מה מצפה הפסיכיאטר בבואו לבדוק אדם שהתעלל בחסר ישע ? שהוא יתוודה לפניו ? שהוא יפתח את סגור ליבו, ימרר בבכי ויספר איך הוא הרעיב, היכה, אנס, השפיל את חסר הישע שהיה נתון להשגחתו ? באמת ? עד כדי כך הוא תמים ?
אנשים שמתעללים או מתאכזרים לחסרי ישע, מסתירים את מעשיהם, מטעים, מטשטשים ראיות, משמידים מוצגים, מכחישים ועושים מאמצים גדולים ביותר על מנת שמעשיהם לא יתגלו. ראשית כדי שאיש לא ידע עליהם וכך יוכלו להמשיך בהם, ושנית במקרה שעולים חשדות כנגדם כדי שלא יענשו. ככה זה. האנשים האכזריים האלה לא נתקפים במוסר כליות, אינם סובלים מנקיפות מצפון נוכח הסבל וההשפלה שהם גורמים לקרבנותיהם. הם נוהגים בדרך כלל לאיים על הקרבנות לבל יעזו לספר את הסוד לאחרים ? לא פעם הם מזרים אימה ומאיימים על הקרבן שאם יעז לספר יענש מידי שמים וכל העולם ידע לדראון עולם על קלונו.
חקירה רצינית לביסוס או הפרכת חשדות להתעללות בחסר ישע חייבת לכלול תיעוד ואיסוף תצפיות, עדויות, מוצגים וראיות. החקירה צריכה לקחת בחשבון שהתוקפן מניפולטיבי ויחבל בחקירה. אנשי מקצוע יכולים להעזר במדריך מסוג זה שפורסם באנגליה לאחרונה ונקרא "מתי לחשוד בהתעללות בילד"When to suspect child maltreatment . המדריך המקצועי והמושקע שופך אור על סימנים המחזקים חשד להתעללות בילד. משעולה החשד חייב הטיפול לעבור לידי חוקרים מקצועיים.
פסיכיאטר הגון ומנוסה שנדרש לבדוק אדם שנחשד בהתעללות בחסר ישע, חייב להצהיר באופן ברור שבדיקתו לא תוכל לספק את המענה לשאלה האם האדם ביצע או לא ביצע את המעשה המיוחס לו.
האם לחברה יש זכות לשלול מאדם טיפול רפואי יקר ערך משום שאינו מקפיד על אורח חיים בריא ? האם יעלה על הדעת שיוחלט לא להשתיל לב לאדם משום שהוא אוכל מזון רב שומנים בכמויות גדולות ? אינו מתעמל ומשקלו חורג באופן משמעותי מהמשקל המומלץ והוא מעשן שתי חפיסות סיגריות לפחות ביום ?
האם יעלה על הדעת שנמנע טיפול רפואי מאדם שגופו התרסק, והוא נזקק לסדרת ניתוחים אורטופדיים מורכבים וטיפול שיקומי ארוך, רק משום שפציעתו הקשה נגרמה משום שביצע מעשה אובדני ? ומשום שהוא מצהיר שיחזור וינסה שוב להתאבד בהזדמנות הראשונה ?
הרפואה אינה שיפוטית. מתן טיפול רפואי אינו פרס או עונש על התנהגותו של אדם. מתן טיפול רפואי אינו יכול להיות מותנה בהתנהגות טובה ובריאה, אלא בהתאמתו לצרכיו של החולה. כמובן שחוזה הביטוח הרפואי מהווה לצד שיקולים רפואיים את הבסיס למתן טיפול רפואי.
לא כך הדבר כשמדובר באוכלוסיית המכורים לסמים ולאלכוהול. טיפולים רפואיים מותנים לעיתים קרובות בהפסקת ההתמכרות. גרי ריבנבך בן ה 22 התמכר לאלכוהול בגיל ההתבגרות. הוא אושפז בבית החולים הלונדוני במצב קשה כאשר האבחנה היתה שהוא זקוק להשתלת כבד. גרי מאוד רצה לחיות. הרופאים העריכו שהרגלי השתייה שלו ימשכו גם אחרי שיושתל בגופו כבד, ולכן הם גזרו את דינו למוות, ומנעו ומנעו ממנו את הטיפול מציל החיים. הרופאים לא נתנו לגרי סיכוי להוכיח שהם טועים בהערכתם, הם לא התרשמו מהעובדה שהפסיק לעשן וציית לכל הוראותיהם. זהו מקרה המאפיין את יחסה של חלק מהרפואה למתמכרים.
