כשרותי גרוסמן מגלי צה"ל פנתה אלי לפני כשנה, והציעה לערוך תכנית על אסון בית המכס העליון הסכמתי מיד. סמכתי על רותי (שהיא בתם של חברי) שתעשה עבודה טובה, רגישה ואחראית יחד עם חברתה יעל לוי. לא תיארתי לעצמי את מה שהתכנית תחולל. שתי חיילות צעירות עם טייפ קטן, הסירו את מעטה השתיקה וההשתקה מעל אסון בית המכס העליון.

השבוע אסון בית המכס העליון זכה לחשיפה נוספת. בטקס שנערך על גג משכנות רות דניאל שביפו, העניק מר ירון דקל את פרס מפקד גלי צה"ל למצויינות לשנת תשע"ג בקטגוריית תכנית ביכורים, ליעל לוי ולרותי גרוסמן ולתכנית "כן היו הדברים מעולם" – סיפור אסון בית המכס העליון. חבר השופטים יו"ר תת אלוף רחלי טבת ויזל (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), מר רפיק חלבי ומר עמית סגל נימק את החלטתו:

"לאחר תחקיר משובח ובחירה מגוונת של מרואיינים, העלה צוות התכנית למודעות סיפור לא מוכר, שהושתק באופן מכוון במשך שנים, ונגע בו באופן מקצועי, רגיש ומקיף. יוצרות התכנית, חיילות בשרות חובה בגלי צהל, יצרו בעצמן בתכנית אנדרטה לחללים, ובעקבותיהן הגיעו למקום גם כלי תקשורת נוספים וסיפרו את הסיפור העלום. הישג עיתונאי ואנושי מן המעלה הראשונה."

הטקס התקיים בנוכחות קהל המורכב בין היתר מאנשי עיתונות, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט. הוקרן בערב סרטון ובו בין היתר תמונות אחד עשר חברינו ז"ל שנפלו באסון. בתום הטקס ניגשו אל ורדה זנדני (אחותו של עובדיה ז"ל) ואלי רבים להביע הערכה והזדהות.

הכתב והפרשן הצבאי מר רון בן ישי פנה גם הוא אלי וסיפר לי ששירת בין השאר בתפקידי פיקוד בגדוד 13 בשנת 1964. מר בן ישי אישר את מה שכולנו הבנו והערכנו שהיתה הוראה מלמעלה שהורתה: "אף מילה" על אסון בית המכס העליון.

יש הסוברים שלאירן יש פצצה גרעינית, יתכן שאין לה או שלעולם לא תהיה. גם אם נניח לרגע שלאירן אכן יש פצצה כזו, לא תמצאו מומחה אחד שיהיה מוכן להעריך בוודאות שאירן תעשה בה שימוש נגד ישראל. וכך, למרות ההסתברות הנמוכה עד אפסית שתנחת עלינו פצצה גרעינית אירנית, ממשלת ישראל משקיעה מיליארדים בהערכות והתמודדות עם הפצצה האירנית ומזרה בנו אימה ופחד.

לעומת זאת מומחים רבים משוכנעים בוודאות, שבישראל תתרחש רעידת אדמה חזקה. מבקר המדינה קבע : "על מדינת ישראל להיערך לרעידת אדמה בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר" רעידה כזו תגרום למותם של אלפים או עשרות אלפים, לפציעתם של עשרות או מאות אלפי איש ותשאיר כמאתיים אלף איש ללא קורת גג. ולמרות זאת ממשלת ישראל עושה מעט מאוד כדי להערך לקראתה. – יש הרבה מה לעשות כדי שיהיו פחות אבדות בנפש, פחות פצועים ופחות אנשים שיאבדו את ביתם.

כל שקל שישראל מוציאה על ההתמודדות עם הפצצה האירנית היה יכול להיות מופנה להערכות לקראת רעידת האדמה החזקה, שבוא תבוא, ובכך להציל חיי אדם.

