: "מנוול".  (כשאת אומרת לא\ אלמגור וארגוב). עזות מצחו המאצ'ואיסטית שובניסטית של הצבר החצוף קיבלה ביטוי בשירים רבים כמו: "יום יום כשאת עוברת כאן בתשע אנו לך שורקים מהסולם…" (אהבת פועלי הבניין\ נעמי שמר), "הן בשלשות באות אלי, ברחוב רצות הן אחרי הו, מה כולן רוצות פה מחיי – משעמם! " (משעמם \ חפר וארגוב).

בזכות התנועה הפמיניסטית הישראלית שהחלה לפעול כאן בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור נוצר שינוי – מרשה פרידמן וחברותיה ייסדו בחיפה את "התנועה לשחרור האישה" המקומית. מאוחר יותר נכנסה מרשה פרידמן לכנסת לכנסת השמינית לצד שולמית אלוני. נפל דבר. התנועה לשחרור האישה שינתה את עמדותיהן של נשים רבות שפקחו את עיניהן ואף של גברים, מעטים מדי. חלפו למעלה מארבעים שנה וגברים רבים טרם הפנימו למשל מהי הטרדה מינית – מתקשים לקבל את העובדה שמדובר ממש בהם – בהתנהגותם. חלק מהמטרידים מינית משוכנעים שאינם כאלו. גברים בעמדות מפתח מנצלים את כוחם על מנת לסחוט טובות הנאה מיניות, לכפות יחסי מרות ולהטריד מינית. אחרים ידוענים בעלי כריזמה, מעמד חברתי ופרסום, מוצאים את עצמם זוכים "בהצלחה מינית" מסחררת – מסחררת עד כדי כך, שאצל חלקם נוצר שיבוש חמור. הם תופסים את יחסי המין כמשהו מובן מאליו, "שמגיע להם". הם מניחים שמשאת הנפש של כל אישה היא להיכנס איתם למיטה. שהם נדיבים ועושים לה טובה, שאין לאישה רצונות משלה וגבולות. מהר מאוד הופכת בעיניהם האישה לחפץ – זוהי דה הומניזציה . (האם זה מה שקרה למשה איבגי ? האם גם לו עלה הזרע לראש). גברים רבים מדי תקועים אי שם ביחסיהם המסובכים עם מיניותם ועם גבריותם. הם לא רק לוקים ביכולת הקריאה של מפת היחסים בין גברים ונשים, אלא ממשיכים בהתנהגותם הפוגענית והאלימה, גם כשהם עדים לכך שעוד ועוד גברים משלמים מחיר כבד על אותן עבירות מין ממש, שהם עצמם עוברים.  הם לכודים במלכודת תפיסותיהם המעוותות.
אנו זקוקים לתנועה לשחרור הגבר. אם תקום, תהיה לה עבודה קשה, שתימשך דורות רבים ושהצלחתה אינה מובטחת.  גברים הכלואים בתוך גבריותם המסובכת או כאלה המתפללים בוקר בוקר "ברוך שלא עשני אישה",  מולידים ילדים שימשיכו את דרכם. ילדים ובני נוער מקבלים את ראשית החינוך המיני שלהם ברשת האינטרנט המקדימה את החינוך המיני בבית ובבית הספר. הם נחשפים לאין ספור שעות צפייה בסרטי פורנו ועוברים תהליך של השטחה ורידוד של היחסים בין המינים.  בדרך כלל בסרטי הפורנו האישה מסכימה, תמיד מעוניינת.  כך גדל הילד וכך מתבגר הנער עם מסר חד משמעי – אישה משתפת פעולה באופן מלא עם משאלותיו המיניות של הגבר ועונה על כל גחמותיו. מה שגבר רוצה הוא מקבל. רק להושיט יד ולקטוף את הפרי מהעץ. אנו מגדלים דור שזקוק לעזרה ולהשקעה רבה. יש למזער נזקים – למצוא דרכים לסייע לצעירים לגבש התנהגות מינית הולמת ככל שניתן.

צייר: שרגא וייל

במשפחה הגרעינית שלתוכה נולדתי לא עשו ענין גדול מימי הולדת. כל אחד שמח שציינו את יום הולדתו, אבל אם במקרה הדבר נשמט מזיכרונו של מישהו, לא היתה בכך עילה מספקת למשבר. עם חלוף השנים כשהמשפחה גדלה ונוספו לה ענפים וטקסים חדשים, הייתי זקוק "לכוחות נפש" כדי להסתגל לרעיון שלא זו בלבד שמציינים את ימי ההולדת שלי, אלא גם חוגגים אותם.

באחת משנות חייה האחרונות של אימי היא נתנה לי כרטיס ברכה ליום הולדתי ובו מעבר לברכה הרגילה, רשמה והוסיפה שתי מילים שמודגשות בקו תחתי: "לגוזל. הגדול.". המילים האלה הפתיעו אותי בעיקר ה"גוזל". הייתי הרבה דברים אבל גוזל לא הייתי. והנה, כשאימי בערוב ימיה ואני כבר לא צעיר, היא השלימה חוסר כלשהו שכנראה הרגישה בו, וכינתה אותי: "גוזל". אחרי "הגוזל" היא שמה נקודה. חשבה מעט, וריככה את "הגוזל" – והוסיפה את "הגדול". בעצם היא לא הלכה עם "הגוזל" עד הסוף.

לפני שנים רבות היתה ברדיו תכנית יומית שנקראה "פרקי היום בתנ"ך", – מדי יום קראו קריינים ובהם עמיקם גורביץ בתנ"ך. ערב אחד אימי שמעה את עמיקם גורביץ קורא בקולו העמוק : "קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ" (הושע א). פסוק זה שבה את ליבה. מאז, מעת לעת כשמצאה לנכון ורוחה היתה טובה עליה, כינתה אותי בחיבה "בן זנונים".

אתמול, התקשרו אלי ילדי, בני משפחה וחברים וברכו אותי ליום הולדתי. סיפרתי להם שבגימטריה אני בן "זונה". וכך ביום הולדתי זה נפגשו "זונה" ו"בן זנונים" .

ובחזרה ל"גוזל" – בתי הפליאה וקראה לי בחיבה לכבוד יום הולדתי "פרגית" ואחרי כמה משפטים הגדילה והוסיפה "אפון", וכך נפגשו ה"גוזל" וה"פרגית" ה"גדול" וה"אפון". בתי השלימה את מה שאימי לא העזה לעשות והחזירה אותי למידתי הראויה – "אפון". אפון אמרה ולא אפון קיפח . (קיפח משמעותו גבה קומה, כלומר גדול…).