Sub Stance

יום קשה עבר על ניקולא, מצד אחד ארגון אל קאעידה מאיים להתנקם בו על התבטאויותיו בגנות לבישת הרעלות בצרפת, ומצד שני אביגדור ליברמן שכועס עליו מאוד על שהמליץ לביבי להעיף אותו מהממשלה וללכת על ציפי. זה מכאן וזה משם. יום באמת קשה עבר על ניקולא. זה נטל כבד מדי על כתפי בן אנוש, אפילו שהוא נשיא צרפת ובעלה של. כשיעלה ניקולא בעוד מספר שעות על יצועו ויהרהר בינו לבין ברוני, הוא ינסה איכשהו לסכם את היום שעבר, ויגיע מהר מאוד למסקנה שעם אל קאעידה הוא יצליח להסתדר. ממילא הארגון נמצא במגננה מתמשכת, העולם הנאור נגדו, האמריקאים לא ינוחו ולא ישקטו עד שישיגו את ראשו של בן לאדן. ניקולא יודע שאל קאיעדה נובחים ומאיימים ועושים הרבה פחות. אבל עם ליברמן זה כבר הרבה יותר מסובך. אצל ליברמן כשנפתח חשבון הוא גם נסגר. ליברמן לא מדבר, ישנן לעצמו ניקולא, "ליברמן עושה", תענה לו קרלה. אין מה להשוות בין טרוריסט נאלח וחשוך, שוכן מערות שמעולם לא נבחר ולא זכה לאמון הציבור, לבין גזען ופשיסט שזכה לאמון הציבור ונחל הישג מרשים בבחירות חופשיות. כלומר בנוסף לכל הצרות, השרץ הוא חוקי למהדרין. נכון שמשטרת ישראל חוקרת אותו בעיניינים שונים ומשונים כבר שנים רבות, אבל תכלס הוא זכאי כאולמרט. בעוד שעות מעטות, ניקולא יתבונן בתמונותיהם של השניים, זה יהיה לו ברור שבעוד שבן לאדן נראה סבא סנטה קלאוס טוב לב גם אם שדוף מעט, הרי ליברמן הוא האדם האחרון שמישהו מאיתנו היה רוצה לפגוש בסימטה חשוכה. גם ניקולא יוכל לראות את הנשיכה הכואבת שמסתתרת מאחורי החיוך האביגדורי. "בשביל מה הייתי צריך את זה" ינזוף ניקולא בסרקוזי. מחר בבוקר, הוא מבטיח לעצמו, ישלח הזמנה לליברמן לבקר בארמון הנשיאות, ועוד קודם לכן, יפרסם הודעה בגנות אנשים חסרי חוש הומור שהופכים בדיחה טובה לתקרית דיפלומטית מיותרת. הוא גם יבדוק אם ניתן עדיין להגיש מועמדים לפרס נובל לשלום, יכניס לפריזר וודקה טובה וידאג לדג מלוח, כמה מעושנים ורקיקים משובחים ליד הקוויאר.

