Sub Stance

אדם דוקר אדם. איך זה קורה. איך קורה שאדם נוטל חפץ חד מתקרב לאדם אחר ומחדיר אותו בכח לגופו. תחשבו רגע על עצמכם – אתה לוקח סכין ונועץ אותה בבטנו של מישהו אחר שלעג לך או פגע בכבודך. אני יודע שאתה לא מעלה זאת בדעתך, ובצדק. גם אני חושב שאצל רובנו המוחלט זה מצב מופרך בלתי אפשרי. אנחנו מוקפים קווי הגנה שמווסתים ומנתבים את התנהגותנו. כדי שהדוקר ידקור צריכים כמה וכמה קווי הגנה לקרוס. קווי הגנה אלו אינם קורסים אחד אחרי השני בשבריר השניה, שקדם להחדרת הסכין לגופו של אדם אחר. חלקם ואולי רובם קרסו הרבה קודם לכן. הניסיון לתלות את המעשה אך ורק בשתיית אלכוהול אינו משכנע. צריכה להתקיים תשתית אישיותית סביבתית קודמת. השפעת האלכוהול היא ברוב המקרים בגדר גורם מאיץ שמייצר את התנאי הנוסף הקריטי.
אחד מקווי ההגנה האלה הוא ערכי : היחס לאחר לזולת. הפיכת האחר, הזר, הלא מוכר, שאינו שייך לי לחפץ. היכולת המנטלית להפוך ״בן אדם״ ל״דבר״ היא נרכשת. החברה שלנו בעידן ״הקפיטליזם החזירי״ לא רק מאבדת משנה לשנה את הערבות ההדדית, אלא זונחת את האדם באשר הוא אדם להיות אדון לעניו, לחוליו ולמצוקתו. אנחנו מחפצים את העובדים הזרים, הפליטים וכמובן את הפלסטינים וסופו של תהליך אנחנו יוצרים אקולוגיה המעודדת את חיפצון הזולת באשר הוא זולת.
אדם דוקר אדם – זה לא מתחיל ברגע אחד.

גרפיטי בתל אביב

כמה כתבה בחדשות יכולה להיות לא מאוזנת ? עד כמה היא יכולה להתעלם מאספקטים הקשורים לבריאות הציבור ? את התשובה לכך תמצאו במהדורת חדשות 2 ב 18.4.14 בה שודרה כתבתו של אילן לוקץ' "קלף מנצח: האנשים שהפכו את הפוקר למקצוע". הכתבה היא שיר הלל למקצוע שהטיב לתארו אחד מהמהמרים : "הדרך הקשה ביותר להרוויח כסף קל". בכתבה לא נשמעו אפילו פעם אחת המושגים: "התמכרות" "מהמרים כפייתיים". איני מטיל ספק בעובדה שיתכן ויש פה ושם שחקני פוקר שאינם סובלים מהתמכרות. אולם, בין שחקני הפוקר יש כאלה שמשלמים מחיר נפשי, בריאותי חברתי ומשפחתי כבד. יש ביניהם כאלה שאיבדו את היכולת לווסת ולשלוט בהתנהגותם הכפייתית (ואני לא מדבר על דניאל מעוז שרצח את הוריו ושב לשלחן ההימורים). הם ממשיכים בהתנהגותם ההתמכרותית חרף הנזקים שההימורים גרמו להם. משהו קורה במוחם של מהמרים שמניע אותם להמשיך ולהמר.