הוא והמכונה. באותן דקות זה היה כל עולמו. אני ממתין לתורי אחריו. ברור שקורה לו משהו. הוא אינו יודע, אני מתחיל להבין. נראה כבן שבעים וחמש. מקרין ניקיון וסדר. מגבעת בהירה, חולצה לבנה מגוהצת. מכובס מעומלן מכופתר היטב. אצבעותיו נעות בהיסוס רב על גבי המקשים. המכונה מכריזה על טעות בהקשה. הוא מנסה שוב. אינו זז, אם יזוז עלול גם החלק שהוא זוכר מהמספר הסודי לחמוק ממנו. אצבעותיו מגששות להן, משייטות, מניע אותן לכאן ולכאן, לוחץ על אחד המקשים באי אימון ניכר. שוב מופיע המסך שמטיח בו את האמת המרה. הוא בוהה אך לא לחוץ. אינו מתכוון לגייס את משאבי הזיכרון, משחרר את  האצבע, נותן לה ללכת ולנסות את מזלה, ואז מופיע המסך הבלתי נמנע שמודיע שהכרטיס נבלע ועליו לגשת לסניפו. גש לסניפך. הוא אינו זז. מתעלם מההודעה שבישר זה עתה המסך האכזר. מושיט את אצבעו אל המקשים, ספק מקיש ספק מלטף, מנסה לרצות את המכונה ולפרוט על מיתרי ליבה. אך המסך קר וחסר רגש. גש לסניפך. הוא מקיש בעדינות שוב ושוב והמכונה בשלה. עיקשת. מפנה את מבטו אלי. מחייך. פנים של קשיש נאה ושלו. אינו מאוכזב או נבוך. פונה אלי: "היה ראש השנה ושבת, חשבתי שהבנק עובד היום". אני מנסה לסייע, אומר לו שהכרטיס נבלע וכדאי שיפנה לסניפו. הוא מסכים ומודה לי מאוד במאור פנים: "כן, נכון, אלך. תודה תודה. שתהיה לך שנה טובה". "שנה טובה גם לך אדוני". אני מסיים את ענייני אצל המכונה ויוצא מהבנק. הוא מתקדם לאיטו במעלה רחוב בן יהודה, על פניו חיוך קטן, ברור ששכח את המכונה שבלעה זה עתה את כרטיסו. גם "גש לסניפך" נמוג. האירוע נמס בירכתי השיכחה המתוקה. נד בראשו לנגן האקורדיאון בפינת רחוב בן הילל. ממשיך בדרכו כשעל פניו ארשת: מה יפים החיים בעולם כה יפה.

מזמן לא דיברתי עם אמא שלי.

אנחנו מזדעזעים מהעובדה שהורים שוכחים את ילדיהם למות מחום בתוך מכוניות. מדובר במקרים מצערים וקורעי לב, אך למען האמת ולנחמתנו במקרים בודדים בלבד. אין זו תופעה המונית או מכת מדינה חלילה.  אבל כנראה שדי בכך כדי לייצר תהודה תקשורתית רחבה. זה סוג אירוע שמפיק ריגוש – דרמה טרגדית. אב מסור אם למופת ברגע של הסח הדעת, משאירים את ילדם הפעוט בודד למותו, ולא סתם מוות – למוות אכזר במכונית סגורה ולוהטת. זה עובד עלינו חזק – מחובר בנימים דקים המוליכים לאחור אל ימים שבהם אבותינו הקדומים נהגו להקריב את ילדיהם להפיס את חמתו של האל או לרצות את המולך: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"  (ירמיהו ז, ל"א). ברדיו הסופר-נני-איזו-ממי מככבת בתשדיר שירות למניעת נטישת ילדים במכוניות. בקולה שהפך זה מכבר לסמכות החינוכית של המדינה לנחמן שי של ההורים בחדר הילדים האטום. היא מציעה להניח תיק ליד הילד מאחור, היא מכירה אותנו היטב ויודעת שאת התינוק אולי נשאיר אבל את התיק או הסמרטפון לא ולא. ואולי גם כדאי להתקין עליו אפליקציה "איפה הילד" או "קו-קו מי שכח את הילד באוטו ? קו-קו". וכולם מחכים בקוצר רוח לשמוע שאף אחד לא שכח היום את ילדו, ואם לא מחר אז מחרתיים.

