"נוהל חניבעל" מנחה את פעולת הצבא במקרה של חטיפת חייל. הוא קובע שיש לעשות הכל על מנת לעצור את החטיפה ונובע ממנו שיש לפגוע בחוטפים גם במחיר פגיעה בחטוף. משמעות הנוהל היא שהצבא מעדיף חייל מת על חייל חטוף.  הוא משקף את הקושי של המדינה להשלים עם העובדה שתמורת חייל חטוף דורשים החוטפים לשחרר אסירים הכלואים בישראל שביצעו מעשי טרור נפשעים.  המדינה רואה בשחרור אסירים אלה דבר נורא יותר מפגיעה בחיי חטוף.

בעיני "נוהל חניבעל" אינו מוסרי ואינו עולה בקנה אחד עם קדושת החיים.  אפשר להבין ממנו שדמו של החטוף מותר. לכן, יש לבטלו ולהורות למפקדים לפעול למניעת וסיכול חטיפה תוך אי סיכון חיי החטוף.

בשביל שלום צריך צד אחד וזה תמיד הצד שלי.

1. הידיעה על  13 חיילי גולני מגדוד 13 שנפלו בתחילת המלחמה זרקה אותי לאסון בית המכס העליון, שארע מיד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 בו נפלו מול עיני 11 חברי חיילי גולני מגדוד 13.
2. מנהיגי ישראל וארצות ערב לדורותיהם כשלו בניסיון למצוא פתרון לסכסוך במזרח התיכון. האחראים לכישלון זה שולחים שוב ושוב את החיילים אל שדות הקרב.
3. כמובן שברגע שמתנהלת מלחמה אני עומד לצד הצבא של המדינה שלי, אני רוצה שהוא יגן וינצח את האויב שממול.
4. הניצחון המובהק האחרון של ישראל היה אז ב 1967. מאז עברו שנים רבות בהן למדתי שבמלחמות יש רק מפסידים. במשך השנים התברר שאפילו הניצחון ההוא המפואר בששת הימים, לא הביא לנו את השלום, הנחלה והשלווה.
5. מלחמות הן דבר איום ונורא. יתכן שהאנשים שצועקים ברחובות "מלחמה מלחמה" לא יודעים על מה הם מדברים. שדות הקרב שלהם הם אולמות הקולנוע והאיצטדיונים. מלחמות הן זוועה, מתנהלות בבלגן גדול ומלאות בפשלות ומחדלים ולעיתים בדיווחי ועדויות שקר.
6. מוסר ומלחמה ? צבא מוסרי ? טוהר הנשק ? אלה דיבורי סרק והבל. ההרשאה שנתנו  לאדם שנקרא חייל להרוג בתנאים מסוימים אדם אחר שאף הוא נקרא חייל,  היא דבר נורא ולא מוסרי. מלחמה מיסודה אינה מוסרית.
7. חשבתם על זה שאל המלחמה נשלחים לצד אנשי מילואים חיילים סדירים שהם ילדים, נערים וצעירים, שמבחינה התפתחותית פסיכולוגית טרם הגיעו לבשלות ?
8. תעברו על רשימת ראשי הממשלות, שרי הביטחון רמטכ"לים ודומיהם ותבינו שחלקם עסוקים בזמן כהונתם, לפניה ואחריה בצבירת כוח, כסף ונכסים, ומעורבים במאבקי כוח ובפרשיות שחיתות. במדינה שמוקפת באויבים המאיימים להשמידה, היית מצפה שהנבחרים יעשו ימים ולילות כדי להביא את השלום ולהכין הצבא באופן הטוב ביותר למלחמה. זה לא קורה. רובם מיליונרים או מסודרים טוב. סוללות עורכי הדין מהשורה הראשונה מייצגים אותם כשצריך בועדות חקירה ובבתי המשפט.
9. אני האחרון שמופתע מכך שמדינה עשירה המתהדרת בצמיחה כלכלית שולחת לשדה הקרב חיילים בתוך נגמ"ש חדיר ופגיע. פעם כששלחו אותנו מעבר לקווי האויב למדנו מהפקודה שרכב החילוץ שלנו הוא קומנדקר… כששאלנו מדוע לא הליקופטר מישהו אמר שאין וזהו. בחופשה הראשונה שלי קראתי ב"העולם הזה" ששר הביטחון הקפיץ אליו בהליקופטר את פילגשו. באותו שבוע "נפתחו לי העיניים", אבל לא מספיק.
10. יש אנשים שמאבדים במלחמות את חייהם ושעולמם חרב עליהם ויש כאלה שעושים מהן הון כלומר הרבה מאוד כסף.
11. יש לנו ארץ ממש נהדרת, באמת. מזג אויר נפלא, אתרים מדהימים. חיים כאן במרחב אנשים טובים, חמים, ישירים ומוכשרים מאוד. מבשלים כאן את האוכל הכי טוב, עושים כאן מוסיקה משובחת, יש לנו סופרים ומשוררים נהדרים, מדענים, רופאים ואנשי היי טק מבריקים, היה יכול להיות פה גן עדן באמת גן עדן. אבל את מיטב המשאבים שלנו אנחנו זורקים לפה הגדול של מכונות המלחמה בעלות התיאבון ההולך וגדל ! אתם יודעים כמה עולה פגז ? טיל ? מטוס קרב ושעת טיסה ? טנק ? אתם יודעים מה אפשר היה לעשות בכסף הזה ? כמה דברים טובים היו יכולים לצמוח כאן ? אולי אפילו להמשיך ולשמור את הפעלת מרכז הגמילה בליפתא אותו מאיימים לסגור חדשות לבקרים .