מהמרים כולל שחקני פוקר מחשב מדווחים על : ניתוק קשרים עם חברים, פרידה מבנות זוג, פרידה מנשים וילדים, אבדן חסכונות ונכסים, שקיעה בחובות, שימוש בשקרים חוזרים ונשנים –  למשל הם יטענו שהרוויחו למרות שהפסידו, הזנחת בריאותם, נסיגה בהרגלי היגיינה אישית, ירידה בחשק המיני והימנעות מיחסי מין. עזיבת מקום עבודה, נשירה מלימודים, דיכאון, התקפי חרדה, ויתור על ערכים שבעבר הנחו את חייהם, עליה במוטיבציה לבצע עבירות פליליות למימון הפסדים, נטיה לשימוש בסמים ממכרים מרגיעים, מעוררים משככי כאב. ה – NCPG, or the National Council on Problem Gambling מעריך בכ 80% את המהמרים ששוקלים התאבדות. אחד מחמישה מהמרים ביצע ניסיון אובדני – פי שניים מאשר אלה הסובלים מהתמכרויות אחרות. אכן אוכלוסיית המהמרים היא אוכלוסיית סיכון אבדני. אבל את אילן לוקץ' זה לא מעניין חדשות 2 שידר כתבה המעודדת את הפוקר ככלי פרנסה ובכך לא שירת את טובת בריאות הציבור.

טיפול בהתמכרויות 057-537-2468

"כולם שותים יותר ממני". זה אחד מהמשפטים הראשונים שאני שומע שוב ושוב ממטופלים המגיעים לקליניקה, באופן פראדוכסלי זה עלול להיות משפט המחזק את ההערכה שמדובר בשתיין כבד.

המחקר קובע ששתיינים כבדים נוטים להערכת יתר את כמות שתיית האלכוהול של אחרים. ההערכה המוטעית הזו הנטועה עמוק בקרב שתיינים, מקורה כנראה בעובדה ששתיינים כבדים מוקפים בסביבה בה שיעור השתיינות הכבדה רבה יותר מהממוצע. סביר להניח שכך הם גם מוצאים צידוק לשתיינותם. התפיסה הנורמטיבית המוטעית Normative Misperception היא מדד מנבא לשתיינות כבדה. מחקרים מראים שתיקון התפיסה הנורמטיבית המוטעית אצל שתיינים כבדים, הביא להפחתה בכמות הנצרכת לפחות בטווח הקצר. האפליקציה המרשימה Drinks Meter עושה שימוש גם במדד זה ומבקשת מהנבדק להעריך האם הוא שותה כמו הממוצע מעל או מתחת. אם יש לכם חבר שתיין כבד המליצו לו על האפליקציה ונסו אותה גם אתם. אני ניסיתי.

זה עתה פורסמו נתוני הסקר העולמי הגדול ביותר שנערך אי פעם בנושא השימוש בסמים The 2014 Global Drug Survey (GDS2014) בהנהלת ד"ר אדם וינסטוק (Dr. Adam Winstock). הסקר הקיף כשמונים אלף משתתפים משבע עשרה מדינות שונות. (ישראל ? לא).

הממצא שאינו מפתיע כלל הוא שהאלכוהול הוא היום הסם הגורם נזק ליותר אנשים ומעורר את הדאגה הרבה ביותר אצל בני המשפחה והמקורבים לשתיין.

בראש עשרים הסמים בהם השתמשו ב 12 החודשים שקדמו לסקר, עומד ללא עוררין האלכוהול אחריו הסיגריות ובמקום השלישי הקנביס. בולט בהעדרו מהרשימה ההירואין. יש לי תחושת בטן שההירואין נמצא נמוך מתחת לרדאר.

אחד מהמדדים לנזקי סמים הוא פנייה לחדרי מיון בעקבות שימוש. גם כאן רוב הפונים שהגיעו לחדרי מיון עשו זאת בעקבות שתיית אלכוהול. נתון בולט נוסף הוא אחוזי הפנייה לחדרי מיון בעקבות שימוש בקנביס, כן אותו קנביס שכה רבים מעלים אותו על נס, מתברר שבמדינות כמו גרמניה שוויצריה ודנמרק פונים רבים לחדרי המיון בעקבות השימוש בו.

