הפרוכת היתה תלויה בחדרה של פ' כמו איקונין של הצלוב מעל מיטתו של תלמיד חכם ר"ל. זו היתה פרוכת מרהיבה רקומה ביד אמן קפדנית מעשה מלאכת מחשבת. פרוכת שנקרעה מתוך עולמה אל חדר ירושלמי חילוני עד לזרא. באותם ימים יצאתי ובאתי אצל פ' והצצתי לתוך פרדסה שסדרי בראשית השתבשו בו. חייה של פ' התנהלו בשפה מצהירה, לעיתים מפוארת ולעיתים בוטה, לפרקים מעודנת וגם אלימה. היא חיברה, פרקה והרכיבה מילים וביטויים. כל יום וכל שעה היו חגיגיים ומלאי הוד, אלא שבחייה לא היו חגים ומועדים, לא ימי צום ולא זיכרון, לא טקס ולא סמל. חפה מכל שמץ ממלכתיות ודתיות. ויחד עם זאת הקפידה על שוליותה,- להיות השולית שבשוליים, עד שנגעה מרוב שוליות קפדנית כמעט בדתיות. היו כאלה שראו אותה מהלכת כאילו היא האלהים ואין מלבדה, נוגעת בנצח. מעטים הם אלה שניתן היה לומר עליהם בפה מלא מה שאפשר היה לומר עליה – לא היו לה אלהים. היא היתה אלה בדויה בעלת מחוות אימפריאליסטיות – היא היתה הכל או לא כלום, רגע כנצח, היא היא האוהבת הגדולה והפתיינית המשובחת, נסיכת ירושלים. שם אצלה בין המאפליה לזוהר הגדול, בין ההתרסה לחרדות, היתה תלויה הפרוכת – נזם זהב בבית השיקוצים.
בימים הנוראים לפני כעשרים שנה, סיפרה לי ששנים קודם לכן טיילה עם אחד מבעליה בחג הסוכות בשכונה משכונות ירושלים החרדיות, סמוך מאוד לבית ילדותה, שניהם נכנסו לחצר אחת ובחצר היתה סוכה יפה כמו חלום, ועל אחד מקירות הסוכה היתה תלויה פרוכת מפוארת. ללא היסוס פ' הצביעה על הפרוכת ובעלה, כדרך בעליה, מילא אחר מבוקשה ללא עוררין, והסירה למענה. כך מצאה הפרוכת את דרכה אל קיר ביתה, כפי שמנורת שבעת הקנים נעקרה לרומי.
בסוכות באותה שנה לא התקשתי לשכנע אותה. היא אפילו התמלאה בשמחה ילדית כשהסירה את הפרוכת הגנובה מעל קיר חדרה, קיפלה והניחה אותה בתוך שקית ניילון. יצאנו שנינו באישון לילה אל אותה שכונה ירושלמית. עברנו ליד בית ילדותה, והיא הציגה בפני את השער שעליו התדפקו מחזריה. הרחובות היו ריקים וקרירים וריח הסכך נדף מהחצרות. שני אברכים צרי מותן חלפו על פנינו ממהרים. היא בחנה בית אחר בית חצר אחר חצר, ואז נעצרה ליד אחת החצרות ולחשה אלי "כאן, זו החצר". נכנסנו לחצר ובה עמדה סוכה. "זו הסוכה". נכנסנו לסוכה והנחנו את שקית הניילון ובתוכה הפרוכת על השלחן שעמד במרכזה, ויצאנו.
