Sub Stance

בתחום מניעת השמוש בסמים רווחת הנחה בסיסית שכמה שיותר זה יותר טוב. כמה שיותר פעולות מניעה לתלמידים בבתי הספר – הרצאות, סדנאות, פעילויות יצירתיות, סיורים, סרטים, הצגות וכיו"ב יתנו מניעה יותר טובה. כמה שיותר פעולות מניעה לכמה שיותר תלמידים זה יותר טוב. כמה שיותר תגובות כאשר מתגלה שנער או נערה משתמשים לרעה בסמים כן ייטב – שיחות עם יועצת ביה"ס, עם הורים, קרובי משפחה אחרים, רכזת השכבה, מנהל ביה"ס, הפניה לטיפול פסיכולוגי, זימון לברור עם חוקר במחלק הנוער, קצין מבחן לנוער ו\או פקיד סעד לחוק הנוער, מפגש עם "מכור נקי" עם הרב השכונתי הרנטגן האולטרסאונד, בדיקות שתן וכיו"ב – כמה שיותר יותר טוב.
הגישה הזו מייצגת בין היתר את תחושת חוסר האונים ואת ההעדר של מענה יעיל ומוסכם. לכן ננקטת הגישה שלפיה יורים בהרבה כלים כדי לפגוע, מתוך ההנחה שמשהו אולי במקרה יעבוד.
אלא שפעולות מניעה רבות מדי עלולות להחטיא את המטרה, להעביר מסרים סותרים, לגרום לתחושת מיאוס או כפי שאמר לי פעם תלמיד "כל שנה יש בבית הספר פסטיבל סמים", הגודש מפחית את היעילות. פעילויות מניעה מרובות אפקטים וריגושים עלולות אף לעורר את הסקרנות ולהגביר את הדחף להתנסות. המחשבה שיש "לחסן" את כל האוכלוסיה מפני שימוש לרעה בסמים באמצעות הענקת פעולות מניעה לכל תלמיד היא בזבוז משווע של משאבים. הרוב המכריע של הצעירים המתנסים בסמים יפחיתו או יפסיקו ביוזמתם את השימוש גם ללא טיפול וללא פעולות מניעה. לעומת זאת, ניתן להגדיר אוכלוסיות סיכון ולהעניק להן תשומות יעילות יותר באופן ממוקד יותר. מרבית האוכלוסיה המועדת להינזק משימוש לרעה בסמים היא אוכלוסיה מנותקת שנפלטה מבתי הספר או ש"רשומה" בבית הספר, אוכלוסיה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת משום שהיא היא האוכלוסיה המפתחת גם תלות והתמכרות.
מתקפת תגובות על נער המשתמש לרעה בסמים תגרום לתוצאה הפוכה מהרצויה. הוא עלול לפתח מצד אחד מגננה נוכח המתקפה – לא ישתף פעולה, יעדיף למדר ולהתנתק, ומצד שני כמות הלחץ שבו הנער שרוי תעלה, והוא עלול להגביר את השימוש כדי להפחית לחצים ולשפר את הרגשתו והתמודדותו עם המתקפה. תלמיד שאותר כמשתמש לרעה בסמים צריך לקבל את המענים הנכונים בהתאם לשלב בו הוא נמצא (Prochaska & DiClemente). נער כזה הוא נער שאסור לאבד אותו. הראיון המניע Motivational Interviewing של מילר ורולניק היא אחת הגישות היעילות להתערבויות בקרב צעירים שהשימוש שלהם בסמים הפך לבעייתי.

איזה שבוע !
נו ? ראיתם מדינה עם שבוע כזה ? עונת המלפפונים ?
מבתר הגופות, השוודים וקציר האברים, רצח משכירת הדירה, הדחת מורן מזוז, הכספומט של אשכנזי, בולט מאה, השתלחות הרב עובדיה על בית המשפט , דודו טופז – ההתאבדות, בולט מאתיים, השורטס של הגב' אובמה, שפעת החזירים, דודו טופז – הלוויה, הניצחון של מכבי חיפה, לא מספיק ? היינו יכולים בשארית כוחותינו לשאת, לחרוק שניים ולגמור את השבוע איכשהו על ארבע ! אבל אז הגיעו הצהרות בוגי (הוירוס) שיצאו מהקשרן ולא הובנו ! והנזיפה ! וזה כבר מעל לכוחות בן אנוש מצוי. הכל, הכל היה אפשר איכשהו, אבל בוגי ? זה היה כבר מעל ומעבר, הרס אותנו היעלון. 