אפשר לנסות להבין איך נבנה הדימוי השלילי לשמאל כעוכר ישראל. להאשים את דוברי הימין שהקפידו בשיטתיות לבנות לבנה על לבנה את העוינות לשמאל. שטפטפו לתוך תאי המוח של הישראלי שהכל בגלל השמאל הבוגדני ושטוף השנאה העצמית. ההסברים האלה אינם מספקים אותי. השמאל חייב לעשות חשבון נפש. עליו להבין איך זה שהוא מוצא את עצמו מחוץ לגדר. איך קרה שהשמאל שהיה שותף מרכזי להקמת המדינה, להתיישבות החלוצית להקמת הפלמ״ח וצה״ל, שבניו ובנותיו היו חלק בלתי נפרד מעמוד השדרה של החברה הישראלית איבד את מעמדו והפך למוקצה מחמת מיאוס.
בחירות שנת 1977 שבהן חל המהפך שבו הימין הדיח את השמאל מהשלטון, מייצגות את התהליך שהחל קודם לכן. יצחק בן אהרן בתגובה למהפך ולהכרעת העם אמר ״אינני מוכן לכבד אותה״. ואילו בגין המשיך עם עלותו לשלטון לדבר אל העולים הדחויים בפריפריה סיפר להם על ״הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחיה שלהם״ והקים את פרויקט שיקום השכונות. הרימון שרצח את אמיל גרינצוויג ושלושת הכדורים שרצחו את ראש ממשלת ישראל ואיתו את תהליך השלום, לא היה בהם די כדי שהשמאל יתחיל להקשיב לרחש הגלים הנושאים את האיבה. במקום זאת הוא המשיך וממשיך להתבצר בתוך מצודת תחושת צדקתו. אם אני קורא נכון את מכתבה של הגב׳ אסתר וקסמן היום ב״הארץ״ אני שומע מבין שורותיו תלונה קשה שחוזרת על עצמה כלפי השמאל שאינו מכבד את האחר החי לצידו, זה שדעתו ואמונתו שונים משלו. שהוא בוחר לבכות רק על חללי האויב. כך מרגיש הרחוב: אינכם איתנו, גם לא בשעתנו הקשה. הוא אומר את זה בבוטות ובשנאה. כבר שנים ארוכות שהשמאל ששורותיו הולכות ומדלדלות מדבר עם עצמו, כותב מאמרים לקוראיו ואינו מצליח להשפיע ולהטביע חותם על מישהו מחוץ למחנה הקטן והחשוב. אני מאמין שלשמאל תפקיד חשוב ביותר במדינה ובחברה הישראלית והוא לא יוכל למלא אותו אם לא יעשה חשבון נפש שראשיתו בהקשבה ובכבוד גם לקולות מבית.

הסיפור "הכל בגלל ארכימדס" פורסם לפני כשנה וחצי  בכתב העת לילדים "עיניים" אייר אותו אביאל בסיל. בימים אלה הורים וילדים רבים חיים בצל איום הטילים והמלחמה, והסיפור נעשה  אקטואלי.  הישיבה הממושכת מול הטלוויזיה (המשדרת ב"גל פתוח" תכנים מפחידים) עלולה לפגוע בילדים.  גם אם ילדינו אינם חשופים לתמונות ולתכנים הקשים הם חווים את המלחמה. ירי הטילים מטריד ומפחיד אותם. חלקם מרגישים מאויימים. קריאה משותפת של סיפור גם היא דרך להתמודד  עם המצב. מומלץ לשוחח ולדון עם הילד תוך כדי הקריאה  או אחריה.  כמו כן אפשר לתת לילד לצייר את שני הילדים שבסיפור – אבי ויעלי, הוריהם נחום ודניאלה וכמובן את הטיל. אפשר גם להמציא שמות חדשים לטיל, ולכתוב חרוזים כמו שאבי חיבר בסוף הסיפור.

מתאים לילדים מגיל 9 ומעלה.

