Sub Stance

                                                                 רסיס רוק

                                                                 ניתז

                                                                חרפה קטנה

                                                                בצהרי יום,

                                                                צנח

                                                                כזיקוק יתום,

                                                               שקוף ומביש.

                                        קמט לעולם קמט

                                        הוא.

                                        קפל קרקע

                                        שטח מת

                                         הוא.

                                        שם, באיגוף

                                        השמש מול העיניים.

זיכרון הוא

גרגיר

אבק מתוק,

בהיר, מדויק ואכזר.

שחקן הקולנוע פיליפ סימור הופמן מת כנראה ממנת יתר מסמים. מותו "מצליח" להעלות לדיון סוגיות חשובות.

לפני שנה סיימתי את עבודתי כמנהל מרכז הגמילה מסמים ואלכוהול בליפתא שבירושלים, לאחר 42 שנים בשירות הציבורי פניתי לעבודה בקליניקה הפרטית*. מזה כשנה אני נותן טיפול, יעוץ והדרכה לאוכלוסיה שבדרך כלל נמנעת להגיע לשירותי בריאות ורווחה ציבוריים.

מתמכרים רבים ואיתם גם בני משפחתם נוטים לעיתים לדחות את הפנייה לעזרה. יש להם תקווה "שזה יעבור" "שהיא תצא מזה" מצד אחד, ומצד שני חשים חוסר תקווה מהאפשרות לשנות את המצב: "היה לי ברור שאחת מן השתיים או שאמות מהסמים או שאתאבד" אמר לי גבר אינטליגנטי בעל משרה מכובדת ומשפחה תומכת. הפנייה לעזרה מקצועית צריכה לא רק לחצות את ההכרה בקיומה של בעיה אלא גם את הקושי בהתמודדות עם הסטיגמה. ככל שהאדם ממוקם גבוה יותר בריבוד החברתי היכולת לחלוף מעל המשוכות בדרך לפנייה לעזרה אינה קלה יותר, ולעיתים ההיפך הוא הנכון. "אם יתברר במקום עבודתו של בעלי שהמנהל שלהם מכור, לא יהיה לו כל סיכוי הוא יהיה גמור" אמרה לי בטלפון אשה שלא חזרה אלי שוב. גם היא הרגישה שאין מוצא, היה לה קשה לארגן מחדש את סדרי העדיפות של חייה – לשים את בריאותו ולפעמים גם את חייו של בעלה לפני הקריירה שלו. "אני לא אלכוהוליסטית מחוקה" אומרת אישה באמצע שנות השלושים לחייה: "אני שותה כמו כולם מסביב, לא רואה מצב שהחיים שלי יהיו בלי שתייה, אני מושכת את היום עד הערב ואז מגיעה אל הרגע הנכסף". ומנסה להרגיע: "אני שותה רק בערב, זה מוכיח שאני שולטת במצב". אשליית השליטה בשימוש בסמים ובשתיית האלכוהול היא הנחמה או ההונאה העצמית. לפעמים תחושת השליטה המדומה היא מנוף לעוד כמה שנות שתייה הרסנית. קשה לה עדיין להבין שיש משהו בעייתי בדרך שבה היא שותה, שהעובדה שבמשך שעות היום היא עסוקה במחשבות על השתייה מבשרת רעות. היא מתארת את השתיינות כנורמה בסביבתה, כולם שותים: "אני לא מכירה אצלנו מישהו שלא שותה ולא מעשן". כשהמלצתי בפני גבר צעיר לפנות ליחידה אישפוזית לשם גמילה פיזית מסמים הוא פסל את האפשרות הזו על הסף. הוא חשש מהדימוי העברייני שיש למקום טיפול מעין זה. הקרימינליזציה של השימוש בסמים מרחיק רבים מפנייה לטיפול. ההתמכרות אינה רק "בעיה" או "מחלה" אלא גם "עבירה". המוטיבציה לקבל יעוץ וטיפול בהתמכרות מאופיינת באמביוולנטיות רבה, הסטיגמה המלווה את התופעה מסבכת ומקשה. כך אנחנו שומעים מעמיתינו בארצות הברית שרק 10 אחוזים מכלל הזקוקים פונים לעזרה מקצועית.

בעיה קשה נוספת היא נחלת אלו שסיימו טיפול וגמילה והיא ההתמודדות עם הכמיהה. אחת התוצאות הלא נדירות של הגמילה היא החזרה לשימוש ולשתיה. "המעידה החד פעמית" עלולה להפוך "לנפילה". והנה שוב הסטיגמה "שימוש חד פעמי חוזר" הוא "מעידה" וחזרה לשימוש ולשתייה הם "נפילה" – ביטויים עמוסי שיפוטיות וגינוי. כששחקן הקולנוע פיליפ סימור הופמן חזר להשתמש בהירואין הוא "מעד" "נפל". בעיני סביבתו ובעיני הציבור הרחב "נפילה" זו היא עדות לכשל באופיו ולא לחומרת מחלתו – התמכרותו. מחלות עלולות להתפרץ שוב מבלי שהחולים ירגישו אשמה או בושה. לא כך הדבר כשמדובר בהתמכרות. כך אולי מצא את עצמו פיליפ סימור הופמן מחוץ למשפחתו בודד וכלוא בכלימתו.

* קליניקה בירושלים ובתל אביב 057-537-2468

קראתי בעניין את פסיקתם של רבנים שאין להזמין לחתונה זמר הולל. זאת בין היתר משום שלדעתם יש בכך כדי לתת לגיטימציה לאורח חייו.

רציתי לשאול את כבוד הרבנים האם מאותו הטעם ראוי להצביע עבור רשימה המתמודדת לכנסת או לעירייה, שבין מועמדיה יש מי שעשו מעשה מרמה, מעלו באמון, נטלו שוחד, או שלא עלינו נאפו, גזלו, הלינו שכר, עשקו יתום ואלמנה וכיוצא באלו מעשים ?