ומה על הנערים שמעשנים או מסניפים את עצמם לדעת בחומרים הסינטטיים שהשד יודע מהם. אלה שמכונים "סמים חוקיים", שרוכשים אותם בדוכנים ובפיצוציות, תחת כל עץ רענן – שמשנים חדשות לבקרים את שמם והרכבם: קטורת, נייס גאי, מבסוטון, חגיגת, מסטולון ואמסטרדם. מה עליהם ? מדוע להם אין תשדיר שרות ? מדוע סופר-נני-איזו-ממי לא אומרת להם ברדיו": "דיר באלאק ילדים, זה לא גראס זה לא אקסטזי, זה חומר רע מאוד ממכר דופק את השכל והחיים". ומה עם מאות המתאבדים ? למה כאן לא מגייסים את הסופרנניאיזוממי שתגיד להם איזו מילה שתעשה גם להם סדר בחיים. ברור שלא, למות או להתחרפן ממסטולון או מהתאבדות, זה לא אותו דבר. בהתאבדות, אין אין את זה. זה לא חזק כמו לשכוח תינוקת אל מותה. זה לא אותו דבר. מה אני בכלל משווה.

ערב תשעה באב בתל אביב

נפלה ריקנות של תשעה באב בכיכר המושבות. לשוליים יש שוליים. ושולי השוליים הם עצב גדול ופחד. הקשתי במפה "רחוב עכו" בתל אביב. המפה האינטרנטית תיקנה אותי שוב ושוב "שביל עכו". במו עיני ראיתי שלט כחול "עכו" ועוד שורה מבהירה "עיר נמל" או "עיר חוף בישראל". אבל האינטרנט יודע  טוב יותר, זה אינו רחוב. כך נראה השביל המוליך אל השאול. אין מוסיקת רקע. אין כתוביות. בהתחלה סתם עזובה, החצר האחורית של האחוריים. בבת אחת כמעט ללא הכנה, מתגלה המחזה. יאמר מיד, הבימוי רע, מרושל ולא אמין. לפחות שלושה שחקנים מחזיקים את המזרקים בפה, מפנים את ידיהם למלאכת הקשירה והנבירה בורידים ששקעו. שחקן אחד יושב בכסא גלגלים, לידו גבר שדוף בעל גולגולת ציפורית ועיניים חיות, מאחוריו קצת בצד צעיר מחפש מקום בירכו. הראשון שקידם את פנינו, המחט היתה תקועה בזרועו כשהוא צולל ונעור בתוך עולמו. מולו על מזרון בלב הזוהמה – חברו, הלום סמים מכוסה בזבובים. במרפסת בבית המשותף המשקיף אל התופת עומד צעיר אפריקאי ומתגלח. רכב חונה ומתוכו יוצא זוג, הם ניצבים מעולים, ממלאים כהלכה את תפקיד המנוכרים הלא שייכים שנקלעו למקום. עוד ועוד שחקנים זרמו אל השביל בעודנו יוצאים אל העולם הנורמלי – קולנוע מרכז וגן לוינסקי.

אני כל כך רוצה להגיד לכם: אל דאגה ילדים, זה לא באמת היה מה שראיתם. זה כאילו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. מישהו ודאי עושה סרט, בננה ספליט, מצלמה נסתרת. עוד מעט יקפוץ איזה ליצן חיים הכט יגאל שילון ויגיד שהכל סתאאם יצפאן, ושאכלתם אותה. ננשום בהקלה לרווחה. למשך כמה דקות נגער בעצמנו, שהתפתנו להאמין שזה יכול להתרחש חמש דקות הליכה מהמיכנסונים הקצרצרים המופלאים המסתובבים בשדרות רוטשילד הלוך ושוב. אבל לא. זה אכן היה וזה ממשיך להיות כל יום. גם כשאנחנו לא רואים ולא עוברים שם, כאילו בטעות, בחצר האחורית של השוליים.

בשעה שרבבות יהודים אבלים מילאו את הכותל המערבי ובתי הכנסת לבכות ולזעוק מרה על בית מקדשנו שחרב, באותה שעה לא בכה איש על אלה שנגזר עליהם להיות חלק מהסיוט ב"שביל עכו" בואך אל שאול תחתיות.

נו, תגידו לי איפה אנחנו חיים ?

