Sub Stance

באוטובוס בדרך לתל אביב. מאחורי ישב ערבי כבן 50. איש מהנוסעים לא התיישב לידו או לידי. דתי אחד חיפש מקום ישיבה פנוי. התיישב ליד אישה צעירה, רק לא לידנו. זיהיתי מבט מלא חמלה שאמר שזה רק עניין של זמן מתי הערבי שישב מאחורי יניף גרזן וינעץ בראשי. נרדמתי. התעוררתי קרוב לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

(לפנות ערב היה אירוע דקירה ליד התחנה המרכזית בירושלים.)

הנוסעים שירדו מה 405 בירושלים הודו לנהג, כאילו שזה עתה צלח את דרך בורמה. בדרך חזרה מהתחנה המרכזית הביתה התפנקתי במונית. הנהג ערבי מתקרב לשישים. לא הפסיק לדבר. "קוראים לך מאיר לוי ?" שאל אותי. היה איש מיוחד לוי "איש טוב טוב". "אתה דומה לו, חשבתי אולי אבא שלך".  זה ברור שהיה בחרדה. דיבר ללא הפסק. הבעל בית אמר לו שכל הנהגים פוחדים. אין לו מי שישב ליד ההגה. לפני חצי שעה התחיל לעבוד. צריך לפרנס. הוא משועפט יש לו חמישה ילדים להאכיל. שרון היה גבר אמר ועשה. "זה (ביבי) רק מדבר לא עושה כלום". לא לוקח נסיעות למאה שערים. גם לא למרכז העיר ככר החתולות. זה לא. חשב אולי ילך לירדן יחיה מ 300 דינר וזהו. "מאז שהרגו את הילד מוחמד אבו חדיר הכל השתנה. אם המשטרה היתה יוצאת היו מצילים אותו". הוא היה עוזר לאישה בעתיקה שבעלה מת וצעקה לעזרה. היה עוזר לה. גם בחברון עזר ההוא לחמישה אנשים שטעו בדרך. לפעמים היה פוגש במחנה יהודה את המורה שלו לעברית מירה. לא ישכח את השם שלה. איזה מורה טובה היתה. גם היא זכרה אותו, היה תלמיד טוב אצל מירה. מדקלם להוכיח: "תשמע: גשם גשם משמים כל היום טיפות של מים טיב טיב טב טיב טיב טב מחאו כב אל כב". "איך ?" שאל אותי "איך העברית שלי ?". "מצויין" קיבל ממני. נתתי לו תשר גדול. היה לו מאוד מאוד נעים איתי. "גם לי איתך". לחצנו ארבע פעמים ידיים. וברכנו אחד את השני. בכל פעם נזכר בעוד משהו לספר לי. אם לא הייתי חותך, כל המשמרת שלו היתה הולכת בדיבורים. לא שכחתי שיש לו חמישה ילדים לפרנס. "בעזרת השם יהיה טוב" הוא מקווה. "אינשאללה" הסכמתי.

איזה מזל שאני לא ראש הממשלה. לראש הממשלה יש חיים קשים. אין לו חופש. הוא כלוא בתפקידו. הוא מוקף, מבודד, מאורגן, מאובטח, מצולם, מתועד, מבוקר, מואשם, מגונה, נערץ, נתמך, אהוב, נבגד, מקולל, שנוא והייתי יכול להמשיך ולמצוא עוד שמות תואר נוספים שממחישים ולו במעט את חייו הקשים, אם בכלל אפשר לקרוא לחיים כאלה חיים. מזל שיש לו את המשפחה שלו. גם למשפחתו אין חיים מעוררי קנאה. גם הם מבודדים ומאובטחים. לך תהיה נער מתבגר שכל הזמן מסתובב לידך מאבטח שבודק את החברים והחברות שלך. שלא לדבר על אשתו. לא אדבר על אשתו. לא נראה לי שלראש הממשלה יש חברים. כלומר אני מתכוון חברים חברים, לא שלדון. יש לו יועצים או עוזרים שמדקלמים לאוזנו את מה שהוא רוצה לשמוע, ושבן רגע עלולים להפוך לחורשים וקושרים. גם כשלראש הממשלה יש רעיון מקורי או שמתגבשת אצלו תובנה חדשה, הוא אינו יכול לעשות איתם הרבה, משום שהוא כבול בהסכמים וסביבו ניצבים שומרי חותם שאינם מוכנים לקבל כל חידוש או חריגה מהקו הרשמי. סביב שולחן הממשלה או הקבינט הוא פוגש בדרך כלל אנשים כלומר שרים שרוצים בעיקר לשבת על כסאו ובהקדם.