חורשת האקליפטוסים הגדולה שמול "בוסתן הגליל" על כביש עכו נהריה הישן מלאה בערימות של שברי הריסות מבנים. מה שהיה שם לפני ארבעים ושלוש שנים איננו עוד. משאית עמוסת חיילים מבוהלים מהבקו"מ נכנסה אז פנימה ל"בן עמי", רבים יעידו שמשם ואילך חייהם שוב לא היו אותם חיים, אני בינהם. "בן עמי" או "הבא"ח" היה בסיס הטירונים, השער לגולני, כשגולני עוד היה "גולני גולני אנני נמו שנתיים וחצי בתחת תקבלו". שבועות לא רבים לאחר מכן הוארך משך השרות הצבאי לשלוש שנים, אבל בגולני המשיכו לשיר "גולני גולני אנני נמו שנתיים וחצי". לא שוברים מסורת. סמל עבודי, רב"ט אילוז, רב"ט שמריהו, סגן משנה מויסקו והמ"פ יפה התואר ונעים ההליכות "מונטי", הפכו אותנו לחיילים. הם עשו כל מאמץ לחשל, להכשיר אותנו לשדאים היודעים לנוע בשטח. שם מתחו את גבול יכולותינו עוד ועוד. לפעמים הרגשנו שהגענו לקצה, אבל גילינו שיש עוד קצת. היו כאלה שקרסו. לא מעטים נשברו הרימו ידיים. י' ממחלקה אחרת זעק שהוא לא בשביל גולני, שהוא סובל מאסטמה, ילל יום ארוך שהוא לא יכול יותר, שהוא נחנק שהוא הולך למות. הוא היה נגרר, מרופט, מתפלש, בוכה ומתחנן שירפו ממנו שהוא לא צריך להיות כאן. שהוא לא מסוגל. התבוננו בו בחמלה, היו שבזו לו. לאחרים לא היה אומץ להרים ידיים, והמשיכו רק מבושה. י' נלחם על שלו, היה ברור לו שהוא לא יכול להמשיך והוא עשה הכל לצאת מגולני ולא על אלונקה. א-מ' נעלם יום אחד, אחר כך היו שמועות שהוא ניסה להתאבד שהוא אושפז ושנעשה ג'ובניק. איזה בוז רחשו אצלנו לג'ובניקים. א-ב' היה משופם גרום אברים, בעל גרוגרת חדה ומזדקרת, עם עיניים מבריקות לפרקים בזיק ילדי. הוא סיפר שהוא לוחם עז רוח בן לשושלת של לוחמים גרוזיניים. א-ב' לא הצליח לעמוד במטלות הכי בסיסיות ולכן קיבלנו מסדרים נוספים. בלית ברירה, התחלנו לגלח אותו ונסות לסדר לו את הציוד, אבל אז גילינו שהקיטבג שלו מלא בגרוטאות וניירות שאסף בבסיס. הוא לא היה מחובר, האם לא הפריע לו שאנחנו מגלחים אותו ? איך הוא בכלל הגיע לצבא ? לפעמים היינו פורצים בצחוק, לא צחוק רע, צחוק מהמצב הבלתי אפשרי הזה שבתוך גולני במחלקה שלנו יש מן עוף מוזר שכמותו, הוא חייך איתנו והמשיך לספר לנו על קרבות כידונים מעל סוסים דוהרים ולצטט שורות הזויות מתוך איזה שיר עם גורגי. היה בו טוב, ולמזלו שובץ במחלקה שלנו וכך לא הפך להיות קרבן להתעללות והשפלה. עד היום א-ב' הוא עבורי בן דמותו של דון קישוט האביר בן דמות היגון. יום אחד הוא נעלם. מישהו אמר שמצאו בין חפציו מסמכים ומפות ושהמשטרה הצבאית חקרה אותו בחשד לריגול. א-ב' מרגל…אנני נמו, גם י' מלך מלכי האומללים של הקיץ ההוא הועבר למקום אחר. לימים הוא הפך להיות לאחד מעשירי ישראל. קשה להאמין שי' של בן עמי הוא אותו י' שכל אחד מאיתנו מכיר. את א-מ' אני רואה מעת לעת בירושלים, איש ספרות. חשבתי לא פעם על א-ב', מסקרן לאן הוא התגלגל ומה עבר עליו. איך הוא שרד את החיים. הערב הקשתי את שמו בגוגול כמעט בלי ציפיות וקיבלתי את תמונתו. תמונה תמונה,- לא קשה לזהות אותו. אותו שפם, אותו מבט בוהה ובפיו תקוע מוצץ אדום. כמה לא מפתיע. היה שם קשה. לא העזנו לומר בקול רם כמה קשה היה שם, לפעמים קיטרנו, לא יותר. בלילות השמירה, מתוך שורות האוהלים, אפשר היה לשמוע לא פעם יבבות חנוקות דיבורים וצעקות מתוך שינה טרופה. לא להאמין איך לוקחים את הנעורים ומגייסים אותם למלחמה. לפעמים הייתי עומד בטור הארוך האיטי לפני חדר האוכל עם המסטינג וספל הפלסטיק הירוק, וחולם ככה בעמידה על "האזרחות", לא העלתי בדעתי לצאת מהמשחק הזה, לאורך רוב הטירונות היתה לי תחושה שאני לא חייל באמת, שאני משחק חייל בתיאטרון. למדתי לאהוב את השרות הצבאי בגולני. הוא הטביע בי את חותמו וסיפק חומרים לחלומות ולסיפורים לכל ימי חיי, והיה בין מעצבי השקפת עולמי. ככה זה התחיל, עם המשאית שפרקה אותנו בבן עמי. והמשיכה לאורך שנים רבות לפרוק שם עוד ועוד חיילים.
מחנה בן עמי עומד הרוס. האקליפטוסים עדיין מדיפים ריח אקליפטוסים ומועקה כבדה.