רכישת סמים לא חוקיים כרוכה לעיתים במגע עם סביבה עבריינית לא נחמדה. רוכשי קנביס בגרמניה צרפת ושוויץ דיווחו על חשיפה גדולה יותר לאלימות בעת הרכישה מצרכני קנביס במדינות אחרות.

אלה הם רק מעט מהממצאים של הסקר שווה לעיין בו ובסרטונים הנילווים אליו.

אם אכן יתממש איום פרישת  מפלגת הבית היהודי מהממשלה, לא הייתי פוסל על הסף את הרעיון ש"מחנה השלום" יצטרף לממשלה בראשות נתניהו. למהלך כזה יש יתרונות והראשון שבהם אפשרות ליצירת שינוי כיוון  מ"שיחות שלום" להסכם שלום, והשני שהוא עשוי להביא ל"מפץ" מפלגתי בימין שיסמן את המחנות – בין תומכי הסכם שלום – שתי מדינות לשני העמים לבין מתנגדי החזרת השטחים.

יתכן שמהלך כזה הוא בעל סיכוי נמוך להביא לפתרון הסכסוך בין שני העמים. סיכוי נמוך מצדיק את הניסיון. האופק של מחנה השלום לא מבשר טובות. קרוב לודאי שבוז'י, זהבה ואחרים לא ירכיבו את הממשלה הבאה. לנתניהו יש יתרונות על פני מחליפיו הפוטנציאליים סער, בוגי, כחלון או ליברמן. זה הזמן להעיז. זה צעד שעשוי להפתיע. בשביל שלום חייבים.

יש שתיין בסביבתך הקרובה. יתכן שהשתייה שלו מדאיגה אותך. שוב ושוב אני נתקל באנשים שהתלחשו אבל לא אמרו מילה לשתיין. ״זה לא העניין שלי״, ״לא רוצה לדחוף את האף שלי״, ״ לא רוצה לפגוע״ או ״אי אפשר לעזור לו״. יש מומחים שאומרים שרק כאשר הנזקים יצטברו אולי תהיה מוטיבציה לשינוי. יש בזה משהו אבל זה עלול להיות מאוחר מדי. ״ידענו שזה יגמר רע״ אומרים לעצמם חברים, כשהם שומעים שהוא דהר והתרסק לתוך עץ בשולי הכביש, דרס הולכי רגל, טבע בים או איבד עין בקטטת שיכורים אלימה. על כל שתיין שמדווח עליו בתקשורת יש מאתיים שלא שמעתם עליהם למרות ששתו את עצמם לדעת. בסוף השבוע האחרון דווח על שתיין שטבע בירדן ועוד שניים שהובהלו במצב לא טוב לבתי חולים. אבל על פי מספר שלוליות הקיא ברחובות שהולכות ומתרבות אפשר בקלות להעריך שיש לנו בעיה. שותים כאן בלי חשבון. כן כן אני מכיר את הנתונים ממזרח אירופה וגם ממערבה אבל זה כלל לא מנחם. צעירים שותים בחניון לפני שהם נכנסים למתחם המסיבה או למועדון. זו שתייה מהירה שמטרתה לחסוך כסף. שתיה מהירה שתיית bing היא שתיה מסוכנת. אחרים שותים וממשיכים לשתות ומאבדים את השליטה ואת יכולת הפיקוח העצמי – יכולת השמירה על עצמם. מתקשים לומר לעצמם עד כאן. הם שתויים לחלוטין וממשיכים לשתות. אחרים מצטרפים למשחקי שתיה. חלקם בסגנון "אמת או חובה", במקום להסיר את הבגדים שותים. משחקי שתיה אחרים נראים כמו רולטה רוסית – ברור שמישהו יפול.
חלק מהשתיינים שהגיעו אלי עשו זאת משום שבסביבתם הקרובה היה מישהו שאמר להם משהו כמו ״אני חבר שלך, רואה מה שקורה לך, דואג לך. כדאי שתפנה לעזרה. זה מה שאני הייתי עושה במקומך״. יכול להיות שהתגובה הראשונית תהיה שלילית ״אני בסדר. אני בשליטה״. אבל את מה שנאמר לו אי אפשר למחוק. אי שם, המשפט הזה שאמרתם לו שוכב במוחו וימשיך להדהד. ועוד עצה, הזמן הלא נכון לדבר עם מישהו ברצינות הוא כשהוא שתוי,שפוך שיכור. עדיף לדבר איתו כעבור יום.
השתיין יקר לכם ? אל תהססו לדבר עם הוריו, אחיו, אישתו. זו אינה הלשנה זו הגשת עזרה לחבר בצרה. זכרו השאלה אינה האם הוא אלכוהוליסט או מכור. הסימן הטוב ביותר המעיד על בעייתיות היא הדאגה או תחושת אי הנוחות המתעוררת אצלכם.
שמתם לב שנפלתי למלכודת וכתבתי כאן על השתיין בלשון זכר. אז לא זו בלבד שכל מה שכתוב כאן צריך היה להיות כתוב גם בלשון נקבה, אלא שנשים שתייניות מועדות להפוך להיות לקרבנות אונס, לתקיפה וניצול מיני. כשיש חברה שאיבדה את השליטה על השתיה – מוטלת חובה על חבריה להגן עליה. לא לעזוב אותה. אשה שתויה הופכת להיות כמעט בודאות לקרבן.
חלק מהשתיינים עושים שינוי בכוחות עצמם, אבל אחרים מתקשים לראות את חייהם בלי השתייה וזקוקים לעזרה מקצועית. זיכרו, הם זקוקים ראשית כל למישהו שיגיד להם ״אני דואג לך, קורה לך משהו רע, אפשר לשנות את זה.״.

