Sub Stance

וידאו חזק של אמנסטי אינטרנשיונל בגרמניה, שנועד לעורר מודעות לבעיית הסחר בבני אדם.

אני אוהב מילים. שעשועי מילים והברקה מילולית גורמת לי הנאה רבה יותר ממופע זיקוקי דינור מרהיב. לפעמים אני מוצא את עצמי מבלה בין "מילה במילה" של אבניאון לבין מילון אבן שושן ורווה רוב נחת. לכן, כשמצאתי את אתר" דורבנות" קפצתי כמוצא שלל רב. ניסיונות של אנשים צעירים להטביע חותם על השפה המדוברת נשאו חן בעיני. גם האתר בנוי כהלכה ויושב היטב על הוורדפרס. אני חושב שהרשת יכולה להיות גם היא מקום – מעין חממה \ מעבדה לנסיונות להצמיח מילים ולהעשיר את השפה. ככל שהתמדתי לבקר בו נעכרה שמחתי, גיליתי לצד הגוון המאצ'ואיסטי שובניסטי [הנה צץ לו ברגע זה במוחי רעיון למאצ'ו בעברית : גְּבַרְזָן (גימל בשוא, על משקל גברתן) , שילוב של גבר וטרזן. מצ'ואיסטי = גְּברזני. מצ'ואיזם = גְּברזניות] מגמה גזענית. הערתי שתי הערות על כך פעם לערך "בוריסים" ופעם לערך "גרוזינים". התפתח דיון והיו למגיבים דעות לכאן ולכאן. ואז הופיע הערך "זוהימה" ואני מצטט מתוך האתר : "השכבה הנמוכה בחברה. משחק מילים על "זוהמה" ו-"בוהימה" (קהילת אנשי רוח ואומנות)." ולהדגמה מביא היוצר את המשפט : "זה לא בית קפה לאנשים ברמה שלי, זה לזוהמה ומטה". למרות שבעיני זה ערך גזעני מהסוג הנקלה, הרי מסיבות השמורות עימי בחרתי הפעם שלא להגיב מיד, ולנסות ולראות כיצד יתקבל הערך הגזעני הבוטה הזה. לתדהמתי הוא התקבל בתגובה אוהדת אחת ובציון 3 מתוך 5.  אמנם אני דוגל בחופש הביטוי, אבל אני מתנגד נחרץ לגזענות ותומך במאבק בה. תפקידו של מנהל האתר הוא לערוך את התוכן באופן שימנע מתכנים גזעניים לחלחל לתוכו ולתוך השפה. אלא שהוגה הערך "זוהימה" אינו אחר מאשר מנהל ועורך האתר אסף שגיא … ומכאן שכנראה לא היה לעורך עורך.

למען ההגינות ראוי שאציין ששלחתי שני מושגים ("הלן כלב" ו "כונס נחשים") לאתר, ושניהם לא התקבלו. זו זכותו המלאה של מנהל האתר והעורך לדחות ערכים ואין בליבי על כך.

במוסף 'ספרים של עיתון 'הארץ' יוצא שגיא גרין במאמרו אנטיבלוגליזציה בבקורת על הבלוגוספירה. אני מסכים עם חלק מהעובדות שהכותב מעלה, אכן בלוגים רבים משמימים, ממחזרים, אינם מחדשים, מעתיקים, מעידים על אקסהיביציוניזם, נרקסיזם ושאר מרעין בישין. אבל בניגוד לגרין אני מגיע למסקנות ההפוכות. העובדה שכה רבים יושבים מספר פעמים בשבוע או בחודש וכותבים פוסט, מתבוננים בסביבתם הקרובה והרחוקה או לתוך חייהם ונותנים להם ביטוי מילולי, כתוב ופומבי, הוא בעיני תופעה חסרת תקדים ומרגשת ביותר. העובדה שאלפים רבים אינם מסתפקים בקריאה הפסיבית בעיתונים, בצפיה במסכי הטלוויזיה או בגלישה במרחבי האינטרנט, ובוחרים לייצר תוכן בבלוג, היא בעיני נשגבה. בניגוד לגרין, איני רואה בבלוגרים עיתונאים ובבלוגים עיתונות, גם אם יש לדעתי בתוכם עיתונאים משובחים ועיתונות במיטבה. המונח "בלוגוספירה" מיטיב לתאר את עולם הבלוגים, זה הוא מעין "יקום" "חלל" "מימד" שיש בו התרחשויות מתמשכות חוצות קווים וגבולות, בינתרבותיות ורב-גילאיות. היא מאפשרת קיומן של הידברויות שרק בה הן יכולות להתרחש. האינטרנט נמצא בחיתוליו הוא יתפתח וישתנה מאוד והבלוגוספירה תשנה את פניה עימו.

אחת מהדרכים ללמוד מה קורה בעזה היא לקרוא בלוגים של עזתים. ליילה בלוגרית פלסטינאית עיתונאית במקצועה מעזה, חיה בארצות הברית עם בעלה ויחד מגדלים את שני ילדיהם יוסוף ונור. לבלוג שלה קוראים "לגדל את יוסוף ונור: יומנה של אם פלסטינאית".  ליילה מתארת את שיחותיה עם הוריה החיים בעזה באינספור קריאות הטלפון היומיות שלהם, והחרדה לגורלם. לאחרונה החל אביה מוסה רופא פנסיונר לגדל בביתו תוכי, באחד מהפוסטים תמהה ליילה ושואלת את אביה האם התוכי שורד את ההפצצות או חלילה מת מהתקף לב, האב מספר לה שהתוכי שורד גם שורד את המצב הקשה אבל במקום להשמיע את קריאותיו הרגילות משמיע קריאות "בום בום"…

"הומור תחת מצור" קראה ליילה לפוסט שלה.

זו השנה השניה שאני משתתף בוורדקמפ ישראל  –  כנס קהילת וורדפרס (WORDPRESS) בישראל. היה בו משהו מרומם. כשאני כותב מרומם אני מתכוון לומר נקי, משהו שבא ממקום טוב. שרוצה להיטיב, לתת ולחלוק. לא תמים, לא נאיבי – אך בהחלט רחב לב, ואני מעז לכתוב אוהב אדם. לא סכריני צלופני. הכנס הזה היה מורכב גם ממעט  דברים שלא כל כך הסתדרו וקצת חרקו, אבל נמצאו הפתרונות ובעיקר היתה תחושה של קבלה של הדברים כמו שהם. שזה בסדר כך, שלא הכל דופק כמו שעון שווייצרי. כי הוא בא ממקום טוב רהוט ומקצועי. הכנס היה מושקע, רציני ולא מעונב, מעורר מחשבה ומעלה חיוך. אני לא מכיר באופן אישי את המארגנים אבל מגיע להם שאפו ! ותודה, כלומר הרבה. ולהתראות בשנה הבאה, אינשאללה.