Sub Stance

…"הוא ניחן בכושר מופלא ליצור מגע בלתי-אמצעי עם אנשים, ילדים ומבוגרים כאחד. מצד אחר, לא התקשה כלל לחיות בגפו…"  (מתוך ספור חייו באתר יזכור)

המשפט הזה עם ה"בגפו" תפס אותי – "לא התקשה כלל לחיות בגפו". מה רצה הכותב לומר ולא אמר, מה ניסה להסתיר ? האם אני שומע מאחורי ה"בגפו" מעין התנצלות, צורך לתת הסבר ולו הקלוש ביותר ? כאילו מדברים על פגם מביש, על מחלה כרונית  ש"לא התקשה כלל לחיות" איתה. הוא, אולי למראית עין, לא התקשה לחיות עם הכתם, אבל הכותב מרגיש צורך איכשהו לכסות, לתת הסברים שיניחו את הדעת. ועוד מתוך אתר יזכור:

…"חי חיי-חברה אינטנסיביים. ביקש לדעת הכול, ליהנות מכל חדוות-החיים. היה מרבה לרקוד במסיבות ומבקר תכופות בתיאטרון ובקולנוע. כחובב-מוסיקה מושבע מצא תמיד דרכים לשמוע קונצרטים מעולים… היה בעל-יצרים ועם-זאת בן-אדם נוח לבריות, לא רב עם איש, לא פגע באחרים, לא השמיץ. כל מה שעשה – ביושר עשה ובכנות. תמיד עזר – בלא עשיית חשבונות קטנוניים…"

כמה שנים אחרי נפילתו פגשתי את ר' בת קיבוצו, שוחחנו על הא ועל דא וכמובן שדיברנו עליו. איך אפשר שלא. היא הפליאה בשבחיו, וסיפרה שהיה באמת אדם חם ונבון וחבר, הרגשתי שככל שדברי השבח וההלל שלה מתרבים, הם מתלכדים לכדי דברי הכנה לקראת משהו, לקראת איזה "אבל" גדול, אך האבל הזה, היה שוב ערפל. היא נתנה לי להבין שדבר- מה בכל זאת לא היה בסדר איתו. שבקיבוץ היו גם כל מיני דיבורים ושלא הכל היה פשוט והיו בעיות. וכן, נכון, ברור שהוא היה אדם נפלא. נפרדתי מר' ולא הבנתי דבר. ידעתי שהקיבוץ היה מקום לא פשוט לבני אדם לחיות בו את חייהם בגפם, שהמסגרת הקולקטיבית לא אופיינה בסובלנות לשונה, לפרט שרוצה להגשים את עצמו ולתת ביטוי לצרכיו המיוחדים.

הוא היה המדריך הנערץ עלי. הוא מעולם לא ידע ולא תאר לעצמו איזה מזל היה לי שפגשתי בו באותם ימים. שבמציאות המפוחדת הכמעט משתקת שממנה באתי, הייתי זקוק לאדם כמוהו לדמות מעגנת, שאפשר לסמוך עליו, שמקרין ביטחון, שמייצב ומכיל בחיוך הנהדר הפתוח שלו. בלי שידע בנה מחדש את האמון שלי בעולם. לפעמים מפגש כזה הוא חוויה מתקנת שיש בכוחה להחזיר את קווי הפרספקטיבה שהשתבשה למקומם. איש לא ידע מה עברתי בבית הטוב והמסור והפוסט טראומטי שלי. גם הוא לא ידע. אבל הוא ידע להיות הוא. וזה ממש הספיק לי – שהיה לי מדריך כזה כשם שהוא היה.

בשבועות האחרונים, לקראת פגישת המחזור, אני מתחיל להבין את ה"בגפו". אני קורא בסיפור חייו בדף היזכור שהוא סבל מ"שגעון הטיולים"  שנפשו יצאה אל מרחבי העולם. הוא נאלץ כנראה בימים החשוכים ההם לצאת מהקיבוץ ומהארץ לשוטט הרחק מעין כל, כדי לא להיות "בגפו",  למצוא רק שם את אותו חופש להיות הוא כפי שהוא, הרחק מהעיניים הבולשות אחר החברים הפוסעים בשבילי הקיבוץ. שם מעבר לים, הוא כנראה נתן לעצמו דרור. בקיבוץ של שנות השבעים לא ידעו איך להתמודד עם זה וקראו לזה "שיגעון הטיולים". רק עכשיו אני מתחיל להבין, שכנראה לא היה לו את מה שהוא היה לי, – מישהו שיכיל אותו שיקבל אותו כמו שהוא – שונה ומיוחד עם חיוך חם, פתוח ומבין. כל כך הרבה שנים לקח לי להפנים  שכנראה הוא היה אחר מסוגו.

עכשיו אני מרגיש צער רב וכאב על שנפל כל כך בגפו.