כדי לנסות לפתור את הסיבוך הקשה שנוצר (בין היתר בגלל מדיניותו – הקיפאון המדיני) הוא צריך להסיר את האיפור והפוזה ולעוף. במצב הנוכחי, ראש הממשלה צריך להיות מקורי, יצירתי ונועז.

אם אני הייתי חס וחלילה ראש הממשלה הייתי (מעבר לצעדים שכרוכים בהפעלת כוחות הביטחון) למשל :

• מזמין לשיחה את השיח ראאד סלאח ואת כמאל ח'טיב מהפלג הצפוני של התנועה האיסלמית. אשמע אותם אאפשר להם להציג שאלות. ארשום לפני את עיקר דבריהם. אציע להם להיפגש שוב בעוד חודש אולי באום אל פאחם. לא יבואו, חבל. אבל גם טוב.
• מזמין לשיחה את עבדאללה נימר דרוויש ואנשי דת מוסלמים נוספים המפלג הדרומי של התנועה האיסלמית לשיחה כנ"ל.
• מזמין לשיחה כנ"ל אנשי דת מרכזיים שאינם נמנים על התנועה האיסלמית.
• שואל את הנ"ל לדעתם באשר לרעיון שעלה במשרדי להקים ועדת מעקב ציבורית לבחינת שמירת הסטטוס קוו באל אקצה. מתייעץ איתם מי לדעתם היה צריך להשתתף בועדה ולעמוד בראשה.
• הייתי יוצא לסידרת ביקורים בערים הערביות כדוגמת אום אל פאחם, סכנין, עראבה, כפר כנא, טירה, באקעה אל גראבייה, רהט וגם בישובים קטנים יותר דוגמת ג'יסר א זרקה ולאקייה – נפגש עם צעירים, מבקר בבתי ספר, מוסדות רווחה ותרבות וכמובן עם ראשי העיר ופעילי ציבור ודת.
• יוצא לביקורים בשכונות וכפרי ירושלים כמו ג'אבל מוכאבר, צור באחר, עיסאוויה, בית חנינה, סילואן ועוד או מזמין את ראשי הציבור משכונות אלו למשרדי. שואל לדעתם על הרעיון שעלה במשרדי, להקים את הרשות למזרח ירושלים, שבראשה יעמוד ערבי, ושתפעל בזיקה ושיתוף עם עירית ירושלים והרשות הפלסטינית.
• מודיע על הקמת פרוייקט בינלאומי לסלילת רכבת מהירה בין ירושלים למכה בשיתוף ירדן וסעודיה.
• קובע עם אבו מאזן מועד קרוב לפתיחת משא ומתן ישיר שמטרתו הקמת מדינה פלסטינית.

שתי ספינות ועליהן מאות פליטים יהודים ירדו בשנות הארבעים למצולות הים.

סלבדור

סלבדור ספינה רעועה יצאה מחופי בולגריה ועליה 352 פליטים. אל סיפון האוניה 20 מטר אורכה ו 6 רוחבה הועלו הפליטים בכח על ידי מפקד המשטרה הבולגרי בווארנה , למרות שלא היתה כשירה להפלגה. היא נגררה אל מחוץ לנמל וננטשה.  ספינת גרר טורקית גררה אותה לנמל איסטנבול וכעבור ימים אחדים נגררה שוב ללב ים ושוב ננטשה. מזג האויר היה סוער ולספינה לא היה כח מנוע. היא עלתה על שרטון התרסקה והתפרקה. 238 מעפילים ניספו ובהם 66 ילדים.

