Sub Stance

אתמול בערב בבית אימי ישבנו ודיברנו על האלימות והרוע ברחובותינו, על הניכור וגסות הרוח ועל הצעקות שמחליפות את הדיבור. בדרך מירושלים נודע לנו שיש עומס מלטרון ועד מוצא ונסענו שלא כהרגלנו ושלא כדרכנו בכביש 443. הנהיגה בכביש שחלקים נרחבים ממנו מוגנים בחומות, גדרות תיל ומגדלי שמירה, כשבין לבין מנצנצים אורות כפרים ומעליהם ניאון ירוק של מסגדים, היא נהיגה מדכאת גם בלילה. נהיגה בכביש כלא.

בלילה חלמתי חלום מלחמתי ארוך ומפותל, לאחר שחלמתי את הקטע שאני מביא כאן, התעוררתי עם תחושה קשה ואמרתי לעצמי שאני חייב לזכור את החלום, ושיחזרתי אותו מיד בזכרוני וכך שוב לפנות בוקר. הנה קטע החלום שאני קורא לו "היטלר ברחביה" ללא פרשנות:

מיד כשנודע לי שברחביה נמצאו בגדיו של אדולף היטלר, אני מגיע למקום. ברחבת כניסה לבניין שתי דלתות, לידן מיכל גדול לאיסוף אשפה (צפרדע) וערימה של בלוני חמצן ארוזים.  ליד אחת הדלתות אני מבחין בדיירת, אישה לבושה חצאית ג'ינס, חולצה בהירה ועל ראשה מטפחת. במענה לשאלתי היא מאשרת שמצאה את הבגדים מונחים על מיכל האשפה ומוסיפה שהיטלר גר בדלת הסמוכה.

לא ראיתי אותו הרבה שנים. לא היינו אף פעם חברים קרובים. ובכל זאת אני מרגיש כלפיו משהו אחוותי ולו משום שגדלנו באותה סביבה והיינו באותו גדוד יחד בתנועה. עברנו יחד בנעורינו חוויות משותפות ויש לנו לבטח זכרונות משותפים ואולי אפילו תפיסת עולם קרובה. הוא "הגשים" והלך לקיבוץ ונשאר בו עד היום עם עוד ארבעה או חמישה חברים מהגדוד שלנו. במפגש של החברים מהתנועה, שנערך לאחרונה, הבחנתי בו ניגשתי אליו בשמחה ושאלתי אותו במאור פנים "מה קורה בקיבוץ ?" הוא פתח עלי פה והתחיל לנזוף ולרטון "איזה מן שאלה זאת, מה השאלה הזאת" ועוד חירחר והמהם משהו רע בתוך זקנו. השבתי מה שהשבתי, ופניתי להתחבק ולצהול עם חברים וחברות אחרים. אחר כך חשבתי שבאמת השאלה שלי לא היתה מי יודע מה מוצלחת, אבל בתוך ההתרגשות הרבה ולאחר כל כך הרבה שנים, יש מקום גם לשאלה או לאמירה סתמית, שיש בה כדי לגשש ולחפש את החוט הנכון לטוויית שיחה. בחלק האחרון של המפגש, קרא חבר אחר מאותם חברים שחיים בקיבוץ, טקסט מפרי עטו "בלדה לנשאר בקיבוץ". צחקנו ונהננו. וכולם מחאו כפיים. אבל כשקראתי שוב בבבית את "הבלדה" הרגשתי שיש בה, מתחת לטרוניות ולביקורת על אלה שהטיפו ודברו גבוהה גבוהה ולא "הגשימו", גם כאב. אפשר אפילו להבחין שהכותב מרגיש נבגד ובמידה מסוימת מנוצל "אמרו לו – ברחו לו" הוא כותב, ובמקום אחר "והשומר ההגון חי בקיבוץ – כפרייר מזדקן". שם בקיבוץ מרגישים לעיתים תקועים זה עם זה "50 שנים אתה דבוק לי לורידים" הוא כותב על חבר קיבוץ אחר, ובאופן ישיר: "והמגשימים- השרוטים נושאים את הכאב". עכשיו אני מבין שהשאלה ששאלתי "מה קורה בקיבוץ" שנראתה לי סתמית וכלל לא אישית, היתה כנראה מאוד פולשנית נגעה בפצע פתוח של אדם שהלך "להגשים" ולחיות בקיבוץ ברוח ערכי השוה"צ ונושא עימו היום גם כעס וכאב ותחושה שננטש אי שם בשדות הקיבוץ.