הקשה על החיצים מצד ימין למטה פותחת את הסיפור:

(1) כנראה שבנימין נתניהו תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים כמו שהוא תמך בבחירת ראובן ריבלין לנשיאות.

כאשר ראש הממשלה אומר שהוא תומך בריבלין לנשיאות ופועל בו זמנית נגדו ומחפש נואשות מועמד אחר, הוא אינו דובר אמת. אנשים לא מנומסים יאמרו שראש הממשלה שקרן. ואם הוא חס וחלילה כזה, עלינו לבדוק את הצהרותיו הנוגעות לשלומנו, רווחתנו ועתידנו. למשל האם יתכן שכאשר ראש הממשלה מצהיר על כוונותיו להוריד את מחירי הדיור ואת מחירי מוצרי המזון אינו מתכוון לכך ? וכשהוא אומר שהוא תומך בפתרון שתי המדינות הוא מתכוון לכך שהוא תומך ברעיון ארץ ישראל השלמה מן הים ועד הנהר ?

(2) ראש הממשלה כך אומרים הוא אדם אינטליגנטי, אך ספק אם הוא מעריך את תבונת האחר. כשאני מתבונן בו אני רואה לפני אדם פלסטיק. הוא נראה כמי שאיבד את עצמו – מריונטה נטולת חיים. הוא מתקשה להסתיר זאת, הוא שקוף עד כאב. נעקרה ממנו נשמת אפו. הוא הפך לבובה מתנייעת ומדקלמת המשוכנעת שכולנו עוילם גוילם.

(3) מר נתניהו מספר לנו מעת לעת כמה טובה וחכמה היא אשתו, וכמה הוא נתמך ונעזר בתכונותיה אלו. הגיע הזמן לומר לו בגילוי לב שאיני קונה את הצהרות ההתפעלות שלו מרעייתו שרה, ולא רק משום שלמדנו בימים האחרונים מה גדול הפער בין תמיכתו בריבלין לבין הקבס שחש עם בחירתו. יתכן שאשתו מתאימה לו, אבל היא מאוד לא מתאימה למדינה שלי. התנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם התקינות הנדרשת מאדם במעמדה. הגיעה הזמן לשחרר אותנו ממנה. למרות שלא בחרנו בה, היא זו המושכת בחוטים המפעילים את המריונטה. נוכחותה הפעילה בצמתים חשובים בהחלטות ממשלתנו מסוכנת. כל עוד מר נתניהו מכהן בתפקידו, יש למנוע מאשת ראש הממשלה להתערב בעינייני המדינה. עליה להסתפק בקטטות עם עובדי מעון ראש הממשלה ותו לא.

אמצעי התקשורת מדווחים שהאשה מקריית גת חשודה בביצוע עבירות מין בקטינים. ואולי ההיפך הוא הנכון ? אולי בכלל הקטינים שקיימו יחסי מין עם האשה הם הם החשודים בניצול אשה חסרת ישע ? זו שהרווחה העירונית מדווחת שהיא קשת יום, עם בעיות ״לא מאובחנות״ ושנמצאת בטיפולה ?
איך זה שאנחנו באופן אוטומטי מסכימים להטביע על האשה את חותם ה״מופקרת״ ״נשאית האיידס״ ועל ילדינו הזכים והמתוקים את חותם הקרבנות התמימים שביצעו בהם עבירות מין ?
מה זה אומר עלינו ? על החשיבה שלנו ? היתכן שעם כל הקידמה אנחנו תקועים עמוק עמוק בחשכת הסטראוטיפים, ושבכל משוואה שבה מצד אחד יש אשה ששוכבת ללא הבחנה אנחנו תמיד עם הצד השני. ושבכל משוואה שבה גבר שוכב ללא הבחנה אנחנו איתו. היא תשאר תמיד זונה, נותנת, מזרון פלוגתי וכיו״ב והוא גבר גבר, משכיב, רודף שמלות ומצליח. ככה ?
כמה קל לדרוך על אשה אומללה ולהפוך אותה לטורפת קטינים חסרת מעצורים.
ולכן, בעיני המשטרה ובעיני חלק מהעיתונאים התיק שלה – תיק הטיפול בה בשירותי הרווחה הוא הפקר. היא אינה זכאית להגנה, לסודיות וכללי צנעת הפרט לא חלים עליה, וכללי האתיקה המקצועית של העובדים שטיפלו בה הם למרמס.

קבוצת תלמידים מבית הספר "אופק" לילדים מחוננים ומצטיינים בירושלים, יצרה (במסגרת קורס קולנוע ו"במה מחוננת"של האגף למחוננים במשרד החינוך) סרט תיעודי בהדרכת המורה, הבימאי ואמן הוידאו אבי דבאח. הסרט "עיר בירה" זכאי למחמאה שאינו "סרט תלמידים". בסרט משולבים קטעי ראיון שנערך איתי.