לפצ'צ'ונג היתה נוכחות בחיי העולים החדשים וניצולי השואה מפולין. המפגש עם מזג האויר הים תיכוני, עם החמסינים הכבדים, פתח לרווחה את חלונות הדירות, ומרקיזות מטילות צל מגינות מפני השמש היוקדת הותקנו במרפסות. אלא שהחלונות הפתוחים היו גם פירצה הקוראת לפצ'צ'ונג, הפצ'צ'ונג הוא רוח הפרצים. ורוח הפרצים היא מאוייביו המסוכנים של הפולני. הקריאה " פ צ ' צ ' ו נ ג " זרקה מיד את כל בני המשפחה אל החלונות לסגור אותם במהירות לפני שהפצ'צ'ונג יוריד את כולם השאולה. משבי הפצ'צ'ונג נשמעו באוזני העולים מפולין כצליליו של אורפיאוס.
המיצב פצ'צ'ונג של קבוצת איפה דנה (ישראל) וקבוצת סנטראלה (פולין) מזמן למשתתף חוויה מעין דיסוציאטיבית. שחקנים חמורי סבר שאינם מדברים, מסמנים הוראות בידיהם, מודדים במוט את המשתתף ובתנועות מיומנות מתאימים לו דרגש לפי גובהו. השחקנים מבשרים בהתנהגותם את הבאות את הנתק, את הנתק בין הגוף לבין הראש, החושף את המשתתף לאתגר הכרוך בהסתגלות לשיבוש המוקד של מיקומו. – חוויה שבה הוא נדרש להגדיר מחדש את מרכז הכובד בשדה האני. הצורך בשליטה ובשמירה על המכלול עשוי לספק לחלק מהמשתתפים חוויית אי שקט ואפילו אי נוחות רבה, כאשר תשומת הלב נעה מעלה ומטה מהראש אל הגוף ושוב מהגוף אל הראש, ואינה מוצאת מרגוע עד לרגע שהמשתתף יוצא מן המיצב ומתכנס בתוך שלמותו המוכרת. אצל אחרים זו עשויה להיות חוויה נעימה ואפילו מגוננת – התמסרות להרפתקה, כניסה למסע קצר, הכלה של חוויות רב חושיות הכוללות מפגש מפתיע עם ראשיהם של שני שותפים אחרים אקראיים להתנסות, המעורר אחווה או תחושת שותפות גורל לרגע. ובו זמנית, עונג ראשוני ילדי – מהחשיפה למראות ותחושות חלומיות הזויות מעורפלות שלא מכאן (חורף, שלג, קור, רוח) שעומדים בסתירה למקום שבו נמצא הגוף כאן, עמוק מאוד כאן (קיץ, שמש, חום, לחות).
מיצב הפצ'צ'ונג חיבר אותי לחוויות ויזואליות של ילדות נטולת טלוויזיה ודלת קולנוע, – לפנס הקסם, לגליל הקליידוסקופ, למשקפת התמונות התלת מימדית ולכדור הזכוכית שכאשר מנערים אותו הוא מתמלא בפתותי שלג שצונחים אל נוף מתקתק. זו היתה חוויה של נגיעה במקום אחר שאינו כאן. הפצ'צ'ונג של איפה דנה וסנטראלה קורא תגר לרגע. במציאות ההישראלית הבלתי אפשרית הוא מציע את מכונת הבריחה שנדונה מראש לכישלון. כמו הזייה מסמים משכרים שסופה חזרה חבולה ומתסכלת אל החיים הקשים, מגישה גם מכונת הפצ'צ'ונג רגע של נחת קריר וחורפי בתוך הבלילה הקייצית הישראלית הרותחת, כשבאופק לא נראית המנוחה לבטח תחת תאנתנו וגפננו. או במילים אחרות מכונת הפצ'צ'ונג מייצגת היטב את מדיניות השלום והביטחון של ממשלות ישראל לדורותיהם. ככה אנחנו נראים ככה אנחנו חיים,- בין מלחמה למלחמה בין פיגוע לפיגוע אנחנו שמים את הראש באיזה חו"ל כלשהו, או מתמסרים לגיחות קניה בתוך הקניונים, יען כי שתו ואכול פן מחר נמות.

