כפרייאר מזדקן
25 בספטמבר 2009לא ראיתי אותו הרבה שנים. לא היינו אף פעם חברים קרובים. ובכל זאת אני מרגיש כלפיו משהו אחוותי ולו משום שגדלנו באותה סביבה והיינו באותו גדוד יחד בתנועה. עברנו יחד בנעורינו חוויות משותפות ויש לנו לבטח זכרונות משותפים ואולי אפילו תפיסת עולם קרובה. הוא "הגשים" והלך לקיבוץ ונשאר בו עד היום עם עוד ארבעה או חמישה חברים מהגדוד שלנו. במפגש של החברים מהתנועה, שנערך לאחרונה, הבחנתי בו ניגשתי אליו בשמחה ושאלתי אותו במאור פנים "מה קורה בקיבוץ ?" הוא פתח עלי פה והתחיל לנזוף ולרטון "איזה מן שאלה זאת, מה השאלה הזאת" ועוד חירחר והמהם משהו רע בתוך זקנו. השבתי מה שהשבתי, ופניתי להתחבק ולצהול עם חברים וחברות אחרים. אחר כך חשבתי שבאמת השאלה שלי לא היתה מי יודע מה מוצלחת, אבל בתוך ההתרגשות הרבה ולאחר כל כך הרבה שנים, יש מקום גם לשאלה או לאמירה סתמית, שיש בה כדי לגשש ולחפש את החוט הנכון לטוויית שיחה. בחלק האחרון של המפגש, קרא חבר אחר מאותם חברים שחיים בקיבוץ, טקסט מפרי עטו "בלדה לנשאר בקיבוץ". צחקנו ונהננו. וכולם מחאו כפיים. אבל כשקראתי שוב בבבית את "הבלדה" הרגשתי שיש בה, מתחת לטרוניות ולביקורת על אלה שהטיפו ודברו גבוהה גבוהה ולא "הגשימו", גם כאב. אפשר אפילו להבחין שהכותב מרגיש נבגד ובמידה מסוימת מנוצל "אמרו לו – ברחו לו" הוא כותב, ובמקום אחר "והשומר ההגון חי בקיבוץ – כפרייר מזדקן". שם בקיבוץ מרגישים לעיתים תקועים זה עם זה "50 שנים אתה דבוק לי לורידים" הוא כותב על חבר קיבוץ אחר, ובאופן ישיר: "והמגשימים- השרוטים נושאים את הכאב". עכשיו אני מבין שהשאלה ששאלתי "מה קורה בקיבוץ" שנראתה לי סתמית וכלל לא אישית, היתה כנראה מאוד פולשנית נגעה בפצע פתוח של אדם שהלך "להגשים" ולחיות בקיבוץ ברוח ערכי השוה"צ ונושא עימו היום גם כעס וכאב ותחושה שננטש אי שם בשדות הקיבוץ.