סטרומה

כמו הסלבדור גם הסטרומה לא היתה כשירה להפלגה. היא יצאה מנמל קוסטנצה ברומניה ב 11 בדצמבר 1942 ועליה 769 מעפילים ובהם 103 ילדים. גם היא נגררה לנמל איסטנבול. אף אחד לא רצה את המעפילים שעל הסטרומה. הטורקים לא איפשרו להם לרדת מהספינה, הנציב הבריטי סרב להתיר את כניסתם לישראל. חודשיים שהו המעפילים על האניה בנמל בתנאים מחרידים. ב 23 בפברואר 1942 כשמנועה מקולקל ואין לה עוגן נגררה הסטרומה ללב ים וננטשה בלי מזון ובלי מים.  למחרת צוללת סובייטית שיגרה לעברה טורפדו וכל הפליטים פרט לדוד סטוליאר טבעו.

כמו הפליטים היהודים שהיו על הסלבדור והסטרומה כך הפליטים היום עושים את דרכם לחוף מבטחים בדרכים לא דרכים. הם רוצים רק דבר אחד לחיות. על העם היהודי מוטלת חובה להטות שכם ולו רק משום שפליטים היינו.

אמא שלי נותרה יחידה בחיים מבין בני משפחתה בתום מלחמת העולם השנייה. עיירת הולדתה פרושקוב הסמוכה לורשה התרוקנה מיהודים שמרביתם ניספו. את בתיהם וחנויותיהם תפסו אחרים. אימי היתה פליטה. אבי, דודי וסבי נותרו בחיים. יתר בני המשפחה הגדולה ניספו בשואה. עיירת הולדתם ינוב לובלסקי הופצצה מהאוויר על ידי הגרמנים ורוב בתיה נהרסו או נשרפו. אבי היה פליט. שניהם שהכירו ונישאו לאחר המלחמה הצטרפו להכשרה לקראת עליה לארץ ישראל. הורי הפליטים בחרו לעלות באופן בלתי ליגלי לפלשתינה א"י משום שלא היתה להם ברירה. הם עלו על האניה "אנצו סירני" ב 9 בינואר 1946 בנמל דיג בוואדו איטליה והעפילו לארץ. על האוניה שנרכשה על ידי המוסד לעליה ב' הותקנו 400 מקומות לינה אך בפועל היו עליה 908 פליטים 551 גברים 357 נשים בהן נשים הרות. האניה היתה אניית משא עשויה עץ ולה שני תרנים. אורכה היה 34 מטרים ורוחבה 9 מטרים, מנוע האניה היה בעל 300 כוח סוס. האניה התגלתה על ידי משחתות בריטיות ומטוס שחג מעליה סמוך לחופי הארץ. כשהחיילים הבריטים עלו על האניה השליך הצוות את מכשירי הקשר והצופן לים. כמו כן השליכו הפליטים את כל מסמכיהם הימה. ב 18 בינואר 1946 הובילו הבריטים את האניה לנמל חיפה הפליטים והצוות נכלאו במחנה המעצר בעתלית. הם שוחררו ב 3 בפברואר על חשבון מכסת 1500 הסרטיפיקטים שהבריטים הקציבו לעולים יהודים מדי חודש.