הפסגה שהסתיימה זה עתה בוושינגטון הבליטה את העובדה שאבו מאזן ובנימין נתניהו כבולים. נתניהו שישב בוושינגטון היה חשוף ללחצים מצד קבוצות שבחנו כל מילה ממילותיו ואיימו על יציבות ממשלתו.

נתניהו ואבו מאזן יודעים שניהם כיצד יראה הסכם הקבע ומה משמעותו. איש משניהם אינו משלה את עצמו. שניהם זקוקים למנוע שיכניס אותם למסלול ניסוח הסכם הקבע. לכן, על הנשיא האמריקאי לנטוש למספר חודשים את עקרונות השקיפות ואת פוליטיקת המצלמות והדוברים, ולכנס ועידה חשאית שתאפשר מו"מ לניסוח הסכם הקבע ובו בין היתר הכרזה על סיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, הקמת מדינה פלסטינית, פרוט האמצעים לאבטחת בטחון ושלום שתי המדינות ואזרחיהן ונסיגה משטחים כבושים. ועידה כזו אפשרית אם תנטרל את גורמי הלחץ. ואם אבו מאזן ונתניהו יחליטו להנהיג ולא לכהן. יתכן שהנשיא האמריקאי יכול לסייע לראשי שתי המדינות לקבל החלטה פנימית נועזת להנהיג. – להוביל פריצת דרך לשלום ולסיום המלחמה והסכסוך הממושך.

נתניהו יודע שהסכם קבע שיוגש למשאל עם יפתח את עידן השכנת השלום בין ישראל לפלסטין. הוא גם יודע שהסכם כזה יגדיר מחדש את המפה הפוליטית הישראלית.

אחרי אריה דרעי, בוז'י הרצוג, נעמי בלומנטל, שלמה בניזרי גלעד שרון ואחרים, גם ממשלת ישראל בחרה בזכות השתיקה. ממשלת ישראל בחרה לא להתייצב לפני השופט הדרום אפריקאי ריצ'ארד גולדסטון ראש ועדת החקירה של האו"ם לבדיקת אירועי עופרת יצוקה. זכות השתיקה שמורה לנחקר שאינו רוצה להפליל את עצמו בחקירה, ולפיכך הוא פשוט שותק ואינו עונה לשאלות חוקריו. ממשלת ישראל בחרה לא לשתף פעולה, לא להציג את תשובותיה להאשמות, לא להציג את גירסתה לאירועים שונים ולא להשפיע על הועדה, משום שהיא ידעה היטב מה התרחש בעזה ומה יהיה לפיכך כתוב בדו"ח. דוברי ישראל פתחו כהרגלם מימים ימימה ביבבות מרות עם פרסום הדו"ח שקובע שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה.

השופט ריצ'ארד גולדסטון הוא יהודי. עיתון הארץ מדווח שביקר אין ספור פעמים בישראל, שהוא מגדיר את עצמו כציוני, שימש כנשיא "אורט" העולמי ועמד במשך 25 שנה בראש אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בדרום אפריקה. בתו ניקול שהתגוררה אחת עשרה שנים בירושלים אמרה שאלמלא אביה עמד בראש ועדת החקירה – המסמך היה חמור אף יותר. התגובה הישראלית המייללת אינה יכולה אמנם לטעון שמדובר במסמך שנכתב על ידי ערל שונא ישראל שינק אנטישמיות מחלב אימו, אבל לבטח תמצא את הניסוח המתאים להבהיר משהו בסגנון "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ".

מלחמה היא מטבעה פשע. פשע כנגד החיים, כנגד בני אדם וכנגד הסביבה. כלומר אין מלחמות שאינן פשע. גם מלחמת מגן שנכפית על עם שוחר שלום ועל צבא שכולו פרחים בקנה ובנות בצריח וצח כשלג  גם בה יש בה פשע. ככה זה, זה כמו שטיפות המים מרטיבות. מושג כמו "טוהר הנשק" הוא מושג ציני ושקרי. האירוע הנורא הזה שנקרא מלחמה גורם לא רק להרג של חיילים ואזרחים אלא יוצר סביבת פשע, גורם לכך שיתרחשו מעשים פליליים ובלתי מוסריים שבנסיבות אחרות לא היו מתבצעים. כל מלחמה חייבת להסתיים בועדת חקירה ובעקבותיה העמדה לדין של האחראים לפשעיה.