משה קרון 057-537-2468

שתי הערות בשולי הויכוח בין העיתונאי ארי שביט לבין עמוס שוקן בעניין דרישתו של ראש הממשלה מעמיתו הפלסטיני להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית :

אחת הסוגיות שעליהן יש מחלוקת ארוכת שנים היא השאלה "מיהו יהודי". היו חודשים שבהם השאלה לא ירדה מסדר היום ועוררה סערות בכנסת ובציבור. בתי המשפט נדרשו לדון בסוגיה ופסיקותיהם לא עלו בקנה אחד עם ההגדרה הדתית. שאלה זו ושאלות נוספות הקשורות לזהותה, אופיה ודמותה של המדינה הקשו בין היתר על קבלת חוקה פורמלית לישראל.  אם אין לנו הסכמה באשר לשאלה יהדותה של מדינת ישראל, איך ולמה זה נגלגל את הסוגיה לפתחו של אבו מאזן.

זכות ההגדרה העצמית היא זכותו של "עם או אוכלוסייה מקומית להחליט באופן חופשי ובלא התערבות חיצונית על אופי השלטון הרצוי להם ועל האופן שבו הוא יתממש" (ויקיפדיה). דרישתו של נתניהו מאבו מאזן אינה עולה בקנה אחד עם זכות ישראל להגדרה עצמית. למדינת פלסטין אין זכות להתערב בענייני הגדרתה של  מדינת ישראל וקביעת זהותה. רק לנו הזכות להחליט שהמדינה היא מדינה יהודית ורק לנו שמורה הזכות לשנות ולהחליט ביום מן הימים שישראל אינה מדינה יהודית.

יש בעיה בבית ראש הממשלה. יש משהו אנושי ואפילו מנחם בעובדה שבמשפחת נתניהו יש התנהלויות בעייתיות, ובניסיון להציג כלפי חוץ שאצלם הכל בסדר. הזוג פוסע שלוב ידיים, הם עדיין נפעמים זה מזו וזו מזה.

