אחריות אישית
נכתב בתאריך 15 באוקטובר 2009 מאת משה קרון
הבוקר ליוויתי את נכדי לגן. לאורך הדרך על הגדר שלצידנו היו מונחים גביעים ריקים של מעדני חלב ושקיות חטיפים ריקות. מאחורי כל אחד מהם היתה יד אדם. מישהו הניח אותם על הגדר. הוא הוציא את גביע הפלסטיק הריק מרשותו וזרק אותו למרחב הציבורי. מה קורה לאדם שמתנכר לרשות הרבים. איך נוצר נתק שכזה המאפשר לו בקלות רבה לזהם את הרחוב, השדה, האויר ואת המים. האם זו רק חוסר היכולת לקשר בין התנהגותו האישית לבעיות האקלים של כדור הארץ ? איך זה קורה שהפעולה האנושית הקטנה מתקשה להתחבר למשמעויותיה הרחבות יותר להשלכותיה על הסביבה. או שאולי מדובר בהתנהגות שיש בה ייאוש, פסימיות או כעס ותוקפנות. מה קורה לפעוט הפוסע לצידי בבוקר אל הגן ? האם עינו מתחילה להתרגל לנוכחות המזהמת ? האם גביעי הפלסטיק ושקיות החטיפים פעורות הפה הזרוקים לאורך מסלול הליכתנו הופכות להיות חלק מנוף דרכו ? לחלק מעולמו ? מה קורה לי ולו כשאני פוסע וידו הקטנה בתוך ידי, ואני איני אומר דבר ואיני נוקט עמדה לא כל שכן עושה מעשה ? הבוקר כשצעדנו יחד, לא אספתי את גביעי הפלסטיק הריקים ולא זרקתי אותם לתוך המיכל שנועד לאיסופם, אחזתי בידו ופסעתי איתו לאורך הגדר אל הגן, נותן בשתיקתי לגיטימציה לנוכחות המזהמת, תורם להסתגלות העין הקטנה למפגע האקולוגי, שתורם לשינוי האקלים של כדור הארץ. לא עלה בדעתי לאסוף את האשפה המושלכת ברשות הרבים. וגם ברגע זה ממש, אני מרגיש התנגדות לעשות זאת. במקום כלשהו, אני מרגיש אחריות על התנהגותי שלי ומסרב ליטול אחריות על התנהגות של האחר. זאת למרות שלהתנהגות האחר יש השפעה מעגלית על זו שלי ועל גורלי, ויש לה אפילו השפעה על המעשה החינוכי שלי, על נכדי הפוסע לצידי בדרך.
פוסט זה נכתב ביוזמת ובמסגרת ה Blog Action Day 2009 המוקדש השנה לשינויי האקלים.