הוא ישב לי על הפגוש האחורי. הלבן של העיניים שלו היה ורוד. הוא נהג כשגופו נשען שרוע על דלת מכוניתו השחורה. לבש גופיה לבנה כשלג. מישהו שוטף לו כל יום את האוטו. דיבר בנייד ופתח פה גדול. בסיבוב שורש בואך שער הגיא הבנתי שהגופיה לא צועק אלא קרוע פה מצחוק. חיפשתי דרך לעבר לנתיב הימני, נחרצה בי ידיעה ברורה שזה רע מאוד שהוא מאחורי, אבל שני הנתיבים היו עמוסים. בערך באמצע שער הגיא הצלחתי לעבור לימני, נשמתי לרווחה וחשתי הקלה רבה. הגופיה פרץ קדימה והתיישב על הטומבון של איזה רנו מגאן. הרנומגאן התחיל לפמפם בעצבנות בבלם שלו, אבל הגופיה נדבק אליו ולא הירפה, היה ברור שלרנומגאן נגמר לאט לאט האויר, אבל לא היתה לו דרך מילוט. ניסיתי לסייע לו ובניתי מרווחים, אבל בכל פעם מישהו אחר נכנס פנימה וצמצם אותם. בערך באזור תחנת הדלק בכניסה לשער הגיא, הגופיה חתך ימינה ומיד שמאלה. הספקתי לראות אותו נעלם בסלאלום אכזרי, מעיף הצידה נהגים שלא מבינים מאין הוא נכנס להם מתחת לאף ואיך הוא חותך מיד שוב חזרה בין פרטיות למסחריות. זה רק עניין של זמן עד שהגופיה יהיה מעורב בתאונה קטלנית. הוא אלים וחסר מעצורים. בקילומטרים הספורים שנהג בסביבתי, הוא עבר אין ספור עבירות תנועה ויצר על הכביש אוירה רעה, אי שקט ואיום מוחשי. הגופיה הוא מפגע, ככה הוא גם בחיים, אנשים לא רוצים להתעסק איתו, שכניו אומרים שלום שלום ומתאיידים, מעולם לא עמד בתור. כשהוא התיישב לי על הפגוש הנהיגה שלי הצריכה מאמץ גדול ביותר, היה לי ברור שאני חייב להגדיל את המרחק ביני לבין הנהג שלפני, כדי שחלילה לא אקלע למצב שבו אין לי מרחק מספיק לבלימה מתונה, אבל כאמור בכביש עמוס זו משימה כמעט בלתי אפשרית, בכביש פועל חוק כלים שלובים, כל מירווח מתמלא מיד. כל בלימה פתאומית משמעותה אחת,- שהגופיה נכנס לי להאצ'בק ומדביק אותי לכרית אויר. הוא לא הצליח לערער ממש את שלוותי אבל הוציא לי את כל הכיף מהנהיגה, כן אני יודע להנות גם מנהיגה בכביש עמוס. הרנומגאן לעומת זאת היה בצרות, אני ראיתי שהוא איבד בבת אחת את בטחונו, זה היה ברור שהנהיגה שלו הפכה להיות מעורערת כאילו שנחיל דבורים חדר למכוניתו. הגופיה הוא נהג שמסוכנותו ודאית. אבל הוא על הכביש. יש למצוא את הדרך להוריד אותו מההגה לפני שיהרוג מישהו ויתייצב בבית המשפט עם כיפה חדשה על הראש ואישורים המעידים שהוריו חולים ונתמכים על ידו, שהוא תורם קבוע לישיבות ובתי יתומים, שאשתו סבלה מאי שפיות זמנית בעת שהגישה נגדו תלונה במשטרה ושאין לו אחות.

לא להאמין איך נותנים לאיש גס רוח ואלים מיקרופון ציבורי. בכל פעם שאני נתקל בו ברדיו משוחח עם המאזינים אני מבין שחלק מאלה שמתקשרים אליו הם אזרחים הבנויים מחומרים אומללים, שזקוקים למנת ההשפלה, להשתלחות חסרת הרסן שלו. מתברר שלא חסרים מתנדבים לדו שיח המזוכיסטי, שתמיד נשרך תור של כאלה הזקוקים לחווית שק החבטות, כשם שלא חסרים אנשים לכל מיני התנסויות ריאליטי חושפניות וביזאריות. הוא צורח עליהם, הוא פותח פה גדול, מקניט ולעגני. אתה שומע ברדיו את נפנופי הידיים שלו את הרוק הניתז מפיו את פניו המאדימות מכעס ואת החיוך המביס, קשה הלב. הוא לא יודע להקשיב הוא קצר רוח, לא מבין את מאזיניו לא כל שכן יודע לקבל את האחר, אין לו עניין אמיתי בהם, הם אובייקטים – ניצבים חולפים והוא שולף אקדחים מיומן. ללא ניד עפעף בשיפוטיות צרת אופקים הוא מטיח את קביעותיו הנחרצות, נילהב מעצמו מאוהב ברשעותו. הוא חסר כל יכולת הערכה עצמית, ברור לך שהוא מתנשא – חושב על עצמו דברים מאוד טובים וכמו בורים ועמי ארצות הוא בז לשונה לאחר ובעיקר לאינטלקטואלים ואנשי רוח. הוא מקרין בטחון עצמי מופרז, דורסנות ובוטות זדונית. לא ראיתי אותו מעולם אבל הוא נשמע מכוער מאוד. מי שזכה להקשיב לנתן דונביץ בתכניתו החלוצית הבלתי נשכחת "בוא נדבר" יודע שאיתן ליפשיץ הוא היפוכו המחלט.