סוף סוף ישראל והחמאס מוצאות את עצמן יחדיו, מבוצרות באותו הצד של המיתרס מול השופט ריצ'ארד גולדסטון. שתיהן אינן מקבלות את פסיקותיו. כאן טוענים בין היתר שהדו"ח הוא פרס לטירור, הכרזת מלחמה על ישראל ושהוא מגמתי. ושם טוענים aהדו"ח אינו מאוזן, מחטיא בביקורתו ואינו הוגן. לא להאמין כמה שראשי החמאס וראשי ישראל דומים.

"הרב הראשי לישראל, יונה מצגר התייחס הערב לטרגדיה של משפחת רמון וקרא לעם ישראל לעשות חשבון נפש. לדברי הרב: "זו טרגדיה עצומה עבור כולנו. בן שהלך בדרך אביו וביקש למסור את נפשו למען עמו וארצו, נהרג באופן מחריד שכזה הוא קרבן ציבור. משפחת רמון לקתה בכפליים ועל כולנו לעשות חשבון נפש ולתקן את דרכינו. אני פונה לכל יהודי שעיתותיו בידו להקדיש לימוד משנה לעילוי נשמת אסף בן אילן…" מבזקים נענע 10.

כל כך נמוך שכל מילה מיותרת. ואולי בכל זאת מילה אחת לכבוד הרב הראשי יונה מצגר : בוז.

בתוך החיים הפנימיים מתנהלים להם זכרונותינו. מחוזות נעורים שנפרדתי מהם לפני ארבעים שנים ויותר יש להם קיום עצמאי, הם עוברים יחד איתי תהליכי שינוי – לא רק אני מתבגר אלא גם זכרונותי. הזכרונות מספרים שוב ושוב את סיפורם מחדש, – מגלים עוד רובד, משמיטים אחר ומאפשרים לי לספר לעצמי שוב ומחדש את קורות חיי.

לקראת פגישת המחזור עם החברים שהיו איתי בגדוד "חורשים" בקן מרכז בתל אביב, היו לי כמה תובנות חדשות. אחת מהן התבהרה לי בנהיגה חזרה הביתה מהמפגש, בלילה על הכביש שהיה די ריק בין כפר סבא לירושלים. שמחתי עליה והרגשתי שהיא מעשירה אותי. מפגשי המחזור האלה הם גם מפגש של הזכרונות עם הנפשות הפועלות. אלה אינם מפגשי עומק של היכרות, גם הניסיון להשלמת חוסרים או סגירת פערים נדון לכישלון, אבל יש בהם כדי להוות הזדמנות להתנסות מסוימת בפרימה ובקשירת קצוות. מעבר לערב הנעים, לחוויה המרגשת ולשמחה לראות ילדים וילדות שלא ראיתי אלף שנים, חזרתי הביתה ממפגש עם זכרונות מעולם שהולך ונכחד, של דגלים וטקסים של רעיונות נשגבים שנוסחו בשפה תמימה, עם כמיהה לחברה שוויונית וצודקת ועם אהבה רבה לאדם. זה מעציב ואפילו חבל לי, אבל גם אנחנו שרנו …"עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה \ מִגַּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל \ אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה \ לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, \ מָחָר – הַכֹּל.".

והכי הכי חשוב שילדה אחת אזרה אומץ ואמרה לי שהיא היתה קצת מאוהבת בי.