נסעתי בדרך חברון בירושלים מכיוון דרום לצפון.
בצומת אסתר המלכה לפונים שמאלה רמזור אדום. לממשיכים ישר רמזור ירוק.
אני מתקרב לצומת, הירוק שלי ירוק לחלוטין ואני מתכוון להמשיך ישר.
לפתע מאחורי טור המכוניות הממתין במסלול השמאלי, מגיח נכה על כסא גלגלים חשמלי וחוצה את מעבר החציה באדום,
כסא גלגלים חשמלי מהיר יותר מהולך רגל, הוא צץ לעברי בבת אחת במהירות מפתיעה.
הערנות שלי והנהיגה היחסית איטית איפשרה לי ללחוץ בכוח על הבלמים ולבלום בלימת חירום.
הייתי במרחק אפסי מדריסת אדם נכה על כסא גלגלים על מעבר חצייה.
אני לא מבין איך נחלצתי מהמצב הזה.

צהריים. חם מאוד. היציאה מירוחם. חם חם. תחנת דלק. שני המוכרים במזנון דנים בלהט בעניין כלשהו שקשור לחמישים שקל. "זה במשמרת שלך" אומר המבוגר לצעיר חובש הכיפה השחורה שלוקח את זה מאוד ללב. יש לי הרגשה שברור לשניהם שהחמישים שקל הלכו לאורנג'. חראם עליהם. הקפה אספרסו טוב. הנהג שלפני מתדלק. אחר כך פותח את תא המטען ומוציא מפית טישיו או משהו דומה ומסיר את האבק שהצטבר על נעליו. אחר כך סוגר את תא המטען נכנס למכונית ונוסע צפונה. עמרם מצנע ? אשכרה עמרם מצנע. ציחצח נעליים עמרם מצנע. בטח גם ביבי מצחצח נעליים, גם ברק מצחצח נעליים גם פואד. ופרס הנשיא ? הוא גם מצחצח נעליים ? אבל לא בתחנת דלק, לא מרים רגל על הטומבון ואחר כך את השנייה כמו עמרם מצנע. נשיא או לא נשיא. לא מכובד שהנשיא ירים את הנעליים ככה על הטומבון ויצחצח כאילו עמרם מצנע.

קולב 9368 Co Love סרט וידיאו מינימליסטי שצילמתי במצלמת סטילס Canon S5 . ברקע קולות בית.