איך שכולם מתמוגגים התינוק גיהק ! הוא סיפק את הסחורה. אפילו הדוד העשיר באמריקה שבע רצון. באו גם הסב והסבתא והדודים מכל רחבי הארץ, באו מכרים וחברים שכנים וידידים כולם התאספו וישבו סביבו. המצלמות צילמו והמיקרופונים קלטו בשידור חי. ימים דיברו על זה, היו כאלה שאמרו שהתינוק לא יגהק ממש, יכול להיות שתצא לו איזה גניחה דמוית חצי גיהוק, מנגד היו אחרים שאמרו שהוא יפתיע את כולם ויגהק בפה מלא כמו גדול. הדודות מהצד השני אמרו שהן כבר מכירות אותו ואין להן ציפיות לגיהוק, התינוק הזה לכל היותר יפריח נפיחה גדולה, אבל גיהוק הוא לא מסוגל לספק. התינוק הזה לא בנוי לגיהוקים. וכך כולם התאספו ולבשו את מיטב מחלצותיהם, ונעלו את מיטב מנעליהם, הדודות ביקרו לכבודו במספרות ועשו מניקור ופדיקור. הדוד אודי לא הגיע הוא היה בחו"ל אבל אמר שלדעתו יהיה משהו מעורפל עמום ומוכחש. כשהגיעה השעה, כולם ישבו מתוחים, מחאו כף, קמו לכבודו והתיישבו לכבודו ונשענו זקופים ומתוחים על מסעדי כסאותיהם. התינוק היה צח וענוג, מאופר וחגיגי כפי שלא היה זמן רב. קצת התרגש וניכרה בו גם מתיחות קלה. הוא השמיע את כל ההגיים השחוקים המוכרים ובין לבין היה גרעפס קטן. היו כאלה שאמרו שהוא לא ממש גיהק, שהוא יצא ידי חובה, אבל גם אלה וגם אלה מודים שיצא לו גרעפס. אכן נפלט ממנו גרעפס, גם אם הוא לא גיהק בדיוק שתי מדינות לשני עמים, גרעפס היה. איזו הקלה.