…"הוא ניחן בכושר מופלא ליצור מגע בלתי-אמצעי עם אנשים, ילדים ומבוגרים כאחד. מצד אחר, לא התקשה כלל לחיות בגפו…"  (מתוך ספור חייו באתר יזכור)

המשפט הזה עם ה"בגפו" תפס אותי – "לא התקשה כלל לחיות בגפו". מה רצה הכותב לומר ולא אמר, מה ניסה להסתיר ? האם אני שומע מאחורי ה"בגפו" מעין התנצלות, צורך לתת הסבר ולו הקלוש ביותר ? כאילו מדברים על פגם מביש, על מחלה כרונית  ש"לא התקשה כלל לחיות" איתה. הוא, אולי למראית עין, לא התקשה לחיות עם הכתם, אבל הכותב מרגיש צורך איכשהו לכסות, לתת הסברים שיניחו את הדעת. ועוד מתוך אתר יזכור:

…"חי חיי-חברה אינטנסיביים. ביקש לדעת הכול, ליהנות מכל חדוות-החיים. היה מרבה לרקוד במסיבות ומבקר תכופות בתיאטרון ובקולנוע. כחובב-מוסיקה מושבע מצא תמיד דרכים לשמוע קונצרטים מעולים… היה בעל-יצרים ועם-זאת בן-אדם נוח לבריות, לא רב עם איש, לא פגע באחרים, לא השמיץ. כל מה שעשה – ביושר עשה ובכנות. תמיד עזר – בלא עשיית חשבונות קטנוניים…"

כמה שנים אחרי נפילתו פגשתי את ר' בת קיבוצו, שוחחנו על הא ועל דא וכמובן שדיברנו עליו. איך אפשר שלא. היא הפליאה בשבחיו, וסיפרה שהיה באמת אדם חם ונבון וחבר, הרגשתי שככל שדברי השבח וההלל שלה מתרבים, הם מתלכדים לכדי דברי הכנה לקראת משהו, לקראת איזה "אבל" גדול, אך האבל הזה, היה שוב ערפל. היא נתנה לי להבין שדבר- מה בכל זאת לא היה בסדר איתו. שבקיבוץ היו גם כל מיני דיבורים ושלא הכל היה פשוט והיו בעיות. וכן, נכון, ברור שהוא היה אדם נפלא. נפרדתי מר' ולא הבנתי דבר. ידעתי שהקיבוץ היה מקום לא פשוט לבני אדם לחיות בו את חייהם בגפם, שהמסגרת הקולקטיבית לא אופיינה בסובלנות לשונה, לפרט שרוצה להגשים את עצמו ולתת ביטוי לצרכיו המיוחדים.

הוא היה המדריך הנערץ עלי. הוא מעולם לא ידע ולא תאר לעצמו איזה מזל היה לי שפגשתי בו באותם ימים. שבמציאות המפוחדת הכמעט משתקת שממנה באתי, הייתי זקוק לאדם כמוהו לדמות מעגנת, שאפשר לסמוך עליו, שמקרין ביטחון, שמייצב ומכיל בחיוך הנהדר הפתוח שלו. בלי שידע בנה מחדש את האמון שלי בעולם. לפעמים מפגש כזה הוא חוויה מתקנת שיש בכוחה להחזיר את קווי הפרספקטיבה שהשתבשה למקומם. איש לא ידע מה עברתי בבית הטוב והמסור והפוסט טראומטי שלי. גם הוא לא ידע. אבל הוא ידע להיות הוא. וזה ממש הספיק לי – שהיה לי מדריך כזה כשם שהוא היה.

בשבועות האחרונים, לקראת פגישת המחזור, אני מתחיל להבין את ה"בגפו". אני קורא בסיפור חייו בדף היזכור שהוא סבל מ"שגעון הטיולים"  שנפשו יצאה אל מרחבי העולם. הוא נאלץ כנראה בימים החשוכים ההם לצאת מהקיבוץ ומהארץ לשוטט הרחק מעין כל, כדי לא להיות "בגפו",  למצוא רק שם את אותו חופש להיות הוא כפי שהוא, הרחק מהעיניים הבולשות אחר החברים הפוסעים בשבילי הקיבוץ. שם מעבר לים, הוא כנראה נתן לעצמו דרור. בקיבוץ של שנות השבעים לא ידעו איך להתמודד עם זה וקראו לזה "שיגעון הטיולים". רק עכשיו אני מתחיל להבין, שכנראה לא היה לו את מה שהוא היה לי, – מישהו שיכיל אותו שיקבל אותו כמו שהוא – שונה ומיוחד עם חיוך חם, פתוח ומבין. כל כך הרבה שנים לקח לי להפנים  שכנראה הוא היה אחר מסוגו.

עכשיו אני מרגיש צער רב וכאב על שנפל כל כך בגפו.