עם הסתלקותו
נכתב בתאריך 8 ביולי 2009 מאת משה קרוןהאם אפשרית הפרדה בין אישיותו התנהגותו ומעשיו של אמן לבין יצירתו ? האם יש בנו את היכולת לנתק את היצירה האמנותית ממעשיו, דעותיו ואורח חייו של האמן ? להתייחס אך ורק לתוצר האמנותי, לשפוט או להעריך אותו כמות שהוא ? מוסיקה כמוסיקה פסל כפסל מחול כמחול ? או שאולי היוצר ויצירתו חד הם, היא נובעת ממנו והיא חלק בלתי נפרד מהיוצר, הוא – אישיותו, מעשיו והתנהגותו צרובים בלב ליבה של היצירה ? על הדיון בסוגיות אלו התרוקנו מחסניות דיו רבות.
עם הסתלקותו בלא עת של המנוח מייקל ג'קסון, לא קשה לי כלל לחוש בוז קל ושאט נפש נוכח גלי ההערצה הגואים לזמר שהיה כנראה לדעתם מוכשר מאוד, אבל על אישיותו והתנהגותו רובץ צל מולבן. מייקל ג'קסון הצליח להחלץ מהחשדות החמורים הקשורים לחיבתו הרבה לילדים. איני מצוי היטב בפרשיות השונות הקשורות בו ואף איני בקי ביצירתו. התרשמתי מיכולתו הקצבית ומכושר התנועה שלו, אך תמיד הרגשתי מבוכה מהתנועה האופיינית של כף ידו החופנת את בית חלציו. זו לא היתה תנועה מקרית חד פעמית שמתבקשת מאופיו של פזמון, אלא חלק בלתי נפרד מהשפה של הזמר. זו היתה שפת הגוף שלו. נכון, זו לא היתה המילה היחידה בשפתו האמנותית אבל זו היתה אמירה מאוד מסגירה, אני חיברתי אותה לחשדות שעלו כנגדו. אין לי בעיה עם אמנים העושים שימוש בגופם, שמתערטלים מתלבשים מתפשטים נוגעים מגלים או מסתירים. חלקם מעוררים חמלה במאמציהם ללכוד את הצופה. חלקם משכנעים ששפת הגוף שלהם היא חלק בוגר ממכלול יצירתם. אצל מייקל ג'קסון הרגשתי מבוכה רבה, משהו אמר לי שהעניינים כאן משובשים מאוד, כמעט כתבתי פתולוגיים.
