Sub Stance

שום דבר בבוקר הזה לא היה מדויק יותר מהמילה "חם". פניתי מקורא הדורות לקלאוזנר. ככה אני רגיל בבוקר עם צאתי – לסקור נקודות ציון בסביבתי. כמו את מעון ירושלים ובית הקברות ההודי, להגיד לעצמי שוב ושוב, שאני אוהב את הבתים האלה המכוסים טיח שפריץ אפור, ואז לגנוב מבט קטן אל הגדר המקיפה את פיסת הדשא שבין שתי המצבות הגדולות. אני יוצא מהבית והמסלול הקבוע, הריטואלים הקפדניים האלה מרגיעים, כשהכל במקומו, אפשר להתרווח בתוך החמש מאות וארבע הקשישה ולהתחיל לגלוש מקלאוזנר לתוך ביתר. הזקנים ומטפליהם התקבצו זה מכבר בפינתם במפרץ המדרכה סביב הספסל. אחת המטפלות בחנה כל רכב שעבר. ברור שמישהו הלך לה לאיבוד, היא חיפשה מבט שהבטיח וכנראה גם הכזיב. כבר משם ראיתי שאת צומת ביתר ואליהו לנקין חוסמת ניידת. עמידה סתמית בוהה, כאילו היתה פרה קדושה, שנפשה חשקה בביתר פינת אליהו לנקין לחנות בה ולהרהר במהות העולם ובטבע האדם. כשהתקרבתי זיהיתי שהניידת היא מאותן ניידות ששוטרי ישראל נוהגים להשתמש בהן לצורך העברת טובין מאתר לאתר, שקי מלט, כסאות פלסטיק, ארגזי קולה פנטה ומוגזים אחרים. ניידת שכבר שכחה מהו מרדף הגון, ספק רב אם הצ'קלקה שלה עוד מהבהבת ואם מכסה המנוע שלה נפתח בלי עזרת מברג דאלי 3043. כך עמדה לה הניידת באמצע הצומת נישט אהין אונד נישט אהער. ליד הגה הניידת ישבה שוטרת. שוטרת רזה. על רזונה למדתי ממבנה ידה השמאלית שאחזה בגביע פלסטיק, מסוג הגביעים שלתוכם מוזגים בארומה את האייסקפה המתוק והקר להחריד. היא הניח את מרפקה על החלון הפתוח והוא הדקיר את מלוא שדיפותה עור ועצמות. מגביע הפלסטיק יצאה קשית והשוטרת ניסתה להעלות באמצעות תנועות מציצה עזות שרידי משקה אל גרונה, אלא שהגביע היה ריק ונס פך השמן לא חזר. הניידת המשיכה לעמוד באמצע הצומת. אני לא מוכן להשבע שכך היה או שזה פרי דמיוני, אבל אני זוכר שמיד ימין שלה שאחזה בהגה הסתלסל עשן. אם היד לא בערה מרוב חום, ואם ההגה לא עישן, אז סביר להניח שבין אצבעות היד האוחזת בהגה היתה תקועה סיגריה. כאמור, אני לא מוכן לחתום על זה, אבל בין אם היתה שם סיגריה ובין אם לאו, לצורך ענייננו יותר טוב שהיתה שם. לפני עשרים שנה הייתי חותם שהיא מעשנת מנטול, היום השעמום גדול, ובמשטרה מעשנים בעיקר מלבורו. אל תתקנו אותי מלבורו. בינתיים ממול במעלה ביתר עלה רכב מסחרי שאותת שמאלה לאליהו לנקין. על גגונו היו מונחים צינורות קשורים לארגז מאורך שבתוכו מאחסנים השרברבים את המתקן המופלא הפותח כל סתימה. במסחרית נהג גבר שבע ימים צרובי שמש. הוא המתין כמוני וכמו אלה שהצטברו מאחורי להחלטתה של השוטרת שעדיין המשיכה למצוץ אויר מהגביע הריק. יכול להיות שהיא נמצאת בצומת חשוב בחייה. שהכל עכשיו נעצר. שהיא צריכה לקבל החלטה מכריעה. אולי מכשיר הקשר פולט לעברה אמרי שפר לצד הוראות סודיות ממטה הפיקוד, והיא מתטלג"ת כמיטב יכולתה, שוקלת היטב את צעדיה. אך יכול להיות שהיא התנתקה. שאיזה שבב שמחבר אצלה את המחשבות להרהורים פקע, שמול עיניה השחיר מסך כחול. ששם באמצע הצומת פתאום אין, הלך לו. שהיא במצב ציפה, ערה ומעולפת. השרברב שהיה קרוב ממני לניידת בחן אותה שוב ושוב. הרים את ידו פעם או פעמיים ואז צפר. הצפירה לא באה לו בקלות. הוא מסוג האנשים שלא צופרים לאישה. השוטרת אמרה משהו למישהו, והרהרתי ביני לביני האם בסיפור הזה מעורב גם מכשיר סלולרי בן דורנו, או נווט כלשהו המחשב מחדש את מסלולו. שהיא תקועה שם כי אין לה לאן ואין לה מאיפה, שככה תוך כדי נהיגה באמצע הצומת היא איבדה את דרכה, וכשהתחוור לה שאין לה כיוון, עצרה. ככה על המקום היכן שהיא. מנסה אולי לחפש את ספר התהילים הזעיר שרק בבוקר הקפידה להכניס אותו עמוק בין חפציה ועכשיו כשהיא כאן בביתר פינת אליהו לנקין היא לא מצליחה להיזכר איפה הניחה אותו. השרברב הוציא את הראש מתוך המסחרית וצעק לעברה "צ'וקו מוקו". לא האמנתי למראה עיני. כמו שהפתח במערתו של עלי בבא נפתח לשמע הסיסמא הסודית "שומשום היפתח !", כך לשמע הקריאה "צ'וקו מוקו" נתנה הנהגת גז קטן פינתה לאיטה את הצומת והמשיכה בדרכה.