הפליטים והמהגרים המתדפקים על שערי אירופה עושים זאת משום שאין להם ברירה. אדם לא עוזב את ארצו, עירו, ביתו ועבודתו ושם את נפשו בכפו אלא כאשר מונחת חרב על צווארו כשכלו כל הקיצין. העולם השבע עמד מנגד כשבאפריקה ובמזרח התיכון הפכו חיי אדם להפקר. אבל העולם השבע שכח כנראה את מה שידע מרשל מקלוהן כבר ב 1959 כשטבע את המושג "הכפר הגלובלי". האינטרנט שינה את פני העולם – בהינף מקלדת בני אדם יודעים ורואים מה מתבשל בסיר הבשר שנמצא מעבר לים. ברלין, פריז ולונדון קרובות יותר מאשר אי פעם לחבל דארפור דמשק וחאלב. המשמעות היא אחת: אם העולם השבע לא ינקוט בצעדים להגנה ולקידום בני אדם באזורים נחשלים ומוכי חרב, הוא ימצא עוד ועוד פליטים ומהגרים בשעריו. העולם הקפיטליסטי-חזירי ייאלץ בעל כורחו לאמץ תפיסת עולם המבוססת על ערבות הדדית וחלוקה מחדש של משאבים.

בגופנו זורם דם פליטים. מי כמונו יודע איך נראה עולם המפנה עורף. מוטלת עלינו חובה לשאת בנטל. לפתוח את שערינו ולהשתתף במאמץ כדי למנוע שחיי אדם יהיו הפקר.

"Enzo Sereni Ship" מאת לא ידוע – IDF Archive. דרך ויקישיתוף.

"העיתון היידי הסטירי היחיד בעולם" זו השורה המופיעה מעל שם העיתון "פאריזער שפילקעס" ובתרגום לעברית "סיכות פריזאיות". גם שם העורך מופיע בו: אברהם אבוש ליבערמאן. ליברמן היה לא רק העורך אלא גם הכותב המרכזי ולרוב השתמש בפסבדונים כמו א.א. איש חמודות (ליברמן = איש אהוב), געצל פון פלעצל ("פלצעל" – כך כונה הרובע היהודי הישן במארה), וועלוול פון בעלוויל (Belleville), געצל וואסמאכסטו (וואסמאכסטו = מה שלומך), א. געוואלד, שמשון א. גיבער (גיבער = גיבור), א. פריזער ועוד. שפילקעס הצנוע היה מפעלו של עיתונאי אחד עקשן ומתמיד נוסד ב 1961 ונסגר אי שם בשנות השמונים.

בגיליון ה 100  מברכים את השפילקעס מיטב הסופרים והעיתונאים דוברי היידיש, אברהם סוצקעווער כותב: "ווינטש איך אייך, איר זאלט האבן וועמען צו שטעכן. ווייל טויטע, זאגט מעו פילן נישט (און לייענען אויך נישט) קיין שפילקעס" ובתרגום: אני מאחל לכם, שיהיה לכם את מי לדקור, משום שמתים, כך אומרים, אינם מרגישים (וגם אינם קוראים) סיכות. ד"ר ש. לעווענבערג : "בחיי היידיש שלנו הומור הוא עניין חשוב".

וכאילו שהוא מתכתב ממש עם ימינו אלו מופיעה בשפילקעס הקריקטורה:

מול בית הכנסת חונה מכונית אנטישמים מתחת למכסה המנוע מטען חבלה ופתיל פוער. ומה עושה השוטר  – רושם דו"ח. באותו גיליון צילום של הפגנה הנערכת בארץ ובה נושאים בין היתר את השלט :  "יהודי צרפת קומו ובואו לציון" :

לו חי היום א. א. ליברמן היה מזדהה עם עיתונאי שרלי הבדו ( Charlie Hebdo ) . בעיתונו הופיעה המודעה ביידיש "הומאריסטן פון אלע לענדער פאר אייבקט אייך אין די "פאריזער שפילקעס" " = הומוריסטאי כל הארצות התאחדו בשפילקעס. ובמקום אחר הוא מתאר את מאבקי ההשרדות שלו מול אלו שאינם אוהבים את המראה שהוא מציב מול פניהם, ומעיד על עצמו: 20 שנה אחד כנגד כולם, כולם כנגד אחד. זהו נס" –  במלאת 20 שנה לשפילקעס.