פעילת זכויות האדם נטליה אסטמירובה Natalia Estemirova נחטפה ב 15 ביולי 2009 וכעבור מספר שעות נמצאה ירויה בראשה. עדי ראיה בגרוזני בירת צ'צ'ניה מסרו שארבעה גברים דחפו אותה בכוח למכונית בעוד היא צועקת שזו חטיפה.
פעילי זכויות אדם ברחבי העולם עושים את מלאכתם כאשר כמעט תמיד יש גורם שמאוד מוטרד ממנה ומעוניין בהפסקתה. פעילי זכויות אדם מסכנים את חייהם למען מטרה חשובה. הם פועלים ללא נשק וללא אבטחה. פגיעה בפעילי זכויות אדם הוא פשע חמור, שנכון יהיה אם יוגדר על ידי המוסדות הבינלאומיים כפשע כנגד האנושות.
הופעתי היום בתכנית "העולם הבוקר" של אברי גלעד בערוץ 2, הוזמנתי לתכנית על התנהגויות מסוכנות ואלימות של בני נוער בעקבות שתיית אלכוהול. ההכנות לקראת התכנית התחקיר התיאומים היו יעילים, וצוות ההפקה התגלה כמקצועני, שלא פוסח על הפרטים הקטנים, הציעו לי אפילו צילצול השכמה… כשיצאתי מהאולפן עלו במוחי כל אותן נקודות חשובות שלא הצלחתי להכניס למסגרת הזמן המצוצמם. ככה זה כנראה בטלוויזיה:
שייך לנושאים תן מבט|סגור לתגובות על ראינו אותך בטלוויזיה
זה לא באמת. זה לא יכול להתרחש במציאות. לא השבוע, כאשר הקטל בדרכים נמשך. אתה קורא את הידיעה ואתה אומר לעצמך, כלומר אני אומר לעצמי, לבדוק טוב טוב את התאריך, אולי היום הראשון באפריל. אולי זה בכלל עיתון שנכתב בשיא עונת המלפפונים על ידי יוצרי הסדרה הנהדרת "פולישוק". אולי עוד תבוא הכחשה מלשכת השר, משהו בסגנון שזו עוד מזימה של השמאל. עוד הכפשה של שונאי הליכוד. אז תשפשפו טוב את העיניים. שר התחבורה של ישראל מריץ את פרוייקט הדגל החדש של משרדו: החלפת השלטים בדרכים מכיתוב באנגלית ובערבית לכיתוב בעברית. לא עוד Jerusalem אלא Yerushalyim וקוראי ערבית בהתאמה, ישכחו מאל קודס ויתחילו להתרגל לקרוא "ירושלים" באותיות ערביות גאות. אתם תמשיכו לסכן את עצמכם יום יום בנהיגה לצד כלי רכב שנהגיהם בפסילה או בשלילה, ולשמוע על חבורות צעירים שתיינים שמשתוללות בפול ווליום עד שמתרסקות לתוך מכוניות חפות מפשע. תמשיכו להתחלחל מעוד כמעט תאונה אווירית, שהיתה יכולה להימנע אם בנתב"ג היו אמצעי בטיחות שנהוגים היום בכל שדה תעופה בכל מדינה מתקבלת על הדעת. אין לכם מה לחפש אצל שר התחבורה החדש, הזוטות האלה הקטנות לא יזיזו אותו ממבצע יהוד השלטים. מאות ההרוגים בכבישים הם מעתה קרבנות שיפלו על קידוש הפנטזיות הקולוניאליות של השר. ועוד לא כתבתי מילה על המשמעויות החברתיות והמדיניות שיש בניסיון לשעתק ולשכתב מחדש שילוט שמות ערים וכפרים, לזלזל בשפות האחרות ולדכא מורשות אחרות. חשבתם שלא יכול להיות יותר גרוע משאול מופז ? אז קבלו את שר התחבורה ישראל כץ.