איך אנחנו יכולים לשבת איש תחת אוהלו וגפנו כאשר ה' אין לו בית, כשהוא נעבעך הומלס ? איך זה קרה שהאל הגדול, מלך מלכי המלכים, השוכן במרומים, נפל ככה, כמו אחרון הקלפנים שהפסיד את התחתונים, את אשתו וגמר על הספסל. האם הימר לא נכון ? אולי חלילה שם את כל הכסף על הסוס הלא נכון ? מכיוון שבתוך עמי אני יושב, יש לי הרגשה שאכן כך קרה. אדוני עשה בחירה רעה מאוד, הוא הימר כפייתית על עם שלא נדע. כבר מהרגע הראשון הוא היה צריך לראות את הנולד. אברהם, יצחק ויעקב אצל כל אחד מהם היו סימני שלומיאליות מוקדמים שלא לדבר על נטייה להסתבכויות. אחר כך הופיעו סדרות של בלגנים – עגל הזהב ופרשיות מין ושחיתות למיניהן. מלכים, כהנים, שופטים ומצביאים ועד אחרון זבי החוטם בשוק בכולם פשה הנגע. כשהרחום והחנון, מביט בנו ובמעשינו, אין ספק שהוא מצקצק וסופק כפיים. עם חוטא ומחטיא, חרא של עם. מי שהלך על כל הקופה המרקיבה – ואדוני צבאות  עשה זאת, לא פלא שהוא מוצא את עצמו הומלס ר"ל.

שלוש וחצי בלילה. חושך. קריר. גלגלי המזוודות שלנו הפרו את השקט בשביל המוביל מביתנו בירושלים אל הרחוב. המפגש עם השניים היה בלתי צפוי לחלוטין. אחר כך מטריד ומעורר מחשבות. דיברנו על זה אבל זה עוד עומד ומציק. תקוע בראש לא מרפה. גם כאן עכשיו, יום אחרי שהגענו ללונדון לחופשה קצרה.

באמצע הלילה פגשנו על השביל ששוחת שיחי לבנדר לאורכו, שני ילדים. הם נראו כאחים כבני שמונה ושש. בעוד כחמש שעות הם אמורים לשבת בכיתה וללמוד. ילדים בני גילם ישנים עכשיו. השינה חשובה להתפתחותם וגדילתם. ילדים לומדים טוב יותר אחרי לילה של שינה. אבל הילדים האלה היו ערים לחלוטין. הם היו ערים כבר שעה או יותר קודם לכן. הם פלטו איזה הימהום ברכה חטוף כשחלפו מהר על פנינו. יתכן שהמפגש איתנו הפתיע גם אותם אך הם המשיכו בדרכם. ואנחנו ? אנחנו גילגלנו את המזוודות אל הרחוב, אל המכונית בדרך לשדה התעופה.

עיתון ״הארץ״ הוא בעיני עוגן חשוב במדרון החלקלק שבו גולשת הדמוקרטיה במדינתנו. אי של נאורות ופתיחות. הוא לא נטול חולשות וחסרונות, אבל הוא יחיד מסוגו ויקר ערך. באמצעות עיתונאים מוכשרים הוא אינו מרפה ומעמיד שוב ושוב לדיון שאלות גם משולי חברתנו. עיתון הוא ארגון מורכב. הוא עושה דרך ארוכה עד שהוא מגיע לשולחננו. אין לי ספק שמערכת עיתון הארץ היתה מזדזעת אם היתה יודעת שבקצה מסלולו של העיתון אל פתח בית הקורא עומדים שני ילדים כבני שמונה ושש, בשלוש וחצי לפנות בוקר.

די מהר התברר לנו ששני הילדים הקטנים מחלקים את העיתון. איש מבוגר, אולי אביהם, נותר לשבת במכונית המוארת ברחוב, הוא שקד על גילגול העיתונים וקשירתם באמצעות גומיה. הכין בזריזות עוד ועוד עיתונים שהילדים יניחו על המרבד הרך בפתח הדירות בהן נמו משפחות שלוות את שנתן.

הכי טוב להפסיק כאן.