הבעיה בבית משפחת נתניהו אינה פרטית משפחתית. היא מקרינה על לשכת ראש הממשלה, מתערבת במינויים ובהתייעצויות ביטחוניות. ראש הממשלה בוחר (האמנם בוחר ?) לשתף את רעייתו בענייני המדינה ומבקש ממנה לחוות את דעתה בסוגיות שונות שעומדות על הפרק. הוא טורח בהזדמנויות שונות להצהיר שהיא אשה טובה וחכמה מאוד. זכותו המלאה של ראש הממשלה להתייעץ בעניינים הרי גורל (תקיפה באיראן, שיחות השלום, כיבוש עזה וכיו"ב) עם אלה הקרובים אליו ביותר ועם אלה שהוא סומך על תבונתם.

אלינו האזרחים מגיעות לאורך השנים שמועות, סיפורים ותיאורי עלילות שרה מסמרות שיער, חלקן כנראה עלילות שוא. אבל העשן המיתמר שוב ושוב מעל מעון ולשכת ראש הממשלה מעלה חשד כבד שגורל מדינתו נתון חלילה בידיה של אשה בעייתית. ויש כאלה שאומרים בעייתית מאוד.

האם יש דרך ביניים שמצד אחד תאפשר למר נתניהו למלא את תפקידו ומצד שני תמנע מהגברת נתניהו להתערב בעבודת ראש הממשלה ולהשתתף בדיונים ובהחלטות ? מסופקני.

סוגיה זו ממחישה את חשיבות התקשורת. יתכן שאין תחליף לתפקידה של העיתונות בחקירת הנושא והבאתו לידיעת הציבור, ללא מורא ומשוא פנים.

אתם זוכרים שכתבתי לכם לאחרונה, שבשום פנים ואופן לא לריב עם השכנים ? אז יש לי תוספת מאוד מאוד חשובה : בשום פנים ואופן לא להיקלע למריבות עם עובד משק הבית שלכם. דיר בלאק. העובדים המסתובבים אצלכם בין המצעים לבין שאר הג'יפות של נוזלי הגוף והנפש יודעים עליכם יותר ממה שאתם יודעים על עצמכם. כן, יותר מאשר הפסיכולוגית המהנהנת שלכם יודעת. יש בצוות עובדי משק הבית המסורים אחד המפענח על פי כיוון קמטי הסדינים ופיזור נקודות וקווקווים חומים על האסלה האם האיראנים צריכים להתחיל לאגור מזון. עובדי משק הבית עלולים ח"ו להוציא את דיבתכם רעה. רעה מאוד. יש להם כלי נשק שאפילו לשכנים אין. הם שומעים הכל את פליטות הפה ואת בין השיטין. ככל שאתם מתעמרים בהם, זיכרונם מתחדד ומשתפר. אם העוזרת שלכם אינה מבצעת את תפקידה כראוי קנו לה מתנה יפה, שלמו לה פיצויים הוגנים ותגידו לה שתמיד תמיד הדלת פתוחה והיא יכולה לפנות אליכם בכל בעיה. דיר בלאק, רק לא לריב איתם.