שום דבר בבוקר הזה לא היה מדויק יותר מהמילה "חם". פניתי מקורא הדורות לקלאוזנר. ככה אני רגיל בבוקר עם צאתי – לסקור נקודות ציון בסביבתי. כמו את מעון ירושלים ובית הקברות ההודי, להגיד לעצמי שוב ושוב, שאני אוהב את הבתים האלה המכוסים טיח שפריץ אפור, ואז לגנוב מבט קטן אל הגדר המקיפה את פיסת הדשא שבין שתי המצבות הגדולות. אני יוצא מהבית והמסלול הקבוע, הריטואלים הקפדניים האלה מרגיעים, כשהכל במקומו, אפשר להתרווח בתוך החמש מאות וארבע הקשישה ולהתחיל לגלוש מקלאוזנר לתוך ביתר. הזקנים ומטפליהם התקבצו זה מכבר בפינתם במפרץ המדרכה סביב הספסל. אחת המטפלות בחנה כל רכב שעבר. ברור שמישהו הלך לה לאיבוד, היא חיפשה מבט שהבטיח וכנראה גם הכזיב. כבר משם ראיתי שאת צומת ביתר ואליהו לנקין חוסמת ניידת. עמידה סתמית בוהה, כאילו היתה פרה קדושה, שנפשה חשקה בביתר פינת אליהו לנקין לחנות בה ולהרהר במהות העולם ובטבע האדם. כשהתקרבתי זיהיתי שהניידת היא מאותן ניידות ששוטרי ישראל נוהגים להשתמש בהן לצורך העברת טובין מאתר לאתר, שקי מלט, כסאות פלסטיק, ארגזי קולה פנטה ומוגזים אחרים. ניידת שכבר שכחה מהו מרדף הגון, ספק רב אם הצ'קלקה שלה עוד מהבהבת ואם מכסה המנוע שלה נפתח בלי עזרת מברג דאלי 3043. כך עמדה לה הניידת באמצע הצומת נישט אהין אונד נישט אהער. ליד הגה הניידת ישבה שוטרת. שוטרת רזה. על רזונה למדתי ממבנה ידה השמאלית שאחזה בגביע פלסטיק, מסוג הגביעים שלתוכם מוזגים בארומה את האייסקפה המתוק והקר להחריד. היא הניח את מרפקה על החלון הפתוח והוא הדקיר את מלוא שדיפותה עור ועצמות. מגביע הפלסטיק יצאה קשית והשוטרת ניסתה להעלות באמצעות תנועות מציצה עזות שרידי משקה אל גרונה, אלא שהגביע היה ריק ונס פך השמן לא חזר. הניידת המשיכה לעמוד באמצע הצומת. אני לא מוכן להשבע שכך היה או שזה פרי דמיוני, אבל אני זוכר שמיד ימין שלה שאחזה בהגה הסתלסל עשן. אם היד לא בערה מרוב חום, ואם ההגה לא עישן, אז סביר להניח שבין אצבעות היד האוחזת בהגה היתה תקועה סיגריה. כאמור, אני לא מוכן לחתום על זה, אבל בין אם היתה שם סיגריה ובין אם לאו, לצורך ענייננו יותר טוב שהיתה שם. לפני עשרים שנה הייתי חותם שהיא מעשנת מנטול, היום השעמום גדול, ובמשטרה מעשנים בעיקר מלבורו. אל תתקנו אותי מלבורו. בינתיים ממול במעלה ביתר עלה רכב מסחרי שאותת שמאלה לאליהו לנקין. על גגונו היו מונחים צינורות קשורים לארגז מאורך שבתוכו מאחסנים השרברבים את המתקן המופלא הפותח כל סתימה. במסחרית נהג גבר שבע ימים צרובי שמש. הוא המתין כמוני וכמו אלה שהצטברו מאחורי להחלטתה של השוטרת שעדיין המשיכה למצוץ אויר מהגביע הריק. יכול להיות שהיא נמצאת בצומת חשוב בחייה. שהכל עכשיו נעצר. שהיא צריכה לקבל החלטה מכריעה. אולי מכשיר הקשר פולט לעברה אמרי שפר לצד הוראות סודיות ממטה הפיקוד, והיא מתטלג"ת כמיטב יכולתה, שוקלת היטב את צעדיה. אך יכול להיות שהיא התנתקה. שאיזה שבב שמחבר אצלה את המחשבות להרהורים פקע, שמול עיניה השחיר מסך כחול. ששם באמצע הצומת פתאום אין, הלך לו. שהיא במצב ציפה, ערה ומעולפת. השרברב שהיה קרוב ממני לניידת בחן אותה שוב ושוב. הרים את ידו פעם או פעמיים ואז צפר. הצפירה לא באה לו בקלות. הוא מסוג האנשים שלא צופרים לאישה. השוטרת אמרה משהו למישהו, והרהרתי ביני לביני האם בסיפור הזה מעורב גם מכשיר סלולרי בן דורנו, או נווט כלשהו המחשב מחדש את מסלולו. שהיא תקועה שם כי אין לה לאן ואין לה מאיפה, שככה תוך כדי נהיגה באמצע הצומת היא איבדה את דרכה, וכשהתחוור לה שאין לה כיוון, עצרה. ככה על המקום היכן שהיא. מנסה אולי לחפש את ספר התהילים הזעיר שרק בבוקר הקפידה להכניס אותו עמוק בין חפציה ועכשיו כשהיא כאן בביתר פינת אליהו לנקין היא לא מצליחה להיזכר איפה הניחה אותו. השרברב הוציא את הראש מתוך המסחרית וצעק לעברה "צ'וקו מוקו". לא האמנתי למראה עיני. כמו שהפתח במערתו של עלי בבא נפתח לשמע הסיסמא הסודית "שומשום היפתח !", כך לשמע הקריאה "צ'וקו מוקו" נתנה הנהגת גז קטן פינתה לאיטה את הצומת והמשיכה בדרכה.

צילום: משה קרון ©