הארועים האחרונים בפריז הזכירו לי את חוברות השפילקעס שהיו מגיעות בדואר בנעורי לביתנו מקופלות במעטפות צהובות. א.א ליברמן היה בן דוד של אבי. נותרו ברשותי 15  גיליונות של העיתון הצנוע משנת 1978 ועד 1981. ניסיתי לחפש בגוגל ואין בו  זכר לשפילקעס ולאברהם אבוש ליברמן A.A. Liberman שסיפור חייו הציבעוני ראוי אולי לפוסט נפרד.

לפני כמה שנים דימה פרופ' ריצ'ארד ישראלוביץ (חוקר בעל שם עולמי שערך מחקר רב שנתי במג"ל צעיר – מרכז הגמילה לבני נוער וצעירים שבליפתא), את המרכז בליפתא לציפור הקנרית. אותה ציפור זמר שהכורים לקחו אותה עימם למעבה האדמה. שם ברגעי סכנה היתה הציפור משנה את קולה והתנהגותה. כך הפכה הציפורהקנרית למצילת חייהם של כורים שידעו על פי התנהגותה לחלץ את עצמם מאזור מסוכן ורעיל. תפקיד דומה היה בעיני פרופ ישראלוביץ למג"ל בחברה הישראלית המתמודדת עם בעיות שימוש בחומרים ממכרים ומזיקים.

הציפור מתה.

מרכז הגמילה שאותו הקמתי וניהלתי במשך 22 שנים עד ל 31.12.12  נסגר השבוע.

אולי ביום מן הימים נדע מה באמת עמד מאחורי המניעים לנעול את שעריו. במשך כל שנות פעולתו הוא זכה לתשבחות ולדברי הלל גם מצד אלה שהיו מעורבים בסגירתו. במשך השנים הצטבר במג"ל ניסיון מקצועי שלא יסולא מפז. צוות עובדים מנוסה, שיטות עבודה מתקדמות ומסורת הושלכו. סגירת מג"ל הוא ויתור על נכס לאומי על שירות חיוני. מבקרים מכל רחבי העולם הגיעו ביוזמת משרדי הממשלה והעירייה ללמוד ולהתרשם מפעולתו של המרכז. מג"ל השפיע ותרם רבות להתפתחות העבודה הטיפולית במתמכרים בישראל. עוצבו בו שיטות עבודה וטיפול מתקדמות, ויותר מכל שמרו בו על כבוד המטופל ומשפחתו ועל זכויותיהם. במקום הזה לא השתמשו ב"שיטות" ענישה, בסנקציות או ב"חוקים" שרירותיים. כאן האמינו שיכולתו של אדם לבצע שינוי בחייו, תלויה בתנאים הנכונים – טיפול מבוסס מחקר, שילוב המשפחה בתהליך הטיפולי ובשיקום, יחס אנושי וחיזוק הביטחון ביכולתו להצליח.למרות התנאים הפיזיים הצנועים – החדרים הקטנים והצפיפות, מג"ל היה מרכז יפה ונקי שהוגש בו אוכל טעים שהוכן על ידי המטופלים בהדרכת הצוות. האוירה היתה שקטה ורגועה. מרכז הגמילה בליפתא לא ידע אלימות. מעולם לא מת בו אף מטופל. במג"ל קיבלו לטיפול גמילה כל אדם ללא הבדל דת, גזע ודעה, נשאים וחולים במחלות קשות.