בסופרדיל. אני קונה בדרך כלל בימי שישי לפני הצהריים במרכול זה שממוקם ליד "המעבדה". לקחתי תמרים ללא חרצנים, קוטג' ושלושה מרובעים של יוגורמה, כשסובבתי את העגלה לכיוון ארון הביצים עמד מולי קאז'יק. אמרתי לו שלום. הוא בטוח לא זיהה אותי והפעיל את חושי הפרטיזן הלוחם הנועז וירה לעברי "אתה קונה את כל הסופר". איזו תגובה נהדרת. אי אפשר להפתיע את קאז'יק בן שמונים וארבע במארב פתע בין מקרר מוצרי החלב לארון הביצים של הסופרדיל. אני מציג את עצמי. אומר לו שהוא נראה מצויין. קאז'יק מוריד ציפיות, זה כבר לא מה שהיה פעם וגם מה שרואים בחוץ לא תמיד זה מה שקורה בפנים. הוא שואל לשלום אימי. אני מספר לו שנעזרת בכסא גלגלים ושבריאותה "איך לפעמים" אבל הראש עובד. קאז'יק אומר שהוא לא יודע מה יותר טוב. אולי יותר קל לא להבין מה קורה לך. הוא נראה נהדר, דק גזרה, לבוש היטב, מתנועע בזריזות. אמנם לא בן שלושים אבל נותר בגופו משהו חתולי, נותן את ההרגשה שמה שלא יהיה יפול על הרגליים. "אמרתי לא להתפזר. במפורש לא להתפזר. להשאר כולם בתעלה המרכזית. אבל כנראה שנתנו לאנשים להשאר בתעלות צדדיות בניגוד למה שאמרתי. ואז כשהגענו עם המשאית צביה שלחה את שלמק לחפש ולאסוף את האנשים מהתעלות הצדדיות. שמעתי ממישהו ששלמק לא רצה ללכת. אבל צביה אמרה והוא הלך". שלמק כנראה העריך שעד שילך ויאסוף את האנשים שהתפזרו בתעלות הצדדיות המשאית תעזוב והוא יחמיץ את הזדמנות להחלץ מהגטו החרב. "אני לא הייתי יכול לחכות היה ברור שכל דקה מיותרת עלולה לעלות בחיים של כולם. צביה רצתה לחכות היא הרגישה מחויבות לאנשים שנשארו בפנים. אני לא ידעתי שבין האנשים שצביה מחכה להם נמצא שלמק שהיה החבר הכי טוב שלי. היו ביננו חילוקי דעות. אני ידעתי מה אני עושה. נתתי הוראה לזוז והמשאית נסעה". אני שואל אותו אם הוא יודע מה עלה בגורל הגופות של שלמק וחבריו "מאוחר יותר, כשחזרתי לשם ראיתי אנשים מתקהלים, הם סיפרו ש"החתולים", כך הם כינו בלעג את הלוחמים היהודים שיצאו מתעלות הביוב, ש"החתולים" התגלו ושהגרמנים חיסלו אותם, אני לא יודע עד היום אם חיסלו אותם בתוך תעלות הביוב או בחוץ, הבנתי מה קרה, לא רציתי לעורר חשד והסתלקתי". ככה בקצה הסופרדיל בין מקרר מוצרי החלב לארון הביצים עמדנו קאז'יק ואני והפרענו לתנועה השוטפת של הלקוחות המגלגלים עגלות סופר. כל אלה שהתלבטו הבוקר בין גבינת עיזים לבין גבינה צפתית מעודנת לא העלו לבטח בדעתם, שהקושי בתנועת העגלות בקצה הסופר נגרם משום שניסיתי לברר מה עלה בגורל גופת דודי בן ה 17 שלמק שוסטר אצל חברו הטוב קאז'יק, שגר עכשיו לא רחוק מכאן. עברו שישים ושש שנים מאז, וקאז'יק זוכר הכל. בעצם הימים האלה ניסה לברר איזה עניין עם פולני שהעביר להם כלי נשק, לבדוק האם הוא שיתף פעולה עם הגסטפו, כפי שטוען סופר אמריקאי בספר שכתב לאחרונה על מרד גטו ורשה. אחרי חצי שעה בסופרדיל אנחנו נפרדים, הוא ניגש לבחור ביצים אורגניות, ואומר בחיוך ממזרי, שעוד מעט אשתו תתחיל לחפש אותו. המשכתי וקניתי שתי גבינות סקי, חמשה כרעיי עוף חתוכים בלי עור "תשאיר לי עור על שלוש שוקיים", בחרתי זיתיים בלימון ופלפל חריף ועברתי למחלקת הירקות והפרות.

אזרחים יקרים,

אני ניצב כאן באוניברסיטת בר אילן, ויודע כי עיניכם נשואות אלי, מבקשות לשמוע את מוצא פי. אני חש אחריות כבדה וגודל השעה לא נעלם ממני. רציתי לעמוד כאן ולומר לכם כי במשך ארבעים ושתיים השנים שחלפו, בנינו ביהודה, שומרון, חבל עזה וברמת הגולן התיישבות לתפארת. רציתי לומר לכם שמפעל ההתנחלות הפך להיות לא רק למעשה התיישבותי מופלא שאין לו אח ורע בעולם, אלא שיש בו את תמצית הטוב שבאדם היהודי הנאחז באדמות אבותיו, ומקים עליה את ביתו באהבה, כשהוא חש את הקשר העמוק להיסטוריה של עמנו ורושם פרק מפואר בדברי הימים של הציונות. רציתי לומר לכם כאן היום שאני מרגיש מחויב למפעל ההתנחלות, שהייתי מבקש להרחיב את הבנייה, לראות עוד ישוב, עוד כפר, עוד בית, עוד עץ, עוד כביש עוד בית ספר עוד גננת המוליכה אחריה שורת ילדים השרים שירי אהבה לארץ ולנופיה. רציתי לומר לכם שבין הנהר לים יש מקום למדינה אחת היא מדינת ישראל – מקלט לשארית הפלטה – לשרידים שניצלו מהשואה האכזרית, מפוגרומים, גזירות ורדיפות. רציתי לומר לכם שהמדינה הזו היא מדינה יהודית.  זו הארץ שהאלהים נתן לבניו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב. על כל אלה ועל עוד גדלתי ובגרתי וחונכתי בבית הורי, כך שרתתי את עמי וכך אני מחנך יחד עם שרה רעייתי היקרה את בנינו.