אחד מהנושאים שאינם טורדים כלל את מנוחתי הוא "האושר". אני יודע בעמקי מעמקי שאין "אושר". שאדם מאושר הוא אדם מת. אבל לא לשם כך התכנסתי כאן היום. השבוע אדם זר, כמעט הצליח לערער את תפיסת אי האושר שלי. לרגע חלפה במוחי מחשבה שהוא ולא אחר מסמל את האדם המאושר. היה ברור שהוא הגיע ליחסים נישגבים דיסהרמוניים בין רצון גופו לבין האותות שנשלחים מהמח. הוא הלך בו זמנית לשם ולכאן. יתכן שהוא נמצא בעת ובעונה אחת במקומות שונים. הוא נראה יציב ונוטה ליפול בכל רגע גם יחד. שברירי ואיתן כסלע. ישבתי במכוניתי ועשיתי את אותן הכנות שעושה נהג לפני שיוצא לדרכו מהחניה. הוא עמד מולי והחל לסמן משהו שיכול להיות דבר והיפוכו. מיד הבנתי שלגילו 75 אין כל משמעות. הוא נראה בן שבעים וחמש, אחרי שנים ארוכות של מסעות ניווט אינסופיים, ריצות ארוכות וצעדות בכל מזג אויר – הגיע למצב בו בין עצמות השלד ועורו אין כלום. אדם ללא בשר. אך יתכן, שהוא כולה בן ארבעים ואף למטה מזה. על פניו היה מרוח חיוך שחשף שינייים בוהקות. חיוך של אור ראשון או אחרון. הוא לבש מעל אפוד זוהר מתהדר בכיתוב ״פיקוד העורף״. אולי הוא עשה את המסלול הארוך מהיחידות הכי נבחרות, מהצוותים האגדיים אל העשייה היומיומית האפורה בפיקוד העורף. יום יום הוא עולה על האפוד הזוהר ומסתובב כמו הבוחנים בתרגילים האוגדתיים בלי חגור וקסדה ובלי נשק. ואז גופו לקח חזק שמאלה בניגוד לכוונה הברורה להסתער קדימה אל פאתי החניה, שם הוא ראה אותה את דולציניאה או בשפתו את ה״נקבה״. היא היתה שקועה בענייניה והוא הרגיש שקוף. היא לא רקעה ולא הצדיעה פשוט חלפה על פניו, ולכן לא ראתה אותו מותח לעברה את אצבע האמה קדימה, בתנועה הידועה כ"דיגיטוס אימפודיקוס" או "התנועה המזרחית המגונה" ואולי אפילו לא שמעה אותו לוחש לה בהטעמה : ״זובי״.

תקשיבו לי, אל תכנסו לסכסוך או לקטטה עם השכנים. ככל שבעלי הריב והמדון שלכם מתגוררים סמוך לביתכם או לדירתכם, חייכם יהפכו קרוב לודאי לאומללים ובלתי נסבלים. אם בכניסה שלכם גר איזה בן בליעל, רשע, זד, גיהאדיסט – מפגע של ממש, הדבר האחרון שעליכם לעשות הוא לפתוח מולו חזית. לימדו מניסיונם המר של רבים אחרים – אסור בתכלית האיסור להפוך מישהו שאתם נפגשים איתו דרך קבע בחדר המדרגות או במעלית לאוייב. זה יהיה אסון – כל פתיחת תריס תפגיש אתכם בוקר וערב עם הצלף שגר מולכם. נסו כל דרך כדי להגיע איתו להסכמה או לפשרה. אל תבחלו בהרעפת כבוד ומחמאות. בהבעת עניין בשלום אימו הנוטה ואביו הנטוי. היכנסו אליו לקפה של ערבית והזמינו אותו לטעום מהקוגל שסיימתם זה עתה להכין. זו הדרך שתגרום לכך, שיעביר את פסטיבל המנגל היומי, המתנהל במרפסת שלו הפונה עם כיוון הרוח לחדרי השינה שלכם, למקום אחר. פתיחת מאבק מול שכן בבית המשותף עלולה להידרדר למלחמת עולם. הפעילו את כל כישוריכם היו יצירתיים. אבל דיר בלאק בלי אש. אם חלילה נפלתם קרבן לעצביכם הרופפים ואתם נמצאים בעיצומם של קרבות עם השכן בעמק הבכא – לכו לייעוץ, זו אינה בושה. אינכם הראשונים שמאבדים את הברקסים. אספו רעיונות ממגשרים, מפשרים ומתווכים – חפשו דרך להפסיק את האש. אל תסתפקו בהודנא מקומית, זה טוב בתור התחלה, נסו להגיע בכל מחיר להסכם שלום בר קיימא גם תמורת ויתורים מרחיקי לכת. דווקא השכן שכולם אומרים עליו ש"אין עם מי לדבר", שהוא פאנט, מחרחר מלחמות יתגלה לכם כמי שבסתר ליבו מחפש כבר זמן רב סולם לרדת מהעץ.