עלות הפעלת מרכז הגמילה בליפתא היתה בסביבות 3 מיליון ₪ בשנה. בסכום צנוע זה הופעל המרכז יום ולילה כל ימות השנה, והתמודד עם אחת מהבעיות הקשות שאיתן מתמודדת החברה הישראלית – השימוש לרעה וההתמכרות לסמים ולאלכוהול. לפני מספר שנים הופיעו אותות מבשרי רעה, מרכז הגמילה בחיפה בניהולו של פרופ' אלי לוונטל נסגר. מאוחר יותר, פקיד בכיר במשרד הבריאות (רופא במקצועו) אמר לי בישיבה, שמצפונו לא מאפשר לו להמשיך ולממן את המאבטח השומר על השער במג"ל 24 שעות ביממה. הוא הביט בעיני בלי למצמץ ובלי להתבלבל אמר: "בסכום הזה נוכל לממן שירותי בריאות נפש שחסרים…" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. (מיותר לציין שבכניסה למשרד בו עובד אותו פקיד ניצבים דרך קבע מאבטחים…). כעבור כמה חודשים הופסק מימון שכר המאבטח במג"ל. המשכנו עוד להפעיל את האבטחה פרק זמן מסוים מתוך תקוה שמשרד הבריאות יתעשת ויחזור בו. לבסוף האבטחה הוסרה ונוצר גרעון שנבע מהפרשי הזמנים שבין הפסקת המימון להסרת האבטחה. לימים הגרעון הזה הפך לדגל שבו נופפו בטענות לניהול לא תקין…

בישראל ובפרט בירושלים חיים היום במערב ובמזרח העיר רבים, שבעבר  נכנסו ויצאו מבתי סוהר, השתמשו בסמים וסחרו בהם. היום הם מנהלים חיים בריאים ויצרניים. אחרים לא הצליחו להשתקם ויש לא מעטים שמתו ממנת יתר. הטיפול במתמכרים יודע לצד הצלחות מרשימות גם כישלונות צורבים וכואבים. לפני שנים קיבלתי שיחת טלפון ממטופל שנשר מהטיפול "חזרתי להשתמש" הוא אמר לי והוסיף "אבל אתם הצלחתם". לא הבנתי, ולכן הוא הוסיף והסביר: "הטיפול שלכם עקר את ההנאה שלי מהשימוש, אני יודע שבקרוב אני אחזור אליכם לגמילה". באותו יום הוא מת ממנת יתר.

ליבי עם המטופלים שיזדקקו לשירותי מג"ל וימצאו את שעריו נעולים, ליבי עם בני משפחותיהם וחבריהם. ליבי עם הצוות הרב מקצועי הנפלא של מג"ל .

כולנו נזכור את ראש העיר טדי קולק שפעל ללא לאות ובנחישות להקמת מג"ל ובבוא היום נשכח את מר ניר ברקת שפעל לסגירתו.

לונדון. בנימין נתניהו מתאכסן במלון ונמצא לבד בחדר. בשעה 02:00 אחרי חצות, הוא מקבל בו זמנית שני מסרונים בעלי תוכן זהה משני אנשים שונים :

"התקשר אלי בבקשה בדחיפות, עכשיו".

עליו להחליט למי משניהם יתקשר. יש לו אפשרות להתקשר רק לאחד משניהם.

לפניכם 11 זוגות של שולחי מסרונים. נסו להעריך למי מהשניים בנימין נתניהו יתקשר, לא' או לב':

לא הערתי לו שאסור לזרוק סיגריה בוערת. הוא הדליק עוד אחת. עישן בקצב שהעיד שהוא בלחץ. שתה בירה מבקבוק. השליך גם את הסיגריה הבאה בוערת לעבר השיחים שבשדרה. אף אחד לא העיר לו. כולם הפנימו את הכלל שהערה מיותרת עלולה לעלות  ביוקר. מכנסיו הקצרים חשפו רגליים מגולחות. גם ראשו גולח למשעי. פיטפט עם חבר. שיחק בסמרטפון. קם להזיז את האוטו כדי שיחנה קרוב יותר. החבר הביא ג׳וינט העבירו ביניהם. שתי צעירות כנראה ידידות התעכבו לידם ולקחו שכטה. ככה בצהרי היום בבנמיימונשסטראסה.