הגיעה השעה להתעורר מחלומות וממשאלות הלב, הגיעה השעה לעמוד נוכח פני האומה ולהציב לפניה את מראת המציאות. לאחר ימים ולילות שבהם שקלתי בכובד ראש, הקשבתי לטובי בניה ובנותיה טובי המומחים ההוגים ואנשי הרוח של הארץ הזאת, שהציגו בחוכמה וגם בלהט את עמדתם, הגיעה שעת האמת. אומר את דברי בלשון ברורה ונחרצת – אנו הולכים זה שנים מספר בדרך שאין חזרה ממנה ומשמעותה אחת – בין הנהר לים יהיו שתי מדינות, מדינת פלסטין לפלסטינים ומדינת ישראל ליהודים ולתושביה המוסלמים הנוצרים והדרוזים. שתי מדינות לשני עמים. משמעות הדבר הוא שתם מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון. אנו נכנס למשא ומתן אמיתי ונוקב עם מנהיגי הרשות הפלסטינית על מנת להבטיח את ההצלחה ועל מנת למנוע סכנות מצד חורשי הרע. במשא ומתן זה נמצא את הדרך לדאוג לאינטרסים של אחינו בהתיישבות ביהודה ובשומרון. כל מי שעיניו בראשו ויודע לקרוא מפות יודע שנאלץ לפנות ישובים, וכך גם נעשה בבוא היום.

זו שעה קשה לי וקשה לאחי ואחיותי חולמי חלום ארץ ישראל השלמה. אך זו גם שעה חשובה גדולה ומכרעת בביסוס עתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית החיה בשלום ובבטחון במזרח התיכון ובתוך משפחת העמים.

תודה.

היום ה 10 ביוני הוא היום האחרון למלחמת ששת הימים.

