הציפור מתה
נכתב בתאריך 4 בינואר 2015 מאת משה קרוןלפני כמה שנים דימה פרופ' ריצ'ארד ישראלוביץ (חוקר בעל שם עולמי שערך מחקר רב שנתי במג"ל צעיר – מרכז הגמילה לבני נוער וצעירים שבליפתא), את המרכז בליפתא לציפור הקנרית. אותה ציפור זמר שהכורים לקחו אותה עימם למעבה האדמה. שם ברגעי סכנה היתה הציפור משנה את קולה והתנהגותה. כך הפכה הציפורהקנרית למצילת חייהם של כורים שידעו על פי התנהגותה לחלץ את עצמם מאזור מסוכן ורעיל. תפקיד דומה היה בעיני פרופ ישראלוביץ למג"ל בחברה הישראלית המתמודדת עם בעיות שימוש בחומרים ממכרים ומזיקים.
הציפור מתה.
מרכז הגמילה שאותו הקמתי וניהלתי במשך 22 שנים עד ל 31.12.12 נסגר השבוע.
אולי ביום מן הימים נדע מה באמת עמד מאחורי המניעים לנעול את שעריו. במשך כל שנות פעולתו הוא זכה לתשבחות ולדברי הלל גם מצד אלה שהיו מעורבים בסגירתו. במשך השנים הצטבר במג"ל ניסיון מקצועי שלא יסולא מפז. צוות עובדים מנוסה, שיטות עבודה מתקדמות ומסורת הושלכו. סגירת מג"ל הוא ויתור על נכס לאומי על שירות חיוני. מבקרים מכל רחבי העולם הגיעו ביוזמת משרדי הממשלה והעירייה ללמוד ולהתרשם מפעולתו של המרכז. מג"ל השפיע ותרם רבות להתפתחות העבודה הטיפולית במתמכרים בישראל. עוצבו בו שיטות עבודה וטיפול מתקדמות, ויותר מכל שמרו בו על כבוד המטופל ומשפחתו ועל זכויותיהם. במקום הזה לא השתמשו ב"שיטות" ענישה, בסנקציות או ב"חוקים" שרירותיים. כאן האמינו שיכולתו של אדם לבצע שינוי בחייו, תלויה בתנאים הנכונים – טיפול מבוסס מחקר, שילוב המשפחה בתהליך הטיפולי ובשיקום, יחס אנושי וחיזוק הביטחון ביכולתו להצליח.למרות התנאים הפיזיים הצנועים – החדרים הקטנים והצפיפות, מג"ל היה מרכז יפה ונקי שהוגש בו אוכל טעים שהוכן על ידי המטופלים בהדרכת הצוות. האוירה היתה שקטה ורגועה. מרכז הגמילה בליפתא לא ידע אלימות. מעולם לא מת בו אף מטופל. במג"ל קיבלו לטיפול גמילה כל אדם ללא הבדל דת, גזע ודעה, נשאים וחולים במחלות קשות.
עלות הפעלת מרכז הגמילה בליפתא היתה בסביבות 3 מיליון ₪ בשנה. בסכום צנוע זה הופעל המרכז יום ולילה כל ימות השנה, והתמודד עם אחת מהבעיות הקשות שאיתן מתמודדת החברה הישראלית – השימוש לרעה וההתמכרות לסמים ולאלכוהול. לפני מספר שנים הופיעו אותות מבשרי רעה, מרכז הגמילה בחיפה בניהולו של פרופ' אלי לוונטל נסגר. מאוחר יותר, פקיד בכיר במשרד הבריאות (רופא במקצועו) אמר לי בישיבה, שמצפונו לא מאפשר לו להמשיך ולממן את המאבטח השומר על השער במג"ל 24 שעות ביממה. הוא הביט בעיני בלי למצמץ ובלי להתבלבל אמר: "בסכום הזה נוכל לממן שירותי בריאות נפש שחסרים…" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. (מיותר לציין שבכניסה למשרד בו עובד אותו פקיד ניצבים דרך קבע מאבטחים…). כעבור כמה חודשים הופסק מימון שכר המאבטח במג"ל. המשכנו עוד להפעיל את האבטחה פרק זמן מסוים מתוך תקוה שמשרד הבריאות יתעשת ויחזור בו. לבסוף האבטחה הוסרה ונוצר גרעון שנבע מהפרשי הזמנים שבין הפסקת המימון להסרת האבטחה. לימים הגרעון הזה הפך לדגל שבו נופפו בטענות לניהול לא תקין…
בישראל ובפרט בירושלים חיים היום במערב ובמזרח העיר רבים, שבעבר נכנסו ויצאו מבתי סוהר, השתמשו בסמים וסחרו בהם. היום הם מנהלים חיים בריאים ויצרניים. אחרים לא הצליחו להשתקם ויש לא מעטים שמתו ממנת יתר. הטיפול במתמכרים יודע לצד הצלחות מרשימות גם כישלונות צורבים וכואבים. לפני שנים קיבלתי שיחת טלפון ממטופל שנשר מהטיפול "חזרתי להשתמש" הוא אמר לי והוסיף "אבל אתם הצלחתם". לא הבנתי, ולכן הוא הוסיף והסביר: "הטיפול שלכם עקר את ההנאה שלי מהשימוש, אני יודע שבקרוב אני אחזור אליכם לגמילה". באותו יום הוא מת ממנת יתר.
ליבי עם המטופלים שיזדקקו לשירותי מג"ל וימצאו את שעריו נעולים, ליבי עם בני משפחותיהם וחבריהם. ליבי עם הצוות הרב מקצועי הנפלא של מג"ל .
כולנו נזכור את ראש העיר טדי קולק שפעל ללא לאות ובנחישות להקמת מג"ל ובבוא היום נשכח את מר ניר ברקת שפעל לסגירתו.