קרוב לודאי שהוא נוהג להשליך סיגריות בוערות תוך כדי נהיגה – אחד מבין נהגים רבים, שמאוד לא אוהבים לכבות סיגריות במאפרת הרכב ומשליכים אותן בוערות מבעד חלון המכונית הנוסעת. קרוב לודאי שהוא נהג אתמול תחת השפעת אלכוהול וקנביס – אחד מבין נהגים רבים שאינם רואים פסול בנהיגה אחרי שתיים שלוש בירות ועישון מריחואנה. הוא עלול להבעיר שדה או יער ולהיות מעורב בתאונה שתגרם בשל נהיגה תחת השפעה. גם אני לא הערתי לו שאסור.

אחת מהטענות של ישראל כנגד החמאס היא שהוא משתמש באזרחים בעזה כ"מגן אנושי". כלומר שהוא מציב את מפקדותיו, מרכזי השליטה, מאגרי התחמושת, הטילים והמשגרים בלב אוכלוסיה אזרחית ליד ובתוך בנייני מגורים, מסגדים, בתי חולים בתי ספר וכיו"ב. כמו כן פורסם שראשי החמאס בחרו להסתתר מתחת לבית חולים בעזה. פתחי מנהרות הלחימה יצאו לעיתים קרובות מתוך בתי מגורים או סמוך אליהם ובתי מגורים מולכדו והפכו לבתי תופת. כך עבר שדה הקרב לתוך שכונות עזה ומחנות הפליטים, דבר שגרם להרג אזרחים, לפציעת רבים, להרס בתיהם ורכושם.

ומה איתנו ? האם ישראל לא נוהגת בעצמה כך ? בואו תחשבו ונסו להיזכר כמה מתקני צבא וביטחון, מפקדות ומחסנים ממוקמים בלב אוכלוסיה אזרחית בישראל ? – סמוך לבתי מגורים,  משרדים, בתי ספר ומתקנים אזרחיים נוספים. כל אחד מאיתנו יכול להרכיב רשימה כזו. האם ההחלטה למקם את אחד ממרכזי העצבים החשובים של צה"ל בלב עיר, אין בה מימד שיכול להחשב כשימוש באוכלוסיית ישראל כ"מגן אנושי" ? האם פריסת סוללת תותחים או מרגמות בסמוך לישובים אינה מסכנת אותם ?

מאז ומעולם המלחמות הן ארורות. אין עוד מקום כזה שהוא "שדה קרב" – מקום במדבר או בעמק רחב ידיים – מרוחק מישוב ומאזרחים, שבו נעמדים זה מול זה צבאות ונלחמים עד טיפת דמם האחרונה וזה שהוכרע או נכנע נוצח. אין יותר חזית ועורף. המלחמה היא מתחת מעל ובתוך הבית. החיילים לובשי מדים ואינם לובשי מדים. כלי הרכב ונושאי הגייסות מסומנים, צבועים ונושאים דגלים, אך גם כלי רכב אזרחיים, אוטובוסים, אופנועים ואמבולנסים. המלחמה היא פשע נגד האנושות. קורבנותיה הם גם "בלתי מעורבים", שאינם נושאים נשק – אזרחים שכל רצונם הוא לצאת בבוקר לעבודתם ובערב לשבת סביב סיר הבשר או הטופו. קרבנותיה הם גם החיילים שגוייסו להגן על ארצם, באמצע החלום שטוו, כדי לשלם את מחיר ריפיון ידי מנהיגיהם, את מחיר כישלונם לפתור סכסוכים במשא ומתן, ואת מחיר ההזיות המשיחיות של כהני הדת הנושאים את שם האלהים לשוא – קוראים בשמו לצאת למלחמת קודש באוייב הכופר לשחרור האדמה הקדושה שטומאה.

אנשי החמאס מאיימים שאם עד מחר יום שני. לא ימצא פתרון לדרישתם לבנות נמל ושדה תעופה, הם יחדשו את האש. לא קל לנהל משא ומתן עם אקדח צמוד לרקה. זה מצב שבו הצדדים עלולים להקשיח את עמדתם. איש אינו אוהב לקבל החלטה תחת איום. זה המצב. אני מתנדב לחלץ את הצדדים מהמבוי הסתום:

טיוטת הצעת פשרה:

1. ישראל תעמיד לרשות תושבי עזה גישה לנמל אשדוד. הרשות הפלסטינית תפעיל אותו מבחינה מנהלית וישראל תהיה אחראית עליו מבחינה בטחונית. אם ישמר השקט במשך 5 שנים ישראל והרשות הפלסטינית יפעלו להקמת נמל בעזה.