עוד יום של פירוק בית ההורים. שכבה אחר שכבה. הורי שאינם עוד בין החיים הגישו לי מתנות מעברי – מכתבים רבים, מחברות, עבודות בית הספר, יומנים, צילומים וציורים רבים. אני מתבונן במספר ציורים שציירתי לפני למעלה מחמישים שנה, לכל אחד מהם נשמר זיז תא במוחי. אין לי כל ספק – הם שלי. ידיעה פנימית בהירה שמעבר לחתימה הילדית המתנוססת עליהם. זה מרגש וגם מפתיע. למעלה מחמישים שנה שלא ראיתי אותם ולא חשבתי עליהם. ברגע אחד הם צצים ומתחברים ללא היסוס לתא מוחי זעיר פנימי, שהמתין לשליפה ולאימות. הם זכו לאישור ולרגע החיבור. סוג של גאולה.  יש גם תאים זעירים רבים שלא יזכו לרגע הזה, שימשיכו לנצור את הידיעה לעצמם, כחללית זעירה התקועה לעולמי עד בחשכה. יש חוויות שהזמן שחלף נותן להם נפח. מסייע לחבר אותם לתובנות עכשיויות. כמו פנקס נכה 3701. מבט ראשון בעטיפת הבד שלו אינו מותיר מקום לספק. חושף את מה שעבר במוחו של הפקיד שהיה אחראי על בחירת העיצוב.

תעודת נכה 3701

כשניסו לבדוק עם הצייר משה קופפרמן האם מקור הפסים בעבודותיו קשור לבגדי האסירים במחנות הריכוז וההשמדה, הוא התנער. קופפרמן ראה בפסים הבלתי נלאים דברים אחרים לחלוטין, את חייו בקיבוץ – מול המסגריה נוכח הגריל בחזית הטרקטורים, את "התקומה" שביום יום בשגרה.  אחרים מוצאים ביצירותיו של קופפרמן את הסורגים, הסודות המכוסים, כותנות הפסים ועוד.

משה קופפרמן

בחויה האישית שלי, פנקס נכה רדיפות הנאצים מספר 3701 הוא שיקוף דרך התבוננותו ויחסו של הישוב הותיק למעפיל, לניצול, לשה לטבח, לסבון. לגלותי. ביום שחרור המחנות הוא לבש את כותונת הפסים האופיינית, והישוב הותיק הצברי הגאה השאיר אותו כאן בבגדי השם. זו היתה נקודת מבט שיפוטית ומתנשאת. היתה בה האשמה – לא מרדתם, לא לקחתם את גורלכם בידיכם, באתם לכאן להיות לנטל עלינו. אימי סיפרה לי שאפילו בקרב בני משפחתה כאן בארץ הוטל ספק באמינות סיפורי השרדותה. אוד מוצל מאש היית וכך גם נשארת. ואולי, אם שרדת את התופת הזו אז אתה משת"פ כלומר קאפו יודנראט מלשין שוטר של הנאצים בעצמך. האם מאחורי גישה תוקפנית זו בצבצו גם רגשות אשם על אוזלת ידו של הישוב בארץ, שנכשל בקריאת תמונת המצב באירופה, שלא הצליח להגיב כראוי בזמן אמת נוכח העדויות והרמזים להשמדה ולשואה ?

במחנות הריכוז וההשמדה

ניצולי השואה היו חשודים ולא אמינים. הם נדרשו להביא לועדות עדים שיעידו בשבועה שאכן היו שם. למלא שוב ושוב לאורך עשרות שנים את אותם טפסים, ולחזור בפני הועדות הרפואיות על סיפור חייהם בשואה. לכן, כלל לא הפתיע אותי כשהכחשת השואה הפרטית של משפחתי התבצעה לא על ידי אחמדינאג'ד אלא על ידי "ועידת התביעות". אבי היה עובד כפיה במחנה קרשניק. עובדי וחוקרי ועידת התביעות לא מצאו במסמכיהם עדות לקיומו של מחנה זה. ולכן, ללא ניד עפעף דחו את בקשתו לזכות בפיצוי שניתן לפני שנים לעובדי הכפיה. האם חלק מארגונים  אלו שתיווכו בין הניצולים לבין משאבי הפיצויים והשילומים, ראו בניצול השואה מטרד ? – אבר מיותר במישוואה. אחרי שסיפקתי לועידת התביעות את כל ההוכחות (טלפון אחד ליד ושם) לקיומו של המחנה בקרשניק ולעובדה שאבי עבד שם בעבודות כפיה, לא זכיתי אפילו למילת התנצלות אחת.