שייך לנושאים עין לציון|סגור לתגובות על יהוד השלטים
האם אפשרית הפרדה בין אישיותו התנהגותו ומעשיו של אמן לבין יצירתו ? האם יש בנו את היכולת לנתק את היצירה האמנותית ממעשיו, דעותיו ואורח חייו של האמן ? להתייחס אך ורק לתוצר האמנותי, לשפוט או להעריך אותו כמות שהוא ? מוסיקה כמוסיקה פסל כפסל מחול כמחול ? או שאולי היוצר ויצירתו חד הם, היא נובעת ממנו והיא חלק בלתי נפרד מהיוצר, הוא – אישיותו, מעשיו והתנהגותו צרובים בלב ליבה של היצירה ? על הדיון בסוגיות אלו התרוקנו מחסניות דיו רבות.
עם הסתלקותו בלא עת של המנוח מייקל ג'קסון, לא קשה לי כלל לחוש בוז קל ושאט נפש נוכח גלי ההערצה הגואים לזמר שהיה כנראה לדעתם מוכשר מאוד, אבל על אישיותו והתנהגותו רובץ צל מולבן. מייקל ג'קסון הצליח להחלץ מהחשדות החמורים הקשורים לחיבתו הרבה לילדים. איני מצוי היטב בפרשיות השונות הקשורות בו ואף איני בקי ביצירתו. התרשמתי מיכולתו הקצבית ומכושר התנועה שלו, אך תמיד הרגשתי מבוכה מהתנועה האופיינית של כף ידו החופנת את בית חלציו. זו לא היתה תנועה מקרית חד פעמית שמתבקשת מאופיו של פזמון, אלא חלק בלתי נפרד מהשפה של הזמר. זו היתה שפת הגוף שלו. נכון, זו לא היתה המילה היחידה בשפתו האמנותית אבל זו היתה אמירה מאוד מסגירה, אני חיברתי אותה לחשדות שעלו כנגדו. אין לי בעיה עם אמנים העושים שימוש בגופם, שמתערטלים מתלבשים מתפשטים נוגעים מגלים או מסתירים. חלקם מעוררים חמלה במאמציהם ללכוד את הצופה. חלקם משכנעים ששפת הגוף שלהם היא חלק בוגר ממכלול יצירתם. אצל מייקל ג'קסון הרגשתי מבוכה רבה, משהו אמר לי שהעניינים כאן משובשים מאוד, כמעט כתבתי פתולוגיים.
לא ידעתי מה אני רואה, אבל לא הסרתי את עיני מהמרקע. אלה היו רגעים נדירים של ידיעה ברורה שנובעת ממקום מאוד בהיר ונדיר שמראה מה נכון מה אמת. כל כך מעט אמת יש פה מסביב. כל כך מעט. זה כנראה לא קורה פעמים רבות בחיי אדם. אבל זה קרה. ישבתי שם מול המירקע ובכיתי. אני לא בן אדם בוכה. כך נפגשתי לראשונה עם פינה באוש. עד היום אני לא יודע מה אני רואה, אבל אני מאמין לה ואני ממשיך להרגיש מכושף כמו מישהו שמתבונן לתוך חייו וחלומותיו שמתחוללים לפניו על הבמה. פינה באוש לא מספרת לי סיפור היא אומרת לי הנה ככה זה. זה מה ואיך. ואני מופתע אומר לעצמי בלי קול ככה זה, הנה ככה זה. בכלל לא חשבתי שככה זה והנה כה פשוט שזה כך. לא פעם הרגשתי צורך עז מלווה געגועים חזקים לעלות על הבמה ולחולל שם, לחבר את מה שיש שם עם מה שיש לי ואין לי עם מה ששלם ושבור ובעיקר עם מה שנשמט וחוזר ונשמט ומזיז בדיוק כך את האגן ועושה כך עם הידיים וגם כך. כי כך הידיים מבקשות. כך מחמיצים ומאבדים, כך חולפים להם החיים לצד החיים. פינה באוש שהלכה היום לעולמה לימדה אותי לאיית מחדש כמה מילים.