זן נדיר

אני יושב באוטובוס הנוסע בדרך חברון בירושלים, עם הגב לכיוון הנסיעה. מולי מימין אישה כבת 75 קוראת ספר. מחזה נדיר. בקו הזה קוראים בדרך כלל בסמרטפונים או מתפללים מתוך סידור. פוחת והולך דור קוראי ספר בתחבורה הציבורית. האישה מוקפדת בלבושה אני מזהה שעון גדול, טבעות על אצבעותיה ולצווארה ענק. לבושה במעיל שחור שדש שרווליו וצווארונו מבד דמוי עור נמר. היא כבר בסוף הספר. קוראת בשקיקה. מעת לעת עולה חיוך קטן על פניה. בשלב מסוים אני מזהה על כריכת הספר איור של נמר. האם היא מתאימה את בגדיה לכריכות הספרים שהיא קוראת ? כשהיא הופכת את הדף אני מצליח לקרוא את שם הספר "נמר מעופף" בבית אני לומד מהאינטרנט שכתבה אותו יעל טבת קלגסבלד.

הלוחמת

בתל אביב בסיום יום עבודה אני יוצא מבניין משרדים בו נמצאת הקליניקה שברחוב שארית ישראל. ברחוב המשיק לאחת מצלעות איצטדיון בלומפילד מספר לא גדול של בתי עסק שונים, בשעה זו בערב רובם סגורים. מרחוק אני מזהה קשישה נוברת בפח. הליכתה מהירה, ניכר שהיא מכירה היטב את המסלול בין הפחים שמשני צידי הרחוב. היא גוררת עגלת קניות דו גלגלית וכנראה מעוניינת בעיקר בבקבוקים ופחיות ריקים. כשהיא עוברת על פני היא אינה רואה אותי, אני שקוף. היא ממוקדת במטרתה, נמרצת. לא, לא היה בה דיכאון או עצב, רק מלחמה. מפח לפח בצעדים קשישים ונמרצים.

מנקה הרחוב

בסוף הרחוב בפינת שדרות ירושלים שביפו מנקה רחוב מצויד בעגלה ועליה פח מטאטא ויעה. המנקה כבן ששים וחמש. נאבק בפיסת נייר שמסרבת להתיישב לתוך היעה. הוא אינו מוותר יורד מהמדרכה אל הכביש מצמיד את הנייר עם היעה לדופן אבן המדרכה, ממלכודת זו כבר אין לנייר מנוס ויחד עם המטאטא מוליך המנקה את הנייר לתוך הפח. ממש מתוך פתח הפח חומק לו הנייר ונופל על המדרכה. הוא מעיף בי מבט ואני משיב לו בהנהון סולידרי.

פגשתי שלושה קשישים ביום אחד. שלושתם עוררו בי מחשבות. שמחתי בקשישה הירושלמית קוראת הספר ובשני הקשישים הנאבקים על קיומם, על מטה לחמם בלילה ביפו. אנחנו שומעים שוב ושוב על מצוקת הקשישים ניצולי השואה, שהמדינה מפנה אליהם עורף. אותה מדינה שעושה שימוש ציני ומניפולטיבי בשואה לצרכיה. אבל אנחנו מתעלמים ממצוקת הקשישים האחרים כלומר "סתם קשישים" בלי שואה. מה יהיה עליהם ? על הלוחמת הקשישה כשגופה יבגוד בה והיא תתקשה בהליכה בין הפחים ? ומה יהיה על מנקה הרחוב החביב (עובד קבלן ?) כאשר יפוטר וישלח לביתו ? על המדינה הרי אי אפשר לסמוך. היא מפנה את גבה בשיטתיות אל דור ההורים והסבים. יש לה סדרי עדיפויות. היא רואה בהם  נטל מיותר – בולעי קצבאות טפיליים.