אם חלילה וחס יבחר לכהונת ראש ממשלה, שר הפנים או לראשות עיר אדם שנאף ונטל שוחד או עשה מעשים כגון אלו הרשומים לעיל, האם ראוי לשבת איתו בקואליציה ? להזמינו לשאת הרצאות לפני תלמידים ?

האם יש לדעתכם תוקף להחלטת ממשלה, כנסת, בית משפט או בית דין רבני שהתקבלה בהצבעתו של מי ששרך דרכיו השתרלל הלוך ושוב וכו' ?

מאז ומעולם הזדקקנו לשמות תואר. זוכרים את "הנשר הגדול" ? פעם עשינו לנו רב שהיה לאדמו"ר. יש לנו את חוזה המדינה, גואל האדמות, מייבש הביצות, סולל הכבישים, כובש השממה, המשורר הלאומי והחפץ חיים. היה לנו את הזקן ואחר כך עוד זקן. הגברת הראשונה של התיאטרון העברי, והגברת הראשונה של הזמר העברי. מר ישראל, ומר כדורסל, מר ביטחון, טופמודל ומאסטר שף, חתן הפרס והראשון לציון. הרנטגן ואבי הפרויקט ואבי ההתיישבות הציונית. אבינו מלכנו, גיבור ישראל וכוכב נולד.

יום אחד הופיע בחיינו בשנות החמישים, אחרי אלפיים שנות גלות מלך. "מלך הפלאפל" ברחוב פינסקר בתל אביב. עודנו מחכים בתור המתארך נרגשים מזיו פני המלכות, זרח מנגד דוכן פלאפל מתחרה ומתריס, שטרף את הקלפים והכתיר את עצמו בתואר "המיואש". – סביב ראשו כרך טורבן לבן שהבליט את זקנו השחור כפחם. "המלך" מזה ו"המיואש" מזה – נוגשים זה בזה. שניהם סימנו את הבאות – נגזר עלינו להמליך מלכים לרוב ואז לייאש אותם. אנו מושחים אותם ברוחב לב, כדי להדיחם. כל תינוק בן יומו יודע שכיף גדול הוא לדחוף את הבימבה למעלה כדי להגיע אל הפיסגה וממנה אל הסיפוק הנשגב – להתגלגל ללא מעצורים ברעש מטה מטה. בכל "מלך" טמון גם "המיואש". היום הוא הבלתי מעורער בארמונו ומחר נטוש ברחוב, נרקב בכלא או נדון לשכחה. יותר מעונג ההמלכה אנחנו משתוקקים אל הנפילה וההדחה. אין צליל ערב יותר לאוזננו מצליל כתר המתנפץ לרסיסים במי אפסיים.

שברת לי את הלב לחתיכות קטנות שר אריק איינשטיין לא לאשה אהובה אלא לארצו מולדתו – "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן". קשה היה לו לומר בעברית את הולכת לאבדון והוא בחר בפייפן – ביידיש, יידיש שמייצגת עבור אריק הצבר את הגלות, המדינה ההולכת ואובדת תחזיר אותנו לגולה. נוכח הסכנה הזו הוא חש חוסר אונים "ולא יוצא לי קול" – "את שם מתמוטטת" ואילו הוא "מביט אל הנייר טומן הראש בחול". קשה להתעלם מהתכתבותו של אריק איינשטיין עם "הוי ארצי מולדתי" של שאול טשרניחובסקי שכתב "הוי ארצי! מולדתי!  הר טרשים קרח. עדר עלפה, שה וגדי.  זהב הדר שמח." אריק הפך את ה "הוי" ל "אוי" ואומר לכולנו ששרים את טשרניחובסקי "רואה אותך נופלת". "היה לנו חלום, ועכשיו איננו, אני כל כך עצוב בא לי לבכות".

אריק טווה בקולו ובאישיותו את חלומותינו. מעבר להסברים השגורים על הסתגרותו בביתו היא מסמלת עבורי את האבדן, השבר וההתכנסות בתוך המקום הבטוח בביתו מבצרו.

אריק איינשטיין הלך לעולמו. עצוב לי מאוד.

ההצצה שמספקת לנו פרשת הרפז \ אשכנזי \ ברק \ השם ישמור, ללשכות הבכירים, מעלה בין היתר תמיהות באשר לתפקודם של האמונים על ביטחון ישראל. בלשון אחרת : האם האנשים שבחרו להתייצב בחזית הצבאית והביטחונית עושים הכל כדי שכל רגע מזמנם יוקדש לביצור ביטחון המדינה ? האם הם מעיינים שוב ושוב ובחרדת קודש, בחוברות המרכזות את מסקנות והמלצות ועדות החקירה הממלכתיות, ועדות הבדיקה ודוחות מבקר המדינה ושואלים את עצמם מה יתקנו וישפרו ? האם הם שואלים את עצמם פעם ביום \ בשבוע האם הצבא שבפיקודם ערוך ומוכן למלחמה שתפרוץ מחר ?

אני לא מצוי בפרטי פרשת היחסים בין ברק לאשכנזי. אבל ברור הוא, שחלק ניכר ממעייני הרמטכ"ל ושר הביטחון דאז, לא היו נתונים לביצוע תפקידם. הרושם הוא ששעות רבות הוקדשו בשתי הלשכות לבחישות ולרקיחות. אם אכן כאלה היו פני הדברים, אזי היתה זו בעיני מעילה באמון הציבור, שישן טוב בלילה משום שהיה סמוך ובטוח שהרמטכ"ל ושר הביטחון ישנים עם נעליים, ולא היא.