מישהו מעוניין אולי למכור מטוס פרטי ?

(5 בינואר 2013)

דו"ח בן 81 עמודים הנושא את הכותרת "סוף למלחמה בסמים", פורסם שלשום בערב. מאחורי כתיבת הדו"ח עומדים  חמישה זוכי פרס נובל בכלכלה. המסר שעובר מהם לאו"ם ולמדינות העולם הוא חד משמעי: מדיניות המלחמה בסמים הנהוגה בעשורים האחרונים כשלה. יש לשים לה סוף. השלכותיה שליליות וגורמות לנזקים. הכלכלנים מצטרפים למסקנה אליה הגיעו בעבר בעלי מקצוע מתחומי בריאות הציבור,  ביטחון וזכויות אדם. הם קוראים למדינות להפסיק להעמיד לדין ולכלוא בבתי סוהר. בין המלצותיהם מתן דגש לטיפול ולצמצום נזקים.

את הדוח המלא ניתן לקרוא כאן.

מאז 2006 בקטגוריה "מלחמה או צמצום נזקים" העלתי רשומות המתייחסות לקוצר ידה של מדיניות "המלחמה בסמים" המוכרת גם כ "Zero Tolerance" ולנזקיה.  למשל היא גרמה לאלפי משתמשים ומכורים לסמים להפוך להיות לעבריינים בעלי רישום פלילי, לעצירים ולאסירים. מאמר שכתבתי בשנת 2007 בעיתון "הארץ" נשא את הכותרת "חולים לא עבריינים" וקרא כבר אז לרפורמה במדיניות הסמים. מולה מדיניות המתבססת על "גישת צמצום נזקים", מציעה מדיניות פרגמטית המבינה שלבני אדם מאז ומעולם יש נטיה להשתמש בחומרים פסיכואקטיביים. חומרים אלה עלולים להיות מזיקים מאוד ולהשפיע על הפרט, משפחתו וסביבתו, ועלינו לפעול למיזעורם. מדיניות המלחמה בסמים יצרה סטיגמה והפכה את הפנייה והנגישות לעזרה, לייעוץ ולטיפול לקשה. היא חילחלה לשירותי הטיפול לסוגיהם שלא השכילו לעקור מתוכם מרכיבים ענישתיים. מדיניות צמצום נזקים תסייע להם להציב מטרות ריאליות בנות השגה. את המשאבים הרבים המושקעים במלחמה הכושלת בסמים  ניתן יהיה להפנות להרחבת ופיתוח שירותי טיפול, מניעה ושיקום מתקדמים ומבוססי מחקר. 

הרחוב רוצה דם – את ראשם של הצ'אושסקואים שיושבים למעלה, ליד הצלחת. הקיטוב החברתי ההולך וגדל, הפערים החברתיים שהובילו למחאה החברתית ולקריאה "צדק חברתי" – בונים את העוינות. המושג "ערבות הדדית" הפך למושג מילוני ארכיוני. במדינה היהודית בגירסת הקפיטליזם החזירי – כל אחד לעצמו. למי שיש, יש הכל ובשפע – לו, לבניו, לנכדיו, לניניו ולבני ניניו. למי שאין, יש הרבה הרבה פחות – פחות חינוך, פחות בריאות, פחות מזון, פחות קורת גג משלו. התסכול והכעס שהרחוב רוחש כלפי היושבים סביב סיר הבשר, מוצאים את פורקנם בשמחה לאיד. אין שמחה גדולה מזו שהרחוב חש נוכח נפילתם של המושחתים מהפסגה אל שאול תחתיות.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הורשע על ידי בית המשפט המחוזי. בעוד כשבועיים ייגזר עונשו. אסור שאת משפטו ינהל העם. גם לא פרופסורים למשפט. נכון, הוא אינו עוד אזרח, אבל בעומדו בבית המשפט הוא זכאי למשפט הוגן. לעולם לא נדע איך הרוחות המנשבות בכיכר העיר משפיעות על הכרעות בית המשפט. הרי גם שם יושבים בני אדם.

אנחנו רוצים "לנקות את האורוות". יש הרגשה מבוססת שיחסי ההון והשלטון הם אבי אבות הטומאה, כל ראשי הממשלות האחרונים, כולל זה הנוכחי,  נגועים בה. אוצרות הטבע שלנו במקום שיהיו משאב לטובת עתידנו – נמכרים בזול. הפנסיה שלנו, תשלומי הביטוח הלאומי, מס הבריאות ומס ההכנסה במקום שיופנו ליעדם המקורי, משרתים את האינטרסים של פוליטיקאים מזה וטייקונים מזה. השחיתות לא התחילה בהולילנד ולא נעצרה שם. אך המלחמה בשחיתות אינה סיבה שאולמרט ואחרים לא יזכו למשפט הוגן.