חולים, לא עבריינים
נכתב בתאריך 11 באוקטובר 2007 מאת משה קרוןמאמרי זה פורסם היום בעיתון "הארץ", אני מביא אותו כאן בתוספת לינקים:
חולים, לא עבריינים
התארגנותן של אמהות מכורים חסרי בית למאבק לשינוי המצב הקיים, ראויה לכל שבח. היציאה מתוך המזרק כרוכה בחשיפה פומבית כואבת ובהתמודדות עם דעת קהל שלילית, דעות קדומות ובורות. התלות וההתמכרות לסמים ולאלכוהול מופיעות במגדירים המקובלים בעולם (10-ICD ו-4-DSM) . כמו כן, קיימים כלים להערכת חומרת ההתמכרות, כגון ASI. לא מדובר בנושא נידח ושולי, אלא בתחום שממקד עבודה מחקרית רבה וניסיונות טיפוליים חדשים. לעומת זאת, מדיניות הסמים קופאת על שמריה ושואבת את השראתה מתפישות ומערכים מיושנים, ומהנחות שגויות. ד"ר אדוארד קהנציאן מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד ציין שלושה גורמים המעורבים בשימוש לרעה בסמים – "אדם, כאב וסם". מעבודותיו עולה שיש בשימוש לרעה בסמים מניע אנושי – להקל על הכאב הגופני או הנפשי. קהנציאן השתמש במונח Self Medication, ריפוי עצמי, בהקשר של שימוש בסמים.ככל שגדל הקושי בזמינות ובנגישות לעזרה, לשירותי בריאות ורווחה, תתרחב המגמה של ריפוי והקלה עצמית. לשון אחרת, תורים ארוכים ומתישים לשירותי בריאות ובריאות הנפש, העדר שירותי בריאות ושירותים פסיכולוגיים וסוציאליים בבתי הספר ובקהילה, משמעותם היא שיותר בני נוער ויותר מבוגרים "לוקחים את התרופות לידיים", ללא בדיקה, ללא מרשם וללא פיקוח.כך בין היתר קורה, שבסביבה חשופה ללחץ, מתח ותסכול, או בתקופות חיים בעייתיות, יותר ויותר צעירים ומבוגרים מוצאים שהדרך למצוא הקלה ורגיעה היא באמצעות שימוש בחומרים פסיכואקטיוויים. חלק מהם חושפים בכך את עצמם לסכנת התמכרות ותלות.בשנים האחרונות אנו יודעים הרבה יותר מאי פעם על השפעות הסמים ונזקיהם. מתבססת ההבנה שההתמכרות היא "מחלת מוח". לדברי ד"ר נורה וולקוב, העומדת בראש NIDA (הגוף המרכזי העוסק בארה"ב בשימוש לרעה בסמים): "אנו יודעים שהתמכרות היא מחלה שמשנה את המוח ואת ההתנהגות. זיהינו גורמים ביולוגיים וסביבתיים רבים, ואנו מתחילים לחפש את המשתנים הגנטיים התורמים להתפתחות ולהתקדמות המחלה. מדענים משתמשים בידע זה לפיתוח גישות מונעות יעילות וגישות טיפוליות להפחתת הנזקים הכבדים שסמים מחוללים בחיי פרטים, משפחות וקהילות. חרף התקדמות זו, רבים אינם מבינים כיצד בני אדם מתמכרים לסמים, ואיך השינוי שהסמים מחוללים במוח קשור לשימוש הכפייתי בסמים".אנו רחוקים מרחק שנות אור מהפנמת הידע שהתלות וההתמכרות לסמים היא מחלה. מדיניות הסמים בעולם ובישראל ממשיכה לראות בחולים אלה עבריינים – לתייג, לשפוט ולכלוא אותם בבתי כלא, וכך בנוסף להתמודדותם הסיזיפית עם מחלתם קשת המרפא, הם נאלצים לשאת את הסטיגמה העבריינית שדבקה בהם ובמחלתם. רבים מהמכורים טוענים שמשהתמכרו, נהפך הסם להיות התרופה שלהם. אך אחזקתה של תרופה זו היא עבירה על החוק. והספק של התרופה אינם רופא ורוקח, כי אם אנשי העולם התחתון והפשע המאורגן, שרוקחים את הסמים לפי ראות עיניהם ובעיקר גודל תאוותם.הרעיון לכפות על מכורים גמילה מנוגד לערכי יסוד לזכויות אדם וזכויות החולה. יש מקום לאשפז מכורים בכפייה רק לפי חוק הטיפול בחולי הנפש, ואין לחרוג ממנו. כשמדובר במכורים לסמים, מושטת האצבע אל הדק האשפוז הכפוי בקלות בלתי נסבלת. וכבר עולה גם ההצעה להעניש אותם, ולשלול ממכורים שיסרבו לקבל טיפול את קצבת הביטוח הלאומי.המרחק בין שלילת הקצבה לגדיעת כף יד בכיכר העיר גדול מאוד, אך שתיהן מושתתות על ההנחה שהמכור ראוי לעונש. עישון סיגריות הוא גורם תחלואה ותמותה ראשי. מספר המעשנים גדול לאין שיעור ממספר המכורים לסמים. מכלול הנזקים שגורמים המעשנים גדול עשרות מונים מהנזק שגורמים המכורים לסמים. האם יעלה על הדעת לכפות עליהם גמילה? לשלול מהם קצבאות?או חולי הלב שהביאו את המחלה על עצמם באורח החיים שסיגלו – בתזונה לא נכונה, בהשמנה, בחוסר פעילות גופנית ובעישון, האם יעלה על הדעת לכפות עליהם טיפול או ניתוח? האם יעלה על הדעת לשלול מהם קצבאות אם יסרבו לשנות את אורחות חייהם או יסרבו לקבל טיפול? אבל כשמדובר במכורים לסמים – הכל מותר, ערכי יסוד מתקפלים, עד כדי כך שגם מאמר המערכת בעיתון "הארץ" ("כבוד האדם או חירותו", 8.10) מגלה תמיכה ברעיון הגמילה כפויה.אם התארגנותן המבורכת של האמהות האמיצות תוביל לרפורמה במדיניות הסמים, לפיתוח שירותי בריאות, רווחה, שיקום וצמצום נזקים לאחת מהאוכלוסיות המוכות והזנוחות, הן יבורכו. אך לא כן, אם תוצאת מחאתן ומצוקתן תהיה פגיעה בזכויות האדם והחולה באמצעות אשפוזים כפויים חסרי תוחלת ושלילת קצבאות מחולים.
(עזרים לשימוש בהרואין עם אפשרות להזרקה, הסנפה והרצה. העזרים היו מגולגלים בתוך שקית הניילון – למעלה משמאל, ומוחזקים בתוך שרוול החולצה.)