כך, כשאנחנו מפרקים את בית הורינו ומסירים בעדינות שכבה אחר שכבה אנחנו ניפגשים שוב ושוב עם הדיה של המכה ה 81. עטיפה של תעודה אחת מפוספסת מספרת סיפור שלם.

שנה אחר שנה, תוקף פנקס הנכה 3701 הוארך בכל פעם בשנה אחת בלבד

היום יום שישי ה 14 ביוני, סמוך מאוד למועד נפילת 11 חיילי גולני באסון בית המכס העליון ברמת הגולן, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, התקיים טקס הנחת אבן פינה למיזם תיירותי באתר בית המכס. היזם הפרטי התחייב להקים במתחם אנדרטה לזכר האחד עשר שנפלו. בני המשפחות השכולות, חיילי ומפקדי הפלוגה הוזמנו לטקס ובו נשאתי את הדברים הבאים:

כאן, מול בית המכס העליון, על האדמה השחורה הזאת איבדנו את חברינו. חיילים צעירים היו. חיילים צעירים נשארו. יעקב איטח, יוסף אלישע, אליהו בן יקר, אברהם בסון, אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי, יעקב עזר, ניסים צאיג, אליהו קרן וגבריאל תמאם זיכרם לברכה, כה צעירים נפלו. מוות נורא ריסק אותם עד אבק. אנו חבריהם בפלוגה ד' מגדוד גדעון בחטיבת גולני, ראינו מול עיננו איך קרה הנורא מכל. איך אבדו חיים ברגע. איך האדמה פתחה כאן את פיה, ופיצוץ גיהנומי החריד את חיינו. גשם של אבנים שחורות ניתך על ראשינו והביא את הבשורה המרה – קץ חיים שלמים מלאי תקוות וחלומות של אחד עשר צעירים. מי שהיה כאן לפני ארבעים ושש שנים, ועמד כעד מול מראה המוות, שוב לא היה כמימים ימימה. לא נשאר אותו אדם. המראה שנצרב בזיכרון הטיל צל על החיים. צל שלווה בשתיקה בהשתקה מקוממת. הנהגת המדינה ששלחה את בניה להגן על גבולות הארץ, נסחפה בגל שכרון החושים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. דבר האסון הושתק. העובדה שאחד עשר חיילים נפלו ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, לא נעמה למנהיגות החוגגת והמתבשמת. דבר לא נכתב בעתון וידיעה לא שודרה בחדשות ברדיו. אחד עשר החיילים שנפלו היו כלא היו. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה, לוחמים ששיבה זרקה בשערם אומרים היום ולא נפסיק לומר : היינו שם ! ראינו במו עינינו את אסון בית המכס העליון. שמענו שוב ושוב את סיפור הטיפול הכושל במשפחות השכולות, איך קיבלו הודעות מגומגמות עם עובדות שיקריות על נפילת הבנים. משפחות שאיבדו את היקר להם מכל, נחרדו לגלות שהלוויה והקבורה התקיימה בלעדיהם. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה עומדים כאן מרחק של ארבעים ושש שנים לתבוע את עלבונן. עלבונן הוא עלבוננו. עד היום, כאן, במקום הנורא הזה בו נקטפו חיים צעירים אין ציון וזכר לאסון. אין לוח ועליו שמות הנופלים ותיאור נסיבות נפילתם. יזם, אדם פרטי המקים כאן מיזם תיירותי, בטוב ליבו, מרצונו ומהבנתו שאי אפשר למחוק את ההיסטוריה – את סיפור אסון בית המכס העליון מתולדות המקום, הוא זה שנטל על עצמו את ההתחייבות להקים אנדרטה לזכר אחד עשר חברינו. הוא ולא המדינה ששלחה אותם, ועל כך אנו מודים לו ומאחלים לו הצלחה. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה נמשיך ללוות ולעמוד לצד המשפחות השכולות. נביא את סיפור נפילתם של י"א לוחמי פלוגה ד' בגדוד 13 של גולני באשר נלך.

קהל המשתתפים בטקס בבית המכס העליון 14-6-2013

דברים בשם חיילי ומפקדי פלוגה ד' גדוד 13 של גולני, בטקס בבית המכס העליון

דברים בשם המשפחות השכולות משה צאיג אחיו של ניסים צאיג ז"ל, בטקס בבית המכס העליון.