2. ישראל תעמיד לרשות תושבי עזה גישה לטרמינל בינלאומי בשדה התעופה עובדה. הרשות הפלסטינית תפעיל אותו מבחינה מנהלית וישראל תהיה אחראית עליו מבחינה בטחונית. אם ישמר השקט במשך 8 שנים, ישראל והרשות הפלסטינית ידונו בהקמת שדה תעופה בינלאומי בגדה המערבית.

3. ישראל, הרשות הפלסטינית בשיתוף גורמים בינלאומיים יתחילו מיד לתכנן קו רכבת מהירה בין עזה לגדה המערבית ובין הגדה המערבית למדינה ומכה.

4. העבודות להקמת קווי הרכבת בין עזה לגדה יתחילו עם תום פירוז עזה מטילים, רקטות ומרגמות.

5. העבודות להקמת מסילת הרכבת בין הגדה המערבית למדינה ולמכה יתחילו עם חתימת הסכמי השלום.

להלן הסכם הפסקת אש בין תנועת ההתנגדות האיסלמית להלן "חמאס", הרשות הלאומית הפלסטינית להלן "הרשות" לבין מדינת ישראל להלן "ישראל".

1. החמאס מצהיר בזאת שהגיע להבנה שירי טילים, רקטות ומרגמות לתחומי ישראל, חפירת מנהרות התקפיות לשטחה של ישראל, לא השיגו את מטרותיהם וגרמו למוות הרס ונזק רב. החמאס מצהיר בזאת שדרך המלחמה מביאה לשכול, יתמות, כאב, חורבן ורוע.
2. ישראל מצהירה בזאת שהגיעה להבנה שאין בכוח צבאה בים, באויר וביבשה להשיג את מטרותיה וגרם למוות, הרס ונזק רב. ישראל מצהירה בזאת שדרך המלחמה מביאה לשכול, יתמות, כאב, חורבן ורוע.
3. ישראל, הרשות והחמאס הגיעו להסכמה לחדול מיידית מלהשתמש במלחמה כדרך לפתרון הסכסוך במזרח התיכון.
4. ישראל, הרשות והחמאס מסכימות לפתור את הבעיות בין ישראל לעזה במסגרת פתרון כולל לסכסוך במזרח התיכון בין ישראל לפלסטינים.

לפיכך

א.     החמאס וישראל מכריזות על הפסקת אש מיידית ומוחלטת מרגע זה וללא תנאי.

ב.     ישראל, הרשות והחמאס יפעלו בשיתוף גורמים בינלאומיים לשיקום רצועת עזה, תושביה והסרת המצור מעליה.

ג.      ישראל והרשות תפתחנה בתוך 30 יום בשיחות להשגת הסכם שלום, השיחות יתנהלו ללא הפסקה.

זה הסדר: קודם מלחמה. אח״כ הפסקת אש ולבסוף משא ומתן מדיני.

יש סדר ! קודם יורים, הורגים, הורסים, מגינים, תוקפים, משמידים, מחריבים, פוצעים ושובים ואחר כך מתחילים לדבר ומגיעים להסכמות.

תגידו לי שאני תלוש \ מנותק \ הזוי \ לא מציאותי \ חסר תקנה, אבל יש לי שאלה: האם אי אפשר לדלג ? האם אי אפשר לעבור ישר להפסקת האש ולמו״מ המדיני ?

האם אי אפשר לשנות את הסדר הידוע מראש ולוותר על המלחמה ? האם אנחנו חייבים לשלם מחיר כל כך גבוה כדי למצוא את עצמנו סביב שולחן הדיונים ?

תהרגו אותי, אבל אני לא מבין אותם.