ביום שישי ה 9 ביוני 1967 בשעת אחר צהריים מאוחרת עלינו רגלית על הרמה הסורית. כך קראנו אז לרמת הגולן, הרמה הסורית. טפסנו  בטור ארוך ומאביק נושאים את כלי הנשק ואת מחשבותינו. עלינו דרך "גבעת האם" וכעבור דקות אחדות נתקלנו במראה נורא, זחל"מ שחטף פגיעה ישירה ולידו גופה פגועה קשות. זה היה מפגש ראשון עם המוות –  והמוות נראה רע מאוד, מכוער ומפחיד, הוא חדר לתודעתנו באיבחת תמונה אכזרית ללא כל הכנה, תמונה שלא מרפה. נבו שואל אותי בזמן האחרון שאלות רבות על המוות. ואחת השאלות שחוזרות על עצמן היא האם המוות כואב. אני מרגיש שאני צריך להיות מאוד זהיר בתשובות שלי, יותר זהיר מאשר מדויק, שאלו חומרים עדינים מאוד.  אני מנסה כנראה לגונן עליו לעטוף אותו מפני הידיעה שכבר נבטה בו שהחיים נגמרים לעיתים באכזריות רבה מאוד ובטרם עת. עקפנו את תל עזזיאת ונענו צפונה. תחתינו העמק בער. קווי אש ארוכים התקדמו בתוך השדות. "נרות שבת" אני זוכר שאמרתי נרות שבת. התקדמנו לאט ואז החשיך. המתנו להוראות. ההמתנה היתה ארוכה. הוצאתי את הטרנזיסטור הקטן שמעתי את החדשות. אמרתי לג' שיותר לא יהיו מלחמות. שגמרנו עם צבאות ערב. לצד הכוח ששכב על הדרך חנתה משאית. עלינו עליה להתגונן מהצינה. נמנמנו מעט, עד שקראו לנו להמשיך ולנוע צפונה לעבר הבניאס. עם אור ראשון חלפו על פנינו שלשה ארבעה אמבולנסים צבאיים וטנדר שסומן במגן דוד עמוס בחיילים שכובים בערימה. אני זוכר זוגות רגליים מטלטלים, נסיעה מבוהלת לא זהירה. לקח לי זמן, אולי כמה שבועות או חודשים  להבין שראיתי גופות חיילים. כעבור שנים שאלתי את עצמי אם לא היו אלה חללי תל פאחר. פני השטח היו מבותרים, שוחות שיחי צבר, ג'יפים נושאי תול"ר עמדו בשורה וירו לתוך העיירה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעת בוקר נכנסנו לעיירה בניאס וכבשנו אותה ללא קרב. עברנו רחוב רחוב בית בית, בז'ה נתן פקודה לררנטיסט להכניס פצצה אחת לתוך המבנה למעלה. אני חושב שהררנטיסט  החטיא, בעצם אולי פגע. באותם ימים זה היה מאוד חשוב. אחרי כמה חודשים כשהגעתי שוב לבניאס, גיליתי שאין עיירה, אין רחובות, אין בתים, כלום. סתם חלמתי. הזיתי אותה. אין ולא היתה בניאס. גילחו אותה למופת. פעם עברתי שם ורציתי להסתובב קצת בפנים, אבל אז גיליתי שיש שם מחסום עם קופה ושצריך לשלם כדי להכנס ושלעיירה קוראים היום שמורה. איזה הומור שחור, אחרי שהרסו את העיירה עד היסוד, קוראים למקום "שמורה"… ככה זה אצלנו מימים ימימה – גם לבית קברות אנחנו קוראים "ארץ חיים". הפוך על הפוך. אחר כך המשכנו לנוע לכיוון תל חמרה אבל אז קיבלנו פקודה לחזור לבניאס. בלילה התקדמנו מזרחה ונערכנו לשינה בצומת מסעדה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעה זו ממש, שכבתי בתוך שק השינה בצומת מסעדה וצללתי לתוך השמים הגדולים שמעלי, שהיו זרועי כוכבים.

בבית הלבן יושב נשיא שלא ידענו כמותו. הוא מדבר אנגלית רהוטה וברורה והמסר שלו אינו זקוק למפרשים. אובמה אמר שינוי במסע הבחירות שלו, ובאופן מפתיע שלא כבבמקומותינו, הוא עומד מאחורי הצהרותיו וחותר לעבר השגתו. 

ארה"ב מבקשת פיוס. דרכו של אובמה אינה דרכו של השולף במערב הפרוע. הוא מבקש לבנות הידברות עם מדינות ערב ועם המוסלמים. אובמה רוצה לדבר עם כולם. הוא אינו רואה בעולם המוסלמי אוייב. ארה"ב בהנהגת ברק אובמה לא ניצבת עוד ללא תנאי לימין ישראל ידידתה ובת בריתה מול מדינות ערב והאיסלאם. 

ישראל תתחלק לשלושה מחנות, המחנה האחד הרואה באובמה חוסיין – אנטישמי, פרו ערבי שונא ישראל, המאיים להפיל עלינו חורבן ולפגוע בזכויותינו על ארץ ישראל. המחנה השני רואה באובמה ברק – תקווה גדולה, כמי שישכין שלום, שיביא לקץ ההתנחלות בשטחים הכבושים, ויכפה פתרון של חלוקה בירושלים. המחנה השלישי הוא המחנה הפרגמטי, שמבין שישראל אינה יכולה להמשיך ולהתקיים כאן ללא תמיכה וסיוע אמריקאי. המחנה הפרגמטי מבין, שלבית הלבן נכנס נשיא שאינו מתכוון לדחות את השינוי לכהונתו השניה, ושישראל לא תוכל יותר להשתמש בסחבת ובתרגילי השהייה. המחנה הפרגמטי מבין שישראל חייבת מהר מאוד להתמקם בעמדות נכונות שישרתו את האינטרסים שלה.